התובע עבד במשך כשנתיים במספרה שמפעיל הנתבע. יחסי העבודה הסתיימו על רקע מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים סביב מועד ניתוח קטרקט שהיה על התובע לעבור. האם פוטר או התפטר? ומהם זכויותיו בנסיבות? הנתבע מפעיל מספרה ובית ספר לספרות בפתח תקוה. התובע עבד אצלו כספר החל מיום 1.6.08 ועד ליום 14.7.10. משכורתו עמדה על 4,500 ₪ ברוטו. לטענת התובע, ביום 14.7.10, כשהודיע לנתבע שעליו לצאת לניתוח קטרקט בעינו השנייה (התובע עבר ניתוח בעין ראשונה כמה חודשים קודם לכן), ומסר לידו את כתב הזימון לניתוח, זעם הנתבע על המועד שנקבע לניתוח, וביקש לשנותו. משהודיע לו התובע כי אין הדבר תלוי בו וכי מועדי ניתוחים נקבעים על פי יומן בית החולים, התקשר הנתבע בלא רשותו של התובע לבית החולים כדי לדחות את הניתוח. התובע התרעם וניתק את השיחה. בנסיבות אלה, הודיע הנתבע לתובע שעליו לקחת את חפציו, ללכת הביתה, ולא לשוב לעבודה. גרסתו של הנתבע לאירועים שונה לחלוטין. לטענתו, נגרם למספרה נזק רב בשל העובדה שהתובע יצא לחופשת מחלה בת חודש ימים לאחר הניתוח בעינו הראשונה "על אף שתקופה החופשה הרגילה לאחר ניתוח כזה היא בת שלושה-ארבעה ימים לכל היותר" (סעיף 4 לכתב ההגנה). בנסיבות אלה, כשביקש הנתבע מהתובע לשנות את המועד שנקבע לניתוח בעינו השנייה, כדי שחופשת המחלה תהיה במועד מתאים יותר לעסק, ולא לקראת תחילת שנת הלימודים והחגים שהיא תקופה עמוסה בעבודה, סירב התובע ואמר כהרגלו "לא מתאים לך, תפטר אותי, אני הולך, תן לי מכתב פיטורים". בנסיבות אלה שלח הנתבע לתובע את המכתב נספח ב' ובו שורה של תלונות על איחורים, העלבת לקוחות, חופשות ללא תיאום וכן עניין אי תיאום מועד ניתוח הקטרקט. בסיום המכתב ציין התובע ש"לידיעתך אתה חייב להודיע חודש מראש אם אתה רוצה לעזוב את העבודה. במידה ולא תגיע לעבודה עם קבלת מכתב זה אני מבין מכך שהתפטרת מהעבודה". במחלוקת שבין הצדדים, עמדתנו כעמדת התובע. לדעתנו מן המסמכים שבתיק כמו גם מן העדויות ששמענו מצטיירת תמונה ברורה לפיה התובע פוטר. למסקנה זו הגענו, בין היתר, מהסיבות שנפרט להלן: ראשית מן המכתב נספח ב' ברור שהתובע כעס עד מאד על כך שניתוח הקטרקט של התובע נקבע בתקופה שאינה נוחה מבחינת העסק, וזאת לאחר שגם לגבי עיתוי הניתוח הראשון התגלעו בין הצדדים מחלוקות. המכתב נדמה לנו יותר כמכתב של מעסיק המנסה להתחמק מתשלום פיצויי פיטורים, ממכתב של מעסיק המתלונן באופן אותנטי על עובד, ועדיין מבקש בכנות שיחזור לעבודה; שנית התובע העיד בפנינו בצורה אמינה על נסיבות הפסקת עבודתו (עמ' 5 ש' 10 לפרוטוקול). השתכנענו בדבר הצורך הרפואי הדחוף שהיה לו בניתוח בעין השנייה, לאחר שכבר ניתח את עינו הראשונה, "הייתי רואה חצי בן אדם, לא היה לי איזון בראייה כי עברתי ניתוח בעין אחת" (עמ' 6 ש' 6), וממילא עצם הצורך בניתוח הוא ענין רפואי שמגובה במסמכים הרפואיים. כמו כן השתכנענו שהן לפני הניתוח הראשון והן לפני השני התובע עשה מאמצים ל"הזיז" במידת הניתן את הניתוח למועד שמתאים יותר לעסק, אלא שמבחינת יומן בית החולים לא ניתן היה לתאם את המועד בדיוק למועד שהתאים למספרה (עמ' 7 ש' 8), ואפילו במקרה שבו תואם מועד שהתאים לעסק, הוא התבקש לשנות פעם נוספת את מועד הניתוח לאור שיניים שחלו בתוכניות נסיעה לחו"ל של הנתבע ורעייתו (עמ' 7 ש' 25); שלישית במכתב וגם בעדותו בפנינו טען הנתבע, בנסיון לכרסם באמינות התובע, שהתובע נהג לאחר באופן קבוע ו"להגיע לעבודה בשעות מוזרות", אך למרות שטען בפנינו שיש בעסק דו"ח ממוחשב המפרט את האיחורים האלה, דו"ח שכזה לא הוצג בפנינו בשום שלב של הדיון (עמ' 15 ש' 15). אף מחקירתו הנגדית של התובע בנקודה זו (עמ' 8 ש' 8) לא התרשמנו שמדובר באיחורים משמעותיים; רביעית הטענה במכתב לפיה התובע נהג "להעליב לקוחות" התבססה כל כולה על מקרה אחר ויחיד שבו הציע התובע, כך לפי הטענה, ללקוח ותיק להסתפר אצל מתלמד צעיר וחסר ניסיון מבית-הספר לספרות. מעדויות הצדדים בפנינו לגבי אותו המקרה (עמ' 9 ש' 6, עמ' 12 ש' 1) לא השתכנענו שמדובר באירוע מהותי. בהחלט סביר שמדובר היה בהלצה לגיטימית כפי שטען התובע, אך גם אם מדובר היה בהתנהגות לא נאותה של התובע, כטענת הנתבע, מכאן ועד לביסוס טענה על פרקטיקה של העלבת לקוחות, הדרך ארוכה; וחמישית ואם היה צריך עוד ראייה לכך שבכל הקשור לנסיבות הפסקה העבודה, גרסתו של התובע אמינה הרבה יותר מגרסת הנתבע, מצאנו אותה בסיפור "המרדף" שתיאר הנתבע. לפי הנתבע, התובע רדף אחריו לכל אורך רחוב ההסתדרות בניסיון לחלץ ממנו מכתב פיטורים. בקדם המשפט שהתקיים ביום 14.3.11 סיפר שבנסיבות אלה נאלץ להימלט לחנות סמוכה (פיסקה אחרונה לכתב ההגנה). בדיון שבפנינו "עובה" סיפור המרדף, והפך להימלטות בסגנון כמעט הוליוודי, במהלכה ברח הנתבע מהתובע אל תוך אוטובוס (עמ 24 ש' 25), שעליו עלה התובע וירד בתחנה שאחרי (עמ' 15 ש' 5). ואנחנו שואלים, אם אכן כך אירע ממש ביום הפסקת עבודתו של התובע, הכיצד שכח הנתבע לספר את הסיפור הזה כבר בכתב הגנתו? וכיצד שכח לספרו בקדם המשפט? לא מצאנו הסבר מספק לכך. נדמה לנו שסביר הרבה יותר שעסקינן בדמיון פרוע מאשר במקרה שקרה. משקבענו שהתובע פוטר, אנו מקבלים במלואה את תביעתו לקבל את שכרו עבור מחצית חודש יולי, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, כול אלה לפי התחשיב שבכתב התביעה, שלא נסתר. כמו כן אנו רואים בנסיבות לפסוק פיצויי הלנת שכר (מופחתים) בשיעור 20% מהשכר שהולן, ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים (מופחתים) גם כן בשיעור 20% מגובה פיצויי הפיטורים שהולנו. באשר לתביעה לקבלת פיצוי על אי קבלת דמי אבטלה לאחר פיטורי התובע, כידוע, אין המדובר בחיוב אוטומאטי בכל מקרה שבו נדחתה גרסת המעביד באשר לנסיבות סיום התעסוקה. את כללי ההכרעה בתביעה שכזו קבעה כב' השופטת (כתוארה אז) לאה גליקסמן בפרשת ימית (עע (ארצי) 212/06 ‏ ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים (12.11.08)): "אין לקבוע כלל גורף לפיו בכל מקרה שמעביד מסרב למסור לעובד מכתב פיטורים הוא יחויב בתשלום פיצוי בשיעור דמי אבטלה שהיו עשויים להגיע לעובד. לא פעם, קיימים חילוקי דעות ממשיים בדבר נסיבות סיום קשר העבודה, ואין מקום כי בכל מקרה בו תידחה גרסתו של המעביד לעניין נסיבות סיום קשר העבודה, הוא יחויב אוטומאטית בתשלום פיצוי בשיעור דמי האבטלה. יחד עם זאת, ככל שהעובד יוכיח נזק קונקרטי בגין אי קיום החובה למסור לו מכתב פיטורים (כגון: סרוב המוסד לשלם דמי אבטלה; איחור בתשלום דמי אבטלה; הוצאות הכרוכות בהתדיינות מול המוסד לביטוח לאומי וכו'), וככל שיוכיח כי הימנעות המעסיק ממסירת מכתב פיטורים הייתה בלתי סבירה, יוכל לתבוע  פיצוי בעד נזק שנגרם לו עקב אי מתן מכתב פיטורים על פי חוק הודעה מוקדמת או עקב אי מתן מסמך אחר שהמעסיק חייב למסור לעובד".   התובע הציג בפנינו אישור מהמוסד לביטוח לאומי על כך שפנה ביום 8.8.10 למוסד בבקשה לקבל דמי אבטלה, אך ביום 13.9.10 קיבל הודעה על כך שתביעתו נדחתה בנימוק "עזב מרצון". כן הציג בפנינו אישור עדכני מיום 11.7.11, לפיו עד ליום האישור טרם המציא מכתב פיטורים ממקום עבודתו אצל הנתבע (כל האישורים הוגשו במהלך ההוכחות וסומנו ת/4). מכאן, שהתובע עמדה בדרישות הפסיקה שלעיל לעניין הוכחת זכאותו לקבלת פיצוי על אי קבלת דמי אבטלה, לגבי התקופה בת החודש וחצי שבין פיטוריו לתחילת עבודתו במקום אחר ביום 1.9.10. זאת, על פי התחשיב שבכתב התביעה, שלא נסתר. בטרם נסיים נציין, למען הסדר הטוב, שכתב התביעה הוגש במקור גם נגד גברת רות יאיר, רעייתו של הנתבע, בטענה שבני-הזוג היו מעבידיו של התובע במשותף, כפי שעולה בין היתר מן הרישום שעל גבי תלושי המשכורת. ברם, בפתח ישיבת קדם המשפט הצהיר הנתבע שהוא בעל העסק ואישתו היא רק עובדת. לבקשתו, ובהסכמת התובע, נמחקה גברת יאיר מכתב התביעה. לאור כל האמור, הנתבע תשלם לתובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק-הדין: 9,071₪ פיצויי פיטורים. 1,835₪ פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. 2,220₪ שכר חודש יולי 2010 שלא שולם. 444₪ פיצויי הלנת שכר. 4,435₪ דמי הודעה מוקדמת. 6,652₪ פיצוי על אי קבלת דמי אבטלה. לכל הסכומים שלעיל יצורפו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.10 (יום הגשת התביעה) ועד ליום התשלום בפועל. כן יישא הנתבע בהוצאות התובע בסך 4,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן לבקש לערער בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. בקשת רשות ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין. ניתן היום, ט"ז תמוז תשע"א, 18 יולי 2011, בהעדר הצדדים. נ.צ. ברכה זיגלמן דורי ספיבק, שופטאב"ד ניתוחפיטורים