ברע"פ 326/04 בלקי נ' מדינת ישראל, אישר בית המשפט העליון את החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לאפשר חזרה מן ההודאה. וכך נאמר שם (מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה): "מעבר לנדרש יצויין כי הרשעתו של המבקש התבססה על הודאתו במשפט, ולא נדרשה כלל הכרעה בשאלת אמינות מדידת הממל"ז, וממילא שאלת השלכתה של הילכת פרשת לוי כלל אינה עולה לדיון, מה גם שבהלכה זו צויין במפורש כי מקום שנאשמים הודו במהירות שיוחסה להם יש לראות בהודאתם אימות לתוצאה שהפיק הממל"ז... ברי עוד כי בעניינו לא נתקיימו התנאים הנדרשים במשפט לחזרה מן ההודאה." ##להלן החלטה בסוגיית חזרה מהודאה בשלב הערעור:## החלטה 1. המבקש הורשע בבית המשפט לתעבורה, על יסוד הודאתו, בעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה). על פי האמור בכתב האישום, בבדיקת נשיפה שנערכה למבקש ביום 24.9.06 נמצא באוויר הנשוף ריכוז אלכוהול של 685 מ"ג (פי 2.8 מן השיעור המותר). בהמשך, נדון המבקש לעונשים שונים, ובהם פסילה למשך 15 חודשים ושירות לתועלת הציבור. רשיונו של המבקש הופקד ביום 13.12.07, על פי האמור בגזר הדין. בפני בקשה לעכב את ביצוע העונשים שגזרה הערכאה הראשונה עד לדיון בערעור. 2. המבקש הגיש לבית משפט זה ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין באמצעות עו"ד קולקר, אשר לא ייצג אותו בבית משפט קמא. בערעור מבקש המבקש להתיר לו לחזור בו מהודאתו, אשר ניתנה, לפי הטענה, בטעות, ללא ידיעת החוק, שלא מתוך גמירות דעת ומתוך אילוץ. החזרה מן ההודאה מתבקשת על מנת לאפשר למבקש לכפור באשמה ולטעון, כי לא היה מקום להרשיעו על בסיס הטענות שלהלן: מכשיר הנשיפה בו נבדק לא אושר על פי סעיף 64ב(א1) לפקודת התעבורה; "המידה הקבועה" בתקנה 169ב(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) בדבר רמת האלכוהול המותרת באויר הנשוף, איננה חוקית; שר התחבורה לא קבע מהו ריכוז האלכוהול המותר לפי החלופה השלישית בהגדרת "שיכור" בסעיף 64ב(א) לפקודת התעבורה ואף לא קבע מהו "משקה משכר" על פי סמכותו בסעיף 64ב(א) לפקודת התעבורה; בדיקת הנשיפה שנערכה למבקש לא קיימה אחר הוראות תקנה 169ז' לתקנות, ועוד. 3. ענין דומה לעניינו של המבקש התברר בבית המשפט העליון ב-ע"פ 6564/07 גיא עטרי נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 14.8.07). באותו ענין ביקש המערער, בשלב הערעור, לחזור בו מהודאתו בעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול ולטעון לפגמים בבדיקת הנשיפה. באותו ענין, כמו בענייננו, ניתנה ההודאה בפני הערכאה המבררת בעת שהמערער היה מיוצג, ובשלב הערעור הוחלף הייצוג והערעור הוגש באמצעות מייצג אחר. בית המשפט העליון (כב' השופט פוגלמן) דחה את ערעורו של המערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע העונש עד לדיון בערעור. בית המשפט ציין, כי המשוכה שעל המערער לעבור, על מנת שיותר לו לחזור מהודאתו, אינה נמוכה כלל ועיקר. כמו כן, קיים אינטרס ציבורי בביצוע מיידי של עונשי פסילה בתיקי תעבורה. "נפסק, כי מכיוון שפסילת הרשיון נועדה להרחיק מהכביש מי שבמעשיהם מלמדים כי עלולים הם להוות סכנה לציבור, גובר האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש הפסילה". בית המשפט הפנה להחלטה נוספת בענין דומה (רע"פ 5558/07 יהודה נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 1.7.07). גם שם ביקש המבקש לחזור בו מהודאתו ולטעון, כי בדיקת נשיפה נערכה באמצעות מכשיר "שלא אושר על פי התקנות, ונוהלי המשטרה בדבר כיולו נוגדים אותן". טענה זו דומה לאחת מטענותיו של המבקש בערעור. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש וקבע, כי אין מקום להתיר לו לחזור בו מהודאתו, ובית המשפט העליון (מפי כב' השופט א' א' לוי) דחה את הבקשה לרשות ערעור והטעים, כי "באשר ליתר הטענות - אף באלה אין כדי להושיע את המבקש. הוא הודה בעובדות אשר יוחסו לו, ולפיכך אין כל נפקות לפגם שלכאורה נפל, כפי שטוען המבקש, בבדיקת הנשיפה שנערכה לו". כך היו פני הדברים גם ב-רע"פ 6532/07 דוד אור חיים נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 9.8.07), שגם בה נדחתה בקשה לרשות ערעור בעניינו של מי שלא ניתן לו לחזור בו מהודאתו ולטעון, לראשונה בערעור, טענות בדבר אי אשמתו. וכך נאמר שם (מפי כב' השופט ג'ובראן): "בנוסף, משעה שהודה המבקש בנהיגה תחת השפעה של משקאות משכרים אין צורך לבחון את שאלת אמינות המכשיר ואת השאלות הסטטוטוריות שהעלה המבקש בדבר היעדר רשימת משקאות משכרים בתקנות". 4. ענייננו איננו בערעור גופו, אלא בבקשה לעכב את ביצוע העונש עד לדיון בערעור. ואולם, בדברים שהובאו לעיל בדבר הכללים על פיהם ינהג בית המשפט בדונו בבקשתו של מערער להתיר לו לחזור בו מהודאתו, בנסיבות דומות לאלה שבענייננו, ולמעשה בטענות הזהות לאלה שבפי המבקש בערעור, יש כדי ללמד על גובה המשוכה שעל המבקש לעבור כדי להצליח בערעור, ומכאן על סיכוייו. לכך יש להוסיף את השיקול בדבר האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית של עונשי פסילה, כאמור לעיל. הצטברותם של שיקולים אלה מובילה לכלל מסקנה בדבר דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. 5. גזירה שווה ניתן ללמוד ממצב הדברים בעת שיצאה מלפני בית המשפט העליון ההלכה בנושא תקינות בדיקות המהירות המתבצעות במכשיר הממל"ז (ע"פ 4682/01 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 304). באותו ענין קבע בית המשפט העליון (מפי כב' השופט א' א' לוי) הנחיות בנוגע להפעלת מכשיר הממל"ז והתייחס גם למעמדן הראייתי של בדיקות שנעשו במכשיר הממל"ז בהליכים תלויים ועומדים. וכך נאמר שם: "חרף האמור אני מבקש להבהיר כי הוספתן של אותן הנחיות אין פירושה כי מדידות שבוצעו עד כה באמצעות הממל"ז לא היו מדויקות. אדרבה, מקום שנאשמים הודו במהירות שיוחסה להם יש לראות בהודאתם אימות התוצאה שהפיק הממל"ז. ומקום שנאשמים כפרו, והדין הוכרע על פי ראיות שהביאו הצדדים, מותר להוסיף ולקבוע כי משנעשו אותם פסקי דין חלוטים, יש לראות בהם אישור סופי לכך שהמדידות באותם מקרים היו מדויקות..." (בעמ' 334-335). לאחר שנקבעה ההלכה בענין לוי סירבו בתי המשפט לאפשר לנאשמים שהודו בנסיעה במהירות מופרזת לחזור בהם מהודאתם כדי לטעון לאי תקינות המדידה בעניינם. כך, למשל, ב-רע"פ 326/04 בלקי נ' מדינת ישראל, אישר בית המשפט העליון את החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לאפשר חזרה מן ההודאה. וכך נאמר שם (מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה): "מעבר לנדרש יצויין כי הרשעתו של המבקש התבססה על הודאתו במשפט, ולא נדרשה כלל הכרעה בשאלת אמינות מדידת הממל"ז, וממילא שאלת השלכתה של הילכת פרשת לוי כלל אינה עולה לדיון, מה גם שבהלכה זו צויין במפורש כי מקום שנאשמים הודו במהירות שיוחסה להם יש לראות בהודאתם אימות לתוצאה שהפיק הממל"ז... ברי עוד כי בעניינו לא נתקיימו התנאים הנדרשים במשפט לחזרה מן ההודאה (קדמי, על סדר הדין בפלילים, 2003, חלק שני, עמ' 996; ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל פד"י מא(2) 572, עמ' 579-580)". 6. דברים אלה יפים גם לענייננו, שכן הודאתו של המבקש בעבירה של נהיגה בשכרות מייתרת, לכאורה, את הצורך לסמוך את ההרשעה על תוצאות בדיקת הנשיפה. זאת ועוד. בעוד שבנושא הממל"ז לא הותרה חזרה מהודאה אף לאחר גיבושה של הלכה מחייבת בבית המשפט העליון, בענייננו טרם גובשה הלכה בבית המשפט העליון בשאלות שהמבקש מבקש להעלות, ובשלב זה קיימות אך החלטות שונות של הערכאות המבררות. למעלה מן הצורך אוסיף, כי בנוסף לתוצאות בדיקת הנשיפה ולהודאתו של המבקש בעובדות כתב האישום, ציין בית משפט קמא את שעלה מדוחות השוטרים שערכו את בדיקת הנשיפה, כי "עמידתו של הנאשם לא היתה יציבה, הליכתו מתנדנדת, הנאשם החטיא בהבאת אצבע לאפו, אופן דיבורו היה לא תקין והשפעת האלכוהול ניכרה עליו". 7. על יסוד כל האמור לעיל, אני מחליטה לדחות את הבקשה. משפט פליליערעורחזרה מהודאה