בפני בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב אשר נמסרה למבקש 1 לאחר שנחשד כי נהג ברכב בעודו שיכור כהגדרתו בחוק. בעקבות הודעת איסור השימוש, הופקד הרכב נשוא הבקשה במגרש אחסנה בפתח תקווה ושם הוא מצוי עד לרגע זה. ב"כ המבקשים טען בפני כי יש להחיל לפרשה זו את הקבוע בסעיף 57 ב (ג) שבפקודת התעבורה שכן מתקיימות נסיבות המצדיקות את ביטול או לחליפין צימצום תקופת איסור השימוש. לשיטתו ככל שהמדובר במבקשת 2 (אשתו של המבקש 1) המדובר במי שהיתה במקרה זה תמת לב, לא ביצעה כל עבירה וכתוצאה מהתנהגותו הלכאורית של בעלה נותרה היא עם 3 ילדים קטינים וללא כל יכולת ניידות ממשית. עוד טען ב"כ המבקשים כי למבקשת 2 זכות להגיש בקשה זו שכן יש להגדירה כ"בעלים" של הרכב מכח היתה אשת הבעלים הרשום ולאור הלכת השיתוף. לשיטת ההגנה, וכאשר המדובר בבני זוג, יש לתת פרשנות רחבה לביטוי "בעל" ככל שהמדובר בזכויות רכושיות ברכב ואין הצדקה לפרוש המצמצם המגדיר "בעל רכב" בפרק ההגדרות של פקודת התעבורה ותקנותיה. ב"כ המדינה התנגדה לבקשה, סברה כי חומרת העבירה שלכאורה בוצעה אינה מצדיקה את הפעלת האמור בסעיף 57 ב (ג) שבפקודה. בהתאם לעמדת התביעה אותה תמכה פסיקה לה הפנתה, היה על המבקשת 2 לפקח טוב יותר על התנהלותו של המבקש 1 ולאור מחדלה זה, אין הצדקה לקבלת הבקשה. אדגיש כי ב"כ המבקשים לא עתר לביטול פסילת רשיונו המנהלית של המבקש 1, ובנסיבותיו של תיק זה, טוב ונכון עשה כאשר לא עתר לכך. דיון והכרעה - שאלת זכותה של אשת הבעלים הרשום של הרכב לפנות לקבלת סעד לפי סעיף 57 בפקודה - סעיף 57 ב (א) בפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - בפקודה) קובע כי "בעל הרכב שלגביו ניתנה הודעת איסור שימוש לפי סעיף 57 א וכן הנהג שקיבל את ההודעה, רשאים לבקש מבית המשפט המוסמך לדון בעבירת תעבורה לבטל את הודעת איסור השימוש..." סעיף 1 בפקודה מגדיר את המונח "בעל" באחד מאלה: הבעל הרשום ברשיון הרכב. לעניין רכב שיש עליו הסכם שכירות...האדם המחזיק ברכב מכח ההסכם. רכב השייך לחברה - יחשב כבעלים גם מנהל פעיל, שותף או עובד מנהלי בכיר. לעניין רכב הרשום ע"ש קטין או חסוי - הורו או מי שמונה אפוטרופוס לגביו. המדובר ברשימה סגורה ואין מחלוקת בין הצדדים על כך. התוצאה המשפטית הנוצרת היא כי רק ה"בעלים" הנכנסים לגדר הרשימה הסגורה לעיל, יכולים לפנות לבית המשפט בבקשה לפי סעיף 57 ב בפקודה אם וכאשר ניתנה הודעת איסור שימוש ביחס לרכב המצוי בבעלותם. המצב המשפטי המתואר יוצר מצב שאינו פשוט כלל כלפי צדדים שלישיים אשר נפגעים בעקיפין או במישרין מן ההחלטה המנהלית המורה על איסור שימוש ברכב. בהחלט תתכן סיטואציה בה רכב המצוי בבעלות אדם יהיה בשימוש סדיר של אדם אחר (ברשות ובהסכמה של הבעלים) ואותו אדם נפגע אף הוא ישירות כתוצאה מההליך המנהלי אותו הפעילה הרשות כלפי הרכב. כאשר המדובר בזכותו הבסיסית של אדם לפנות לסעד משפטי בסיטואציה בה רשות שלטונית פוגעת לכאורה בזכות יסוד של אותו אדם (לנוע או לעבוד עם הרכב) , הרי שפרשנות מצמצמת יוצרת תוצאה אותה קשה מאד לקבל במדינה חופשית ודמוקרטית. החרפת יתר יש במצב המתואר כאשר המדובר בבני זוג. ברור כי המחוקק לא רצה לפתוח אפשרות גישה לבית המשפט לכל נפגע אפשרי מהחלטת הקצין הפוסל ואל לו לבית המשפט להיכנס בנעלי המחוקק ולהגדיר במקומו את הוראות החוק. המחוקק אמר את דברו בצורה ברורה ובית המשפט יפעל ויישם את הוראות החוק. אולם, אותו המחוקק נתן לבית המשפט אפשרות לפרש את החוק, וכאשר מתיר המחוקק אפשרות זו בידי בית המשפט, על בית המשפט לפרש את החוק באופן אשר יתיישב עם כוונת המחוקק ובמקביל עם עמדת המחוקק כפי שבאה לידי ביטוי בחוקי היסוד של המדינה. החוק קובע כי בעל רכב יהיה "הבעל הרשום ברישיון הרכב" בהנחה שבני זוג נשואים קנו במשותף רכב משפחתי ואותו הרכב נרשם "טכנית" על שם אחד מהם, האם בכך הופך בן הזוג השני (שלא נרשם כבעלים פורמאלי) לחסר זכויות רכושיות/קנייניות באותו הרכב? ברור לחלוטין כי הגדרת אחד מבני הזוג כבעלים של הרכב כלפי רשות הרישוי אינה הופכת את בן הזוג השני לחסר זכויות רכושיות כלפי אותו הרכב (ראה חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג -1973 , סעיף 3 בחוק וכן פסיקת בית המשפט העליון בע"א 4181/99 בריל נגד בריל) וכמי שיש לו זכויות רכושיות ברכב, אין זה סביר בעיני כי ניתן לתת להגדרת "בעל" פרשנות מצמצמת. אני סבור כי לא היתה כל כוונה של המחוקק להדיר את אשת המבקש מיכולתה להגיש בקשה לפי סעיף 57 ב בפקודה רק בשל העובדה הטכנית שלא נרשמה אף היא כבעלים של הרכב במשרד הרישוי. פרשנות כזו להגדרת המונח "בעל" מביאה למצב אבסורד בו רכוש משותף של בני זוג (בהתאם לחוק ובהתאם לפסיקה) יאפשר רק לאחד מהם גישה לבית המשפט אם וכאשר מבצעת רשות פגיעה לכאורית באותו הרכוש או בזכות השימוש בו ע"י בעליו המהותי. מאחר ואין מחלוקת בפרשה שבפני כי בני הזוג (המבקשים 1+2) רכשו את הרכב במשותף וכי הוא משמש את התא המשפחתי באופן שווה, אני מחליט כי גם לאשת הבעלים הרשום יש זכות גישה מלאה לבית המשפט בבקשה לפי סעיף 57ב בפקודה. אני קובע כי הגדרת "בעל הרכב" שבסעיף 57 ב (א) כוללת בתוכה גם את בן הזוג של הבעלים הרשום על אף הרשימה הסגורה המופיעה בסעיף 1 של הפקודה. פרשנות זו מתחייבת מזכותו הבסיסית של בעל זכויות קניינות ברכוש לפנות לבית המשפט אם סבור הוא כי רשות פגעה בזכויותיו לעשות שימוש בנכס המצוי בחזקתו. אשר על כן, אני קובע כי למבקשת 2 זכות לפנות בבקשה לפי סעיף 57 ב (א) לבית משפט זה הגם שלא נרשמה כבעלים של הרכב נשוא הבקשה ברשות הרישוי. ודוק - אין המדובר בשינוי המצב המשפטי אותו הגדיר המחוקק כלפי נפגעים אפשריים אחרים. אין המדובר בפתיחת שערי בית המשפט בפני קרובי משפחה אחרים או "נפגעים פוטנציאליים" אחרים הרואים עצמם כנפגעים מההחלטה המנהלית. בעניין זה המדובר בהחלטה של הכנסת ממנה לא יחרוג בית המשפט. החלטתי זו נובעת מהפרשנות המיוחדת שיש לתת למונח "בעל" כאשר המדובר בבני זוג שלהם רכוש משותף לגביו חל חוק יחסי ממון בין בני זוג או לחליפין הלכת השיתוף. ולאחר ששאלת הסמכות הוסדרה, אבדוק את השאלה השנייה - האם ראוי לקבל את הבקשה לגופו של עניין כאשר יש ראיות לכאורה לביצוע עבירה של נהיגה במצב שכרות ע"י המבקש 1 ? בקשות מסוג זה כאשר בבסיס הבקשה דוח שכרות מתקבלות רק לעיתים נדירות. בית המשפט יוצא מנקודת הנחה כי מי שלחובתו ראיות לכאורה כי נהג רכב בעודו שיכור אין כל הצדקה לקבל בקשה שלו להשבת הרכב אשר נתפס כתוצאה מהתנהגותו. אשר על כן, ככל שהבקשה היתה של המבקש 1 בלבד, היא היתה נדחית כמעט על הסף. אולם, בפרשה שבפני הגישה גם אשת המבקש בקשה משלה. המבקשת 2 לא נהגה ברכב המשפחתי, לא ביצעה כל עבירה, ולאחר שבעלה נתפס שיכור לכאורה עם הרכב המשפחתי, מצאה עצמה המבקשת עם שלושה ילדים קטנים וללא כל יכולת ניידות. על פניו, יש לצאת מנקודת הנחה כי המחוקק התכוון ע"י תפיסת הרכב (ופגיעה עקב כך בצדדים שלישיים תמימים) לייצר הרתעה כלפי גורמים מפקחים לבל ימסרו רכב לנהג מטעמם עת קיים חשש לביצוע עבירות עם אותו הרכב. סיטואציה זו רלוונטית מאד בתיקי שכרות במערכות היחסים שבין הורים לילדיהם המבקשים לקבל את רכב המשפחה לצורכי בילוי. ללא ספק החלטת המחוקק הגבירה מאד את חובת הפיקוח של בעל הרכב כלפי העושה שימוש בו, ובמקרים בהם רכבים נמסרו מהורים לילדיהם ללא פיקוח אפקטיבי, חזרו ודחו בתי המשפט פעם אחר פעם בקשות לביטול הודאות איסור שימוש ברכב. אלא שבמקרה שבפני, נהג ברכב בן הזוג של המבקשת, אדם נורמטיבי, ללא עבר תעבורתי חריג, עובד 14 שנים במשרד הבריאות וללא כל רקע של נהיגה במצב שכרות. בנסיבות אלו לא העלתה על דעתה המבקשת 2 כי בן זוגה עומד לנהוג ברכב המשפחתי כאשר הוא שיכור ולכן אין זה סביר לדרוש ממנה חובת פיקוח מיוחדת כפי שטענה ב"כ המדינה. אני סבור כי בנסיבות המיוחדות אשר נוצרו, יש לאזן מצד אחד את עמדתו הברורה של המחוקק לפיה ראויה תפיסת רכב כאשר נהג ברכב שיכור וזאת גם אם המדובר בפגיעה בצדדים שלישיים תמימים, ומצד שני יש לקחת בחשבון את תקופת איסור השימוש הארוכה הגורמת לנטל כלכלי ופיזי רב למבקשת 2 אשר נאלצת להמשיך ולתפקד עם 3 ילדים ללא יכולת תנועה. אני סבור כי ראוי להפעיל את סמכותי לפי סעיף 57 ב (ג) באופן בו תקופת איסור השימוש תצומצם ל-15 יום במקום 30. אין המדובר בביטול הפסילה המנהלית של רישיון הנהיגה ככל שהדבר קשור למבקש 1. פסילה זו תרוצה עד תומה, אך בתום 15 יום מיום שהופקד רכב מ.ר 1163214 במגרש האחסנה בפתח-תקווה, תשיב משטרת ישראל למבקשת 2 את מסמכי הרישוי של רכב זה וכן את הרכב בכפוף לתשלום הוצאות אחסנתו עד ליום שחרורו. עותק מהחלטה זו תועבר באמצעות פקס למשרדי ב"כ הצדדים. (מספר הפקס במשרדו של עו"ד דוידיאן - 057-9556290 ניתנה היום, י"ד טבת תשע"ב, 09 ינואר 2012, בהעדר הצדדים. רכבמשפט תעבורהאיסור שימוש ברכבשימוש ברכבאיסור שימוש