חיוב בהוצאות עתירה שנמחקה העותרת, גן רוז סיטי אירועים בע"מ, הגישה עתירה מינהלית בגין חיוב ארנונה רטרואקטיבי שהשיתה עליה עיריית רחובות (להלן: "העירייה"). העתירה הוגשה לאחר שהעירייה נקטה בהליכי גבייה מינהליים לגביית החיוב נשוא השומה הרטרואקטיביות, אף שהעותרת הגישה ערר על החיוב האמור. ביום 24.6.12 התקבלה החלטת ועדת הערר ובמסגרתה בוטל החיוב הרטרואקטיבי, באופן שייתר את העתירה. החלטה זו עניינה בהוצאות שיש לפסוק לעותרת לאחר שהעתירה שבכותרת נמחקה. 1. הרקע הנדרש העותרת, גן רוז סיטי אירועים בע"מ, החזיקה במועדים הרלבנטיים לעתירה בנכס המצוי בקניון "אמריקן סיטי" ברחובות, המשמש כאולם וגן אירועים (להלן: "הנכס"), זאת בהתאם להסכם שכירות עליו חתמה עם בעלי הקניון וחברת הניהול של הקניון ביום 29.12.03. הקניון בו מצוי הנכס, כולל גם שטחי חניה חיצוניים בשטח של 12,500 מ"ר, המשמשים את העסקים הפועלים בקניון. ביום 28.10.07, כארבע שנים לאחר שהחלה העותרת בהפעלתו של אולם האירועים, המציאה העירייה לעותרת דרישה רטרואקטיבית לתשלום דמי ארנונה לשנים 2005 עד 2007 בסך 145,639 ₪, בגין שטחי חניה המשתרעים על 1,799 מ"ר. העותרת פנתה לעירייה וטענה כי המדובר בחיוב רטרואקטיבי פסול שיש לבטלו. עוד טענה העותרת, כי היא איננה המחזיקה בשטחי החנייה האמורים. לאחר שפניות העותרת לעירייה והשגה שהגישה העותרת לא נענו, הגישה העותרת ביום 11.2.08 ערר על החלטת מנהל הארנונה, שבמסגרתו טענה, כי המדובר בחיוב רטרואקטיבי פסול וכי במסגרת התשלומים בהם נושאת העותרת מכוח הסכם השכירות משלמת העותרת לבעלי הקניון את תשלומי המיסים הרובצים על השטחים הציבוריים של הקניון בהתאם לחלקה היחסי בשטחים הציבוריים. נטען, כי בנסיבות המיוחדות למקרה דנן אין לראות במבקשת משום "מחזיק" (ערר 07/08). בשעה שההליך בפני ועדת הערר היה תלוי ועומד, החלה העירייה בנקיטת הליכי גבייה מינהליים לגביית החיוב הרטרואקטיבי, נשוא הליכי הערר. לאחר שפניות העותרת לעירייה ודרישותיה כי תמנע מנקיטה בהליכי גבייה מינהליים לא נענו ואף הוטל עיקול על חשבון הבנק של העותרת, הוגשה העתירה שבכותרת ביום 1.4.09 ועמה בקשה למתן צו ארעי וצו ביניים להקפאת הליכי הגבייה המינהליים. ביום 1.4.09 ניתן צו ארעי האוסר על המשך הליכי הגבייה המינהליים וביום 7.4.09 הוגשה הודעה משותפת מטעם הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה ואשר בגדרה הוסכם בין הצדדים כי העירייה תפעל לביטול העיקול שהטילה על חשבון הבנק של העותרת ותמנע מהטלת עיקולים נוספים עד שינתן פסק דין בעתירה. ביום 1.11.09 התקיים דיון במעמד הצדדים שלאחריו הורתי כי הדיון בעתירה יעוכב עד לקבלת החלטת ועדת הערר בעניינה של העותרת. החלטת ועדת הערר התעכבה מעבר לכל פרק זמן סביר והתקבלה, למעלה משנתיים לאחר מועד הדיון, רק ביום 24.6.12. זאת, לאחר שהורתי ביום 21.5.12, כי יתקיים דיון בעתירה ביום 9.9.12, אם עד מועד זה לא תינתן החלטת ועדת הערר. בפתח החלטתה מיום 24.6.12, קבעה ועדת הערר כי לאור האמור בסיכומי העירייה, חיובה של העותרת בתשלום הארנונה נשוא הערר יחושב בהתאם לשטח יחסי של 352 מ"ר בלבד ולא שטח של 1,799 מ"ר. וועדת הערר קבעה עוד, כי חיובי הארנונה בגין השנים 2005 ו-2006 הינם חיובים רטרואקטיביים. באשר לחיוב לשנת 2007 נקבע, כי מאחר שהופקה לעותרת שומה במהלך אותה שנה, אין המדובר בחיוב רטרואקטיבי. ועדת הערר דחתה את טענת העותרת כי היא איננה בגדר "המחזיק" בשטחי החניון נשוא הערר. לאור כל זאת, קבעה ועדת הערר, כי חיובי הארנונה בגין השנים 2005 ו-2006 יבוטלו ואילו החיוב לשנת 2007 יישאר על כנו. לאור העובדה שמרבית טענות העותרת התקבלו על ידי ועדת הערר, הורתי לעותרת להודיע עד ליום 1.8.12 האם היא עומדת על עתירתה. ביום 23.7.12 הגישה העותרת בקשה "להורות למשיבים 1 ו-2 להגיש תחשיב שומה בהתאם לקביעות שבהחלטת ועדת הערר". העותרת ציינה בבקשתה, כי היא אינה יכולה ליתן תשובה מושכלת ביחס לשאלה האם היא עומדת על עתירתה ללא קבלת תחשיב כאמור, המביא בחשבון את קביעות וועדת הערר. העותרת ציינה עוד בבקשתה, כי מעבר לטענות שהתקבלו על ידי ועדת הערר עומדות לה טענות כבדות משקל, הנובעות מהחוזה שבינה ובין בעלי הקניון וחברת הניהול בקשר עם השטחים הציבוריים, אשר כלל לא נידונו על ידי ועדת הערר. בתגובתם לבקשת העותרת טענו המשיבים, כי המדובר בבקשה תמוהה שכל מטרתה למנוע את מחיקת העתירה, תוך השחתת זמנם של הצדדים ושל בית המשפט וכי יש להורות על מחיקת העתירה, תוך חיוב העותרת בהוצאות בגין הגשת הבקשה. במסגרת תשובתה לתגובת המשיבים ביקשה העותרת לקבל ארכה לקצרה למתן תשובתה האם היא עומדת על בירור העתירה, לנוכח התחשיב שצורף לתגובת המשיבים. ביום 3.8.12 הורתי על מחיקת העתירה, בצייני כי אין כל טעם המצדיק את הותרת העתירה על כנה. עוד ציינתי, כי ככל שיש לעותרת טענות לעניין החלטת ועדת הערר, פתוחה בפניה הדרך להגיש ערעור מינהלי. בשולי החלטתי ציינתי, כי אני מאפשרת לעותרת לטעון בעניין ההוצאות עד ליום 2.9.12 ולמשיבים להגיב בתוך 10 ימים, כאשר לאחר מכן תינתן החלטה בשאלת ההוצאות. לעניין זה יובהר, כי כוונתי הייתה שהעותרת תטען לגבי ההוצאות שיש לפסוק לה, לשיטתה, בגין הגשת העתירה ולא שהעותרת תטען לגבי ההוצאות שיש לפסוק לחובתה, כביכול, בעקבות הבקשות שהגישה לאחר קבלת החלטת ועדת הערר, כנטען על ידי המשיבים בתגובתם. 2. טענות הצדדים לעניין ההוצאות העותרת טוענת, כי מן הדין ומן הצדק לחייב את המשיבות בהוצאות, וזאת על הצד הגבוה, שכן בסופו של יום התקבלו עיקר טענותיה המעשיות של העותרת, אשר לו היו נשמעות מלכתחילה לא הייתה העותרת נוקטת בהליכים בהם נקטה, ולו משיקולי עלות-תועלת. נטען, כי לולא הגשת העתירה, והערר בצידה, לא הייתה העירייה חוזרת בה מחישוב וייחוס השטחים השערורייתי בו נקטה ובוודאי שלא מהחיוב הרטרואקטיבי הפסול שהשיתה על העותרת. העותרת טוענת עוד, כי הצורך המיידי שהביא להגשת העתירה, כשבצידה בקשה למתן צו ארעי וצו ביניים, נבע כל כולו מהעיקול שהשיתה העירייה על חשבון הבנק של העותרת ביום 17.3.09 בגין חיוב הארנונה נשוא העתירה, כל זאת בעיצומו של הליך הערר שהגישה העותרת בגין החיוב האמור. העותרת מוסיפה וטוענת, כי אף ועדת הערר לא טמנה את ידה בצלחת והאריכה את הדיון בערר שהוגש על ידי העותרת משך קרוב לחמש שנים, וזאת בלא כל סיבה נראית לעין ותוך גרימת נזקים כבדים לעותרת, כאשר רק בעקבות החלטת בית המשפט מיום 25.5.12 לפיה יתקיים דיון בעתירה, ניתנה לבסוף החלטתה. המשיבים טוענים, כי אין לפסוק לטובת העותרת כל הוצאות, אלא דווקא לחייבה בהוצאות, זאת לאור התנהלותה של העותרת לאחר קבלת החלטת ועדת הערר והבקשות שהגישה חלף מתן הסכמתה למחיקת העתירה, כמתבקש. המשיבים טוענים עוד, כי יש לחייב את העותרת בתשלום הוצאות בגין התנהלותה גם בשל העובדה שהיא "נוהגת ככלב השב על קיאו ובמקום לתקן את דרכיה היא שבה ומתעלמת מהחלטות בית המשפט כענין שבשגרה. היא מוסיפה לעשות דין לעצמה, תוך שהיא נמנעת מתשלום חובותיה בהתאם להחלטת ועדת הערר ואף אינה בוחלת בהגשת בקשות סרק והשחתת זמנם וכספם של בית המשפט ושל המשיבים." המשיבים מוספים וטוענים, כי בין הצדדים הושגה הסכמה בדבר ביטול והקפאת הליכי גבייה עוד קודם להגשת תגובת המשיבים לעתירה, באופן שאפשר את מחיקת העתירה כבר באותו השלב. עוד טוענים המשיבים, כי לאחר קבלת החלטת ועדת הערר נמנעה העותרת מלעדכן את בית המשפט כי התקבלה החלטה כאמור וביקשה להותיר את העתירה על כנה וזאת אך מהטעם שבהתאם להסכמת הצדדים לא ניתן היה לנקוט בהליכי גבייה מינהליים כל עוד לא ניתן פסק דין סופי בעתירה. 3. ההוצאות אמת המידה הכללית לחיוב בהוצאות במסגרת עתירה שנמחקה נקבעה בבג"צ 842/93 נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217 (1994) והיא מתייחסת לעתירות שנמחקו נוכח העובדה שתכליתן הושגה, בלא צורך בהכרעה של בית המשפט לגופו של עניין. אמת המידה האמורה כוללת שני רכיבים עיקריים ומצטברים. האחד, נוגע לתקינות פעולתו של העותר, היינו האם נפל בעתירה שיהוי והאם מיצה העותר את סעדיו בטרם פנה לבית המשפט. עוד יש לבחון, במסגרת אמת המידה האמורה, האם העתירה היא שהניעה את המשיבים לפעולה והיא שגרמה לכך שהסעד אותו ביקש העותר ניתן לו, בסופו של דבר. עניין זה עומד במרכז פסיקת ההוצאות בגין עתירה שנמחקה. ביסוד מבחן זה עומדת ההנחה, כי הגשת עתירה והטיפול בה כרוכים בהוצאות. כאשר היה בידי הרשות המנהלית לתת לעותר את הסעד המבוקש בלא שתוגש עתירה לשם כך, אין סיבה כי העותר יהיה זה שיישא בהוצאות העתירה. במצב זה, הרשות היא זו שגרמה להוצאות בהן נשא העותר. צודק והוגן יהיה, כי היא זו שגם תישא בהן, אף שההליך הסתיים במחיקה ולא בפסק דין נגד הרשות. יישום אמות מידה אלה לענייננו, מביא אותי למסקנה כי מן הראוי לפסוק לעותרת הוצאות ממשיות בגין הגשת העתירה. העתירה שלפני הוגשה בעקבות הליכי גבייה מינהליים בהם נקטה העירייה, בו בזמן שערר שהגישה העותרת היה תלוי ועומד. החלטת ועדת הערר בעניינה של העותרת ניתנה בחלוף למעלה מארבע שנים ממועד הגשת הערר ובהחלט יתכן כי לולא החלטתי מיום 21.5.12, לפיה יתקיים דיון בעתירה, היא לא הייתה מתקבלת עד עצם היום הזה. במסגרת החלטת ועדת הערר התקבלו מרבית טענות העותרת. אמנם, העותרת השתהתה מעט עד אשר הודיעה כי העתירה התייתרה, זאת בשל דרישתה (הלגיטימית, כשלעצמה) לקבל תחשיב תשלום מעודכן מהעירייה, המביא בחשבון את קביעות וועדת הערר. בהחלט יתכן, כי בכך גם ביקשה העותרת להבטיח, כי לא ינקטו נגדה הליכי גבייה מינהליים. אולם, אין לזקוף השתהות קצרה זו לחובתה של העותרת, לנוכח התנהלות העירייה בעניינה של העותרת עד כה ובוודאי שאין מקום להתבטאויות העירייה בעניין זה, כפי שצוטטו לעיל. העותרת הודיע מהו שכר הטרחה ששילמה, אך שכר טרחה זה כולל הן את הגשת העתירה, הן את ההליך לפני וועדת הערר. על רקע כל האמור, אני פוסקת לעותרת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 40,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חיוב בהוצאותהוצאות עתירה