מהות התביעה: צו מניעה קבוע, כך כותרת כתב התביעה. התובעים, שלושה אחים אשר רכשו לטענתם חלקה 34 בגוש 18800 באדמות אבו סנאן בשנות ה- 60 של המאה הקודמת. לטענתם, רכשו את החלקה ביחד עם אביהם המנוח - חרב לוטפי ז"ל. החלקה גובלת בחלקה 28 בגוש 18800 בה מתגורר הנתבע. הנתבע הקים קיר בטון המפריד בין שתי החלקות, והתובעים הגישו את התביעה כאשר הסעד המתבקש הוא "להורות לו בצו מניעה קבוע, כי עליו להפסיק לאלתר את הפלישה למקרקעין התובעים, להרוס את הקיר שנבנה במקרקעי התובעים ו/או כל צו הראוי והטוב בעיני בית המשפט". לכתב התביעה המתוקן צורפו: אישור המו"מ אבו סנאן מיום 16.7.2003 כי התובעים הם הבעלים של חלקה 34, מתגוררים בה ומשלמים מיסי ארנונה ומים. פסק הדין הצהרתי בת.א. 1108/88 של בית משפט מחוזי חיפה לפיו עזבון המנוח לוטפי אחמד חרב מאבו סנאן, רשאי להירשם כבעלים על החלקה 34 בגוש 18800 אשר רכש את זכות הבעלות מהמנוח נסיב סאלח יוסף חיה. פסק הדין ניתן ביום 1.11.89 בהעדר הגנה לתביעת העזבון של המנוח לוטפי אחמד חרב - אביהם של התובעים בפני. נסח הרישום מיום 23.8.1994 (דהיינו כ- 5 שנים לאחר מתן פסק הדין) לפיו החלקה רשומה על שמות חמישה בעלים אשר ירשו את החלקה ואלו הם: מוניר נסיב סאלח מעדי 1/5 לויא נסיב סאלח פהוד 1/5 סאלח נסיב סאלח חיר 1/5 ריחיאנה נסיב סאלח נור 1/5 מהנא נסיב סאלח חיר 1/5 הירושה נרשמה ביום 27.7.1994. הרישום סותר ומאוחר לפסק הדין. בנסח ישנה גם הערת אזהרה לטובתם של ה"ה שרעבי דניאל ויצחקי מנחם על הבעלות של סאלח נסיב סאלח חיר. חוות הדעת של מר אברהם אביבי מומחה אשר מונה על ידי בית המשפט. מר אביבי אישר כי היתה השגת גבול בבניית הקיר אל חלקה 34. כן ציין, כי גם היתה השגת גבול לתוך חלקה 28, אם כי במידה קטנה בהרבה. עוד הסתבר מחוות הדעת והתשריט, כי בסמוך לחלקה 34, ישנה חלקה 87 בה או בחלקה מחזיקים התובעים ללא זכות שכן היא רשומה על שם המו"מ ומועמדת לדרך. הנתבע טען להגנתו, כי בין שתי החלקות 28 ו- 34, היתה בזמנו גדר העשויה אבן. בין שתי החלקות יש הפרש גבהים של 3 מטרים וגדר האבן היא אשר שמשה גבול בין שתי החלקות. הגבול קיים כבר יותר מ- 50 שנה. במשך כל השנים, מאז רכש אביהם של התובעים את החלקה, וזאת אחרי שהנתבע רכש את חלקתו לא נשמעה כל טענה. הנתבע מכחיש כל טענת פלישה ומדגיש את הפרש הגובה אשר שימש גבול בפועל בין שתי החלקות: את קיר הבטון החל לבנות בשנת 1997 בהסכמת התובעים, כאשר הגדר הישנה כבר לא היתה בטוחה. בדיון התברר, כי לראשונה הבחינו או הבינו התובעים, כי יש השגת גבול מצד הנתבע לאחר הסכמתם לבניית הקיר. כאשר ביקשו היתר בנייה לבניית מחסן ומתן לגיטמציה לשטח שכבר בנוי. התברר, כי מתוכננת דרך בין שתי החלקות ועל פני חלקה 87 אשר תנגוס הן בחלקת התובעים והן בחלקת הנתבעים. עשרות שנים סברו שני הצדדים, כי גדר האבן היא הגבול הטבעי בין שתי החלקות, וגדר זו אמנם תאמה את הגבול הטבעי בין שתי החלקות בגלל הפרשי הגובה ביניהן. התובע אף הקים אדניות בשטחו ליד הקיר שנבנה ולדעת הנתבע יש בכך הודאה, כי הקיר נבנה כראוי על הגבול הטבעי שהיה בין שתי החלקות. כאן המקום לציין, כי בתשובות לשאלות ההבהרה ענה מר אביבי, כי פקיד ההסדר כאשר קבע את גבולות החלקות לפני רישומן בטאבו, עשה זאת על פי תביעות בעלי החלקות ולקח בחשבון את הגבולות המוכרים והמוסכמים ולא התחשב בצורה הטופוגרפית של הקרקע. מר אביבי אישר, כי אמנם קיים שיפוע מחלקה 28 לחלקה 34 ולכן גם נבנה קיר תומך, אך הקיר לא נבנה במקום בו היה צריך להיות הגבול בין שתי החלקות. התובע הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני בש"א 4204/99 הבקשה נדחתה על פי החלטתי מיום18.10.99 מן הנימוקים המפורטים בה. בסופה של ההחלטה ציינתי, כי יתכן ובדיון בתביעה העיקרית, תישמענה ראיות אשר תתמוכנה בעמדת התובעים. השאלה במחלוקת היא מה ההשלכה המשפטית לעובדה, כי הקיר נבנה במקום בו האמינו שני הצדדים עשרות בשנים, כי הוא הגבול הנכון. שאלה לא פחות חשובה היא האם התובעים זכאים לסעד? סעיף 125(א) לחוק המקרקעין: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיף 93-97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) התשכ"ט - 1969". סעיף 81 לפקודת ההסדר - "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה". כאמור, נסח הרישום מאוחר ב- 5 שנים לפסק הדין. אישור המו"מ אינו מהווה תחליף לנסח רישום, ועל כן מבחינה חוקית בעלי חלקה 34 הם היורשים הנ"ל. התובעים לא המציאו גם צו ירושה המוכיח, כי הם היורשים הבלעדיים, ולמעשה מהעדות מתברר, כי האב המנוח הוא שרכש את החלקה , ולא הם. אני ערה לכך, כי לא נטענה כל טענה כנגד זכותם של התובעים בחלקה. התובעים לא הראו, כי נעשה ניסיון כלשהוא במשך השנים, לרשום את החלקה על שמם, או לנקוט בהליכים לפי סעיפים 93-97 לפקודת ההסדר. למרבה הצער, תופעה זו איננה ייחודית לתובעים, ומקרים רבים מחזיקים אשר זכאים להירשם כבעלים אינם נוקטים בצעד זה ויש בכך לגרום משום תקלות. לא הומצא לבית המשפט נסח מעודכן לזמן הגשת התביעה, ועל כן, ההנחה היא, כי הנסח משנת 1994 משקף את הרישום הנכון. מן הנסח נלמד, כי יורשיו של המנוח אשר ממנו רכשו העזבון את החלקה, רשמו אותו על שמם בחלקים שווים - 1/5 לכל אחד. על חלקו של אחד מהם - סאלח נסיב סאלח חיר גם ישנה הערת אזהרה לטובת אחרים. כיצד מתיישבים הדברים עם החזקת התובעים או חלק מהם בחלקה 34? ישנם מספר תרחישים אפשריים הקיימים במציאות כפי שידוע, אך לידיעת בית המשפט לא הובאה כל ראיה לכך. ברור שגם התובעים וגם ב"כ המלומד, אינם מייחסים לכך כל חשיבות. וחבל. איש מן הצדדים לא טרח להביא בפני בית המשפט את מפת ההסדר ו/או התביעות של בעלי החלקות מהם הם קנו אותן בשנות החמישים והשישים. מר אביבי תיאר באופן כללי את דרך קביעת הגבולות, ויתכן אמנם, כי בזמנו בזמן רישום הגבולות, הבעלים הקודמים של שתי החלקות, תארו את הגבולות בהתעלם מן המצב הטופוגרפי וגדר האבן אשר היתה במקום, וכביכול הפרידה ביניהן. יתכן גם מצב אחר, ויתכן גם סטייה במדידה שגרמה לשינוי, שכן, מן המפורסמות הוא שגדרות אבן שימשו כגבול בין חלקות ובמיוחד כאשר הפרש הגבהים הוא כה גדול. בהעדר ראיות כל האמור לעיל, הוא בגדר השערות בלבד. יש להדגיש, כי לא הומצאו הסכמי הרכישה ולא הובאה כל עדות ישירה לעניין הגבול בין החלקות על ידי מי מהצדדים. ברור, כי לא התובעים ולא הנתבע יכולים להעיד על כך מידיעתם. לא הובאה בפני ראיה, כי איש מן הצדדים פנה אל פקיד ההסדר בבקשה לתיקון גבולות על פי סעיף 97 ב' לפקודת ההסדר. 3 עובדות מרכזיות הוכחו: הקיר הוקם שלא על פי הגבול הרשום בין החלקות. שני הצדדים סברו במשך עשרות שנים, כי הקיר / גדר האבן נבנו על הגבול האמיתי. הקיר אמור להיהרס במסגרת ביצוע תכנית ג/6770. אין בכל אלו, כדי להצדיק את מתן הסעד המבוקש, גם אם היו התובעים הבעלים הרשומים של חלקה 34. לכל היותר, יכולה להיות תביעה של דמי שימוש ראויים בתקופה בה נהנה הנתבע משטח נוסף של שהתווסף לחלקתו על פי התשריט בהפחתת השימוש בחלק אליו פלש התובע לחלקה 28. סעד זה לא התבקש, ואין אילו הנסיבות שביהמ"ש מיוזמתו יעניק סעד כזה. בשולי פסק הדין יש להעיר, כי כאשר התובעים מחזיקים בחלק מחלקה 87 בצורה בלתי חוקית, (מבנים על חלקת דרך שיש להניח שהוקמו ללא היתר) אין הם יכולים לבוא בטענת חוסר ניקיון כפיים כלפי הנתבע. סכומו של דבר, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום ד' בחשון, תשס"ה (19 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 45 יום. חנה לפין-הראל, שופטת מקרקעיןצוויםצו מניעהפלישה למקרקעין