להלן פסק דין בערעור בנושא חוות דעת גרפולוג - ביצוע שטר בהוצאה לפועל: פסק-דין ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת נ' גרוסמן) מיום 18.3.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 91386/99. 1. בין הצדדים התנהלה תביעה של המערערת כנגד המשיבה, אשר מקורה בהליך לביצוע שטר בהוצאה לפועל. אחת המחלוקות בתיק נסבה על השאלה האם השטר נשוא התביעה זויף, ולצורך הכרעה בשאלה הגיש כל צד חוות דעת גרפולוג מטעמו. ביום 12.7.2005 ניתן פסק דין הדוחה את התביעה. בפסק הדין ציין בית המשפט כי המערערת פעלה להגשת חוות דעת גרפולוג, ואולם חוות דעת זו אינה מצויה בתיק בית המשפט, ועד כמה שניתן ללמוד מהרישומים בתיק, היא לא נמסרה גם לבא-כוח המשיבה. מנגד, נקבע כי המשיבה הגישה חוות דעת של גרפולוגית מטעמה, אשר תמכה בגרסתה כי נערכו שינויים בשטר לאחר שנחתם, וכי החתימות ליד השינויים אינן חתימותיה של המשיבה. על כן, הוחלט לקבל את טענת המשיבה, כי השיק שנמסר למערערת זויף באופן הפוגם בכשרותו. כתוצאה מכך הוחלט כי תיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגד המשיבה יבוטל. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 3042/05). בדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי ביום 9.3.2006 אישר בא-כוח המשיבה כי הוגשה לו חוות דעת גרפולוגית מטעם המערערת, וכי הוא התייחס אליה בסיכומים. כמו כן, הוצג בפני בית המשפט המחוזי פרוטוקול של בית משפט השלום מיום 18.5.2003 בו מאשר בית המשפט שקיבל את חוות הדעת מטעם המערערת. בנסיבות אלו, הציע בית המשפט המחוזי לצדדים כי נוכח העובדה שחוות הדעת מטעם המערערת הוגשה לבית המשפט ואף על פי כן בית המשפט לא דן בה ובפסק דינו הסתמך בין היתר על חוות דעת מטעם המשיבה, יבוטל פסק הדין והצדדים יחזרו לבית משפט השלום למתן פסק דין חדש. הצדדים הסכימו להצעתו של בית המשפט וניתן לה תוקף של פסק דין. ביום 9.7.2006 נתן בית משפט השלום החלטה, בה הבהיר כי חוות הדעת מטעם המערערת היתה לנגד עיניו בעת מתן פסק הדין מיום 12.7.2005, ובכל זאת מצא לנכון להכריע כפי שהכריע. לאחר הבהרה זו ציין בית המשפט כי "כשלעצמי דעתי ננעלה ואינני רואה מקום לכתוב פסק דין נוסף על פסק הדין מיום 12.7.05". בעקבות דברים אלה, ביקשה המערערת מבית המשפט לפסול את עצמו. 2. בהחלטה מיום 17.8.2006 חזר בית המשפט וקבע כי אינו רואה מקום לשינוי פסק הדין מיום 12.7.2005. בית המשפט ציין כי הוא אינו רואה אפשרות לשוב ולשמוע ראיות לאחר ששמע את הצדדים והכריע בפסק דין מנומק, וכי לדעתו אין לשוב ולחדש את הדיונים בתיק. בית המשפט חזר וקבע כי לדעתו יש להעדיף את עמדת המשיבה מההנמקות שצוינו בפסק הדין מיום 12.7.2005. בית המשפט הסביר כי ציין ש"דעתו ננעלה" כיוון שלדעתו, המנגנון של עיון חוזר בעדויות שנשקלו לפני מתן פסק הדין, אינו יכול להביא לתוצאות אחרות מאלה שכבר ניתנו בפסק הדין. בהתייחסו לבקשת הפסלות קבע בית המשפט כי העברת התיק לשופט אחר היא בעייתית שכן הדבר יוליך לשמיעת התיק כולו מחדש על ידי שופט אחר או לחילופין יהפוך שופט אחר באותה ערכאה לשופט ערעור על המותב המקורי, דבר שאינו במקומו. לכן, נקבע, כי תרופתה של המערערת היא לשוב אל ערכאת הערעור. בעקבות החלטה זו הגישה המערערת ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי (ע"א 2991/06). בערעור זה טענה המערערת, בין היתר, כי טעה בית המשפט כשקבע כי חוות הדעת מטעמה היתה מונחת בפניו עת נתן את פסק הדין מיום 12.7.2005, כיוון שקביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם הדברים שנכתבו בפסק הדין. בדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי ביום 24.1.2007 הציע בית המשפט כי העניין יחזור לבית משפט השלום, אשר יחליט אם הוא פוסל עצמו, ואם כך יכתוב את הדברים מפורשות, ואם לא יפסול עצמו, ימשיך בדיון וישמע אותו בהתאם להנחיות בית המשפט המחוזי בהחלטה הקודמת. הצדדים הסכימו להצעה וניתן לה תוקף של פסק דין. 3. בית המשפט, בפסק דין משלים מיום 18.3.2007, דחה את בקשת הפסלות וכן את תביעת המערערת. בפסק הדין ציין בית המשפט כי כל צד תמך גרסתו בחוות דעת גרפולוג מטעמו. צוין כי בפסק הדין מיום 12.7.2005 הסתמך בית המשפט על חוות הדעת מטעם המשיבה, וכי חוות הדעת מטעם המערערת לא היתה מונחת לנגד עיניו אותה עת, ולכן סבר כי לא הוגשה לתיק. נקבע כי רק לאחר שהתיק הוחזר מערכאת הערעור חיפש בית המשפט ומצא בתיק את חוות הדעת מטעם המערערת, ובהתאם להוראת בית המשפט המחוזי עיין בחוות הדעת. נקבע כי לאחר עיון בחוות הדעת לא מוצא בית המשפט לנכון לשנות את פסק דינו מיום 12.7.2005. לעניין טענת הפסלות נקבע כי בית המשפט אינו רואה מקום לפסול עצמו, בהעדר עילת פסלות. נקבע כי במקרה הנוכחי בית המשפט אכן גיבש דעתו, ואולם גיבוש הדעה אינו אמור להוליך לתוצאה של פסילתו, שכן לאחר שנשמעו ראיות, הוגשו סיכומים וניתן פסק דין נכון וראוי כי בית המשפט יגבש דעה. צוין כי לאחר שהתיק הוחזר על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט עיין גם בחוות הדעת מטעם המערערת, לא מצא כי יש בה כדי לשנות מתוקפו של פסק הדין. בנסיבות אלו הובהר כי בית המשפט אינו פוסל את עצמו, ואין כל סיבה ששופט נוסף ישמע את הראיות מתחילתן לאחר ששמיעת הראיות נשלמה. בהמשך החלטתו מפרט בית המשפט את הנמקתו להחלטה שלא לשנות את פסק הדין לאור חוות הדעת מטעם המערערת. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. בערעור חוזרת המערערת על טענותיה בבקשת הפסלות ומדגישה כי כאשר בית המשפט אומר בלשון ברורה כי דעתו ננעלה מתקיים חשש ממשי למשוא פנים. נטען כי ישנה חשיבות עצומה לשלב בו אמר בית המשפט כי "דעתו ננעלה". בית המשפט קבע כי דעתו ננעלה בהחלטה מיום 9.7.2006, וזאת בטרם בחן את חוות דעת הגרפולוג מטעם המערערת. רק בפסק הדין השני, מיום 18.3.2007, התייחס בית המשפט לראשונה לחוות הדעת מטעם המערערת, ואולם זאת עשה לאחר שכבר קבע כי דעתו ננעלה. בנסיבות אלו אין, לטענת המערערת, ערך לבחינת חוות הדעת. 4. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, ולא בלי לבטים, החלטתי לדחות את הערעור. לא אחת נפסק כי עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. כך גם מקום בו מוחזר תיק לדיון בפני שופט לאחר התערבותה של ערכאת הערעור (ע"א 5660/05 ישיבת הפקדתי שומרים ירושלים נ' שליט (לא פורסם, 21.6.2006)). השאלה שיש לשאול היא, על כן, אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3)573(1994); ע"א 99/03 מקט ספורט (בית ג'אן)(1994) נ' כהן (לא פורסם, 27.1.2003); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 265 (2006))). הדגש הינו לא רק בהליך הדיוני במסגרתו נתגבשה דעה כזו או אחרת, אלא בשאלה המהותית והיא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים לגוף העניין (ע"א 5107/03 יוסף עדאס ובניו חברה לבניין ופיתוח (1992) בע"מ נ' דורנט (1991) ישראל בע"מ (לא פורסם)). ככל שניתן להבחין בין ההליכים השונים למרות הדמיון ביניהם, יהא בכך כדי לחזק את הנחת היסוד הקשורה במקצועיותו של השופט ובהגינותו, כי יוכל לשנות מהחלטותיו הקודמות תוך פתיחות לשכנוע וללא חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 10304/06 אחימן נ' עיריית כפר סבא (לא פורסם, 22.4.2007); מרזל, בעמ' 266). 5. במקרה הנוכחי הושב הדיון לבית משפט השלום לאחר שזה ציין בפסק דינו כי לא היתה בפניו חוות דעת מטעם המערערת. זאת למרות שעל פי החומר בתיק וטענות הצדדים חוות הדעת הוגשה לתיק ואמורה היתה להימצא בפני בית המשפט עת נתן את פסק דינו, ומכאן שפסק הדין ניתן על בסיס תשתית ראייתית חסרה. מעיון בפסק הדין עולה כי זה לא התבסס רק על חוות הדעת מטעם המשיבה אלא גם על נימוקים אחרים. ככל שהיה צורך בחוות הדעת מטעם המערערת, ובהנחה שחוות דעת זו לא היתה בפני בית המשפט עת נתן את פסק הדין, הרי שכעת, משהוחזר התיק לבית המשפט בצירוף הנחיית ערכאת הערעור להידרש לחוות הדעת של המערערת, ואם אנחנו מנפים את אי ההבנות בעניין זה ומסתמכים על החלטתו האחרונה של בית המשפט בה ציין כי עיין בחוות הדעת, חזקה עליו כי בחן אותה ואפשרות השפעתה על פסק הדין בנפש פתוחה. על החלטתו של בית המשפט בעניין זה זכאית, כמובן, המערערת, להשיג במסגרת הערעור על פסק הדין. נראה כי בנסיבות העניין, כאשר הנמקת פסק הדין התבססה גם אך לא רק על חוות דעת הגרפולוג מטעם המשיבה, טבעי ומתבקש כי אותו מותב הוא שיבחן האם חוות הדעת שלא עמדה בפניו עשויה להשפיע על פסק הדין. אפשר שבראייתה של המערערת נוצר חשש, כי התבטאויות בית המשפט לאחר חזרת התיק אליו מצביעות על קיום משוא פנים כלפיה. עם זאת, ולא בלי התלבטות, הגעתי למסקנה לאור הבהרת בית המשפט בהחלטתו מיום 18.3.2007, כי חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם, 28.6.2001); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם, 7.12.2004); מרזל, בעמ' 115). 6. לא אוכל לסיים את פסק הדין מבלי להעיר לבית המשפט קמא על התנהלותו מאז הושב אליו התיק. אכן, כפי שציין בית המשפט, בפסק הדין למעשה באה לידי ביטוי דעתו המגובשת של בית המשפט לאחר ששמע את התיק. יחד עם זאת, משחוזר התיק לבית המשפט בצירוף הנחיית ערכאת הערעור על בית המשפט לפעול על פי ההנחיה בלב פתוח ובנפש חפצה. הנחיית ערכאת הערעור במקרה הנוכחי היתה לבטל את פסק הדין ולתת פסק דין חדש לאחר עיון בחוות הדעת מטעם המערערת. בית המשפט נתן תשובות שונות לשאלה האם עמדה בפניו חוות הדעת מטעם המערערת עת נתן את פסק הדין הראשון, ובכך יצר אי בהירות. בפסק הדין המשלים קובע בית המשפט כי חוות הדעת לא היתה בפניו בעת מתן פסק הדין וכי גם לאחר שעיין בה, הוא אינו מוצא לנכון לשנות את פסק דינו. רק בהחלטה זו מצא בית המשפט לנכון לנמק מדוע אין בחוות הדעת כדי לשנות את פסק הדין. אם היה עושה כן מלכתחילה, היו נחסכות אולי אי ההבנות, וככל שלמערערת היו השגות על ההחלטה היא היתה יכולה כבר אז לערער עליה לגופה. אשר על כן, הערעור נדחה. גרפולוגיההוצאה לפועלשטרביצוע שטרחוות דעת