אובדן אשך בתאונת דרכים

לתובע נקבעו 20% בשל אבדן אשך (פרט 24(3) לתקנות) ו-10% בשל פגיעה בינונית התפקוד המיני (פרט 24(8)(ב) לתקנות); מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אובדן אשך בתאונת דרכים: תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (חוק הפיצויים או החוק). אין מחלוקת על אחריות הנתבעת לפצות את התובע וחילוקי הדעות נוגעים לשאלת הנזק בלבד. עמדות הצדדים רחוקות זו מזו באופן קיצוני אך שניהם מסכימים בדבר אחד - שניהם סבורים כי המומחים שמינה בית-המשפט והעריכו כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור 55% טעו. אלא שהתובע סבור כי המומחים קיפחו אותו וכי הנכות הרפואית היא בשיעור 70.5% והוא מבקש פיצוי של יותר מ-4,250,000 ₪ (הרבה מעבר לתחום סמכותו של בית-משפט זה); ואילו הנתבעת סבורה כי התובע מפריז בתלונותיו ומשתמש בידע הרפואי שרכש בעבודתו כאח כדי להטעות את המומחים. לגישתה הנכות הרפואית המוכחת היא בשיעור 26% בלבד וללא השפעה תפקודית, והיא מציעה שיפסק פיצוי בסך 156,557 ₪ בלבד (מעט יותר מן הפיצוי החוקי בגין כאב וסבל). התובע עומד אל-ההר מזה והנתבעת עומדת אל-ההר מזה והאמת (כדרכה) בגיא שביניהם. שמעתי את חקירות המומחים, את העדים מכאן ומכאן, בחנתי את הראיות הרבות, קראתי את סיכומיהם הארוכים והמלומדים של באי-כוח הצדדים, ולאחר כל אלה אני קובע כי שיעור נכותו הרפואית של התובע הוא 60%, שיעור הנכות התפקודית הוא 33% וסך הפיצוי בגין נזקיו הוא 1,590,247 ₪. התאונות התובע, יליד 23/4/74, אח במקצועו ובהכשרתו, היה מעורב בשתי תאונות אופנוע. אין חולק שהאופנוע היה מבוטח בידי הנתבעת והיא חבה בפיצוי בגין נזקיו. תאונה ראשונה ארעה ב-6/9/00 (התאונה הראשונה). התובע נפגע בה פגיעות קלות בלבד ולא נגרמה לו נכות. הפיצוי הנתבע בגין תאונה זו הוא במסגרת הכאב והסבל הקבועים בחוק. תאונה שניה ארעה ב-9/12/05 (התאונה). התובע נפגע בה פגיעות קשות למדי בכל חלקי גופו, לרבות אבדן אשך, פגיעה במערכת השמיעה ושיווי המשקל, שבר בחוליה, פגיעה בצוואר ועוד. הוא איבד את הכרתו ופונה לבית החולים שם אושפז למשך 7 ימים. לאחר מכן שהה בתקופת אי כושר ממושכת. הדיון להלן יעסוק בנכויות מתאונה זו. הנכות הרפואית - קביעת המומחים מומחים רפואיים שמינה בית-המשפט מצאו כי נותרו נכויות ששיעורן המשוקלל מגיע לכ-55% לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (התקנות) לפי הפירוט הבא: אורטופדיה (פרופ' מירובסקי): 10% בשל הגבלה קלה בתנועה עמוד שדרה הצווארי (פרט 37(5)(א) לתקנות); נוירולוגיה (פרופ' רביי): 1% מחמת הספק בשל תלונות על כאבי ראש שאינם משפיעים מהותית על חייו ופעילותו; א.א.ג (ד"ר בן טובים): 23% בחלקה הבאה - 10% בשל פגיעה קלה במערכת הוסטיבולרית וסחרחורות (פרט 72(4)(ב)(I) לתקנות); 10% בשל טינטון (פרט 72(4)(ד)(II) לתקנות) ו5% בשל ירידה קלה בשמיעה בתדרי הדיבור (פרט 72(ב)(II) לתקנות); אורולגיה (ד"ר סביון): 28% בחלוקה הבאה - 20% בשל אבדן אשך (פרט 24(3) לתקנות) ו-10% בשל פגיעה בינונית התפקוד המיני (פרט 24(8)(ב) לתקנות); נפשי (ד"ר נעון): 10% בשל החמרת סימפטומים נפשיים חרדתיים שהיו עוד לפני התאונה ומשפיעה בעיקר בקשרים בין אישיים (פרט 34(ב)(2) לתקנות). הנכות הרפואית - טענות הצדדים וחקירת המומחים שני הצדדים חולקים על ממצאי המומחים הרפואיים ועל כן נחקרו כל המומחים למעט פרופ' רביי בתחום הנוירולוגי. בסיכומיהם הקדישו ב"כ הצדדים מילים רבות לקעקוע חוות הדעת כשהתובע טוען שכל המומחים קיפחו אותו ואין כל יסוד להתרשמותם שהגזים בתלונותיו; ואילו הנתבעת סבורה שהתובע עשה שימוש בידע הרפואי שצבר בעבודתו כדי להטעות את המומחים שבדקו אותו והיא מדגישה כי המומחים בתחום האורטופדי, א.א.ג והנפשי התרשמו כולם שהתובע מפריז בתלונותיו. אקדים ואומר כי לא מצאתי בסיס שיצדיק לסטות משיעור הנכויות הרפואיות שקבעו המומחים על יסוד בדיקותיהם ומלוא המסמכים הרפואיים שעמדו בפניהם, למעט בנושא א.א.ג שם הוצגו בדיקות עדכניות שלא עמדו בפני המומחה ומצדיקות הגדלה בשיעור הנכות. אורטופדיה: התובע התלונן על כאבים ומגבלת תנועה בצוואר, בגב התחתון, שם נגרם שבר בזיז אחת החוליות, ובכתף ימין. פרופ' מירובסקי בדק את התובע ומצא כי נותרה נכות בשיעור 10% בשל הגבלה קלה בתנועות הצוואר אך שלל קיומה של נכות בשל פגיעה בגב התחתון ובכתף. התובע סבור כי המומחה קיפח אותו וכי יש לקבוע כי נכותו התפקודית בתחום זה עומדת על 20% לכל הפחות. הנתבעת סבורה כי המומחה היטיב עם התובע והיה מקום לייחס חלק מן הנכות בצוואר לפגיעה קודמת שבה מטופל נפל על ראשו של התובע. חוות הדעת והחקירה [עמ' 196-183] העלו כי המומחה היה ער היטב למכלול תלונותיו של התובע בחן אותן לגופן והתייחס אליהן באופן מפורש. המומחה בדק את התובע ומצא כי קיימת מגבלת תנועה קלה בצוואר וכי אין מגבלה דומה בגב התחתון ובכתף. המומחה ציין כי תיאור התסמינים שתיאר התובע בגב התחתון ובכתף אינו מתאים לתסמינים המקובלים [עמ' 184 1-6], והתרשם כי התובע נוטה להגזים בתלונותיו, וכדבריו בחקירתו: "ברגע שאני מבקש מאדם להזיז צוואר ולא מזיז אפילו במעלות בודדות כמו שאני לא רואה אחרי אנשים שאני מנתח ומקבע להם את כל הצוואר לא יכול לראות בשום דרך מאשר הגזמה ברורה. הוא בהחלט הגזים" [עמ' 186, 1; וכן עמ' 188, 17]. המומחה הבהיר כי בנוגע לגב התחתון קיים רצף תלונות משנת 2001 שאינו קשור לתאונה [עמ' 191, 12-13, 28-30]. בחקירת המומחה עלה שהתובע לא סיפר לו על תאונת עבודה משנת 2004 בה נפגע בצוואר כתוצאה מנפילת חולה, וכשהוצגו המסמכים הרפואיים הרלוונטיים קבע המומחה כי "אני הייתי מוריד אחוז אחד בגין מצב קודם אם הייתי רואה את המסמכים" [עמ' 189, 13]. המומחה נחקר גם על השפעתה התפקודית של הנכות והבהיר כי תיתכן השפעה תפקודית מוגבלת שכן: "הצוואר זה אזור שאינו נושא משקל. יותר מוגבל בעבודות שדורשות הרבה תנועת סיבוב של הצוואר פחות בעבודה פיזית עצמה" עם זאת "ברגע שהוא יצטרך להרים פיזית בידיים יתכן שהכוח יועבר מהכתפיים לצוואר" [עמ' 184 23-17]. כן הדגיש כי אדם שנפגע בצווארו מועד להיתפס בתנועה פתאומית יותר מאשר אדם שאין לו פגיעה דומה. מצאתי כי המומחה חיווה דעתו על-יסוד בדיקתו ומלוא החומר הרפואי שעמד בפניו. המומחה הסביר היטב את ממצאיו והבהיר מדוע מצא שלא נותרה נכות בגב התחתון ובכתף. כן הסביר את שיעור הנכות בצוואר ואת משמעויותיה. אין כל בסיס לסטייה ממצאיה הברורים והמפורטים של חוות הדעת ואני מאמץ את מסקנות המומחה, כולל התיקון שתיקן בשיעור הנכות. הנכות הרפואית בתחום האורטופדי היא אפוא 9%. שלחלקה השפעה תפקודית על התובע, בעיקר בשים לב לעבודתו הכרוכה גם במאמצים פיזיים. א.א.ג: ד"ר ראובן בן טובים קבע נכויות בשל סחרחורת (10%) טנטון (10%) וירידה בשמיעה (5%). בחקירתו [עמ' 36-3] נשאל על הסחרחורת והסביר כי בבדיקת ENG שבוצעה בפברואר 06 - שלושה חודשים אחרי התאונה - לא נמצאו ממצאים אובייקטיביים שיאשרו את תלונות התובע ולכן הועמדה הנכות על 10% שהתבססה על מכלול הנתונים שעמדו בפניו [עמ' 12-13; השורות בעמודים אלו לא סופררו]. ב"כ התובע הציג למומחה בדיקת VNG ובדיקת יציבה שבוצעו ב-2009, כשנתיים אחרי חוות הדעת, ובהן נמצא "חשד לליקוי וסטיבולרי פרפיריאלי דו צדדי" [2/3/09] ו"נסטגמוס תנוחתי א-גיאוטרופי [] שבחלק מהתנוחות מלווה בקומפוטנט ורטיקלי upbeating" [19/4/09]. המומחה בחן את הבדיקות (שלא הוצגו לו קודם לכן) והבהיר כי "בהשוואה לבדיקה הקודמת יש שינוי לרעה בבדיקה הווסטיבולרית" [15] וכי בדיקות אלו כשלעצמן מקנות נכות בשיעור 20% [17, 18]. חרף זאת הוא הסתייג מקביעת נכות בשיעור זה וזאת נוכח חלוף הזמן והעדר ממצאים דומים ב-2006, לדבריו: "מערכת שיווי המשקל אם היא נפגעת []היא נפגעת מידית ואז היא תקבל ... את צביונה הפרמננטי חודש, חודשיים, מספר חודשים בוא נגיד, אם נהיה יותר לארג'ים, לאחר התאונה, אבל זו לא תהיה תחלואה מתמשכת ... מכיוון שכך אני לא יודע איך לקשר את זה ... התאונה הייתה ב-2005 זה ארבע שנים לאחר מכן" [16]. "אני בדילמה. אני מצד אחד לא יכול להתעלם מהממצאים. מצד שני זה לא מסתדר לי מבחינה לוגית" [17]. המומחה אישר כי קיימת אפשרות לבצע מניפולציה של הבדיקות באמצעות נטילת אלכוהול ותרופות מעודדות סחרחורת לפני הבדיקה [35-33]. המומחה נשאל גם על הטנטון ועל הפגיעה בשמיעה. הוא הסכים שהתלונות על טנטון לא ניתנות לאישור על ידי בדיקה אובייקטיבית אולם הבהיר כי במקרה הנוכחי אותרו די סימנים, לרבות פגיעה בשמיעה (שהיא סימן אובייקטיבי שנדרש בתקנות) כדי להצדיק קביעת נכות בשיעור 10%. הפגיעה בשמיעה אותרה בבדיקה אובייקטיבית אולם המומחה הבהיר כי: "הירידה שלו היא גבולית או מינורית ביותר. היא לא מפריעה לו. הירידה בתדרים הגבוהים. אם הוא היה כנר, פסנתרן, דברים מהסוג הזה, אולי זה היה מפריע לו אבל באופן כללי הירידה בשמיעה כפי שהתבטאה בבדיקה השנייה שעמדה מולי - לא צריכה להפריע לו ביום יום" [18]. טענתו המרכזית של התובע היא כי יש לאמץ את הבדיקות משנת 09 ולהעמיד את הנכות בגין הסחרחורת על 20% בהתאם לפרט 72(4)(ב)(II) לתקנות שעוסק בפגיעה וסטיבולרית עם סימנים אובייקטיביים כגון ניסטגמוס - שנמצא בבדיקת ה-VPN. הנתבעת טוענת שאין כל משקל לבדיקות המאוחרות שכן התובע יכול היה להטותן בקלות על ידי נטילת אלכוהול ותרופות. הנתבעת מציינת כי מדובר בתובע בעל ידע רפואי וכי ממילא באותה תקופה צרך על פי עדותו אלכוהול בכמויות גדולות דבר שיכול היה להשפיע על הבדיקה. הנתבעת מוסיפה המומחה טעה כשהעניק לתובע נכות בשל טנטון בהעדר סימנים אובייקטיביים כלשהם ומשום שהתובע לא התלונן על כך בפני מומחים אחרים. עוד נטען כי הפגיעה בשמיעה אינה תפקודית. לאחר בחינת הטיעונים מצאתי לקבל את עמדת התובע בנושא הסחרחורת ולקבוע כי הנכות הרפואית בגינה עומדת על 20% ומתווספת לנכות בשל טנטון (10%) וירידה בשמיעה (5%). הוכח כי התובע מתלונן באופן עקבי על סחרחורות, דבר שצוין בעדותו, בעדות העדים מטעמו, במסמכים רפואיים לרבות כרטיס הטיפולים אצל הפסיכיאטר הפרטי, וגם המומחה מצא כי נותרה נכות. התקנות מבדילות בין סחרחורת שאינה מגובה בממצא אובייקטיבי (ומקנה 10% נכות) לבין סחרחורת שמגובה בממצא אובייקטיבי (שמקנה 20% נכות), ובמקרה הנוכחי התובע הציג בדיקה אובייקטיבית המצביעה על נזק. אכן, הפער שבין הבדיקה מ-2006 לבדיקה מ-2009 מעורר ספקות אך הספק במקרה זה פועל לטובת התובע. יתרה מכך, בבדיקה מ-2006 נרשם כי לא נבדקה הטיית גוף שמאלה וימינה ו"לא בוצע תמרון ע"ש הולפייק" בגלל השבר בחוליות הגב התחתון [מוצג 50]. חסר זה מעורר ספק מסוים בנוגע למשקל הבדיקה ושלמותה. עוד אוסיף כי ד"ר בן טובים ציין בחקירתו שבמקרים חריגים יתכן והמצב הפרמננטי יתעצב לאחר "מספר חודשים", ואילו הבדיקה מ-2006 בוצעה שלושה חודשים בלבד אחרי התאונה ויתכן שמצבו טרם התקבע. כפי שמדגישה הנתבעת קיימת אמנם אפשרות להשפיע על הבדיקה באמצעות תרופות ואלכוהול, אולם בעיה זו קיימת אצל כל נפגע, ולמרות שהוכח כי התובע הפריז בתלונותיו בפני המומחים, לא נמצאו ממצאים שיצדיקו קביעה כי הטעה את הבדיקה במכוון או שזו הוטתה במקרה בשל צריכת אלכוהול מוגברת. נוכח כל האמור לעיל הגעתי למסקנה שהתובע הוכיח שקיימת "פגיעה וסטיבולרית עם סימנים אובייקטיביים כגון ניסטגמוס" ועל כן הסעיף הרלוונטי לקביעת הנכות הוא פרט 72(4)(ב)(II) לתקנות המקנה 20% נכות. אשר לטנטון - בנושא זה אני מאמץ את קביעת המומחה על נכות בשיעור 10% שהתבססה על בדיקתו ועל מכלול המסמכים הרפואיים כן על ממצאים אובייקטיביים כגון ירידה בשמיעה. הנכות בגין ירידה בשמיעה (5%) אינה שנויה במחלוקת, אף שהוכח בירור שאין לה השפעה תפקודית. סה"כ הנכות בתחום זה היא 31.6%. אורולוגיה: אין חולק על קיומה של נכות רפואית בשיעור 20% בגין אבדן אשך. פגיעה זו אינה תפקודית אך היא משפיעה על מצבו הנפשי של התובע. המומחה העיד כי קיימת אפשרות לתיקון המראה האסטטי ע"י השתלת אשך סיליקון [45]. הצדדים חלוקים בנוגע לנכות הנוספת בשיעור 10% בשל ירידה בתפקוד המיני. בחקירתו [עמ' 66-36] העיד ד"ר סביון כי בדיקת דופלר שללה פגיעה בכלי הדם וכי הוא מייחס את המצב לפגיעה אורגנית-עצבית, למצבו הנפשי של התובע ולנטילת תרופות פסיכיאטריות המשפיעות לרעה על התפקוד המיני [44-43, 49]. המומחה שלל את האפשרות שהבעיה נובעת מעישון או צריכת אלכוהול [עמ' 50]. המומחה סבר כי טיפול תרופתי מתאים יביא לתפקוד מלא [40-39] והמליץ על נטילת מינון יומי נמוך של תרופת סיאליס או לויטרה בתוספת כדור ויאגרה לצורך אקט מיני פרטני [42]. המומחה העיד כי טיפול בסיאליס למשך מספר חודשים עד שנתיים עשוי להביא לשיפור קבוע במצב [41], אך הבהיר כי אין לדעת בוודאות שהבעיה אכן תעלם [41] והיא אף עשויה להחמיר [52]. המומחה הבהיר כי התרופות אינן כלולות בסל הבריאות וכי עלות הסיאליס כ-300 ₪ לחודש ועלות הויאגרה כ-60 ₪ לכדור [42-41]. המומחה נשאל על מחלת כלי דם קודמת שסבל ממנה התובע והסביר כי במקרה הנוכחי אין לה השפעה על קביעותיו שכן בדיקת הדופלר שנערכה לתובע שללה פגיעה בכלי הדם [55]. המומחה נשאל בחקירתו גם על בעיות אחרות שהתובע סובל מהן בתחום זה ושאינן קשורות לתאונה לרבות מחלת פירוני ועקמת הפין והסביר את השלכותיהן. על יסוד חקירה זו טוענת הנתבעת שיש לקבוע כי הנכות בתחום זה חופפת במלואה לנכות הנפשית וממילא מדובר בנכות זמנית שכן קיימת אפשרות ריפוי באמצעות תרופות. עוד הוסיפה כי התובע הסתיר מהמומחה בעיות נפשיות שקדמו לתאונה וסביר שהשפיעו על מצבו, וכי מחלות אחרות משפיעות גם הן על תפקודו וכושרו בתחום זה. התובע מכחיש קיומן של בעיות בתחום המיני לפני התאונה ומדגיש כי פגיעה זו גורמת לו סבל רב ביותר, שמתבטא, בין השאר, בקושי ביצירת קשרים אינטימיים ובפגיעה נפשית המשפיעה על תפקודו בעבודה ובחיי היום-יום. התובע מדגיש כי נגרמות לו הוצאות גבוהות ביותר בשל הצורך ברכישת תרופות שאינן בסל הבריאות. שוכנעתי כי טענות הצדדים אינן מצדיקות חריגה מקביעות המומחה שהתבססו על מלוא המידע והמסמכים. הפגיעה בתפקודו של התובע הוכחה באופן ברור, וגם אם ניתן לטפל בסימפטומים באמצעות תרופות שיביאו לשיפור המצב אין בכך כדי לשלול את הנכות. אכן, קיימת אפשרות שהטיפול התרופתי יביא לריפוי הבעיה בעתיד אולם המומחה הבהיר כי הריפוי אינו וודאי והבעיה אף עשויה להחמיר [52]. למרות שהנתבעת הוכיחה כי התובע סובל כיום מבעיות נוספות שאינן קשורות לתאונה לא הוצג כל מסמך שיראה כי התובע התלונן על בעיה מינית לפני התאונה, ואין ספק שהתלונות בנושא החלו רק אחריה וכתוצאה ממנה. עוד אוסיף כי העובדה שהנכות בתחום האורולוגי היא שגורמת לפגיעה בתחום הנפשי אינה הופכת את הנכויות לחופפות. אני מאמץ אפוא את קביעת המומחה כי נכות של 10% משקפת את מצבו של התובע, וכל שינוי עתידי - לריפוי או להחמרה - הוא תיאורטי בלבד. לנכויות האורולוגיות כשלעצמן אין השפעה על כושר תפקודו ועל השתכרותו של התובע, למעט השפעתן על מצבו הנפשי. נפשי: ד"ר נעון סברה כי יש לייחס לתובע נכות בשיעור 10% שנובעת בעיקרה מן הפגיעה בתחום המיני ואינה משפיע על כושר עבודתו אלא על קשריו הבין אישיים. ד"ר נעון שללה פגיעה פוסט-טראומטית. בחוות דעתה הסבירה כי מצאה שהתובע סבל מהפרעת חרדה ומבנה אישיות עם תכונות אובססיביות ונרקסיסטיות עוד טרם התאונה והיא מציינת כי התובע שוחרר מצה"ל על רקע נפשי. הפגיעה הגופנית שנגרמה לו בתאונה (בעיקר אבדן האשך) גרמה להחמרה של סימפטומים אלה ומכאן הנכות. המומחית ציינה כי ההשפעה התפקודית היא בעיקר בקשרים הבין-אישיים. המומחית הייתה ערה לכך שהתובע טופל פסיכיאטרי פרטי ממושך לאחר התאונה, אך היא ממליצה על הפסקת הטיפול שעלול לגרום רווח מישני לרופאים המטפלים ולעבור לטיפול פסיכולוגי קצר מועד של 10-20 פגישות במערכת הציבורית בתוספת טיפול תרופתי של נוגדי חרדה וכדורי שינה. התובע יוצא כנגד קביעותיה של מומחית זו שלטענתו טעתה בעובדות, קיפחה אותו ואף "חיפשה אותו". לטעמו הנכות הנפשית עומדת על 30% לפחות. התובע טוען כי אין כל בסיס לקביעה שסבל מבעיות נפשיות לפני התאונה, וגם את שחרורו מצה"ל לא נבע מטעמים נפשיים אלא מן האכזבה מכך שלא ניתן לו להתגייס לתכנית "שלב ב'" שהייתה מאפשרת לו לעבוד במקביל לשירותו הצבאי וכך לתמוך במשפחתו שנותרה ברוסיה. לכן, לטענתו, היה מוכן לומר לקב"ן כל דבר כדי להשתחרר. התובע חולק גם על המלצותיה הטיפוליות של המומחית ועל ביקורתה על הטיפול שעבר. הנתבעת מתנגדת לסטייה מן הנכות שקבעה המומחית ומדגיש כי מדובר בנכות שאינה תפקודית ושחופפת בעיקרה לנכות האורולוגית. הנתבעת שבה ומפנה לעובדה שהתובע עבד לפני התאונה כאח פסיכיאטרי והוא בעל ידע רב בכל הנוגע לתופעות הנפשיות השונות והצגתן. אפתח ואומר כי הובהר שאין כל קשר בין התובע לבין המומחית ולא מצאתי בסיס לטענותיו שהמומחית "חיפשה אותו". שוכנעתי כי המומחית חיוותה דעתה המקצועית והאובייקטיבית על יסוד התרשמותה בבדיקה שארכה כשלוש שעות ולאחר שבחנה מסמכים רבים - רפואיים ואחרים - שעמדו בפניה. התובע רשאי כמובן לחלוק על ממצאי המומחית, אולם אין כל יסוד לתחושת הרדיפה והחיפוש שתיאר בסיכומיו. בעדותה [עמ' 167-69] עמדה ד"ר נעון על חוות דעתה וניכר היה כי הכירה היטב את המקרה, את עברו של התובע ואת המסמכים השונים. בא כוח התובע הציג אמנם בסיכומיו נקודות מסוימות בהן לא דייקה המומחית, אולם מדובר בנקודות שוליות ביחס למידע הרב שעמד בפניה, והתרשמותי הכללית היתה כי הכירה כראוי את העובדות הרלוונטיות. אציין כי בחלק מן המקרים ביקש ב"כ התובע לחקור על "רמיזות" שרמז התובע בבדיקה, העלה עובדות שלא עלו על ידי התובע ואף ביקש את התרשמות המומחית כ"לא כפסיכיאטרית", אולם המומחית הבהירה כי חוות דעתה ניתנה כפסיכיאטרית ועל בסיס תקנות הביטוח הלאומי [עמ' 78, 21-1]. עוד הבהירה כי אין באפשרותה להתייחס לעובדות והסברים שלא עלו בבדיקה, וכפי שהשיבה לב"כ התובע באחד המקרים - "אתה לא צריך להסביר לי, הוא היה צריך להסביר לי. לא אתה" [עמ' 82, 11; עמ' 84 משורה 24]. המומחית הבהירה שכמדיניות טיפולית היא אינה מעלה ביוזמתה בעיות ספציפיות שהנבדק העלה בפני מומחים אחרים, וזאת כדי שלא "לשתול" תלונות, אלא מבקשת שהנבדק יפרט בעצמו את בעיותיו, וכך היא יכולה להעריך טוב יותר את מצבו [עמ' 100, משורה 1]. כן הסבירה שלמרות שהתובע נמנע מלמסור לה ביוזמתו מידע רלוונטי (למשל שחרורו מצה"ל בסעיף נפשי) לא ייחסה לו חוסר מהימנות אלא התייחסה לאספקט הנפשי של הדברים, וכדבריה: "אין מהימנות בפסיכיאטריה ... זה לא מונח פסיכיאטרי ... ואני מגיעה למסקנה פסיכיאטרית רפואית בלבד" [עמ' 79, 21-19], ובהמשך "אני אומרת לך יש סיבות נפשיות, מנגנוני הגנה שיכולים. במילים שלך כמשפטן אתה תגיד את זה שקרן, לא מהימן, ואני אגיד לך לא - 'תהליכים של מנגנוני הגנה', לא יודעת. עכשיו בית המשפט יבדוק" [עמ' 81 משורה 1, וראו גם בעמ' 80]). המומחית העידה כי בעת קביעת הנכות הבחינה בין נכויות אורגניות שנגרמו בתאונה לבין הנכות הנפשית. היא מצאה שהנכות הנפשית היא תגובה למכלול הנכויות האורגניות [עמ' 85-86] ונמנעה מלתת כפל נכות על אותה פגימה [עמ' 98, 25]. התובע טוען כי המומחית טעתה ולא התייחסה לכלל הנכויות האורגניות, שכן בחוות דעתה ציינה את האשך בלבד. התרשמתי כי זה אינו המצב וכי המומחית הייתה ערה למכלול הנכויות, אולם מצאה כי הפגיעה הגופנית שבאבדן האשך הייתה הדומיננטית ביותר [עמ' 86; עמ' 129-130]. כך למשל המומחית היתה ערה לפגיעה הנוספת במישור המיני, אולם ייחסה לה חשיבות מופחתת משום שהתובע הודה כי בפועל הוא מקיים יחסי מין [עמ' 102, 17]. המומחית הבהירה בחקירתה כי במקרה זה לא מתקיימים התנאים לקביעת פוסט-טראומה, בעיקר משום שהתובע אינו זוכר את התאונה ממקור ראשון [עמ' 117-116, 120, 125]. המומחית אף ציינה כי התובע הלך מיוזמתו למקום התאונה על מנת לשמוע פרטים לגביה, דבר הנוגד מאפייני פוסט טראומה. המומחית מצאה שהתובע סבל מבעיות נפשיות עוד לפני התאונה ובחקירתה העריכה את הנכות שאינה קשורה לתאונה בשיעור 10% [עמ' 128, 18; עמ' 139]. התובע יוצא כנגד קביעה זו ולטענתו לא היו לו בעיות נפשיות לפני התאונה. המומחית פרטה את הממצאים שהובילו להתרשמותה בנוגע להפרעת האישיות הבסיסית של התובע והוסיפה כי היא מייחסת משקל גם לממצאי הפסיכיאטר הצבאי שבדק את התובע וזיהה מצב נפשי לא יציב וחרדה ואף הורה על שחרורו מצה"ל [עמ' 111-110, 137-136]. המומחית התייחסה לטענת התובע כי ביקש להשתחרר כדי לעבוד ולסייע למשפחתו בחו"ל ומצאה שהסבר זה מחזק את הממצא בנוגע לבעיה נפשית בסיסית שגורמת לקריסה במצבי משבר ולאחר מכן חזרה לשגרה: " עד תקופה מסוימת אתה עובד ומתפקד רגיל. קורה לך סטרס. הסטרס היה בצבא, שהוא לא יכול לעבוד ולהרוויח כי בצבא אי-אפשר לעבוד ולפרנס את ההורים שלו העניים ברוסיה. הוא נכנס ללחץ מזה. היה במצב שהיה. אובחן כסובל מחרדה ודיכאון ואולי מחשבות אובדניות. הם לא אמרו מאה אחוז, שחררו אותו מהצבא. המצב הזה חלף כי הוא יכול היה לחזור שוב פעם לעבוד ולפרנס ולעשות בשביל ההורים שלו מה שהוא רצה וגמרנו" [עמ' 111, 14; וראו חקירה מעמ' 103]. בהמשך הבהירה כי התאונה הייתה מצב לחץ שערער מצבו וכי הדבר עלול לחזור גם בעתיד: "אחרי כן הייתה את התאונה ושוב פעם הופיע דבר מאוד דומה, בוא נגיד, למה שהיה אז. זאת אומרת גם בעוד שנה שנתיים, אם הבחור הזה ייתקל באיזה סטרס הוא יפתח את אותו דבר כי זה המבנה שול שלא קשור לתאונה. יכול להיות שתהיה לו אכזבה אחרת" [עמ' 112,7]. המומחית נחקרה ארוכות בנוגע להמלצתה על טיפול פסיכולוגי קצר טווח במערכת הציבורית. בחקירתה [עמ' 82-83 ומעמ' 88] הבהירה כי עמדתה המקצועית היא שטיפול פסיכולוגי קצר טווח בהתמקדות על יחסים בין-אישיים עדיף לתובע במצבו [עמ' 123-122]. היא מציינת כי אין לה ביקורת על הבחירה טיפולית של הרופאים שטיפלו בתובע אך היא חולקת עליה ולטעמה קיים גם חשש לרווח משני לרופא המטפל, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה טיפולית (קשר לחולה). המומחית הבהירה כי בקשת התובע להיות מטופל במערכת פרטית כדי למנוע רישום אינה סבירה שכן ממילא לא הסתיר את מצבו במקום עבודתו (לדידי אציין כי טענה זו גם אינה מתיישבת עם ההליך הנוכחי). יצוין כי גם הרופא שטיפל בתובע באופן פרטי המליץ לו על קבלת טיפול אינטנסיבי במסגרת המערכת הציבורית, אולם התובע דחה הצעה זו [רישום טיפול מ-15/3/07]. בחקירתה חזרה המומחית על קביעתה כי בפועל התובע סובל ממצבו ("עכשיו הוא סובל. עכשיו יש סימנים של חרדה בעקבות המשבר של התאונה. זה אדם שיש לו משברים. הוא מפתח חרדות ודיכאונות בצורה משברית [עמ' 109, 5; 129, 31]) והסבירה כי הפגיעה היא בעיקר במישור היחסים הבינאישיים אך עשויה להיות לה גם השפעה על תפקודו בעבודה ("אם הוא עובד במחלקה ששם יש עוד אנשים שהם פוסט טראומתיים וחרדתיים ודיכאוניים הוא יכול להזדהות איתם ואז הוא יכול להרגיש לא טוב" [164, 25]). הצדדים - בעיקר התובע - מלאים, כאמור, טענות כרימון כלפי חוות דעת המומחית וממצאיה, אולם לאחר בחינת חוות הדעת ושמיעת העדות מצאתי כי המומחית חיוותה דעתה באופן מקצועי, אובייקטיבי על בסיס התרשמותה מהתובע, המסמכים הרפואיים והעובדות הרלוונטיות. המומחית הצליחה להסביר היטב את מסקנותיה וממצאיה בכל התחומים ובחקירתה הארוכה נתנה מענה סביר וראוי לסימני השאלה שהועלו מצד שני הצדדים. התרשמתי כי חוות הדעת מבוססת היטב, כי המומחית בדקה את התובע כראוי וכמקובל, ולא נמצאו עובדות או מסמכים מהותיים שהמומחית התעלמה מהם או לא שקלה אותם כדבעי. על רקע כל אלה לא מצאתי לסטות מקביעותיה של המומחית שמונתה בידי בית-המשפט, ואני מעמיד את נכותו של הנפשית של התובע בעקבות התאונה ב-10%. עוד אוסיף כי למרות שהנכות משפיעה בעיקר על התחום הבין-אישי שוכנעתי שעשויה להיות לה גם השפעה מסוימת על כושר עבודתו של התובע שכן מצבו האישי משפיע על מכלול היבטי חייו, לרבות בעבודה. סיכום: על יסוד כל האמור לעיל שיעור הנכות הרפואית המשוקללת הוא 60%. נכות תפקודית הנכות התפקודית שונה מן הנכות הרפואית ושיעורה - שהוא שלב בהערכת הפגיעה בכושר ההשתכרות - נקבע בידי בית המשפט על יסוד מכלול נסיבות המקרה. הנכות הרפואית משמשת אמנם נקודת מוצא לבחינת ההשפעה התפקודית ויש לייחס לה משקל משמעותי, אולם חובה לבחון גם את יתר הנסיבות המשפיעות על יכולתו של התובע לתפקד ולהשתכר, ובכלל זה, בין השאר, טיב הפגיעות והשפעתן, גילו, השכלתו, כישוריו ותחום עיסוקו של התובע ועוד. אם קיימים נתונים בנוגע לשינוי שחל בפועל בשכרו של תובע הם עשויים להוות מדד חשוב נוסף בהערכת ההשפעה התפקודית וההשפעה על כושר ההשתכרות (ע׳׳א 2113/90 אדלר נ' סוכניות דרום בע"מ [1992]; ע"א 3094/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 [1995]. על יסוד הלכות אלו מבקש התובע כי נכותו התפקודית תועמד בשיעור 50% לפחות ומדגיש הן את שיעור פגיעותיו והן את העובדה שהיקף משרתו כיום כאח בבית-החולים לחולי נפש עומד על 50% משרה. הנתבעת מצדה טוענת כי לתאונה לא הייתה השפעה תפקודית על התובע ומדגישה כי בסמוך לאחריה חזר למשרה מלאה רגילה למשך זמן רב. הנתבעת מפנה לכך שהתובע לא הוכיח מדוע שונו אחוזי משרתו ומציינת כי מתלושי השכר עולה שהתובע עובד כיום שעות נוספות רבות וכי היקף המשרה בפועל שקול למשרה מלאה. בחנתי את מכלול הראיות ומצאתי כי התובע הוכיח שכושר השתכרותו נפגע וכי שיעור הפגיעה עומד על 33% (שליש מכושר ההשתכרות). ראשית, כפי שכבר הובהר למעלה, רק חלק מן הנכויות הן בעלות מאפיינים תפקודיים. הנכויות האורולוגיות והפגיעה בשמיעה אינן תפקודיות כלל. הנכויות בגין סחרחורת וטנטון הן בעלות השפעה תפקודית. ואילו הנכות הנפשית (שעיקרה ביחסים הבינאישיים) והאורטופדית הן בעלות השפעה תפקודית חלקית. השפעתה של הנכות הנוירולוגית בשיעור 1% מחמת הספק שולית. שנית, ירידה של 1/3 בכושר ההשתכרות תואמת את הראיות בתיק ואת הפגיעה המוכחת בכושר השתכרותו של התובע. במועד התאונה עבד התובע כאח במחלקה לניתוח לב בבית-חולים "אסותא" בתל-אביב (לפני כן עבד כאח בבית-חולים לחולי נפש "איתנים"). אין חולק כי לתובע ניתנה תקופת אי כושר ממושכת אולם הוא שב לעבודתו, במשרה מלאה, כשלושה חודשים בלבד אחרי התאונה. העובדה שהתובע ביקש לחזור למעגל העבודה אף שפציעותיו טרם החלימו אינה אמורה לפעול לחובתו והיא אינה מלמדת כי כושרו לא נפגע. התובע המשיך לעבוד במשרה מלאה למשך כשנה עד פברואר 2008 אז הופחתה משרתו ב- 1/3. התובע העיד כי לאחר התאונה נפגעה עבודתו וכי השינוי בהיקף המשרה נבע מהפגיעה בתפקודו והקשיים היום יומיים שנחשף להם. טענה זו נתמכה בכרטיס הטיפולים של הפסיכיאטר הפרטי [רישום מ-10/1/08] וכן בעדותן של גב' טל פינטו האחות הממונה עליו באסותא וגב' איבגניה אטקין, אחות שעבדה עמו. שתיהן העידו על ירידה ממשית בתפקודו של התובע לאחר התאונה, לרבות אבדן ביטחון עצמי, איטיות, פגיעה בהספק העבודה ותלונות על סחרחורות וכאבי ראש. שתי העדות, וכמותם עדים נוספים (ד"ר קטיה לוין והאח אלכס ציסר מבית חולים איתנים) העידו כי התובע לא סבל מבעיות דומות לפני התאונה. האחות האחראית, גב' פינטו, אישרה כי היא זו שהציעה לתובע לצמצם את היקף משרתו בשליש נוכח הירידה בתפקודו. אציין כי גב' פינטו רשמה בתצהירה כי ביוני 2009 עמדה תפוקתו של התובע בעבודה על כ-50% מעובדים מקבילים. אין אפוא ספק כי התובע נדרש לצמצם את היקף עבודתו בשליש בעקבות התאונה. עדותם של העדים השונים נגעה לתפקוד התובע בעבר שכן בינואר 2010 - לפני כמעט שלוש שנים - עזב את עבודתו בבית-חולים אסותא והחל לעבוד כאח פסיכיאטרי בבית-חולים שלוותה. התובע מועסק בחצי משרה, והוא מבקש כי יקבע שהעסקה חלקית זו נובעת ממצבו הבריאותי וממגבלותיו. אלא שלא זומן כל גורם מבית-חולים שלוותה שיעיד כי היקף המשרה נובע מיכולותיו של התובע ולא מטעמים אחרים (טעמי תקציב למשל) ועיון בכרטיס השעות של התובע מראה כי מספר שעות העבודה בפועל גדול בהרבה מחצי משרה שכן התובע שעות נוספות בהיקף גדול, בחלק מהימים יותר משעות העבודה הרגילות שלו. היקף השעות הכולל משתנה מדי חודש ועומד, בממוצע, על קצת יותר מ-100 שעות עבודה בחודש, קרוב לשני-שליש משרה. המסקנה העולה מכל אלה, כאמור, היא שהנכות התפקודית עומדת על 33%. נזקי התובע הפסדי שכר בדצמבר 2005 היה שכרו החודשי של התובע 7,094 ₪, ומשוערך להיום 8,442 ₪. התובע מציין כי מקצת הסכום היה מקדמה ותמריץ שאמורים להתפרש על פני השנה ומעמיד את שכרו המשוערך על סך של 8,064 ₪ בלבד. תקופת אי כושר: מוסכם כי לתקופה שבה שהה התובע בחופשת מחלה (עד מרץ 2006) עומדי הפסדי השכר על סך 20,405 ₪, ובתוספת ריבית אמצע תקופה - 24,283 ₪. הפסדי שכר באסותא: התובע חזר למשרה מלאה ואין מקום לפסיקת הפסדי שכר עד לפברואר 2008 אז פחתה משרתו בשליש. הוכח, כאמור, שההפחתה בהיקף המשרה נבעה ממגבלותיו עקב התאונה. שכרו המצטבר ב-2008 עמד על 101,326 ₪, ומשוערך 117,758 ₪ (כ-9,813 ₪ לחודש). שכרו המצטבר ב-2008 עמד על סך של 77,770 ₪ ומשוערך 86,478 ₪. עולה שב-2008 פחת שכרו ב- 31,280 ₪, ובתוספת ריבית - 33,898 ₪. אלא שסכום זה אינו משקף את מלוא הנזק שכן במהלך השנה עלה שכר העבודה לשעה בכ-20% ומכאן שההפסד בפועל היה גבוה יותר. הוא הדין גם לשנת 2009 שגם במהלכה חלה עלייה בשכר לשעה אם כי מתונה יותר. על בסיס נתונים אלו מוערכים הפסדי התובע לשנים 2008-2009 בסכום של 80,000 ₪. הפסדי שכר בשלוותה: בינואר 2010 עבר התובע לעבוד בבית-חולים שלוותה ב50% משרה. כפי שהובהר בפועל מדובר במשרה בהיקף גדול יותר. שכרו באפריל 2011 היה 7,506 ₪ ומשוערך להיום 8,109 ₪. סכום זה נמוך בכ-1,800 ₪ משכרו באסותא לפני הפחתת המשרה ואם מתחשבים בעליית שכר של שעת עבודה הפער עומד על 3,666 ₪ לחודש. ההפסד לתקופה זו עומד על סך 80,665 ₪ ובתוספת ריבית - 81,732 ₪. (במאמר מוסגר אציין כי סיכומי התובע שהוגשו במהלך 2012 מתייחסים להפסדי שכר עד אפריל 2011 בלבד). עבודה במשמרות: התובע מבקש הפסדי שכר של 55,000 ₪ בשל אי יכולתו לבצע עבודות פרטיות. התובע זימן אמנם לעדות מר ניר האריס שהעיד על השכר לשעה בתחום זה אולם לא הוצגו ראיות לכך שהתובע ביצע עבודות פרטיות או להכנסתו ואני דוחה את התביעה בעניין זה. סה"כ הפסדי עבר: 186,015 ₪. הפסדי שכר לעתיד שכרו של התובע בשיאו, טרם הפחתת המשרה, עמד על 9,813 ₪ לחודש (משוערך) ובהתחשב בעלייה בשכר שעת עבודה הוא יכול היה להגיע לכ-11,775 ₪. התובע סבור כי בהתאם לקצב עליית שכר שעת עבודה עד כה, לחוזים במערכת הבריאות ולהכנסה נוספת מעבודות פרטיות, צפוי ששכרו לעבור את שילוש השכר הממוצע במשק כבר בשנת 2017. בהתאם לכך, ובשים לב לטענתו על פגיעה של 50% בכושר השתכרותו, הוא מבקש כי יפסקו לו הפסדי שכר בסכום של 2,123,572 ₪. הנתבעת מצדה סבורה שהתובע לא הוכיח כי שכרו יגיע לשילוש השכר הממוצע במשק ושממילא אין לנכויות כל השפעה תפקודית, ומבקשת כי יפסק סכום גלובאלי של 100,000 ₪. לוּ היינו חיים במדינה שבה אחים ואחיות העובדים בבתי החולים מרווחים פי שלושה מן השכר הממוצע במשק - דיינו. אלא שזה אינו המצב וממילא גם התובע לא הוכיח אותו. אכן, התובע הראה כי חלה עלייה בשכר בגין שעת עבודה, אולם לא ברור כי עליה בקצב זה תמשיך גם בעתיד, ומנגד נמצא כי במקביל לעלייה בשכר לשעה הופחת היקף משרתו בשלוותה מטעמים שאינם בריאותיים. עם זאת, סביר שתחול בכל זאת עליה בעלות שעת עבודה (מעבר למדד הרגיל) ובכל מקרה התרשמתי כי התובע הוא בעל כישורים גבוהים ורצון להתקדם בעבודה ולהצליח. כך העידו כל העדים מטעמו - חברו, בת זוגו לשעבר, אנשים שעבדו אתו במקומות עבודה קודמים ואינם חבים לו דבר, וכולם שיבחו אותו ואת כישוריו. כך עולה גם מן העובדה שחרף מגבלותיו שב התובע לעבודה במהירות והמשיך לעבוד כשנה במשרה מלאה. נוכח כל אלה סביר שהתובע היה מתקדם בעבודתו ושכרו היה משתבח, ובהתחשב במכלול הנתונים, לרבות שכרו בעבר ושכרו הנוכחי, אני מעריך את כושר השתכרותו בסכום של 13,000 ₪ לחודש. בהתאם לכך, ובהתחשב בגילו ותוחלת שנות עבודתו עד גיל 67 מגיעים הפסדי השכר לסכום של 958,166 ₪ (13,000*33%*230.832). לסכום זה יש להוסיף הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים בסכום של 100,000 ₪. הוצאות רפואיות טיפולים נפשיים: התובע היה בטיפול נפשי ממושך מאז התאונה אצל שני רופאים. עלות טיפולים אלו כ-46,000 ₪ (בעלות טיפול של 400 ₪). התובע מבקש החזר על הוצאה זו וכן מבקש סכום של 332,294 ₪ לעתיד, בהתבסס על שני טיפולים בחודש, בעלות 550 ₪ עד סוף ימיו. התובע מציין כי פנה לקופת חולים לקבלת החזר בגין טיפולי עבר, אולם טרם קיבל מענה ועל כן יש לחייב את הנתבעת לשלם לו עבור הטיפולים ולהפנותה לתבוע את קופת החולים. הנתבעת מצדה סומכת ידיה על המלצת המומחית בתחום הנפשי, ד"ר נעון, שקבעה כי התובע זקוק לטיפול קצר מועד של עד 20 פגישות המערכת הציבורית. הנתבעת מדגישה כי התובע היה ער להמלצתה של ד"ר נעון עוד משנת 2008 ובחר שלא לקיימה ולכן היא סבורה שאין לחזיר לתובע את ששילם ואף אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין טיפולי עתיד. לבקשת הצדדים זמנה לעדות גב' יעל נטר ממונה על סל השירותים בשירותי בריאות כללית, מחוז פתח תקווה, שהעידה כי הקופה מאשרת 60 טיפולים לכל היותר ונפגעי תאונות דרכים אינם נושאים בהשתתפות עצמית. יש טעם לא מבוטל בטענות הנתבעת, וכפי שהובהר למעלה המלצותיה של המומחית בתחום הנפשי מקובלת עלי. עם זאת, הואיל ואין ספק שהתובע פנה לטיפול הנפשי בעקבות התאונה, וגם אם בדיעבד הסתבר כי טיפול זה פחות סייע לו, מצאתי כי הוא זכאי בכל זאת לקבלת החזר בגין סכומי הכסף ששילם בעבר. אכן, התובע יהא זכאי להחזר מסוים מקופת חולים, אולם מדובר בהחזר חלקי של עד 40 טיפולים, כשלעשרים טיפולים יזדקק בעתיד. לפיכך אני קובע כי יש לפצות את התובע בסכום של 30,000 ₪ (החלק היחסי של טיפולים שבגינם לא יקבל החזר מהקופה). אשר לעתיד, אני מקבל את עמדת המומחית ואינני פוסק פיצוי לעתיד בגין טיפולים נפשיים. תרופות וטיפולים נוספים: התובע נזקק ויזדקק לתרופות פסיכיאטריות ולתרופות שינה. כמו כן נוכח היקף הנכויות, לרבות סחרחורות וטנטון ופגיעה בצוואר סביר כי נזקק ויזדקק להוצאות עתידיות לא מבוטלות, לרבות אגרות בגין תרופות וביקורי רופאים, טיפולים לשיכוך הכאב ולהקלה בסחרחורת, לרבות טיפולים אלטרנטיביים ועוד. כל אלו מזכים את התובע בפיצוי. התובע מבקש לעבר הוצאות בסך 11,634 ₪ וסכום זה שגובה ברובו בקבלות נראה סביר ביותר. לעתיד נפסק סכום גלובאלי של 25,000 ₪ המשקף הוצאה של כ-100 ₪ לחודש. תרופות לתפקוד מיני: המומחה ד"ר סביון ציין כי התרופות בתחום זה אינן כלולות בסל הבריאות, כי עלות התרופות המשקמות (סיאליס ולויטרה) היא כ-300 ₪ לחודש וכי עלות כדור ויאגרה כ-60 ₪. המומחה המליץ על מתן התרופה עד גיל 60 (שכן בגיל זה נזקקת מרבית האוכלוסייה לתרופות מסייעות ללא קשר לתאונה). המומחה ציין כי תיתכן אמנם הטבה במצב התובע אולם הבהיר כי הטבה שכזו אינה ודאית ובפועל למרות שהתובע כבר מטופל זמן רב (אם כי לא בהתאם להמלצות המומחה) אין בשלב זה שיפור במצבו. יש להתחשב גם בעובדה שהתובע הופנה לשימוש ביאגרה גם בשל בעיה אחרת שממנה הוא סובל, ולכן יש לייחס לתאונה רק חלק מעלות השימוש בויאגרה. על יסוד נתונים אלו והקבלות החלקיות שהוצגו, נפסק, לעבר ולעתיד, פיצוי גלובאלי של 100,000 ₪ המשקף הוצאה חודשית ממוצעת של 420 ₪. הפיצוי הכולל בראש נזק זה מגיע אפוא לסכום של 166,634 ₪. הוצאות נסיעה התובע נזקק להוצאות נסיעה מוגברות בעבר, בעיקר בתקופת הפגיעה הראשונית. כמו כן סביר שיזדקק לנסיעות עתידיות לטיפולים ולביקורי רופאים. הוצאותיו מוערכות בסכום גלובאלי של 5,000 ₪. עזרת הזולת התובע שהה בתקופת אי-כושר ממושכת שלאחריה נותר עם נכויות לא מבוטלות, לרבות סחרחורת ופגיעה בצוואר המקשות על ניהול משק בית וביצוע ניקיונות. ברי כי נזקק ויזדקק לעזרה מסוימת בניהול משק הבית, בעיקר כשמדובר ברווק, שעלה לישראל לבדו ואין לו משפחה להסתמך עליה. לא הובאו ראיות להוצאות בתחום זה אולם גם על פי עדות התובע הוא שוכר עוזרת בעלות חודשית של כ-342 ₪ לחודש (פעמיים בחודש, לארבע שעות, 35 ₪ לשעה). מדובר בהיקף עזרה ההולם את פגיעותיו, אם כי סביר שהיה נעזר בעזרה מסיימת גם לולי הפגיעה. בהתחשב בנתונים אלו אני פוסק לתובע, לעבר ולעתיד, סכום גלובאלי של 75,000 ₪ המשקף עזרה של כ-250 ₪ לחודש. כאב וסבל בהתאם לחוק ולנכות הרפואית של 60% עומד הפיצוי בגין כאב וסבל על סך 125,471 ₪. סיכום וניכויים סך כל נזקי התובע 1,616,286 ₪. מסכום זה יש לנכות תשלום תכוף בסך 21,864 מ-5/3/06, ובתוספת הצמדה וריבית - 31,039 ₪. פיצוי בגין התאונה הראשונה בתאונה זו לא נגרמה נכות והתובע נפגע פגיעות קלות בלבד. אני פוסק בגין הכאב והסבל שנגרמו בתאונה זו פיצוי בסך 5,000 ₪. אין לנכות תגמולי מל"ל שכן בחישוב הנזק לא שוקללו הפסדי עבודה בגין תאונה זו אלא כאב וסבל בלבד. סוף דבר התובע נפגע בתאונה פגיעות קשות. מקצת הפגיעות אינן תפקודיות אך הן משפיעות לרעה על איכות חייו ומחייבות תרופות וטיפולים בעלות גבוהה. פגיעות אחרות משפיעות על כושר השתכרותו והוכח כי היקף משרתו פחת באופן משמעותי. לאחר בירור מכלול הסוגיות אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 1,590,247 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד כדין. הסכום ישולם בתוך 30 יום ולאחר מכן יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. תאונת דרכים