בפני עתירה להורות למשיב שלא לגרש את העותרת מישראל. העותרת ילידת 1978, אזרחית פיליפינית, נעצרה ביום 4.7.04, נכלאה במתקן הכליאה בחדרה, והוצא כנגדה צו גירוש ומשמורת. העותרת שוחררה מן המשמורת בערבות בתאריך 6.8.04. העותרת נכנסה לישראל ביום 9.12.01 כדין באשרת ב(1) לעסוק בטיפול סיעודי לנזקקים תוקף האשרה היה עד ליום 5.1.2002. העותרת טוענת כי המשפחה אצלה הועסקה ניצלה אותה ולפיכך נאלצה לעזוב. מעסיקה סבל ממחלת נפש קשה ועל כן ביקשה שחרור וקיבלה אותו. היא טוענת כי מיום סיום עבודתה אצל מעסיק זה, וכתוצאה מהתנערות חברת כוח האדם האחראית להבאתה ארצה, לא הצליחה להסדיר את מעמדה בארץ, וזאת למרות שפנתה לחברות כוח אדם אחרות, שבהן, לצערה, נפלה קורבן להבטחות שווא. ביום 30.6.03, פנתה אישית למשרד הפנים בבקשה להחלפת מעסיק, אולם גם המעסיק החדש, על ידו הועסקה, התברר בדיעבד כמי שאינו זכאי לעזרה סיעודית. מדצמבר 2003 ועד ליום מעצרה עבדה העותרת אצל מר עופר לינדנבאום הסובל מנכות קשה והוא בעל היתר להעסקת עובד זר אשר פעל רבות בכתב ובעל פה להקניית מעמד חוקי לעותרת. המעסיק, עופר לינדנבאום הנו חולה סיעודי, הרתוק לכיסא גלגלים, הזקוק לעזרתה של העותרת בחיי היום יום ואשר בנוסף לתלותו הפיזית בעותרת, כך היא טוענת, קשור אליה קשר נפשי עז. רופאו האישי של החולה מודע אף הוא לתלות של הנכה בעותרת ובסכנת הידרדרות חמורה של החולה במידה ותורחק ממנו. צוין אף כי העותרת שכרה שירותי עורך דין מומחה בתחום עוד בפברואר 2004 ושילמה את מיטב כספה על מנת להסדיר את שהותה ומעמדה בארץ באופן חוקי. אשר על כן מבקשת העותרת להיעתר לבקשה ולאפשר לה להמשיך ולעבוד באופן חוקי אצל הנכה האמור, ושלא להרחיקה מן הארץ. כאמור וכעולה מן העתירה, מן התשובה ומהמסמכים שצורפו, פנתה העותרת באופן אישי להסדרת מעמדה בישראל עוד ביום 30.6.03 ובקשה זו סורבה ביום 17.7.03 מן הנימוק ששהתה תקופה ארוכה שלא כחוק. בחודש פברואר 2004 הגישה העותרת בקשה נוספת לקבלת אשרת עבודה אצל מעסיק, בקשה אשר סורבה ביום 17.5.04 מאותו נימוק. על החלטה זו הוגש ערר אשר אף הוא סורב ביום 5.8.04. לאחר שבית הדין הורה על שחרור העותרת מן המשמורת היא שבה ופנתה ללשכת מנהל האוכלוסין פעם נוספת ביום 30.8.04, ובקשה זו סורבה אף היא ביום 14.10.04. המשיב מתנגד למבוקש בעתירה מן הטעם כי פנייתה הראשונה של העותרת להסדרת מעמדה נעשה רק כשנה וחצי לאחר שפג תוקף אשרתה, ובנסיבות אלה נטען כי אין היא נכנסת בגדר "נוהל שמים סגורים" (סעיף 20ב) ועליה להיות מורחקת מישראל. נטען אף כי העותרת אינה מצביעה על כל נסיבה מיוחדת שיש בה כדי להחיל את הנוהל בעניינה. לכן בנסיבות אלה נטען כי העתירה לוקה בשיהוי ובאיחור, בחוסר נקיון כפיים, שכן העותרת התעלמה מהחלטות משרד הפנים והמשיכה לעשות דין לעצמה ולשהות בישראל שלא כדין. בדיון שקיימתי ביום 18.10.04 התייצבה העותרת יחד עם המעסיק המטופל על ידה (מר עופר לינדנבאום), ובא כוחה חזר וביקש להתחשב בנסיבות ובטעמים ההומניטריים המיוחדים ולאפשר הסדרת מעמדה ושהייתה לתקופה נוספת. באותה ישיבה המלצתי לב"כ המשיב לבחון אם ניתן יהיה לאשר את המשך העסקתה של העותרת במקום בו היא עובדת כיום ולהביא את עניינה פעם נוספת בפני המשיב. בהודעה מיום 2.11.04, נמסר כי משרד הפנים עומד על סרובו וסבור כי דין העתירה להדחות. בהודעה צויין אף כי הצהרת העותרת כי היא מועסקת אצל מר לינדנבאום החל מחודש דצמבר 2003 סותרת לכאורה את האמור בבקשה שהגישה בחודש אוגוסט 2004 למנהל האוכלוסין בתל אביב, שם טענה כי היא עובדת אצל מעסיקה בשם גב' בלומה איילון. שקלתי את טיעוני הצדדים ואת נסיבות העניין שבפני ואני סבורה שבנסיבות המיוחדות של המקרה יש להיעתר לבקשה. עולה מן העתירה ומהתצהיר שצורף לה, אשר לא נסתר (וערה אני לכך שהתצהיר המצורף היה של חברתה ולא של העותרת), כי העותרת פעלה לאורך כל הדרך כדי להסדיר את מעמדה באופן חוקי - אלא שהדבר לא עלה בידיה. העותרת, ככל עובד זר, היתה תלויה בחברות כוח אדם, במעסיקים ובמשרד הפנים, ולא ישבה בחיבוק ידים. היא ניסתה למצוא מעסיק, פנתה לחברות כוח אדם, ומשלא עלה בידה הדבר פנתה ביוזמתה באופן אישי למשרד הפנים עוד ביום 30.6.03, פנייה שנעשתה טרם שנעצרה. המשיב טוען כי העותרת לא הצביעה על שום נסיבה מיוחדת המצדיקה החלת נוהל "שמים סגורים" בעניינה. לטעמי, אמנם חלפה כשנה עד אשר פנתה העותרת למשרד הפנים, אולם כאמור במשך אותה תקופה לא ישבה בחיבוק ידיים, אלא פעלה וסמכה על חברות כוח האדם והמעסיקים הספציפיים שידאגו להסדרת האשרה. משדבר זה לא קרה, נטלה את הנושא לידיה ופנתה למשרד הפנים אישית עוד טרם מעצרה. עובדות אלו מהוות לטעמי הסבר וצידוק מספק לתקופה שחלפה בה שהתה ללא אשרה. גם מתגובת המשיב עולה כי העותרת לא ישבה בחיבוק ידיים. היא פנתה מספר פעמים למשרד הפנים, ובכל פעם נתקלה בסרוב חוזר ונשנה אשר תלה את הסירוב באותו הנימוק, היינו בתקופה הארוכה בה שהתה העותרת בישראל שלא כחוק. העותרת מועסקת אצל מר עופר לינדנבאום מדצמבר 2003 שהינו בעל היתר להעסקת עובד זר, והיא מבקשת להישאר ולסעוד אותו, וכך מבקש אף הוא. כאמור עופר הוא חולה סיעודי הרתוק לכיסא גלגלים הזקוק לעזרתה של העותרת בחיי היום יום ואשר בנוסף לתלותו הפיזית בעותרת, קשור אליה גם בקשר נפשי עז. במכתב שצורף לעתירה (ראה נספח ו(1)) כותב עופר לינדנבאום: "... עקב הקשר שנוצר ביננו ונהפכה למשפחתי היחידה לאור היותי בן יחיד וזוג הורי נפטרו, אבקש להבין את חשיבותה לחיי היום יום שלי והמשך שמחת החיים והשלווה". העותרת אף שכרה שירותי עורך דין מומחה בתחום ושילמה את מיטב כספה כדי להסדיר שהותה בארץ באופן חוקי ולגיטימי. נראה, שככל שהדבר היה תלוי בעותרת היא עשתה את הנדרש ממנה ולא חרגה מהוראות "נוהל שמים סגורים". היא עובדת זרה אשר סמכה על הגורמים שפעלו למענה, ובהיות הדרכים בלתי ידועות ובלתי נהירות, נמשך הדבר זמן, אשר בסופו של דבר הביא אותה לפעול אישית בנדון. אין חולק שלמר עופר לינדנבאום היתר להעסקת עובד סיעודי (ראה נספח ה(2) לעתירה), ואין חולק כי ניתן להעסיק עובד זר בתפקיד ספציפי זה. הרחקתה של העותרת משמעה הבאת עובד זר חדש במקומה, ולכך אין כל הצדקה. בנסיבות העניין נראה לי שראוי לנצל כוח אדם זמין ומיומן כעותרת, המצויה בתפקיד ועושה זאת לשביעות רצון המעסיק. אשר לפסיקה שהוצגה לי על ידי המשיב (עע"מ 7378/04-א כפיר נ' משרד הפנים מיום 19.8.04 וקוראג'ה נ' משרד הפנים ואח' עע"מ 7583/04-5), המקרים שם שונים מן המקרה שבפני, שכן כאמור לעותרת נסיבות מיוחדות המצביעות על כך שלא חרגה מן הנוהל ובמשך שנה מיום שפקע רשיונה, פעלה והמשיכה לפעול כדי להסדיר את עניינה באופן חוקי, וכל זאת טרם מעצרה. 6. אשר על כן אני נעתרת לבקשת העותרת ומורה למשיב שלא להרחיק את העותרת מישראל, ולדאוג להסדיר העסקתה אצל מר עופר לינדנבאום כעובדת סיעודית. אין צו להוצאות. משרד הפניםגירוש מארץ