החלטה 1. ביום 4/8/05 נקט חייל בפעולת טרור קשה נגד אזרחים ישראליים: המפגע ירה בנשקו באזרחים שנסעו יחד אתו באוטובוס שהיה בדרכו מחיפה לשפרעם. מטרתו היתה לפגוע באזרחים ערבים. כתוצאה מכך נהרגו ארבעה אנשים ונפצעו 16 מנוסעי האוטובוס. ככל הנראה בעת שהגיעו למקום האירוע שוטרים, ואף הספיקו לאזוק את המפגע באזיקים, השתלט המון על האוטובוס, ואנשים מתוך ההמון גרמו למותו של המפגע בפעולה בעלת אופי של "לינץ". 2. על אף שהאירוע המתואר לעיל ארע לפני כעשרה חודשים, נעצרו על ידי משטרת ישראל, לצורכי חקירה, שבעה חשודים בפרשה רק בחודש יוני שנה זו. מעצרו הראשון של העורר שלפני היה ביום 13/6/06 (יחד עם ששת החשודים האחרים). בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט שר) - להלן "בית משפט קמא" - הורה על מעצרו של העורר לשבעה ימים. ביום 19/6/06 האריך בית משפט קמא את מעצרו של העורר (יחד עם ששת האחרים) לשישה ימים נוספים (תיק מ/2061/06). על החלטה זו הערר שלפני. 3. בהחלטתו מיום 19/6/06, שהיא תמציתית מאחר שהיא הסתמכה על החלטה קודמת, מיום 13/6/05, שהורתה על המעצר לשבעה ימים, קבע בית משפט קמא, כי יש ראיות לכאורה אשר קושרות את העורר לעבירה, וכן כי חלוף הזמן אינו מבטל את מסוכנותו של הנאשם כלפי אחרים ואת הסכנה של שיבוש הליכי חקירה. בית משפט קמא, ראה אם כן את עילות המעצר בנדוננו את אלה המפורטות בסעיפים 13(א)(1) ו- 13(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו-1996(להלן - "חוק המעצרים") וסעיפים אלה אף הוזכרו בהחלטתו. 4. עיקר טענותיו של העורר מכוונים לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה ועד למעצרו הראשון של העורר. אכן חלוף הזמן עד למעצרו של אדם, הוא משמעותי לשאלה אם החשוד מסכן אדם או אנשים אחרים או את הציבור וכן, בדרך כלל, גם לשאלה אם מעצרו ימנע או יקטין אפשרות של שיבוש הליכי חקירה. במקרה שלפנינו, אם העורר לא נעצר במשך כ-10 חודשים מאז שהפרטים, ולו גם באופן כללי, על אירוע מעשה הלינץ היו ידועים למשטרה, איזה מסוכנות וחשש לשיבוש הליכי חקירה, התעוררו דווקא עכשיו?! לפני שאענה על שאלה זו, אציין, כי המשטרה והפרקליטות שקלו מתי לפתוח בחקירה. החלטתם לאחר בדיקה ושקילה היתה שלא לפתוח בחקירה גלויה מיידית, כפי שנעשה בדרך כלל, אלא בחקירה סמויה. הוחלט על הפיכת החקירה לגלויה רק בחודש יוני ש.ז. שיקולים אלה, לאחר שבחנתי את החומר שהוצג לעיוני, אין בהם - לכאורה - פסול. מכאן, שאפילו תתכן במקרים מסויימים הצדקה שלא להורות על מעצר אדם לצורכי חקירה בשל עצם קיומה של השתהות רשלנית או אחרת של הרשויות החוקרות בפתיחת חקירה, אין היא קיימת, לעמדתי, במקרה הנדון (וראו גם בבש"פ 387/89 זיאד בן מחמוד אגבריה נגד מדינת ישראל. תק על 89(2), 804). 5. כן אקדים ואוסיף, לפני בדיקת עילות המעצר על פי החלטתו של בית משפט קמא, כי יש על-פי החומר שבתיק המשטרה חשד סביר שהוא עבר את העבירה, ושההתנהגות המיוחסת לו היא השתתפות אלימה בהמתתו של המפגע. 6. אדון עתה, אם נכון קבע בית משפט קמא, כי יש יסוד סביר להניח, ששחרורו של העורר, יביא לשיבוש חקירה: תשובתי היא בחיוב. על פי חומר החקירה שבתיק (מסמך שסומן על ידי כ-מש/3 בעמ' 2) אכן עולה חשש כזה. אוסיף כי עצם ביצוע המעשים הקשים במפגע תוך כדי נטילת הדין לידי המבצעים וכאשר במקום נמצאו נציגי החוק, שמתפקידם היה לעצור את המפגע על מנת שיובא לדין המדינה - מחשידה את העורר בכך,שאין מורא החוק עליו. העדר מורא זה, מחזק את החשש שהעורר ישבש הליכי חקירה אם ישוחרר ממעצרו. 7. עוד בחנתי, אם אמנם היתה הצדקה להמשיך ולהחזיק את העורר במעצר לצורך ביצוע פעולות חקירה, והשתכנעתי (וראו מסמך מש/8 בסעיף המסכם, ס"ק 3 ו-5 כאשר האדם המוזכר בסעיף 3 הוא ככל הנראה המעביד, שהמשיב טען בדיון לפני שיש להמשיך ולחקרו, לצורך אימות האליבי) שיש פעולות נוספות שעל המשטרה לבצע בהליך החקירה, וכי יש הצדקה לביצוע הפעולות בעוד העורר נתון במעצר לצורכי חקירה. 8. טען הסניגור, כי בנסיבות אין המדובר בחשד לעבירת הרצח בכוונה תחילה, שכן מעשיו הנפשעים של המפגע, הוו "קינטור". אינני סבורה שיש בטיעון זה כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, שכן אין זה השלב שבו יש לבדוק אם אמנם המעשים שבגינם נחשד העורר הם בבחינת רצח בכוונה תחילה או עבירה אחרת. בשלב זה יש לאפשר למשטרה לחקור תוך מניעת הסיכון כי החקירה תשובש. אוסיף כי גם אם ההתנהגות תהווה עבירה של המתה ללא כוונה תחילה או של תקיפה חבלנית, עדיין היא חמורה ובוודאי מצדיקה חקירה משטרתית מקיפה. 9. הוסיף הסניגור, כי ככל הנראה השתתפו בהמתתו של המפגע מספר רב של אנשים, שלא נעצרו. הסבר לכך לא ניתן לי על ידי המשיב, אולם די בכך כי נגד עורר זה, כן עומד חשש לשיבוש הליכי חקירה, והשאלה מדוע לא נחקרו או הועמדו לדין אנשים נוספים, אינה עקרונית לשלב מוקדם זה של החקירה והליכי המשפט. הוא הדין לגבי טענתו של הסניגור, שאינני באה כאן לקבוע לגבי נכונותו של הבסיס העובדתי לה בשל העדר הרלוונטיות לשלב זה, לפיה במקרים אחרים בהם נטלו אזרחים את הדין לידיהם במבצעי פעולת טרור, לא נעשתה חקירה או שהם לא באו על עונשם. 10. עוד טען העורר, כי בית משפט קמא, טעה כאשר עצר את העורר ל-13 ימי מעצר בסה"כ, בעוד שלפי סעיף 13(א)(3) היה בית משפט קמא רשאי לעצור את העורר רק ל-5 ימים ואחר כך להאריך שוב עד 15 ימים. על כך יש להשיב, כי העורר לא הגיש ערר על ההחלטה הראשונה של בית משפט קמא, שבה נעצר העורר ל-7 ימים. זאת, וחשוב מהקודמת, עילת המעצר שבהחלטתו הראשונה של בית משפט קמא לא היתה לפי סעיף 13(א)(3) לחוק המעצרים אלא לפי סעיפים 13(א)(1) ו-(2) לחוק זה. לפיכך לא חלה עליו ההגבלה של שבעה ימי מעצר לצורכי חקירה, אלא ההגבלה המופיעה בסעיף 17 לחוק המעצרים. 11. בדקתי את הצעתו של הסניגור לחלופת מעצר, דא-עקא, שבשל החשש לשיבוש הליכי חקירה, נסיבות ביצוע העבירה (נטילת הדין לידי העורר כאשר במקום נמצאו שוטרים), ודעתי, כי חלופת המעצר לא תמנע אפשרות לשיבוש הליכי החקירה, נראית לי החלטתו של בית משפט קמא, שלא לשחרר את העורר למעצר בית. 12. לפיכך הערר נדחה. מעצר