סיכומים בכתב סעיף 203 לפקודת העיריות פסק הדין ניתן בהמשך לתביעה כספית אשר הוגשה לחיוב הנתבעת בסך של 204,236 ₪ בגין הוצאות פרסום מודעות והודעות בעיתון חרדי המכונה "עניינים" בשנים 2006-2004 כמפורט להלן : בשנת 2004 נותרה יתרת החוב לתשלום בסך של 89,144 ₪. בשנת 2005 נותרה יתרת החוב בסך של 114,551 ₪. בשנת 2006 נותרה יתרת החוב בסך של 4,754 ₪. רקע בקליפת אגוז: התובעת הינה חברה הרשומה כחוק ובזמנים הרלוונטיים עסקה בהוצאה לאור של עיתון חרדי המכונה "עניינים", ואשר במסגרת עיסוקה זה קיבלה מודעות והודעות לפרסום מגופים שונים ובהתאם לתעריף הפרסום שנקבע על ידה. הנתבעת הינה עיריית בני ברק אשר כפי הנטען בכתב התביעה, נעזרה בשירותיה של התובעת לצורך פרסום מודעות והודעות שונות מטעמה בתקופה שבין 01/2007-01/2004. טענות הצדדים: בכתב התביעה נטען, כי הגם שהנתבעת אישרה בשעתו חשבוניות אלה לתשלום, מתכחשת כעת לגובה החוב הנתבע ממנה. עוד נטען, כי הנתבעת לא התכחשה לנכונות דפי החשבון שהציגה התובעת, כמו גם לא הכחישה את התקבולים והחיובים המשתקפים מהם, אלא שהטענה היחידה שבפיה נוגעת לעובדה כי כמות נכבדת של חשבוניות לא אושרו ע"י ראש העיר והגזבר ומנגד כי העירייה שילמה לתובעת בגין השנים 2004-2006 הוצאות פרסום בסך של 180,000 ₪, טענה אשר הוכחשה ע"י התובעת. כן נטען כי הנתבעת לא הציגה חשבוניות שהנפיקה התובעת ולא אושרו על ידה וכן לא נימקה, מדוע אין לשלם חשבונית זו או אחרת. אל מול זאת ניצבת גרסת הנתבעת, ולפיה יש לדחות את התביעה בהעדר עילה ובשל העובדה כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, שכן לדבריה, התובעת לא טרחה לפרט באילו פרסומים מדובר, מועדי הפרסום, זהותו של הגורם המאשר מטעם העירייה לפרסומים הנ"ל, וכן לא הוכיחה כי יש חשבוניות מאושרות לתשלום אשר לא שולמו ע"י הנתבעת. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי התובעת התנהלה מולה שלא כחוק, שכן לא דאגה להחתים את ראש העיר והגזבר על הזמנות עבודה ביחס לפרסומים הנטענים וזאת בניגוד להוראות סעיף 203 (א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] הקובע, כי חוזה, כתב התחייבות או תעודה אחרת שקבע השר בתקנות ואשר יש בהם משום התחייבות כספית מטעם העירייה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם ראש העיריה והגזבר בשם העיריה ובצד חותמת העיריה. כן נטען כי ביום 21/11/05 התקיימה במשרדי הנתבעת ישיבה בנושא תוכנית עבודה ותקציב לשנת 2006 בנוכחות ראש העיר והגזבר במהלכה נתקבלה החלטה, לפיה יש לקבל את אישור ראש העיר לפני כל פרסום מודעה והודעה בעיתון או בלוחות מודעות, וכן נקבע כי בנוגע למסגרת עבודה מול התובעת אושר לתשלום סך חודשי שלא יעלה על 5,000 ₪ רטרואקטיבית החל מינואר 2005, וכי במידה ולא תהא הסכמה לסכומי העבר יש להפסיק כליל את המודעות עד להגעה לסכום של 5,000 ₪ לחודש. יצוין כי הנתבעת צירפה עותק מפרוטוקול הישיבה האמורה. בהקשר זה נטען, כי התובעת בחרה להתעלם מהסיכומים שנתגבשו במסגרת הישיבה האמורה, וזאת הגם שמר ווינריך מי ששימש בזמנים הרלוונטיים כמנכ"ל התובעת, עודכן באופן אישי הן ע"י ראש העיר והן ע"י גזבר העירייה. גזבר העירייה הצהיר, כי הנתבעת שילמה לתובעת בגין התקופה 01/2004-01/2007 תשלום כולל בסך של 180,000 ₪, הנובע לטענתו מהחישוב כדלקמן: 5,000 X 36 =180,000 ₪. בנוגע לארבע חשבוניות אשר הציגה התובעת במהלך הדיון מיום 4.8.10 בצירוף העתקי הפרסומים ואף מסמך נושא כותרת "אישור לתשלום חלקי/סופי" חתומים ע"י דובר העירייה, נטען כי חשבוניות אלה אושרו לתשלום על ידי דובר העירייה בכפוף להחלטת העירייה מיום 21.11.2005 לפיה ישולם לתובעת בגין הפרסומים סכום שלא יעלה על סך של 5,000 ₪ בחודש. בנוסף לכך האישור לתשלום מהווה מסמך פנימי של העירייה, במסגרתו מבקש גורם בעירייה מראש העיר והגזבר לאשר תשלום כלשהו ואישור לתשלום זה כפוף לקבלת הסכמתם של אותם גורמים. כתימוכין לכך מציינת הנתבעת כי בשולי האישור מופיעה רובריקה בה נדרשת חתימתם של ראש העיר והגזבר, ללמדך כי ללא חתימתם ממילא אין האישורים מחייבים את העירייה. התובעת הגישה תצהיר מטעם מר יעקב מנדלסון, אשר משמש כמשקיע אצלה וכמי שמעורב בנעשה בה ועודכן על בסיס שבועי בדו"ח הכנסות והוצאות. הנתבעת הגישה תצהיר מטעם מר אהרון אדלר, המשמש כגזבר העירייה וכמי שרשם את פרוטוקול הישיבה במשרדי העירייה מיום 21.11.2005 הנזכר לעיל. המצהירים נחקרו על תצהיריהם ולאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב. דיון: במסגרת בירור התביעה שבנדון, עלינו לבחון: 1. האם נוצרה התקשרות חוזית מחייבת בין הצדדים? 2. ככל שנוצרה התקשרות חוזית כאמור, מה דינה על יסוד האמור בסעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] והעובדה כי אינה נושאת חתימות ראש העיר והגזבר ומה דין הכספים האמורים להשתלם מכוחה? נטל ההוכחה לביסוס התביעה שבפנינו בגין יתרת החוב הנטען לשנים 2006-2004 מוטל על התובעת. בהקשר זה נטען כי התובעת לא הצביעה על עילת תביעה כנגד הנתבעת וכן לא הרימה את נטל ההוכחה מאחר ולא צירפה ראיות לעניין תוכן הפרסומים, מועדי הפרסום ואישור הנתבעת לפרסום, הזמנות עבודה וכן חשבוניות מאושרות לתשלום על ידי העירייה שלא שולמו. התובעת צירפה דו"ח כרטסת הנהלת חשבונות, דף חשבון, העתקי מכתבי התראה, העתקי חשבוניות מס אשר לא שולמו, כשבכל חשבונית פירוט גודל המודעה מס' הגליון בו התפרסמה המודעה והמחיר לתשלום בגינה. לחלק מהחשבוניות אף צורפו העתקי הפרסומים. כמו כן צירפה 4 חשבוניות בצירוף מודעות הפרסום והחשוב לענייננו - טופס של הנתבעת שכותרתו "אשור לתשלום חלקי/סופי מס." אשר נושאות חתימת דובר העירייה ולגבי שתיים מהן לצד החתימה מוטבעת חותמת "עיריית בני ברק-מנהל הכספים תקציבים", כמו גם תצהיר מטעם מר יעקב מנדלסון אשר נחקר על תצהירו. כפי שיפורט בהמשך התובעת אכן הרימה את נטל ההוכחה הראשוני לביסוס התביעה. סוגיית ההתקשרות בין הצדדים בהקשר זה נטען בכתב התביעה, כי הנתבעת בצעה הזמנות לפרסום מודעות והודעות מטעמה בעיתון "עניינים", התחייבה לשלם בגין הפרסום כאמור ואישרה חשבוניות לתשלום בסך כולל של 204,236 ₪ הוא סכום התביעה וחרף זאת היא מתכחשת לחוב. אל מול זאת טוענת הנתבעת, כי התובעת התנהלה מול הנתבעת באופן לא ראוי ושלא כחוק, שכן לא דאגה להחתים את ראש העיר והגזבר על הזמנות עבודה ביחס לפרסומים הנטענים, וכן לא ברור לנתבעת מה פרסמה התובעת, בשם מי ולפי איזה תעריף. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה ולתצהיר מטעמה "פרוטוקול מישיבה בנושא תוכנית עבודה ותקציב 2006" נושא תאריך מיום 21/11/2005 (להלן: "הפרוטוקול") שנערכה בנוכחותם של ששה אנשים וביניהם: ראש העירייה, דובר העירייה וגזבר העירייה. כפי שמצוין בשולי הפרוטוקול הוא נכתב ע"י גזבר העירייה, אשר הגיש תצהיר ואף העיד מטעם הנתבעת. מהפרוטוקול עולה כי במהלך הישיבה התקבלו החלטות הנוגעות, בין היתר, לתובעת וכדלקמן: א) הוחלט על הגבלת תקציב הפרסום מול התובעת עד לסכום שלא יעלה על 5,000 ₪ בחודש באופן רטרואקטיבי החל מינואר 2005 (ההדגשות אינן במקור - מ.ת.). ב) עוד הוחלט, כי: "במידה ולא תהא הסכמה לסכומי העבר, יש להפסיק כליל את המודעות עד להגעה לסכום של 5,000 ₪ לחודש." (ההדגשות אינן במקור - מ.ת.). ג) בנוסף הוחלט, כי: "יש לקבל את אישור ראש העיר לפני כל פרסום מודעה והודעה בעיתון או בפרסומים בלוחות מודעות." (ההדגשות אינן במקור - מ.ת.). הנתבעת מתבססת בכתבי טענותיה על מסמך זה על מנת לעגן את טענתה ולפיה מנכ"ל התובעת דאז, מר חיים ויינריך, עודכן באופן אישי בדבר תוכן הסיכום הנ"ל הן ע"י ראש העיר והן ע"י גזבר העירייה, ומשלא הקפידה התובעת למלא אחר הוראות הסיכום ובחרה במודע וביודעין להתעלם מכך אין לה אלא לבוא בטרוניה כלפי עצמה. יחד עם זאת נראה כי הפרוטוקול פועל לטובת התובעת, שכן הנתבעת מכחישה כי נעזרה בשירותיה של התובעת ובצעה פרסומים במהלך השנים 2006-2004 בגינם נותרה חייבת לה כספים, אך ברי מתוכן הפרוטוקול כי הנוכחים בישיבה, קרי: ראש העיר והגזבר היו מודעים הן לגבי הזמנות עבודה אשר בוצעו אצל התובעת והן לגבי יתרת חובה לתשלום, שאם לא כן לא היה כל צורך באזכור המילים "הסכמה לסכומי העבר" בגוף הפרוטוקול בהתייחס לתובעת. זאת ועוד, ניתן לראות בפרוטוקול הסכם מסגרת אשר התווה את ההתקשרות בין התובעת לנתבעת ואת היקף העבודה שבוצעה ותבוצע בידי התובעת הן לגבי תקופת העבר והן לגבי העתיד לבוא, שכן בפרוטוקול מופיעות הנחיות הן לגבי העבר והן לגבי העתיד, שהרי אם לא היו הזמנות עבודה בעבר ולא התכוונה הנתבעת להמשיך ולהיעזר בשירותיה בעתיד ממילא לא הייתה צריכה להופיע בפרוטוקול כל התייחסות לתובעת. הדבר מקבל משנה תוקף נוכח השתתפותם של ראש העיר, גזבר העירייה ודובר העירייה, אשר לטענת התובעת, זה האחרון בצע הזמנות עבודה טלפוניות ומשכך הרי שכל הנוגעים בדבר אשר אישורם נדרש לצורך ביצוע הזמנות עבודה אצל התובעת וקבלת התשלום בגינן, היו שותפים להחלטות שנתקבלו בישיבה מיום 21/11/2005 ואשר הועלו על הכתב במסגרת הפרוטוקול מושא דיוננו. ודוק, הפרוטוקול קבע כי נדרש אישורו של ראש העיר לפני כל פרסום מודעה והודעה בעיתון או בלוחות מודעות, כשאישור כאמור יכול שיינתן גם בעל פה ואין הכרח שיינתן בכתב דווקא. מעבר לכך, לא ברור מנוסח הסעיף לשם מה נדרש אישורו של ראש העיר: האם לעצם תוכן המודעה העתידה להתפרסם או לשם תשלום עלות פרסום המודעה. דין הסכם שאינו עומד בהוראות סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] פקודת העיריות [נוסח חדש] קובעת כי התקשרות עם רשות מקומית כשמדובר בחוזה או בהתחייבות כספית טעונה חתימת ראש העיר וגזבר העירייה, שאם לא כן ההתחייבות אינה ברת תוקף. דרישת הצורה המהותית הקבועה בסעיף 302 מקורה במשפט המנהלי המיוחד בפקודת העיריות שחל על העיריה כרשות ציבורית. זוהי הוראה סטטוטורית מתחומי המשפט המנהלי שיש בה כדי להרחיב את עילות בטלות החוזה הקבועות בדיני החוזים הרגילים. בעבר, גזירת הכתוב בסעיף 203(א) נתפרשה בהלכה הפסוקה באופן דווקני תוך שרווחה הגישה ולפיה חוזה אשר אינו עומד מקיים את דרישת הצורה המהותית הקבועה בסעיף דנן דינו להתבטל מחמת היתו חוזה בלתי חוקי. עוד נקבע כי דרישת הצורה בסעיף 203 היא תנאי לתוקף התחייבות של עירייה ואי קיום דרישת הצורה שולל את תוקף ההסכם. כך נפסק ביחס לחוזה מנהלי שלא קיים את סעיף 203 במסגרת ע"א 449/73 המועצה המקומית "יסוד המעלה" נ' מילוסלבסקי, פ"ד כח(1) 421: "אי-ציות להוראה זו אינה אינו פגם פורמלי בלבד; התוצאה של אי-הציות כנ"ל היא בטלות החתימה הפגומה, והיא תיחשב כאילו לא הייתה קיימת, עם כל התוצאות הנובעות מכך". ברם, בעקבות ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ מ' עיריית ירושלים ואח' [פורסם במאגר משפטי] שונתה גישה זו באופן שהסעיף זכה לפרשנות גמישה אשר ריככה את תוצאותיו. כב' הש' נאור קבעה כי סעיף 203 אינו מחייב בטלות מוחלטת אלא ניתן להורות על בטלות יחסית של החוזה המנהלי דרך הפעלת סעיפים 30 ו- 31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 כך גם המסלול המנהלי משקף בטלות יחסית של החוזה המנהלי דרך הפעלת דוקטרינת הבטלות היחסית ולפיה ראוי להכיר, במקרים המתאימים ולו באופן חלקי, בתוקפה של פעולה שנעשתה בחריגה מסמכות כלפי מי שהסתמך עליה ולהימנע מבטלות מוחלטת של הפעולה או ההחלטה. הבטלות היחסית מגמישה את תוצאת הבטלות מתוך מטרה להביא לצדק יחסי בין הצדדים, כפי שהיטיבה לבטא זאת המלומדת מיכל טמיר בספרה: "משמעות הדבר היא כי לא כל הפרה של כלל, אפילו היא חמורה, תביא לתוצאה של בטלות ולבית המשפט אף שיקול דעת להכיר בתוקפה של הפעולה חרף הפגם שנפל בה. תורה זו מבקשת לשקלל את הגורמים הנוגעים לעניין כדי להגיע לתוצאה שיש בה איזון של גורמים אלה...ההכרעה הסופית בשאלת תוצאות הפגם באקט המינהלי תיעשה באספקלריה של הבעיה העומדת לדיון". (מיכל טמיר אכיפה סלקטיבית 346 (2008)). עוד נקבע כי במקרים מסוימים תוצאת הבטלות היחסית במשפט המנהלי באה להגן גם על הזכות האישית של המתקשר עם העירייה (דפנה ברק הבטלות היחסית 315, ה"ש 125). בהקשר זה בבג"צ 6231/92 אלברט זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח' קבע כב' הנשיא השופט ברק [כתוארו אז] כי סעיף 30 לחוק החוזים הוא נקודת החיבור בין המשפט הפרטי למשפט הציבורי. כפועל יוצא קבעה כב' השופטת נאור כי במסלול החוזי סעיף 203 אינו מחייב בטלות מוחלטת כתוצאה שאין בלתה אלא קיים שיקול דעת לשופט במסגרת מתחם התוצאות האפשריות משילוב סעיפים 30-31 לחוק החוזים (פסקה 31 לפסק דינה של כב' השופט נאור בפס"ד בעניין בית הרכב דלעיל). לכאורה יש לסייג בענייננו את פסק הדין בעניין בית הרכב שעסק בסמכות בית המשפט לפטור צד לחוזה מחובת ההשבה כולה או מקצתה, בעוד שבמקרה שלפנינו עסקינן באכיפת הסכם והתשלומים שאמורים להשתלם מכוחו. עם זאת בהמשך פסק הדין קובעת כב' השופטת נאור כי המסגרת הנורמטיבית שהתוותה בו היא כללית והיקף תחולתה אינו מצומצם אך לעניין הענקת פטור מהשבה. לאמור: ההלכה יפה לא רק במקרים בהם נדרש לפטור צד מהשבה, כי אם גם במקרים בהם נדרשת אכיפת חיוביו של צד אחד לחוזה לאור קיום חיוביו של צד אחר (פסקה 1 לפסק דינה). ומן הכלל אל הפרט, במקרה נושא דיוננו אין חולק כי ההתקשרות בין הצדדים אינה עומדת בדרישה הצורנית המהותית הקבועה בסעיף 203(א) לפקודת העיריות, ואולם הן הפן החוזי והן הפן המנהלי הציבורי מכירים בסמכותו של בית המשפט על אף הבטלות, להורות לצד לחוזה לקיים את חיובו כולו או מקצתו, וזאת מקום בו הצד השני קיים את חיובו על פי החוזה. העירייה מנסה כעת להסתתר מאחורי דרישה צורנית שאמנם היא מהותית אך עדיין אינה חזות הכל כפי העולה מהפסיקה והשינוי במגמה שחל בה, תוך שהיא עצמה נקטה בחוסר תשומת לב ובעצימת עיניים לאופן ביצוע הזמנות עבודה וגם לאחר שקבעה נהלים במסגרת פרוטוקול הישיבה לא טרחה ליישם אותם באופן מלא, כפי שיוכח בהרחבה להלן. לאור האמור הנני קובע כי החוזה שבין הצדדים תקף אם כי באופן מסויג ולשאלת החיובים האמורים להשתלם מכוחו נידרש בהמשך. ביצוע הזמנות עבודה אצל התובעת הנתבעת טוענת כי אינה יודעת בשם מי בוצעו הפרסומים בעיתון התובעת ומי הגורם אשר נתן אישור לפרסומם. דא עקא, העובדה כי קיימת בפרוטוקול התייחסות לתשלום רטרואקטיבי החל מינואר 2005 וכן לתשלום מעתה ואילך מצביעה, כי נוצרה התקשרות מחייבת בין התובעת לנתבעת בכל הנוגע לביצוע עבודות פרסום וכי בוצעו הזמנות עבודה, לכל הפחות, לגבי השנים 2006-2005. במהלך החקירה העיד גזבר העירייה כי הנתבעת החילה את סיכום הפרוטוקול גם לגבי שנת 2004. "ש. מתי שילמתי (שילמתם - צ.ל. - מ.ת.) את ה- 180,000 ₪ כאשר בשנת 05 החלטתם לשלם רק 5,000 ₪ החל מינואר, מתי היה זה ובאיזה סכומים? ת. לאורך השנים 2004, 2005, 2006, ואפילו ב-2007 שילמנו סכומים" (פרוטוקול, עמ' 9, שורות 21-23). לא זו אף זו, בפרוטוקול צוין כי במידה ולא תהא הסכמה לגבי סכומי העבר יש להפסיק כליל את המודעות עד להגעה לסכום של 5,000 ₪ לחודש והרי מלשון הן הינך למד על הלאו. אם לא בוצעו הזמנות עבודה בעבר אצל התובעת הרי שממילא לא היה כל צורך להפסיקן. כמו כן טענת הנתבעת לפיה שילמה לתובעת סך של 180,000 ₪ לשנים 2006-2004 מעידה על ביצוע עבודות אצל התובעת, שאם לא כן לא ברור בגין מה שולם הסך האמור. יוצא אפוא, כי הנתבעת ובכלל זה הגורמים המוסמכים מטעמה: ראש העיר וגזבר העירייה, מודים ומודעים להזמנות העבודה אשר ביצעו אצל התובעת בשנים 2004 -2006. יתרה מכך התובעת צירפה חשבוניות מס לתקופה הרלוונטית לתביעה, דהיינו לשנים 2006-2004, כאשר בכל חשבונית קיים לצד המחיר לתשלום תיאור מפורט לגבי גודל המודעה שפורסמה, מס' הגיליון בו התפרסמה המודעה, כשלגבי חלק מהחשבוניות אף צורפו העתקי הפרסומים הרלוונטיים מהעיתון. משכך, הנני דוחה את טענת הנתבעת, לפיה לא ברור מהות הפרסומים שבגינם דורשת התובעת תשלום, מה היה התעריף לפיו חויבה הנתבעת, וכי לא קיבלה לידיה העתקי הפרסומים הנטענים. קיומה של יתרת חובה בגין עבודות התובעת הנתבעת כופרת ביתרת חובה כלפי התובעת ולגרסתה, התובעת אינה זכאית לכל תשלום עפ"י דין בשל העובדה כי לא דאגה להזמנות עבודה חתומות ע"י ראש העיר והגזבר. עוד עולה מתצהיר הנתבעת כי אף על פי כן החליטה העירייה בישיבה בנושא תקציב פרסום לשלם לתובעת סך של 5,000 ₪ לחודש באופן רטרואקטיבי החל מינואר 2005, וכי אכן עמדה בסיכום הכספי שנקבע באותה פגישה ושילמה לתובעת בגין השנים 2006-2004 סך של כ- 180,000 ₪. לאור האמור מבססת הנתבעת טענתה, כי לא נותרה יתרת חוב לתשלום ואף התשלומים ששולמו לתובעת בוצעו לפנים משורת הדין. התובעים צירפו שלושה מכתבי התראה, מהם עולה כי דובר העירייה הוא הגורם שהזמין את מודעות הפרסום אצל התובעת וכי קיימים חובות לשנים 2005-2004: האחד - מיום 20.9.06 הממוען לגזבר העירייה, השני - מיום 21.12.06 אשר ממוען לעיריית בני ברק והשלישי - אף הוא מיום 21.12.06 אשר ממוען לראש העיר בו מבקשת התובעת לתאם פגישה בנוכחות ראש העיר, גזבר העירייה ודובר העירייה בנוגע לחובות העבר, וכן בנוגע לגיבוש הסכם בעתיד. יחד עם זאת, לא צורפו אסמכתאות כי מכתבים אלה נשלחו לידי הנתבעת כגון: אישורי פקסימיליה או אישור משלוח בדואר רשום. משנחקר לעניין זה העד מטעם התובעת הוא משיב: "ש. אבל עד לסיום העסקת חיים ווינריך החוב היה ולא הוחלט להגיש תביעה, האם ידוע לך האם יצאה בכלל התראה לעיריית בני ברק בגין חוב? ת. היה טלפונים, שלחתי אנשים לדבר, עורך הדין שלי גם התקשר והיה משא ומתן, אני לא יודע בין מי למי, אני שלחתי אנשים לדבר." (פרוטוקול, עמ' 6, שורות 4-7). מהאמור לעיל לא ניתן בבירור לקבוע כי התובעת אכן שלחה את מכתבי ההתראה אודות קיומו של החוב הנתבע. יחד עם זאת ממכלול חומר הראיות שמונח בפני והעדויות שנשמעו, ניתן ללמוד כי הנתבעת הייתה מודעת לקיומם של החובות הנטענים הן מעצם תוכן הפרוטוקול המציין כי ישולם סך שלא יעלה על 5,000 ₪ רטרואקטיבית החל מינואר 2005, וכן עצם אזכור צמד המילים "סכומי העבר". עוד עולה מעדותו של מר מנדלסון מטעם התובעת, כי עובר למועד הגשת התביעה דנא הוא יזם פגישה עם ראש העיר לבירור סוגיית תשלום החובות ונענה על ידו כי הוא מודע לביצוע הזמנות פרסום מצד הנתבעת וכן לקיומם של חובות, אלא שאין בכוונת הנתבעת לפרוע חובותיה ללא צו של בית משפט. "ת....הלכתי עם בני וחבר משותף של ראש העיר, ראש העיר ישב שם עם מישהו שאני מכיר עובד עירייה ואף נכתב פרוטוקול, הבאתי לו את כל החשבוניות ושאלתי אותו מדוע אתה לא משלם לי את זה יש לך חשבונות וכל מה שצריך הוא ענה לי במילים אלה: "אני יודע שחייבים לך כסף אבל היות שהעיתון שלך תקף אותי כל הזמן ואני נתתי לך פרסום, בלי צו של בית המשפט אני לא אשלם לך גרוש"." (פרוטוקול, עמ' 4, שורות 30-31, עמ' 5 שורות 1-4). (ההדגשות אינן במקור- מ.ת.). מהתשתית הראייתית הפרוסה בפני משתקף כי הנתבעת לא עמדה בהוראות הסיכום שהיא עצמה קבעה במסגרת הישיבה מיום 21/11/2005. מעבר לעובדה כי הנתבעת לא הביאה את ראש העיר לעדות וכן לא הציגה תצהיר מטעמו לעניין עדכון מנכ"ל התובעת בדבר סיכום הישיבה מיום 21/11/2005 כנטען על ידה וראוי כי הדבר יפעל לחובתה. עוד יצוין, כי הנתבעת לא צירפה כל ראיה ממנה עולה כי אכן עדכנה את התובעת, מה גם שגזבר העירייה בחקירתו מעיד כי אינו יודע אם התובעת קיבלה מכתב כאמור. "ת. כגזבר אני מנחה את כל הספקים שלנו ואנחנו מוציאים מכתבים לכולם, לא בדקתי אם תנופה קיבלו את המכתב, אנחנו פותחים את ספר הספקים שלנו ומדי תקופה אנחנו מוציאים מכתבים לכולם בו אנחנו אומרים שהזמנה או חוזה שאינה חתומה על ידי הגזבר אינה שווה את הנייר עליו היא (הוא- צ.ל. - מ.ת.) מודפס." (פרוטוקול, עמ' 10, שורות 26-29) (ההדגשות אינן במקור - מ.ת.). כמו כן הנתבעת לא עמדה בסכומים אשר קבעה לתשלום. בהתחלה העיד הגזבר כי הנתבעת שילמה סך של 180,000 ₪ בגין השנים 2006-2004, ואחר כך העיד כי התשלום התבצע בכמה דרכים ולא בהכרח בתשלום הסכום בפועל, ובין היתר ע"י עיקול צד ג'. בהמשך העיד כי הנתבעת לא הייתה נוהגת לשלם מדי חודש בחודשו 5,000 ₪ אלא יש להתייחס למכלול השנים 2007-2004 לגבי הסכומים ששולמו ולאחר מכן משנשאל לעניין הסתירה בין הקבוע בפרוטוקול עד 5,000 ₪ לחודש ובין טענתו בתצהירו ובחקירתו כי הנתבעת שילמה בדיוק 5,000 ₪ כל חודש משיב, כי לא מדובר בסכום עגול, אלא הסכום לתשלום נע סביב סכום זה העיקר שלא יעבור אותו, כשבאותה נשימה מוסיף ומעיד כי היו חודשים ששילמה הנתבעת 4,700 ₪ או 5,700 ₪ , וזאת בניגוד גמור לעדותו כי הסכום ששולם אינו עולה על 5,000 ₪ ובסוף אף מגדיל לעשות ומעיד כי התשלום עבור מודעות נעשה באינצ'ים, ולכן הסכומים אינם עגולים וכי הסכום הסופי אף עולה על 180,000 ₪ (פרוטוקול, עמ' 9, שורות 10-31, וכן עמ' 11, שורות 22-26). זאת ועוד הנתבעת לא טרחה לצרף קבלות ואישורים בגין הסכומים ששילמה במהלך השנים 2006-2004 ואף לא הציגה נתונים מספריים מדויקים אודות מועדי התשלום וסכומי התשלום, וזאת הגם שגזבר העירייה העיד כי ערך בדיקה לגבי כל הסכומים ששולמו לתובעת ואף העלה אותם על הכתב (פרוטוקול, עמ' 10, שורות 5-7) ובהמשך אף העיד כי החישובים הללו נערכו במשך כמה חודשים (פרוטוקול, עמ' 10, שורות 13-14). אל מול זאת הציגה התובעת ארבע חשבוניות אליהם צורף דף מקורי נושא הכותרת: "אשור לתשלום חלקי/סופי" (להלן: "אישורי התשלום") כשבתחתית הדף מצויה חתימתו של מר אברהם טננבוים, דובר העירייה כשמועדי החתימה על גבי אישורי תשלום אלה היו מתאריכים: 22.11.05 24.11.05 ו- 27.11.05, דהיינו לאחר מועד קיום הישיבה אצל הנתבעת ולאחר קבלת ההחלטה לפיה לא יאושרו הזמנות עבודה ללא חתימת ראש העיר וגזבר העירייה. ראוי לציין כי לגבי שני אישורי תשלום כאמור אף מוטבעת חותמת "עיריית בני ברק-מנהל הכספים תקציבים", המאשרת חשבוניות אלה לתשלום, כשהתאריך המוטבע על גבי החותמת מאוחר למועד חתימתו של דובר העירייה, האחד מיום 11.12.05 והשני מיום 12.12.05. נמצאנו למדים אפוא, כי חשבוניות אלה עברו שני הליכי אישור במועדים שונים וע"י גורמים שונים. בשלב הראשוני החשבוניות אושרו לתשלום ע"י דובר העירייה, שאף מתיישב עם גרסת התובעת, כי הוא זה שבצע הזמנות עבודה טלפוניות ובשלב השני החשבוניות אושרו ע"י מנהל הכספים של העירייה, כל זאת מבלי שניתנו לכך אישורם של ראש העיר וגזבר העירייה קודם לכן. יש להוסיף על כך את עדותו של מר אדלר ממנה עולה כי הנוהג הקיים אצל הנתבעת הוא שראש העיר אינו חותם על מודעות שהעירייה שלחה לפרסום בעיתון ועבודת הפרסום נעשתה על ידי דובר העירייה, כשלצורך פעולה זו הוא שימש בא כוחו של ראש העיר. "ש. האם כל מודעה שהעירייה נותנת חותם תחילה ראש העיר על הנוסח שלו? ת. לא אבל כל מודעה נכתבת על ידי הדובר שהוא בא כוחו של ראש העיר והוא שולח בפקס לאותה מערכת עיתון או חברה שעובדים איתה והעבודה מתואמת עם אותו דובר ש. כלאמר (צ.ל. - כלומר- מ.ת.) שהנוסח וכמות ההודעות מתואמת עם אותו דובר? ת. כן ואני הבהרתי זאת ישירות למנכ"ל." (פרוטוקול, עמ' 9, שורות 9-5). כמו כן ארבעת אישורי התשלום מתייחסים לחשבון מיום 11.10.05, כלומר ארבעת אישורי התשלום הללו הם תשלומים בגין חודש אוקטובר 2005, וזאת הגם שהסכומים הנקובים עליהם מסתכמים לסך כולל של 70,775 ₪, סכום העולה פי עשרות מונים מהסך החודשי לתשלום כפי שנקבע במסגרת הישיבה. אשר על כן, ומשלא עמדה הנתבעת בהחלטות שהיא עצמה קיבלה במסגרת הישיבה מיום 21/11/2005 הן לעניין החתמת ראש העיר וגזבר העירייה על הזמנות עבודה מטעמה והן לעניין סכום התשלום החודשי שאושר לתשלום, הרי שאין היא יכולה להיבנות מכך ולהיאחז בפרוטוקול הישיבה כאמתלה שלא לפרוע את יתרת חובה לתובעת. הסכום מתוך יתרת החוב שעל הנתבעת לשלם לאור האמור לעיל, ומשהגעתי למסקנה כי דין ההסכם בין הצדדים אינו בטלות מוחלטת כי אם בטלות יחסית, נותר לבחון מהו הסכום מתוך יתרת החוב שעל הנתבעת לשלם לתובעת משביצעה התובעת את העבודה זה מכבר. ברע"א 5210/08 רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין [פורסם במאגר משפטי] נדונה שאלה דומה, אימתי עשויה רשות מקומית לשלם בגין מתן שירות/עבודה שבוצעו לפי הסכם שלא עומד בדרישות הדין. כב' השופט דנציגר קבע כי במסגרת הסמכות הנתונה לבית משפט להורות על קיום חלק מהחיוב הוא יתן דעתו לתום לב הצדדים ולמידת אשמתם, להתנהלות הצדדים ולרקע כריתת ההסכם. הוא מוסיף וקובע, כי ככלל אין מקום להורות לרשות לשלם את מלוא התמורה עליה הוסכם בין הצדדים, שכן מתן מלוא התמורה משמעותה מתן תוקף מלא לחוזה בין הצדדים תוך מתן משקל עודף לשיקול הצדק בין הצדדים ומשקל חסר לשיקולי הצדק הכלליים ולתכליתו הפרטנית של סעיף 203 לפקודת העיריות, אם כי קיימים מקרים חריגים בהם ניתן יהיה להורות על צו קיום מלא בהתקיים התנאין המצטברים הבאים: הצד המתקשר הוא תם לב לחלוטין בעוד התנהלות הרשות חסרת תום לב או עולה כדי הצגת מצג שווא או התרשלות, בחינת תקציבה של הרשות מעלה כי לחיוב הכספי היה קיים מקור תקציבי בתקופה הרלוונטית ואי העמידה בדרישות הצורה הקבועות בסעיף 203 לפקודת העיריות אינה יורדת לשורשו של עניין, למשל כאשר נערך הסכם בכתב החתום על ידי גזבר הרשות וראש הרשות, אך ללא חותמת העירייה (ראו פסקה 29 לפסק דינו). ולענייננו, כפי העולה מתצהיר הנתבעת מנכ"ל התובעת דאז עודכן לגבי ההחלטות שהתקבלו במסגרת הישיבה ובכלל זה ההחלטה כי כל הזמנת עבודה דרושה חתימת ראש העיר, אלא שהתובעת התעלמה מהוראות אלה הגם שנמסר לה במפורש כי עליה להקפיד עליהן. מעבר לכך, במהלך חקירת הנתבעת חזר מר אדלר על הצהרותיו אלה תוך שהוא מוסיף כי התובעת התנהלה בחוסר תום לב פרסמה פרסומים חוזרים ללא כל דרישה וזאת במטרה לסחוט את הנתבעת. "ת. העיתון פרסם פרסומים יזומים בלי שהעירייה מבקשת, גם ב- 04 העירייה עבדה איתו בתדירות כלשהי ואז התובעת לקחה מודעות ושכפלה מבלי שביקשו, אני פניתי אז למר ווינריך ואמרתי לו שאתה מפרסם אך לא תקבל כסף, הוא אמר שיהיה בסדר אני אלחץ על כל מיני אנשים והם יאשרו לי את זה. אני אמרתי למנכ"ל שהוא שם את כספו על קרן הצבי" (פרוטוקול, עמ' 8, שורות 29-30 ובעמ' 9 שורות 1-2). טענות אלה אמנם נטענו באופן סתמי וללא שהנתבעת הציגה לעניין זה מכתב או תמליל שיחה או כל מסמך אחר אשר יש בו כדי לאשר כי מנכ"ל התובעת אכן עודכן בסיכום כאמור וזאת אף מבלי שהציגה ולו ראשית ראיה כי התובעת אכן פרסמה פרסומים חוזורים על דעת עצמה וללא קבלת אישור לכך, ברם משלא הובאה לעניין זה כל עדות סותרת מצד התובעת הנני מקבל אותן. כמו כן במסגרת מאזן השיקולים יש ליתן את הדעת לעובדה כי העירייה נקלעה לקשיים כלכליים בעטיים נתקיימה ישיבה ביום 21.11.2005 בנושא תקציב הוצאות פרסום כפי שעולה מכתב ההגנה ומחקירת הנתבעת (פרוטוקול, עמ' 9, שורות 16-17), וכן כי פרוטוקול הישיבה לא נחתם ע"י מי מהצדדים אלא רק צוין בשוליו כי נכתב ע"י גזבר העירייה. לאור האמור הנני קובע כי ממכלול השיקולים דלעיל, יש לחייב את הנתבעת בגין יתרת החוב לשנת 2004 באשר החוב דנן התגבש בטרם קיום הישיבה ובמסגרת הפרוטוקול נקבע כי ההחלטות שנתקבלו תחולנה רטרואקטיבית החל מתחילת שנת 2005 אך אינן מתייחסות לשנת 2004. באשר לשנת 2005 הנני מחייב את הנתבעת לשלם את סך הסכומים הנקובים בארבעת אישורי התשלום אשר ממילא אושרו הן על ידי דובר העירייה והן ע"י מנהל הכספים בסך כולל של 70,775 ₪. ער אני לטענת הנתבעת כפי העולה מהודעתה מיום 4.5.10 כי שילמה כמחצית הסכום הנקוב באישורי תשלום אלה סך של 35,000 ₪, אך משלא הוצגה בפני כל אסמכתא לעניין ביצוע תשלום זה הנני דוחה את הטענה. באשר לשנת 2006 נטען כי הנתבעת שילמה סך של 57,434 ₪ ויתרת החוב עומדת על הסך של 4,754 ₪. משכך הנני מורה על חיוב הנתבעת בתשלום ההפרש שבין הסך של 60,000 ₪ (שאף לשיטתה של הנתבעת זהו הסכום השנתי עליה לשלם מכוח הוראות הפרוטוקול 5,000 X 12 ) לבין הסכום ששולם על ידה בפועל (סך של 57,434 ₪) המסתכם לסך של 2,566 ₪. סיכום: כפי שהוכח לעיל הנתבעת הייתה מודעת להזמנות העבודה שבוצעו על ידה בשנים 2006-2004. כמו כן הייתה ערה לעובדה כי נותרה יתרת חובה לתשלום על ידה, אלא שלטענתה היא אינה חייבת בתשלום החוב נוכח קיומן של הוראות סעיף 203(א) לפקודת העיריות ולאור ההחלטות שנתקבלו בישיבה מיום 21/11/2005. יחד עם זאת, נוכח הריכוך שחל בפסיקה לפיו אי קיום הדרישה הצורנית הקבועה בסעיף 203(א) הנזכר לעיל אינה מחייבת את ביטולו של החוזה בהיותו חוזה בלתי חוקי, אלא שלבית המשפט מסור שיקול הדעת להורות לצד לחוזה לקיים את חיובו, כולו או מקצתו על אף הבטלות. הנתבעת לא צירפה ולו בדל של ראיה, כי מנכ"ל התובעת אכן עודכן לגבי סיכום הישיבה וההחלטות שנתקבלו במסגרתו, וכל זאת כשלא ברור מתוכן הפרוטוקול אם נדרש אישור בכתב של ראש העיר ואף לא ברור אם אישורו נדרש לעצם תוכן הפרסום או לעניין התשלום בגינו. חומר הראיות מעלה כי הנתבעת לא עמדה בהוראות הפרוטוקול שהיא עצמה קבעה הן בנוגע לסכום התשלום החודשי והן לעניין החתמת ראש העיר והגזבר על אישורי תשלום, כשעולה מחקירתו של מר אדלר כי דובר הערייה היה אמון על נושא הפרסום ותפקד בכא כוחו של ראש העיר לעניין זה וכי ראש העיר לא נהג לחתום על נוסח הפרסומים. כן לא הציגה קבלות על תשלומים ששילמה. ומנגד, עמדת הפסיקה ולפיה ככלל אין להורות על קיום מלוא חיובי החוזה אלא במקרים חריגים ובהתקיים שלושה תנאים מצטברים אשר לא מצאתי כי התקיימו במקרה דנן. במסגרת מכלול השיקולים ובכלל זה תום לב הצדדים, מצבה הכספי של העירייה והעובדה כי פרוטוקול הישיבה לא נחתם כלל, הגעתי למסקנה כי יש לחייב את הנתבעת בגין מלוא יתרת החוב לשנת 2004. לגבי שנת 2005 יש לחייבה בסכום הכולל הנקוב באישורי התשלום שממילא אושרו על ידי דובר העירייה ומחלקת התקציבים. לגבי שנת 2006 קבעתי כי יש לחייב את הנתבעת בהפרש שבין הסך של 60,000 לבין הסכום ששולם על ידה בפועל. אשר על כן, הנני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 162,485 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. בנוסף הנני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות בסך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה ממועד מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל, וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 17,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. סיכומיםמסמכיםעירייהפקודת העיריות