פסק דין ערעור זה מופנה כנגד החלטתו של כב' הרשם שמואל ברוך מיום 3.5.2005, ב-ת.א. 1375/03, לפיה נדחתה טענת התיישנות. מרבית העובדות כפי שנקבעו על ידי כב' הרשם אינן שנויות במחלוקת. בתאריך 17.10.00 התרסק בחוף בית ינאי מטוס שהוטס על ידי עמית בן דוד ז"ל. במטוס היו שלושה נוסעים מלבד הטייס, עופר כהן ז"ל, ניצן עין דור ז"ל ובנו רן עין דור ז"ל שיורשיהם הם התובעים בהליך נשוא הערעור. בין הטייס המנוח לבין ניצן עין דור הייתה היכרות על רקע עבודה וניצן ז"ל ובנו הוזמנו לטיסה שהוגדרה כ"טיסת כיף" ללא תשלום. התביעה הוגשה ביום 20.3.2003 לאחר שחלפו כשנתיים וחצי מיום התאונה. האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית (להלן: "אמנת ורשה") קובעת בסעיף 29(1) כי הזכות לדמי נזק פוקעת, אם לא תוגש תביעה תוך שנתיים. הוראה זו הוחלה בישראל על ידי חוק התובלה האווירית, תשל"ב - 1962, שהוחלף על ידי חוק התובלה האווירית, תש"ם - 1980 (להלן: "החוק"). בהסתמך על הוראת סעיף 29(1) הנ"ל הגישו המערערים בקשה לסילוקה של התביעה על הסף מחמת התיישנות. בד"נ 30/84 רג'ין טייכנר נ' אייר-פרנס נתיבי אויר צרפתיים פ"ד מא(1) 589, נקבע כי לנוכח מטרתה של אמנת ורשה, שהיא החלת כללים אחידים בנושא התעופה האווירית וגיבוש כללי אחריות, שיאזנו בצורה סבירה, הוגנת ומקובלת בין זכויותיהם וחובותיהם של המובילים לבין אלו של הנוסעים הנפגעים במהלך התובלה, אין לסטות מתכלית זו על ידי שימוש בכללים פרשניים המחילים את הדין המקומי על האמנה מקום שהאמנה קובעת כללים המשרתים את תכלית האמנה ועל כן נקבע כי כל עוד האמנה עומדת בעינה, כפי שנוסחה, חייבים אנו לתת לסעיף 29(1) את הפירוש לפיו זכות התביעה פוקעת בתום שנתיים ואינה ניתנת להארכה על פי הכללים של הדין המקומי (שם עמ' 638). הכל מסכימים כי כל אימת שעל האירוע חלים כללי אמנת ורשה יש למנות את תקופת ההתיישנות על פיה ומשכך, נשאלת השאלה האם חוק התובלה האווירית, תש"ם - 1980 ואמנת ורשה חלים על האירוע שביסוד כתב התביעה. הטיסה שבמהלכה אירע האסון הייתה טיסה שמקום היציאה והיעד שלה נמצאים בשטחה של ישראל והיא מוגדרת בסעיף 1 לחוק כ"תובלת פנים". סעיף 5(א) לחוק מחיל את הוראות אמנת ורשה גם על תובלת פנים בקובעו: "על תובלת פנים ותובלה מחוץ לאמנה יחולו הוראות האמנה שפורסמו ברשומות..." סעיף 15 לחוק קובע כי: "על אף האמור בכל דין אחר, תהיה התקופה לפקיעת זכות לדמי נזק לפי חוק זה התקופה הקבועה באמנה" דהיינו, גם על טיסות המוגדרות כ"תובלת פנים" דוגמת הטיסה בה נספו ניצן ורן עין דור, חלה הוראת סעיף 29(1) לאמנה הקובע כי הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה שנתיים מהתאריך בו צריך היה כלי הטיס להגיע ליעדו. לאור המוסכמות דלעיל, גדר המחלוקת בין הצדדים מתמקד בשאלת הגדרתה של הטיסה מאחר שעל פי האמור בסעיף 1(1) לאמנת ורשה "אמנה זו חלה על כל תובלה בינלאומית - של אנשים, כבודה או טובין, כשהיא מבוצעת בכלי טיס בתמורה..." (ההדגשה שלי ש.ד.) ונשאלת השאלה האם התמורה משמעה כל תמורה בין אם שולמה על ידי אחד המשתמשים בכלי הטיס בלבד או, כטענת המשיבים, משלא נדרש כל תשלום מהמנוחים אין לראות, מבחינתם, את התאונה כאירוע שאמנת ורשה חלה עליו. המערערים תומכים יתדותיהם באמור בכתב התביעה להוכחת גרסתם לפיה התובלה בוצעה בתמורה והם מפנים לסעיף 12.4 לכתב התביעה שם נטען: "מדברי כרמלי לחוקר התאונה נסתבר כי הטייס חכר את המטוס מהחברה לטיסה פרטית. יצויין כי אירובט והנתבעת 3, לא היססו להחכיר לטייס את המטוס ביודעם את תכונות המטוס וכי בכוונתו לטוס עם נוסעים וזאת חרף העובדה..." ובהמשך, בפרטי הרשלנות המיוחסת לאירובט בסעיף 13.2 נטען כי "החכירה ו/או השכירה ו/או נתנה רשות שימוש במטוס לטייס...". בבש"א 2639/03 (ת.א 3356/02) של בית משפט השלום בהרצליה, עיט שירותי תעופה בע"מ ואח' נ' עזבון המנוח ברק ליאור ז"ל ואח', דנה כב' השופטת מיכל שריר בסוגיה זהה ומסקנתה הייתה שהוראת סעיף 29 לאמנה חלה גם על נוסעים אשר לא שילמו תמורת הטיסה, אלא שלמרבה הצער לא פורטו בהחלטה עובדות המקרה ואין כל ודאות שהעובדות בעניין עיט היו דומות לאלה שבענייננו ומכל מקום, אין אני סבורה שהוראות הפרוטוקול המתקן את אמנת ורשה שנחתם בהאג, המתייחס לחובת המוביל האווירי למסור כרטיס טיסה לנוסע, רלבנטיות לענייננו הן מבחינה עובדתית והן מבחינה עניינית מאחר שפרוטוקול האג משנת 1955 מסדיר את הקשר החוזי בין הנוסע למוביל ומטרתו לחייב את המוביל להביא לידיעת הנוסע את הוראות ההסכם, בעיקר ככל שהדבר נוגע להגבלת החבות של המוביל. שאלת הגבלת האחריות והיקף החבות אינה רלבנטית למחלוקת בשלב זה. המערערים מבקשים ללמוד גזירה שווה מפסק הדין של בית הלורדים בעניין Herd V. Clyde Helicopters [1977] 1 All ER 775. באותו עניין הוגשה תביעה על ידי יורשיו של שוטר אשר נהרג בתאונת מסוק בעת מילוי תפקידו המשטרתי. על פי העובדות שנקבעו בעניין Herd, הנתבעת החכירה את המסוק למשטרה למטרות פעילות משטרתית. על פי ההסכם בין הצדדים התחייבה המשיבה, בעלת המסוק, להעמיד את המסוק לרשות המשטרה להובלת אנשים וציוד על פי דרישת קצין המשטרה הממונה, בהתאם לצרכים. כמו כן התחייבה המשיבה לספק שירות למסוקים ולציידם וכן להעמיד לשרות המזמין טייסים. אנשי המשטרה אשר הוטסו במסוקים ביצעו במהלך הטיסה את משימות השיטור תוך שהם מנחים את הטייס באשר לדרישת התפקיד. בנסיבות אלה נקבע על ידי לורד Mackay כי הוראות סעיף 1 לאמנת ורשה חלות על הטיסה מכיוון שהתובלה התבצעה על ידי המוביל בהתאם לתנאי החוזה שלפיהם נדרש להוביל מספר נוסעים וציוד על פי הוראת המשטרה בתמורה לתשלום ששילם המזמין. המערערים מפנים לדברי לורד Hope המתייחס לתפקידו של Herd בטיסה ומבקשים להסיק שמטרת הטיסה אינה רלבנטית ולא היא מכיוון שהפיסקה המצוטטת מתייחסת להיות השוטר "נוסע" או מי שנוטל חלק בהטסת כלי הטיס ולא לשאלת התמורה. גם האמור בפסק הדין של בית המשפט לערעורים של Second Circiut בעניין Sulewski אינו רלבנטי לענייננו מאחר שפסק הדין עוסק בפירוש המילה "נוסע" בסעיף 17 לאמנה וגם כאן אין דיון בשאלת התמורה אלא במעמדו של טכנאי מוטס כ"נוסע" על פי אמנת ורשה ומסקנת בית המשפט הייתה כי דין התביעה להידחות על הסף בשל העובדה שסעיף 17 אינו חל על הטכנאי ואילו בפסק הדין הקנדי בעניין PISHKE נקבע על ידי בית המשפט כי חלה הסיפא של סעיף 1(1) לאמנה מכיוון שבנסיבות העניין תובלת החינם בוצעה במסגרת מיזם לתובלה אווירית. בענייננו, לעומת זאת, הטייס שכר או חכר מאירובט מטוס לשימושו הפרטי או לשם העברתו לחיפה, לא נכרת חוזה להובלת נוסעים ולא נטען כי התמורה ששולמה (אם בכלל) הייתה פונקציה של מטרת הטיסה או מספר הנוסעים. סבורה אני שכשם שאיש לא יטען כי שוכר של רכב המסיע את חבריו ברכב השכור מסיע נוסעים בשכר מאחר ששולמה תמורה לבעל הרכב, כך לא ניתן לקבוע בענייננו שהסעתם של ניצן ורן עין דור ז"ל הייתה בתמורה. תמיכה לגישתי אני מוצאת בתכליתה של אמנת ורשה והחלת הוראותיה גם על טיסות המוגדרות כ"תובלת פנים". בד"נ 36/84 בעניין טייכר אומר כב' השופט ד' לוין: "לפני מנסחי האמנה עמדה מטרה ברורה של האחדת כללים בנושא התעופה האווירית, כיוון שדובר ב'נתבע' פוטנציאלי 'חובק עולם'. חוסר האחידות ששרר עובר לניסוח האמנה התבטא לא רק בשאלת הדין המהותי ביחס לאחריות המוביל האווירי אלא גם בבעיות ברירת דין קשות של המשפט הבינלאומי הפרטי... מלבד מטרה זו של האחדת הכללים עמד בפני הוועדה גם הצורך בגיבוש כללים של אחריות, שיאזנו בצורה סבירה, הוגנת ומקובלת בין זכויותיהם וחובותיהם של המובילים לבין אלו של הנוסעים הנפגעים במהלך התובלה". חוק התובלה האווירית הכשיר כלים תחיקתיים לאימוץ האמנה על מנת שניתן יהיה ליישם הלכה למעשה את מטרותיה להאחדת הדינים וסדרי הדין למימוש הכללים שבאמנה. לנוכח ההתפתחות שחלה בתחום התעופה, אשר הרחיבה את השימוש בכלי טיס בין בתחומי המדינה ובין מחוצה לה, הוחלו כללי האמנה גם על "תובלת פנים" שהרי ההיגיון העומד מאחורי הכללים של אמנת ורשה המסדירים את היחסים שבין מוביל לנוסע יפים גם לטיסות פנים ארציות ויודגש כי כללי האמנה הרחיבו מחד גיסא את אחריות המוביל והגבילו את סכום הפיצוי מאידך גיסא. משכך, נשאלת השאלה האם במסגרת טיסה פנים ארצית בה מטיס הטייס את חבריו ללא תמורה יש להחיל את אותם העקרונות החלים על מערכת יחסים עסקית או על תובלה בינלאומית. האמנה עצמה מצאה לנכון לסייג את תחולתה רק לטיסות בהן נוצר קשר חוזי בין המוביל לנוסע וקבעה כי הוראותיה מתייחסות רק לתובלה של אנשים וכבודה "כשהיא מבוצעת בכלי טיס בתמורה, כן היא חלה על תובלה חינם בכלי טיס, המבוצעת על ידי מיזם לתובלה אוירית." הסיפא של סעיף 1 הנ"ל מתאימה ליישום ביחס לטיסת שכר כפי שהן מוגדרות בתקנות רישוי שירותי תעופה (טיסות שכר) תשמ"ד - 1982 "טיסה שבה שוכרים מארגן או מארגנים במשותף את כל קיבולת כלי הטיס לשם מכירתה לאחרים או שבה אדם שוכר את כל קיבולת כלי הטיס לשימוש עצמי.". לא נטען בענייננו כי מדובר במיזם לתובלה אוירית מאחר שכל מטרת הטיסה הייתה ההנאה שבטיסה עצמה. סבורה אני שאין ליחס למחוקק אשר החיל את הוראת האמנה על המשפט הפנימי של ישראל את הכוונה להרחיב את תחולת האמנה גם ביחס למקרים שהאמנה אינה חלה עליהם כאשר מדובר בתובלה בינלאומית. לסיכום - מאחר שטיסתם של ניצן עין דור ז"ל ובנו רן הייתה ללא תמורה אין הוראת האמנה חלה עליהם ולפיכך תביעת יורשיהם לא התיישנה. הערעור נדחה. המערערים ישלמו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. תעופהתאונות טיסההתיישנות