התובעים עותרים לפיצוי מוסכם בסך 100$ לכל יום בו לא פונה הנכס. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי פינוי נכס בשכירות בזמן: רקע 1. בחודש יולי 2002 שכר סולטן (להלן: "סולטן") מקאופמן (להלן: "קאופמן") וזילברפינג (להלן: "זילברפינג") (קאופמן וזילברפינג ייקראו להלן: "המשכירים") נכס מקרקעין ברחובות שעליו קיימים שני מבנים (להלן: "הנכס"). בין הצדדים נחתמו שני הסכמי שכירות לתקופה שמיום 15.7.02 ועד יום 31.7.08. הסכם אחד התייחס ל"מבנה" והסכם אחר התייחס ל"בית מגורים". 2. סולטן השכיר חלקים שונים מהנכס לשוכרי משנה ובהם גם אביטן (להלן: "אביטן"), אשר הפעיל במבנה עסק למכירת צעצועים. שוכרי המשנה האחרים הם הנתבע שכנגד 2 (להלן: "סלאמה") שהפעיל בנכס חניה למכוניות והנתבע שכנגד 3 (להלן: "עזרן") אשר שכר חלק מבית המגורים (קומת הקרקע שלו) ומשתמש בו כעסק למיסגור תמונות ומחסן. 3. בין הצדדים פרצה מחלוקת, שעה שסולטן טען כי סיכם בעל-פה עם קאופמן על הארכת תקופת השכירות ב-5 שנים נוספות, בעוד המשכירים הכחישו טענה זו. בינתיים, בספטמבר 2008 שכר אביטן מהמשכירים את הנכס כולו, לרבות את המבנה ששכר קודם לכן מסולטן, ואשר משמש אותו כעסק למכירת צעצועים. 4. בעקבות כך הגיש סולטן תביעה לאכיפת ההסכם בעל-פה עם המשכירים, פינוי אביטן ורעייתו וכן תביעה כספית נגד המשכירים ונגד אביטן ורעייתו. 5. המשכירים הגישו תביעה שכנגד כספית נגד סולטן, סלאמה, עזרן ושני נתבעים שכנגד נוספים (דוד סולטן וארז אזולאי, להלן: "הערבים") שערבו להתחייבויות סולטן בהסכם השכירות. לאחר מכן נוסף לתביעת המשכירים סעד של פינוי. 6. כן הוסכם כי הדיון יפוצל באופן שתחילה יידונו התביעה לאכיפת ההסכם בעל-פה, לפינוי אביטן ורעייתו, וכן התביעה שכנגד של המשכירים לפינוי סולטן, סלאמה ועזרן. 7. ביום 10.1.2010 ניתן פסק דין חלקי אשר קיבל את טענות המשכירים ודחה את טענות סולטן. בעקבות כך נדחתה תביעת סולטן לאכיפת ההסכם בעל-פה ולפינוי אביטן, ונתקבלה תביעת המשכירים לפינוי הנתבעים שכנגד 1-3 מהנכס, כשמועד הפינוי נקבע לא יאוחר מיום 10.2.10. 8. בעקבות פסק הדין החלקי נותר לדון עוד בתביעתם הכספית של המשכירים שנכללה בתביעתם שכנגד. תביעה זו כללה סעדים שונים, ובהם צווי עשה וסעדים כספיים, שיפורטו בהמשך, ואשר הסתכמו בסך של 339,800 ₪. ב"כ סולטן שייר אמנם בישיבת יום 11.3.10 גם את תביעתו הכספית של סולטן נגד אביטן ורעייתו, בשל הפרת הסכם, אך הלכה למעשה נטש תביעה זו שאינה נזכרת בסיכומיו. 9. בישיבת יום 10.10.10 ביקש ב"כ המשכירים לתקן את תביעת המשכירים והסכומים הנכללים בה, אך בעקבות התנגדות ב"כ סולטן הודיע הוא כך: "אם כך, אני אגיש תביעה חדשה בעניין הנ"ל, דהיינו לגבי העילות שנוצרו לאחר הפינוי כולל אלה שיווצרו לאחר שיפונה מר עזרן בפועל". כן הודיע ב"כ המשכירים כי חוו"ד שמאי מקרקעין שהוגשה על ידו נותרת רלבנטית בכל הקשור לדמי שכירות ראויים, ואילו לגבי עלויות תיקונים נדרשים בדירת המגורים המהווה חלק מבית המגורים שהושכר לסולטן, נושא זה יוותר לתביעה החדשה, וזאת לפי עילה בסעיף 9(ב) להסכם השכירות המחייב להחזיר את המושכר במצב טוב ותקין. גם בפתח סיכומיו הודיע ב"כ המשכירים כך: "הסיכומים נשוא המחלוקות בתובענה זו אינם כוללים את הנכס המכונה "הדירה". 10. הוגשו תצהירי קאופמן וסולטן, וכן הוגשה חוות דעת שמאי המקרקעין רועי פרליס מטעם המשכירים. כל אלה נחקרו על תצהיריהם וחוות הדעת. עוד נחקר אביטן, הגם שלא הגיש תצהיר. הסעדים שהתבקשו בתביעה שכנגד 11. פיצוי מוסכם - התובעים עותרים לפיצוי מוסכם בסך 100$ לכל יום בו לא פונה הנכס (בהסכם השכירות לגבי המבנה נקבע סכום של 150$ ליום), וביקשו לחייב את סולטן בסכום זה מיום 31.8.08 ועד יום 1.1.09, וממנו עד הפינוי בפועל. 12. הפרשים בדמי שכירות - המשכירים טענו כי סולטן לא שילם את מלוא דמי השכירות בתקופת השכירות, וביקשו לחייבו בהפרשים בסך 2,050$ לפי טבלה שצורפה. 13. דמי שימוש ראויים - המשכירים טענו כי סולטן, סלאמה ועזרן לא פינו את הנכס בתום תקופת השכירות ולפיכך עליהם לשלם 6,000 ₪ לחודש בגין תקופת ארבעת החודשים ספטמבר - דצמבר 2008 וכן לתקופה שמיום הגשת כתב התביעה ועד יום הפינוי. 14. צו עשה להריסת מחסנים - המשכירים טענו כי סולטן בנה בקומת הקרקע (קומת עמודים) מחסנים מדפנות איסכורית. המשכירים טענו כי שטח זה לא הושכר לסולטן וכי הבניה נעשתה ללא היתר, ולכן נתבקש צו להריסת המחסנים. 15. חיוב בהוצאות הריסת המחסנים - המשכירים ביקשו כי כל ההוצאות הכרוכות בהריסת המחסנים יוטלו על סולטן, סלאמה ועזרן. 16. חיוב סולטן בדמי השכירות שקיבל עבור המחסנים - המשכירים טענו כי סולטן השכיר את המחסנים בסכום של 400 ₪ לחודש במשך שנתיים וביקשו לקבל סכום זה של 9,600 ₪ מכוח היותם בעלי הנכס ומכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. 17. צו עשה לניתוק קו חשמל פיראטי - המשכירים טענו כי סולטן התקין את קו החשמל הפיראטי ללא היתר מהרשויות. 18. יצויין כי סעד נוסף שנתבע על ידי המשכירים בגין נזקים שנגרמו לדירה המושכרת ואשר כומת על ידם בסך של 250,000 ₪, אינו רלבנטי עוד לגבי תביעה זו (ר' סעיף 9 לעיל). דיון והכרעה האם ניתן לתבוע פיצוי מוסכם ודמי שימוש ראויים בגין תקופה מאוחרת להגשת התביעה שכנגד 19. קודם לדיון בכל אחד מהסעדים שהתבקשו, אתייחס למחלוקת מהותית שהתגלעה בין הצדדים, בשאלה האם יכולים המשכירים לתבוע במסגרת תביעה זו גם פיצוי מוסכם ודמי שימוש ראויים בגין תקופה מאוחרת להגשת כתב התביעה שכנגד על ידם. המשכירים טוענים כי חלק מהנכס פונה במועדים המאוחרים להגשת כתב התביעה שכנגד, וחלקו לא פונה כלל, אפילו ביום שבו נשמעו הראיות, ולפיכך עותרים הם לחייב את סולטן ואת האחרים גם בגין התקופה המאוחרת להגשת התביעה שכנגד ועד ליום הפינוי וכי המגבלה היחידה לכך הינה סכום התביעה. סולטן, סלאמה ועזרן מתנגדים לכך, וטוענים כי הדבר אינו אפשרי, וכי התביעה נקבה בסכומים ספציפיים עד ליום הגשתה, מה גם שלא הוצגו בפני בית המשפט ראיות מפורשות לגבי מועדי הפינוי. 20. בכתב התביעה שכנגד ציינו המשכירים בסעיף 15 בו עתרו לפיצוי מוסכם, לאחר שנקבו בסכום הנדרש על ידם עד 1.1.09 כי "כמובן יחוייבו סולטן והערבים ב-100$ ליום עד ליום הפינוי בפועל". בסעיף העוסק בדמי שימוש ראויים כתבו המשכירים, לאחר שנקבו בסכום הנתבע על ידם עד סוף דצמבר 2008 "וכן לתקופה שמיום הגשת התביעה ועד יום הפינוי". גם בסעיף 23 לכתב התביעה שכנגד, המסכם את הסעדים הנתבעים על ידי המשכירים, הוסיפו וכתבו הם בכל אחד מהסעיפים הנ"ל "ובכל חוב שיצטבר עד ליום הפינוי". בשני המקרים לא כימתו המשכירים את דרישתם הכספית בעניין זה. 21. המשכירים טוענים כי לא יכולים היו לנקוב בסכום הנדרש על ידם, שכן לא ידעו מתי יפונה הנכס, אבל ברי כי אין בטענה זו כדי להביא לקביעה שרשאים הם לתבוע סכומים שעילת תביעתם נוצרה לאחר הגשת התביעה שכנגד. 22. הטעם הטכני, אשר גם בו אין להקל ראש, הוא כי המשכירים לא שילמו אגרה בגין הסכומים הנתבעים על ידם. תקנה 2(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז - 2007 קובעת כי בית המשפט לא ייזקק לכל הליך אלא אם כן שולמה האגרה החלה. לכן, אין המשכירים יכולים לזכות בסעד אשר לא שולמה על ידם אגרה בגינו. למותר לציין, כי אם נוקבים תובעים בסכום תביעתם ובגינו משלמים הם אגרה, ולאחר מכן יתאפשר להם לתבוע סכומים נוספים, בלא לשלם את האגרה, תוחטא מטרת תקנות האגרות כי תשולם אגרה בגין כל הליך הננקט על ידי תובע, ובתביעה כספית, לפי הסכום הנתבע. 23. ואולם גם טעם מהותי קיים לגבי אי יכולתם של המשכירים לדרוש סכומים אשר החיוב לגביהם נוצר לאחר הגשת כתב התביעה. היה והתברר לתובע כי ההפרה נמשכת גם לאחר הגשת כתב התביעה, וברצונו לתבוע את הסעד המגיע לו בגין כך, במסגרת תביעתו הנוכחית, שומה עליו לבקש לתקן את כתב התביעה, ורק אז יוכל לתבוע סעד זה. אם לא יעשה כן, אין מניעה כי יתבע את נזקיו שעילתם נוצרה לאחר הגשת כתב התביעה במסגרת תביעה נפרדת שיגיש, שכן נבצר ממנו, לתבוע נזקים אלה בתביעתו הנוכחית, משלא ידע האם ההפרה תימשך וכמה זמן תימשך, וממילא העילה לתביעת נזקים אלה לא נוצרה עדיין במועד הגשת כתב התביעה. וכך נקבע בעניין זה בע"א 830/86 ס.א.ר חרושת דפנה (שותפות רשומה) נ' ס.א.ר סרט אלכסון בע"מ (בפירוק מרצון), פ"ד מב(4) 805, 808 (1989): "עוד סברה השופטת קמא, כי לאחר שתוך הזמן שהתביעה הראשונה הייתה תלויה בבית-משפט השלום נודע למערערת על דבר ההפרה החדשה, חייבת הייתה המערערת לעתור בתביעה הראשונה לסעד בגין ההפרה החדשה, וזאת על ידי בקשה לתיקון מתאים של אותה תביעה. אילו אמנם הגישה בקשה כזאת, ייתכן מאוד ששופט השלום היה דוחה אותה, באשר לגבי הוכחתה היה צריך להביא ראיות אחרות לגמרי מאלה שנדרשו לצורך ההצהרות שנתבעו בתביעה ההיא, והדבר עלול היה לסרבל את הדיון. האם גם במקרה כזה הייתה המערערת מנועה מלהגיש תביעה חדשה בגין ההפרה החדשה? נראה לי, שהתשובה חיבת להיות שלילית, באשר ההפרה החדשה הולידה כאמור עילה חדשה לתביעה, ואם כך הדבר, אין לבוא בטרוניה למערערת על שלא הגישה לבית-משפט השלום בקשה כזאת לתיקון התביעה הראשונה. לי נראה, שלגבי ההפרה החדשה הזאת לא הייתה חובה לבקש תיקון התביעה הראשונה, ומותר היה להגיש את התביעה בנפרד כפי שהוגשה. וכן בבר"ע (מחוזי ב"ש) 509/06 בוקובזה נ' בוקובזה (11.6.06): "תביעה בגין דמי שימוש ראויים, עילתה במעשה נזיקין, המתחדש מדי יום. התובע רשאי לתבוע את הנזק שהצטבר עד ליום הגשת התביעה אך אינו רשאי לתבוע מראש נזק עתידי. בגין נזק שיתגבש לאחר מועד הגשת התביעה יאלץ להגיש תביעה נוספת (ע"א 477/68 הופמן נ. לויטל, כג (2) 52; "מעשה בית דין בהליך אזרחי" נינה זלצמן, עמ' 74-75, זוסמן, "סדר דין אזרחי" עמ' 167, ה"ע 257). נתבע הממשיך להחזיק במהלך הליך משפטי בנכס, שממנו הוא נתבע לסלק את ידו, נוטל סיכון שיתבע בעתיד בגין הנזק אותו הוא ממשיך לגרום לאחר הגשת התביעה (באם יקבע שהוא אכן גורם לנזק)". ועוד ר' לעניין זה ת"א (שלום חיפה) 25721/01 ירוסלביץ נ' אופנבך (23.4.06) מפי כב' השופט טובי - סעיף 12 לפסק הדין. 24. המשכירים משליכים יהבם על פסק הדין בעניין ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה (8.6.05), אך לא ניתן ללמוד מאותו פסק דין לענייננו, שכן פסק הדין בעניין מחאג'נה התייחס להיבט שערוך ערכו של חיוב חוזי, נושא שונה מטענת המשכירים בענייננו. 25. הוא הדין גם בפסק דין נוסף שהובא על ידי המשכירים, ואשר תומך דווקא בגישת סולטן והנתבעים שכנגד האחרים. הכוונה היא לפסק הדין בע"א 477/68 הופמן נ' מיכאלי, פ"ד כג(2) 52, 56 שבו נקבע כך: "הסגת גבול במקרקעין היא מעשה נזיקין נמשך, במובן זה שהיא מתחדשת מיום ליום. משום כך יכול בעל המקרקעין לתבוע פיצויים בגלל הנזק שנגרם לו רק עד ליום הגשת התביעה, ואין הוא יכול לתבוע נזק סיכוי בעתיד, כי הרי הנתבע יכול לחדול בכל רגע מהסגת הגבול ולכן אין זה ברור שאמנם יימשך הנזק גם בעתיד. מכאן שאם הנתבע ממשיך בהסגת הגבול גם אחרי הגשת התביעה נוצרת בכך עילת תביעה נוספת והתובע יכול לתבוע שוב על פיה בתביעה שניה, וחוזר חלילה". 26. לפיכך, אין מקום לתבוע בתביעה זו נזקים עתידיים שהתגבשו רק לאחר הגשת התביעה. פיצוי מוסכם 27. בסעיף 10 (א) להסכם השכירות לגבי המבנה נקבע פיצוי מוסכם בשיעור 150$ לכל יום איחור בפינוי המושכר. בפועל, נתבע בכתב התביעה שכנגד סך של 100$ לכל יום איחור כאמור. 28. אין מחלוקת על כך שהמושכר לא פונה ביום 31.7.08, ואף לא ביום הגשת התביעה שכנגד, אך סולטן טוען כי לא נגרמו נזקים כלשהם למשכירים עקב אי הפינוי, שכן השכירו את המושכר לאביטן. כמו כן טוען סולטן שיש להפחית את הפיצוי המוסכם. 29. לא מצאתי ממש בטענות סולטן בעניין זה. פיצוי מוסכם הינו פיצוי שיש לשלמו בהתקיים התנאים לכך, ובלא שיהא על הזכאי לפיצוי להוכיח את נזקיו. דברים אלה אף נכתבו באופן מפורש בסעיף 9(ג) להסכם השכירות. בנוסף, לא הועלתה בכתב ההגנה שכנגד כי יש להפחית את הפיצוי המוסכם מהטעמים שבסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות), תשל"א-1971. מדובר בטענה שחובה לטעון אותה בכתב ההגנה, ואם לא נטענה - מהווה העלאתה בסיכומים משום הרחבת חזית שאינה מותרת. אוסיף, כי גם אם היתה מועלית טענה כזו בכתב ההגנה, לא היה מקום לקבלה, שכן הפיצוי הנתבע בסך 100$ הינו פיצוי פרופורציונלי וסביר ביחס להפרה כפי שניתן היה לראות אותה בעת כריתת החוזה [דמי השכירות החודשיים בשנת השכירות האחרונה היו לפי ההסכם סך של 1,530$ לחודש ובתוספת מע"מ עבור המבנה (הכולל גם את החניון) ו-770$ עבור בית המגורים (הכולל בפועל גם גלריה בקומת הקרקע של המבנה בו מצויה הדירה)]. 30. עם זאת, אין לשכוח כי ההפרה נטענת רק לגבי אי פינוי החניון והגלריה (הדירה הוצאה מכלל הסיכומים ואילו הנכס המסחרי נשאר בחזקתו של אביטן, שבמקום להיות שוכר המשנה של סולטן הפך להיות השוכר של המשכירים), כלומר, שני נכסים מרכזיים שהם המבנה המסחרי והדירה אינם נכללים במסגרת הפיצוי המוסכם הנ"ל. לכך יכולה להיות משמעות, לאו דווקא בשל האמור בסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות), תשל"א-1971 שאינו חל בענייננו, אלא בשל העובדה כי הפיצוי המוסכם התייחס לאי פינוי המושכרים במלואם, ואילו כאן נתבע פיצוי מוסכם בשל אי פינוי חלק מהמושכרים בלבד (ללא הדירה והמבנה המסחרי). בנסיבות אלה ובהתחשב בפיצוי המוסכם הקבוע בשני הסכמי השכירות (150$ ליום בהסכם לגבי המבנה, ו-100$ ליום בהסכם לגבי בית המגורים) ובהתחשב בסכום הנתבע בתביעה (100$ ליום), וביחס שבין שני הנכסים בגינם נתבע הפיצוי המוסכם (הגלריה והחניון) לעומת שני הנכסים האחרים, מצאתי מקום לקבוע את הפיצוי המוסכם בסך של 75$ ליום. 31. לפיכך, זכאים המשכירים לפיצוי מוסכם בסך 75$ ליום עבור התקופה שמיום 1.9.08 (ניתנה ארכה על ידי המשכירים לסולטן לפנות את המושכר עד 31.8.08) ועד 13.1.09 (מועד הגשת כתב התביעה שכנגד). הפרשים בדמי השכירות 32. בכתב התביעה שכנגד ובתצהיר קאופמן נכללה טבלה שבה ננקבו הסכומים המגיעים עבור דמי שכירות בתקופות השונות, לעומת הסכומים ששולמו בפועל. לפי אותה טבלה, נוצר חוב הפרשים בדמי שכירות בכל שנה קלנדרית החל משנת 2004 עבור חודשים אוגוסט - דצמבר לאותה שנה (5 חודשים). הסיבה להיווצרות הפרשים אלה היא ככל הנראה העובדה כי בכל שנת שכירות המתחילה ב-1.8 הועלו דמי השכירות לפי ההסכמים, אך בפועל, לטענת קאופמן, קיבלו המשכירים שיקים בתחילת כל שנה קלנדרית לכל אותה שנה קלנדרית על בסיס הסכום הנמוך יותר אשר חל בשבעת החודשים הראשונים של אותה שנה קלנדרית בלבד. סך כל חוב ההפרשים הסתכם לטענת המשכירים ב-2,050$. 33. סולטן הציג בסעיף 75 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד גרסה לפיה החל משנת השכירות השניה ואילך לא דרשו ממנו המשכירים תוספת לדמי השכירות, וכי הוא שילם להם דמי שכירות בשיעור 1,200$ עבור חוזה השכירות על המבנה ו-600$ עבור חוזה השכירות על בית המגורים, כשבסוף כל שנה נערכה התחשבנות לגבי הפרשי השער. על גרסתו שבכתב ההגנה לא חזר סולטן בתצהיריו (הגיש לקראת הדיון הראשון כתצהירי עדות ראשית את תצהיריו בבקשות צו המניעה וההטרדה המאיימת ולקראת הדיון שלאחר מתן פסק הדין החלקי הגיש תצהיר משלים - באף אחד מהם לא נזכר הנושא). לפיכך, אין יכול סולטן לראות חיזוק לגרסתו בכך שלא נחקר במסגרת חקירתו הנגדית אודות נושא זה, שכן כאמור לא היתה כל גרסה שלו בפני בית המשפט. 34. קאופמן נחקר בעניין ההפרשים ומחקירתו עלו הנקודות הבאות: א. את השיקים קיבל כל שנה מראש. לא קיבל את השיקים על הסכומים הנכונים, והיה ויכוח על כך, אך הוא לא עשה דבר. ב. לא הוצאו על ידו מכתבי התראה בנושא ההפרשים. לטענתו דרש את הסכומים בעל-פה. ג. תשלומים לגבי הפרשי שער קיבל לעתים במזומן. ד. לא צירף חשבוניות בגין התקופה עבורה הוא דורש הפרשים. יש לו אותן, אך לא נדרש להביאן. 35. קיים קושי בגרסתו של קאופמן, שכן הסבירות היא שמי שאינו מקבל את מלוא דמי השכירות המגיעים לו, ימחה על כך ויפעל בעניין זה, דבר שלא נעשה על ידי המשכירים. גם אי הגשת החשבוניות אינה מחזקת את עמדתו אלא להיפך. לא רק זאת, אלא שעיון בחשבוניות ובקבלות שצורפו על ידי סולטן לכתב ההגנה שכנגד, מלמד כי קאופמן לא רשם אפילו בקבלות ובחשבוניות שהוצאו בגין התקופות הרלבנטיות כי לא שולם הסכום הדולרי המלא, אלא רשם: "שכ"ד ...לחודש...". לא יכול להיות ספק כי לא נדרש כל מאמץ לציין בחשבוניות או בקבלות את העובדה כי התשלום הדולרי המלא לא שולם. אין מדובר בהפרשי שער, אלא בחוסר בסכום הדולרי שנקבע בהסכם. ניתן לפיכך לראות ברישום האמור לעיל על גבי החשבוניות והקבלות משום הסכמה, שבאה לידי ביטוי בכתב, כי התשלום ששולם, בתחילת השנה, מראש, מהווה את התשלום המלא של דמי השכירות בכפוף להתחשבנות בנושא הפרשי השער (לא נטען בתביעה שכנגד לעניין התחשבנות זו). חיזוק לאמור לעיל נובע מאי הבעת מחאה או דרישה כלשהי בהמשך. 36. לפיכך, הגם שגרסת סולטן לא נשמעה למעשה, הרי על המשכירים להוכיח קודם כל את טענותיהם, ובכך לא עמדו, ולפיכך נדחית התביעה ברכיב זה. דמי שימוש ראויים 37. ייאמר תחילה כי דמי השימוש הראויים אינם מתווספים במצטבר לפיצוי המוסכם שנקבע לעיל. דמי שימוש ראויים הינם בבחינת נזק שנטען כי נגרם למשכירים עקב אי פינוי המושכרים על ידי סולטן ושוכרי המשנה שלו. באשר לסולטן, ככל שדמי השימוש הראויים עולים על הפיצוי המוסכם, ייאלץ לשלם את דמי השימוש הראויים, אך אם אלה פחותים מהפיצוי המוסכם, ישלם את הפיצוי המוסכם בלבד. באשר לשוכרי המשנה, סלאמה ועזרן, אלה אשר הוסיפו להחזיק במושכרים גם לאחר המועד בו היה עליהם לפנותם, ואשר לגביהם לא חל נושא הפיצוי המוסכם, ישלמו את דמי השימוש הראויים, ככל שטענת המשכירים באשר אליהם תתקבל. 38. לתמיכה בטענותיהם בעניין דמי השימוש הראויים, הגישו המשכירים חוות דעת של שמאי המקרקעין רועי פרליס (להלן: "השמאי). שמאי המקרעין קבע בחוות דעתו את דמי השכירות הראויים כדלקמן: עבור דירת המגורים - 3,200 ₪ לחודש. עבור השטח המסחרי הממוקם בקומת הקרקע של המבנה בו מצויה הדירה (להלן: "הגלריה" - 3,200 ₪ לחודש, לא כולל מע"מ. עבור החניון - 4,000 ₪ לחודש, לא כולל מע"מ. 39. המשכירים לא התייחסו בסיכומיהם לדמי השימוש הראויים בגין הדירה, אלא רק לגלריה ולחניון, וזאת בהתאם להצהרתם הנזכרת בפתח סיכומיהם כי אלה אינם כוללים את הדירה. הגם שדמי השכירות הראויים החודשיים שנקבעו על ידי השמאי עבור הגלריה והחניון מסתכמים ב-7,200 ₪ ובתוספת מע"מ, עתרו התובעים לדמי שימוש ראויים בסך של 6,000 ₪ לחודש. 40. הסך של 6,000 ₪ לחודש שנדרש על ידי המשכירים נמוך מהפיצוי המוסכם שנקבע לעיל בסך של 75$ ליום, דהיינו כ-2,250$ לחודש, ובערכי השער היציג של הדולר נכון ליום הגשת התביעה (3.915) סך של 8,809 ₪ לחודש. 41. עולה מכך, כי לגבי סולטן, אין רלבנטיות לדמי השימוש הראויים הנתבעים, שכן הפיצוי המוסכם שייפסק לו עולה על סכום דמי השימוש הראויים שנתבע. 42. עדיין יש חשיבות לדמי השימוש הראויים לגבי סלאמה (שוכר המשנה של החניון) ועזרן (שוכר המשנה של הגלריה). 43. טענתם הראשונה של הנתבעים היא כי המושכרים הושכרו במלואם על ידי המשכירים לאביטן, המשלם למשכירים שכר דירה מלא, ולפיכך, אין המשכירים יכולים לתבוע דמי שימוש ראויים עבור נכסים שהושכרו על ידם לאחר. המשכירים השיבו כי לא נגבו מאביטן דמי שכירות מלאים, שכן קיבל את הזכות לגבי כלל הנכס, אך בו בזמן החזיקו סלאמה ועזרן בחניון ובגלריה, ולכן נקבעו דמי שכירות נמוכים עבור כלל הנכס. 44. עיון בהסכם השכירות בין המשכירים לבין אביטן (שהומצא לאחר שמיעת הראיות על-פי הסכמת הצדדים), אשר נכרת בחודש ספטמבר 2008 לתקופה של שנתיים, מגלה כי ההתייחסות היחידה לעובדת החזקת חלק מהנכס על ידי אחרים מופיעה בסעיפים 13(א) - 13(ג) לאותו הסכם. נקבע שם כי נכון למועד חתימת ההסכם מוחזק המבנה הצפוני (מבנה בית המגורים בו מצויה גם הגלריה) על ידי מי שאינו זכאי להחזיק במבנה זה, ולפיכך, עד אשר יעמידו המשכירים את המבנה הצפוני לשימושו של אביטן יהיו דמי השכירות סך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, במקום סך של 11,000 ₪ בתוספת מע"מ, שהם דמי השכירות "הרגילים" הקבועים בהסכם. 45. העולה מהאמור לעיל הוא כי המשכירים ואביטן העריכו את הפרש דמי השכירות הנובע מכך שהמבנה הצפוני מוחזק עדיין על ידי אחרים בסך של 1,000 ₪ ובתוספת מע"מ לחודש. 46. אינני מקבל את טענת המשכירים המבוססת על דבריו האחרונים של אביטן בעדותו. אביטן השיב בחיוב על השאלה "היה ברור לך שעשרת אלפים ₪ או אחד עשרה אלף ₪ זה תאורטי בגלל שלא פינה" (עמ' 93 ש' 22-23), אולם קודם לכן השיב פעם אחר פעם כי אינו מבטיח שישלם שכירות לפי השמאות, וכי השאלה אם ברור לו שדמי השכירות על כל המתחם לא יהיו 10,000 או 11,000 ₪ הינה שאלה של משא ומתן. מעל הכל, הביסוס של קביעתי דלעיל הינו על יסוד אותו הסכם שכירות בין המשכירים לבין אביטן, המצביע על רצון משותף לקבוע את דמי השכירות על המתחם כולו בסך של 11,000 ₪, ועל צמצומם ל-10,000 ₪, עקב אי מסירת כל הנכס לידי אביטן, עקב החזקת חלקו על ידי אחרים. 47. אם זו היתה הערכת המשכירים בהתקשרות שהתקשרו עם אביטן להשכרת הנכס כולו, אין הם יכולים לטעון היום לסכומים גבוהים יותר. טענתם כי היו יכולים להשכיר את הנכס בדמי שכירות גבוהים יותר אילו היה פנוי במלואו נסתרת מכך שבהסכם החתום בינם לבין אביטן, בו הושכר הנכס במלואו, לא נקבו במחיר גבוה יותר מזה שננקב, וקבעו את שקבעו באשר להפחתה בדמי השכירות עד שיפונה המבנה הצפוני. 48. העולה מהאמור לעיל הוא כי מאחר שהנכס הושכר במלואו לאביטן על ידי המשכירים, וההפרש הנובע מהיותו מוחזק בחלקו על ידי אחרים נקבע לסך של 1,000 ₪ בתוספת מע"מ, אין המשכירים זכאים לסכום העולה על כך כדמי שימוש ראויים. מאחר שהסך הנ"ל נקבע בגין המבנה הצפוני הכולל הן את הדירה והן את הגלריה, יש לקבוע כי הסכום המקסימלי המגיע למשכירים בגין דמי שימוש ראויים עקב אי פינוי הגלריה הינו מחצית הסך הנ"ל - 500 ₪ בתוספת מע"מ לחודש. 49. טענה נוספת של עזרן היתה כי מאחר שהגלריה הוקמה באופן בלתי חוקי אין המשכירים זכאים לדמי שימוש בגינה. אינני מקבל את טענת המשכירים להרחבת חזית בשל אי העלאת הטענה בכתב ההגנה שכנגד, שכן טענת אי החוקיות נטענה על ידי המשכירים עצמם בסעיף 18 לכתב התביעה שכנגד. עם זאת, לא מצאתי לקבל את טענת עזרן בעניין זה. אמת כי אילו היתה החזקה בגלריה נמסרת לידי המשכירים אסור היה להם לעשות שימוש בה בשל בנייתה ללא היתר, אך תביעת דמי שימוש ראויים מתבססת גם על עילת עשיית עושר ולא במשפט, ומאחר שעזרן עושה שימוש בנכס של המשכירים, בזמן שהיה עליו לפנותו, אין הוא יכול להתבסס על טענה זו כפוטרת אותו לחלוטין מתשלום דמי שימוש ראויים. עדיין, היה מקום לכך שהשמאי יביא עובדה זו בשיקוליו בעת קביעת דמי השכירות הראויים, אולם מאחר שכל הפחתה שהיתה נעשית עקב האמור לעיל לא היתה מביאה את דמי השימוש הראויים לסך של פחות מ-500 ₪ לחודש, אינני מוצא מקום להיכנס לכך, כשם שאינני מוצא מקום להיכנס ליתר הטענות הפרטניות בעניין קביעת שווי דמי השכירות הראויים לגלריה. כך גם אינני מוצא מקום לבחינת הטענה כאילו עזרן עושה שימוש בגלריה בהסכמת אביטן, ואעיר רק כי מעדותו של אביטן התרשמתי כי אין הדבר כך, וכי שיתוף הפעולה שלו עם אביטן (כגון העברת קו חשמל מחנותו של אביטן לגלריה) נעשתה על ידו רק בשל חששו מאביטן ומהסתבכות. 50. באשר לחניון, הרי עקב השכרתו לאביטן וגביית דמי שכירות בגינו בתוך דמי השכירות המלאים שנקבעו בחוזה עם אביטן, אינני מוצא מקום לחיוב סלאמה בדמי שימוש ראויים עבור החניון. בנוסף, אין להתעלם ממכתב עו"ד שטינמץ, ב"כ המשכירים, לאביטן מיום 17.11.08, בו נטען כי אביטן מאפשר לסלאמה להפעיל את החניון, ונראה כי הדבר מצביע על כך כי המשכירים ראו את אביטן אחראי להפעלת החניון. אף כאן, אין מקום לבחינת דמי השכירות הראויים שנקבעו על ידי השמאי בגין החניון ובחינת הטענות הפרטניות שנטענו בהקשר זה. אציין רק כי דמי השכירות הראויים שנקבעו על ידי השמאי נראים גבוהים מדי, גם עקב הערכה אופטימית מאד של שימוש מלא בחניון (ר' נ/3) וגם עקב אי התחשבות בצורך להכשרת החניון (עמ' 76 ש' 9-10), ובפועל נראה כי דמי השכירות הראויים אמורים להסתכם בכמחצית מקביעת השמאי. צו עשה להריסת המחסנים 51. המחסנים הם למעשה הגלריה (עמ' 81 ש' 21). מדובר בסגירת קומת הקרקע בדפנות מאיסכורית. בנושא הריסתם של המחסנים אין מחלוקת בין הצדדים. סולטן הצהיר כי הוא מעוניין לפרקם (סעיף 22 לתצהיר המשלים של סולטן וסעיף 19 לסיכומי סולטן). 52. לפיכך יינתן סעד אופרטיבי מתאים לפירוק המחסנים על ידי סולטן והערבים ועל חשבונם. חיוב סולטן בדמי שכירות שקיבל עבור המחסנים 53. הטענה היתה כי למיטב ידיעת המשכירים קיבל סולטן 400 ₪ לחודש עבור הגלריה. הטענה הוכחשה על ידי סולטן בסעיף 79 לכתב ההגנה שכנגד. סולטן לא נחקר בעניין זה, וראיות אחריות לא הובאו על ידי המשכירים להוכחת טענתם זו, ולפיכך טענה זו נדחית. צו עשה לניתוק קו חשמל פיראטי 54. הטענה בדבר קו חשמל פיראטי שהותקן בידי סולטן נטענה בכלליות רבה. על מנת שיינתן צו עשה, בעניין מסויים, יש לתאר במפורט אותו עניין, ובמקרה שלנו, היה צורך לתאר מאיזו נקודה לאיזו נקודה עובר הקו על מנת שתהא אפשרות לזהותו במדוייק, ובמקרה הצורך, לאכוף את הצו באמצעות רשויות האכיפה. הדברים לא נעשו כיאות בעניינו של סעד זה, ולכן לא ניתן יהיה להעניקו. ייתכן והכוונה היא לקו חשמל המסופק מהעסק שמנהל אביטן לגלריה המוחזקת על ידי עזרן (אם טרם פינה אותה), אך אין ודאות בדבר. אם כך הדבר ועסקינן בקו החשמל הנזכר לעיל, הרי ניתן יהיה להסדיר עניין זה לכשתפונה הגלריה בהתאם לפסק הדין החלקי שניתן בתיק זה, אם עדיין לא פונתה. קיזוז דמי שכירות שנגבו מסולטן עבור חודש ספטמבר 2008 55. על-פי ארכה שניתנה לסולטן היה עליו לפנות את המושכר עד 31.8.08. מאז חודש ספטמבר 2008 החזיק הוא במושכר שלא כדין. אין מחלוקת על כך שהמשכירים גבו את ההמחאה שניתנה להם על ידי סולטן עבור דמי שכירות לחודש ספטמבר 2008 בסך של 8,250 ₪ (עמ' 87 ש' 11-13). 56. המשכירים טוענים כי שיק זה נגבה על חשבון הוצאות שהיו להם (עמ' 85-86). לא הוחוור על איזה הוצאות מדובר, ומשייעודו של השיק היה לתשלום דמי שכירות יש לראות בגבייתו תשלום ע"ח הפיצוי המוסכם או דמי השימוש הראויים. לפיכך, יש לנכות את סכום השיק מהפיצוי המוסכם שנקבע לעיל. סיכום וסעדים אופרטיביים 57. הפיצוי המוסכם שנקבע הינו 75$ ליום. התקופה מיום 1.9.08 ועד 13.1.09 הינה 134 יום והפיצוי המוסכם בגינה הינו, אפוא, 10,050 $, ולפי השער של 3.915 נכון ליום הגשת התביעה - 39,346 ₪. מסכום זה יש לנכות סך של 8,250 ₪ שנגבה מסולטן על ידי המשכירים ב-10.9.08 כך שהחיוב בגין הפיצוי המוסכם בו יחוייבו סולטן והערבים מסתכם ב-31,096 ₪. 58. עזרן יחוייב בדמי שימוש ראויים בגין הגלריה בשיעור של 500 ₪ לחודש ובתוספת מע"מ. עבור 4.5 חודשים עד יום 13.1.09 מסתכם סכום זה ב-2,610 ₪ (כולל מע"מ). חיוב זה חופף לחיוב שבסעיף הקודם, דהיינו מדובר בחיובים ביחד ולחוד. 59. הסעדים המוענקים למשכירים (התובעים שכנגד) הם, אפוא, כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעים שכנגד 1, 4 ו-5 ביחד ולחוד לשלם לתובעים שכנגד 31,096 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.1.09 ועד התשלום בפועל. ב. אני מחייב את הנתבע שכנגד 3 לשלם לתובעים שכנגד סך של 2,610 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.1.09 ועד התשלום בפועל. ג. אני מחייב את הנתבעים שכנגד 1, 4, ו-5 לפרק על חשבונם את המחסנים שבקומת הקרקע של המבנה בו מצויה הדירה ברחוב בנימין 6 ברחובות (חלקה 562 בגוש 3074), ולפנותם מהחלקה הנ"ל, וזאת לא יאוחר מיום 31.7.12. ד. אני מחייב את הנתבעים שכנגד 1, 4, ו-5 ביחד ולחוד לשלם לתובעים שכנגד 25% מאגרת המשפט ששולמה על ידם וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,600 ₪. אין צו להחזר הוצאות השמאי. 60. התביעה נגד הנתבע שכנגד 2 נדחית. לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות ולשכר טרחה בין הנתבעים שכנגד 2 ו-3 לבין התובעים שכנגד. פינוי מושכרפינוי מקרקעיןשכירותפינוי