להלן החלטה בבקשת הגשת ראיות באיחור: החלטה עסקינן בתביעה שהוגשה ביום 21/7/03 בסדר דין מהיר. לאחר שמיעת העדים ולאחר ששני הצדדים הכריזו " אלו עדיי " ביום 31/3/05, ביקש התובע להגיש כראיה נוספת זכרון דברים שנערך ביום 11/3/02 בינו לבין סוחר רכב בשם אלי שעשוע (להלן: "הראיה הנוספת"). לישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 31/3/05 הוזמן סוחר הרכב, אלי שעשוע על ידי הנתבע, אך לא התייצב לדיון. התובע נמנע עד אותה עת ,קרי למעלה משנה וחצי מיום הגשת התביעה, מהצגת הראיה הנוספת האמורה, אף על פי שהיתה ברשותו. טענות הצדדים: 1. התובע מודה ששכח לצרף הראיה הנוספת, שכעת הוא מבקש להגישה. עוד טוען התובע שזימון סוחר הרכב לישיבת ה 31/3/05 על ידי הנתבע, מנעה ממנו לזמנו בעצמו, לאותה ישיבה. לטענת התובע, השיקול המרכזי בנוגע לקבלתן של ראיות נוספות שיש להן רלבנטיות לעניין הנדון, לעולם חייב להיות השיקול של חקר האמת. עוד מוסיף התובע - על מנת להדגיש את חוזק העיקרון שצריך להנחות את בית המשפט, שהוא בירור העובדות לאשורן - שלא בכדי בית המשפט עצמו רשאי לקרוא לעדים מיוזמתו מבלי שנתבקש לכך, כאשר הדבר נדרש לצורך חקר האמת. לשיטתו כאשר יש צורך של ממש באותה ראיה נוספת, יש להתיר הגשתה אף לאחר מועד שמיעת ההוכחות בתיק. כך שבמקרה בו הראה בעל דין שהראיה הנוספת עשויה לעזור, יש להתיר הגשתה. לשיטת התובע במקרה דנן, לאור האמור, יש להתיר הגשת ראיה נוספת בשלב זה של הדיון, שכן אי התרת הגשתה תגרום לעוול רב לתובע. לטעמו לצורך איזון בין זכויות המתדיינים, די בפסיקת הוצאות לחובתו של התובע, שלא הגיש את הראיה הנוספת שהיתה ברשותו, בזמן, תוך התרת הגשת הראיה הנוספת או לחילופין זימון סוחר הרכב, מר שעשוע בשנית לצורך מתן עדות. 2. לטענת הנתבעים, בישיבה מיום 26/2/04 נודע להם לראשונה על קיומו של זכרון הדברים, הוא הראיה הנוספת. לטענתם הבטיח להם ב"כ התובע, באותו מועד, להמציא לידם העתק של הראיה הנוספת. ביום 5/10/04 פנו הנתבעים בשנית לב"כ התובע באמצעות הפקסימיליה בבקשה להמציא לידם את הראיה הנוספת ( נספחים א וא (1) לתגובתם בבש"א ) . בדיון מיום 23/12/04 הובטח להם בפעם השלישית על ידי ב"כ התובע שהעתק מהראיה הנוספת יומצא לידם. ביום 12/1/05 פנו שוב הנתבעים בכתב, באמצעות הפקסימיליה, לב"כ התובע בבקשה לקבל העתק הראיה הנוספת לידם ( נספחים ב וב (1) לתגובתם בבש"א) . חרף כל דרישותיהם אלו לא הומצאה לידם הראיה הנוספת האמורה. לטענת הנתבעים הכלל האוסר על הגשת ראיה נוספת לאחר שלב ההוכחות אכן אינו כלל מוחלט, ובמקרים חריגים יאפשר בית המשפט הגשתה של ראיה נוספת, אך הנטל הוא על המבקש להגיש את הראיה הנוספת, להוכיח שמקרהו מצוי בין אותם מקרים בהם ראוי שבית המשפט יתיר הגשת ראיה נוספת. לשיטתם של הנתבעים, בין שיקוליו של בית המשפט אם להיעתר לבקשה, יינתן משקל לשלב הדיון בו הוגשה, לאופי הראיה הנוספת, לשאלה האם יכול היה בעל הדין להביא הראיה בשלב מוקדם יותר, ולשאלה מדוע לא הובאו הראיות בזמן הראוי. כמו כן יינתן משקל רב לזכויות המתדיין שכנגד, העשויות להיפגע מהבאתה של ראיה נוספת, שכן אין מתקנים עוול בעוול. לטענת הנתבעים, משיקולים אלו אין להתיר הגשת הראיה הנוספת, שכן חרף פניותיהם הרבות, לא טרח התובע להמציא לידם ולבית המשפט את הראיה הנוספת, אף על פי שדבר לא מנע בעדו מלעשות כן, וזאת בדיון המתנהל בסדר דין מהיר. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי התרת הגשת הראיה הנוספת כעת, תגרום לפגיעה קשה בזכויותיהם כמתדיינים שכנגד, שכן הגשתה תביא לפתיחת המשפט מחדש, משום שהנתבעים יאלצו להתגונן בשנית, תוך צירוף חוות דעת נגדית מטעמם והזמנת עדים נוספים עקב הראיה החדשה, מאחר אין מדובר בראיה טכנית בלבד. כן טוענים הנתבעים שאין טעמים סבירים והוגנים המצדיקים התרת הגשת הראיה נוספת בנסיבות העניין. עוד טוענים הנתבעים שאין לתובע " צורך של ממש " בראיה הנוספת, ולכן ממילא אין להתיר קבלתה כראיה נוספת - בהתאם לפסיקה. בנוסף טוענים הנתבעים שלאור התנהלות התובע בתיק, אין לאפשר הגשת הראיה הנוספת, כסנקציה בגין אי הבאתה לפני כן, לאור פניות רבות מצד הנתבעים. דיון: הלכה פסוקה וכלל נקוט הוא שאין להגיש לבית המשפט ראיות חדשות, לאחר שנסתיים שלב שמיעת הראיות. יחד עם זאת לכלל חריג על פיו : בית המשפט עשוי להיעתר להגשת ראיה נוספת, אפילו אם אי הגשתה במועד נבעה ממחדלו של בעל הדין המבקש, וזאת במקרים בהם הגשת הראיה הנוספת דרושה לבירור האמת ויש בה כדי לסייע לבית המשפט לעמוד באופן מלא על זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין ( רע"א 1297/01 מיכאלוביץ נ' כלל חברה לביטוח , פ"ד נה (4) 577 ). בנסיבות מסוימות ייעתר בית המשפט לבקשה להוספת ראיה אף כאשר הגשת הראיה הנוספת מתבקשת בשלב הערעור. אכן חפצו של בית המשפט ליתן פסק צודק מדריכו לחרוג מכללי הפרוצדורה ולהתיר הגשת ראיות נוספות לאחר שלב שמיעת הראיות, במידה והדבר עשוי לתרום לשם גילוי האמת ועשיית צדק. מאידך בל נשכח שכללי הפרודורה נועדו בין השאר על מנת לשמור על זכויות המתדיינים ולמנוע הטרדתו של בעל דין מעבר לנדרש. כך שאי שמירה על כללי הפרוצדורה במידה מספקת, תוביל לפגיעה בזכויות המתדיינים ולאי עשיית צדק. לעניין זה יפים דברים אלה : " אין ליתן היתר זה ( להגשת ראיה נוספת- ד.א.ג ) כדבר שבשגרה, שאם לא ישקוד בית המשפט על סדרי דין תקינים, תשתלט אנדרלמוסיה בבית המשפט, ולא ייעשה צדק " ( י.זוסמן בספרו " סדרי הדין האזרחי " מהדורה שישית, 1991 עמוד 481 ). מכאן, שלצורך החלטה האם להתיר הגשת ראיה נוספת לאחר שלב הגשת הראיות, יש לאזן בין הצורך לשמור על זכויות המתדיין שכנגד לבין הצורך לברר ככול הניתן את עובדות המקרה על מנת ליתן פסק צודק. לביצוע איזון מתאים נקבעו בפסיקה מספר מבחני עזר: נפסק שכאשר יש טעמים סבירים והוגנים המצדיקים הגשת ראיה נוספת, מן הראוי שבית המשפט יתיר הגשת הראיה ( רע"א 97/87 יצחק ענתבי ואח' נ' רות בקר פ"ד מא ( 2 ) עמוד 697 ) . בית המשפט בין שיקוליו האם להתיר הגשת ראיה נוספת יתן משקל לשאלה האם הצד המבקש את הבאת הראיה ידע או יכול היה לדעת על קיומה בשלב מוקדם יותר. במקרים בהם התשובה היא לחיוב, ייטה בית המשפט בדרך הכלל שלא להיעתר לבקשה, אלא אם התרשם בית המשפט שהראיה הנוספת עשויה ליתן תרומה משמעותית לגילוי האמת ( ע"א 188/89 פיאד אחמד עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה פ"ד מז ( 1 ) 661 , פסקה 4 לפסק הדין ) . כן יינתן משקל לשאלה האם יכול היה המבקש להביא את הראיות בשלב קודם ומדוע לא הובאו הראיות בזמן הראוי ( ע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן-נון , פ"ד מו ( 3 ) 738, פסקה 8 לפסק הדין ) . עוד נפסק שבית המשפט עשוי להתיר הגשת ראיה נוספת לאחר שלב ההוכחות, גם כאשר הדבר נובע מהתרשלות בעל הדין, כל עוד קבלת הראיה עשויה להשפיע על תוצאת ההליך ( ראה פרשת מיכאלוביץ לעיל ). מן הכלל אל הפרט. התובע לא נתן כל טעם, קל וחומר טעם מבורר, מדוע יש להתיר קבלת זכרון הדברים כראיה נוספת, בעיתוי בו הוגשה. שהרי הראיה הנוספת היתה מצויה בידו כל העת, וחרף פניות הנתבעים אליו, לא מצא לנכון להמציא לידיהם את הראיה הנוספת האמורה. יתר על כן, מאחר ואין מחלוקת שהראיה הנוספת היתה מצויה ברשות התובע, אין לומר שהתרשל האחרון באי הגשת הראיה הנוספת, אלא יש לקבוע שבחר התובע, במודע ובמתכוון, שלא להגיש את זכרון הדברים כראיה, מטעמיו השמורים עימו ( ראה: נספחים א, א ( 1 ), ב, ו - ב ( 1 ) לתגובת הנתבעים בבש"א). משבחר בעל דין במודע שלא להציג ראיה בפני בית המשפט, בניגוד לתקנות וחרף פניות מרובות אליו על ידי הצד שכנגד, אין להתיר הבאת אותה ראיה לאחר שלב שמיעת הראיות. אוסיף שקבלת הראיה הנוספת במקרה זה, אין פירושו התרת הגשה של ראיה טכנית בלבד, אלא כזו שבעקבות הגשתה יידרש המשך שמיעת הוכחות בתיק, שכן הנתבעים מצידם, ובצדק יש לומר, יחפצו בהגשת חוות דעת נגדית באשר לערך הרכב, או לחילופין ידרשו לחקור את השמאי אשר נתן חוות דעת מטעם התובע. בנסיבות אלו לאור התנהלות התובע במקרה דנן, לאור זכויות הצד שכנגד, בסופו של יום מצאתי לדחות את בקשת התובע להגיש את זכרון הדברים כראיה נוספת. הגשת ראיותראיות