ביטול חברות במועדון - יחידת נופש בקלאב הוטל

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול חברות במועדון: הצדדים לתביעה ותמציתה 1. התובעת הינה אם חד הורית כבת 55 לילד קטין, המועסקת כקצינה בשירות בתי הסוהר. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, הייתה בבעלות התובעת יחידת נופש בקלאב הוטל. ביום 19/10/2005 התקשרה התובעת בהסכם עם הנתבעת מס' 7 (להלן: "שחף לבן" ו/או ה"חברה"), המוכתר בכותרת: "הסכם רכישת זכויות חברות", על טיבו נעמוד להלן (להלן: "ההסכם"). בעבור רכישת זכויות החברות שילמה התובעת סכום של 47,383 ₪ (להלן: "התמורה"). במסגרת התביעה שבפניי עותרת התובעת, בין היתר לביטולו של ההסכם, השבת התמורה וכן קבלת פיצויי קיום בסכום של 312,140 ₪. 2. שחף לבן הינה חברה פרטית בעירבון מוגבל , מורשית מטעם חברת אנוקסן [להלן - "אנוקסן"], לאתר חברים פוטנציאלים לשם צירופם למועדון נופש המנוהל על ידי חברת אנוקסן. הנתבע מס' 1 (להלן: "רותם") הקים את שחף לבן בחודש אפריל 2004 (ראו תצהירו בסעיף 3, סומן נ/4), אך לטענתו כעבור חודש מכר את כל זכויותיו בשחף לבן לנתבע מס' 3 (להלן: "קאשי") והעביר לו את כל מניותיו. רותם טוען כי מיום העברת המניות חדל מכל פעילות בשחף לבן (סעיף 4 לנ/4). קאשי מאשר בתצהירו כי בזמנים הרלוונטיים לאירועים המפורטים בכתב התביעה, שימש כבעל מניות וכמנהל שחף לבן (סעיף 2 לנ/6). הנתבע מס' 2 (להלן: "סלינג'ר"), שימש באותה עת כמנהל הסכמים בשחף לבן (סעיף 2 לתצהירו, נ/5); הנתבעת מס' 4 (להלן: "יקהת"), שימשה כנציגת מכירות של שחף לבן (סעיף 1 לתצהירה, נ/1); הנתבעת מס' 6 (להלן: "אלגרבלי") שימשה כסוכנת נסיעות במחלקת שירות לקוחות מטעם שחף לבן (סעיף 1 לתצהירה, נ/3). יצוין כי מלכתחילה הוגשה התביעה גם כנגד פלוני בשם "עדי", אשר נטען כי שימש כנציג מכירות, אולם משכשלה התובעת לאתר את שם משפחתו, חרף מאמציה והבקשות אשר הוגשו בעניין זה, לא עומדת למעשה תביעה כנגד "עדי". תמצית טענות התובעת 3. כבר זה המקום לציין כי כתב התביעה אשר הוגש על ידי התובעת, כמו גם תצהירה וסיכומיה, כתובים בשפה מתלהמת ומשולחת כל רסן. כתב התביעה פותח במילים: "עניינה של תביעה זו בארגון פשיעה המנוהל ע"י הנוכלים הנתבעים". סיכומי התובעת פותחים במילים: "פיגוע כלכלי", ובהמשך נאמר: "מדובר בפיגוע כלכלי רב קורבנות שכוון כנגד אנשים מן היישוב, תוך ניצול תמימותם ואמונם בידי פושעי הצווארון הלבן הנתבעים, אשר הפעילו אופרציית מרמה שפעלה באופן שיטתי וסדרתי". לגבי רותם טענה התובעת כי מדובר בנוכל רב מעללים, שנעצר בידי המשטרה בגין מעשי נוכלות, לרבות החדרת סם נרקוטי הידוע בכינוי אקסטזי, לכוסות הקפה של קורבנותיו, אותם שידל להגיע למשרדי שחף לבן. זוהי רוח הדברים בהם בחרה התובעת להציג את גרסתה ולנהל את החקירות, ומעתה ואילך אנסה לברור את ההכפשות הקשות ולהתמקד בעובדות ובטענות המשפטיות הדורשות התייחסות. 4. לטענת התובעת, במסגרת שיחות הטלפון שיזמו הנתבעים לביתה, בטרם חתימת ההסכם, הציגו עצמם הנתבעים כעוסקים בשיווק שירותי תיירות, נופשים וחופשות בחו"ל, במחירים אטרקטיביים באופן יוצא דופן, מעל ומעבר לניתן במשרדי הנסיעות הרגילים. התובעת נענתה להזמנת הנתבעים והגיעה לפגישה במשרדם בתל אביב, ביום 19/10/05 [להלן - "המפגש"]. 5. כאשר הגיעה התובעת למפגש במשרדי החברה, הוכנסה לאולם גדול בו היו עוד כ- 8 זוגות, מולם ישובים היו נציגים מטעם הנתבעים, וברקע הושמעה באופן בלתי פוסק מוזיקה רועשת. אל התובעת הצטרפו הנציגים יקהת ועדי. במהלך הפגישה עמם נתבקשה התובעת לכבות את מכשיר הטלפון הנייד שברשותה, לא להתייעץ ולא לשוחח עם כל גורם חיצוני. הפגישה ארכה כ- 5 שעות, באווירה, כך לטענת התובעת, "מלחיצה ומתישה", ללא כל הפסקת ביניים, ותוך שנציגי הנתבעים מדברים במהירות, בשטף, ללא כל הפסקה, בקולות רמים, והדבר הביא את התובעת, כך לגרסתה, לכדי טשטוש ואפיסת כוחות. 6. נציגי הנתבעים טענו בפני התובעת כי הם משווקים חברות במסגרת מועדון לקוחות אקסקלוסיבי אותו הם מפעילים, אשר החברים בו זכאים להנחות בשיעור של כ - 50% ממחיר השוק על מלונות, נופשים, וטיולים מאורגנים בארץ ובחו"ל [להלן - "המועדון" או "מועדון החברות"]. הנתבעים הציגו בפני התובעת קלסר (המכונה על ידי התובעת "קלסר המרמה") ובו מידע רב אודות נופשים, טיולים ומלונות, בהנחות בשיעור של כ- 50%. התובעת בחנה את המידע, והתרשמה כי אכן מדובר בהנחות משמעותיות ביותר גם בשיא עונת התיירות, וכי אין משרד תיירות אשר מציע הנחות דומות. כמו כן נאמר לתובעת כי ההנחות האמרות ניתנות למשך 70 שנה. בנוסף, נאמר לה כי תוכל לנצל את ההנחות דנן ביחס ל- 11 שבועות בשנה. התובעת מדגישה כי במהלך כל הפגישה מול נציגי הנתבעים, לא הוזכר ולו ברמז, המושג "יחידת נופש" או כל דבר הדומה לכך. 7. בתמורה לחברות במועדון, היה על התובעת לשלם סך של 98,000 ₪, ומשהודיעה לנתבעים כי אין בידה לעמוד בסכום כה גבוה, הציע סלינג'ר כי התובעת תמכור לחברה את יחידת הנופש בקלאב הוטל שברשותה, תמורת 11,500$, כאשר סכום זה יינתן לה כהנחה במועדון החברות. התובעת נענתה להצעה ופנתה לחתום על ההסכם בפני מנהל מחלקת הסכמים, סלינג'ר. בשלב זה החל סלינג'ר להקריא בפני התובעת את ההסכם, נספח א', לכתב התביעה. לטענת התובעת הדבר נעשה תוך דפדוף מהיר בין עמודי הסכם, הפנייתם לביטויים עמומים, והתמקדות בפסקה 3.1 להסכם העוסקת ב"יציאה לחופשה במשך 10 שבועות בונוס, בכל שנת חברות". זאת ועוד, הנתבעים ונציגיהם הוסיפו כי לתובעת מוקנית יחידת נופש בספרד, עליה תדרש לשלם דמי חבר אחת לשנתיים. לטענת התובעת הסבירו לה הנתבעים כי המדובר בבונוס פוטנציאלי, שאין הכרח לממשו. 8. ממשיכה התובעת וטוענת כי הוחתמה על החוזה שכותרתו "ערכת הגולד - כארד", ונמסר לידיה כרטיס חבר, לגביו נאמר לה כי הכרטיס יאפשר לה הנחות של לפחות 50% בשהייה במלונות, שמחיריהם יהיו נקובים בחוברת שתשלח לביתם במועד מאוחר יותר. בדיעבד, כך לגרסת התובעת, התברר לה כי במסגרת ההסכם עליו חתמה, אין כל עיגון לאף לא אחת מבין ההתחייבויות שהושמעו באוזניה במהלך הפגישה עם הנתבעים ונציגיהם, וכי הדבר היחיד המעוגן בהסכם, הינו מכירתה של יחידת נופש- בה כלל לא חפצה. 9. עבור הזכויות הנ"ל, שילמה כאמור התובעת סך של 47,383 ₪. לטענת התובעת, היא יצאה מהפגישה מותשת אולם כלל לא חשדה ולא שיערה בנפשה כי נפלה קרבן למעשה מרמה. בעדותה, אף אישרה שגם לאחר שחזרה לביתה לא קראה את ההסכם: "לא קראתי את ההסכם. האמנתי לכל מילה שנאמרה לי" (עמ' 13, ש' 17). לטענת התובעת, היא "התעוררה" רק מאוחר יותר: "לא התעוררתי. התעוררתי מאוחר יותר. התעוררתי כשהייתה לי שיחה עם אורית שהייתה ה-VIP שלי שהייתה אמורה להגיע אליי. שיחה אחת בלבד הייתה לי איתה. ואז היא הבטיחה לי וגם הבטיח לי סלינג'ר שיש לי VIP ויביאו לי את הכרטיסים הביתה. התעוררתי 4 חודשים אחרי, שאני כמעט 4 ימים בשבוע מתקשרת לחברה ומבקשת את אורית שהייתה זו שסיפרה ואמרה שכדאי לי להיכנס לחברה עצמה, שיש הנחות, שישלחו לי הביתה כל מיני אטרקציות שיהיו. ראיתי שלא מגיע לי כלום" (עמ' 13, ש' 20-25). 10. הן בתצהירה והן בעדותה, ציינה התובעת כי לא הצליחה לקבל שירות מהנתבעת, בוודאי לא שירות VIP כפי שהובטח. לטענתה, כל פניותיה לממש את ההנחות לא צלחו והתברר לה כי הוצגו בפניה מצגי שווא לשירות אישי. לטענתה, מטרת נוהל העבודה של הנתבעים הוא ליצור מחד מראית עין לקיומה של מחלקת שירות לקוחות, ומאידך למשוך את הלקוח מספיק זמן כדי שלא יבטל את עסקת המרמה בתוך ה-14 יום הקבועים בחוק לביטולה. 11. ממשיכה התובעת וטוענת כי לאחר שלא הצליחה ליצור קשר עם אלגרבלי, היא פנתה לסלינג'ר וזה האחרון הודיע לה כי ימנה לה סוכן נסיעות אישי אחר העונה לשם תומר רוזנברג (להלן: "תומר") ראו גם עדותה בעמ' 13, ש' 27-30. לטענת התובעת, התברר לה במהרה שהמחירים אותם מציע תומר, לא זו בלבד שאינם בהנחה, אלא אף גבוהים ממחיר השוק. כך למשל, הציע תומר טיסה לשווייץ במחיר הגבוה ב-200$ ממחיר השוק. בהמשך, הועברה לנציג אחר העונה לשם דני, אך גם הוא המשיך באותה מסכת שקרים, ולפיכך הודיעה התובעת לנתבעים כי היא מבטלת את ההסכמים ודרשה את השבת הכספים: "נפגשתי עם קאשי אחרי הרבה מאוד תחנונים עם אורי סלינג'ר. זאת הייתה הפעם הראשונה... ביקשתי עשרות פעמים להגיע ולבטל את ההסכם וזה לא עזר לי. הפסקתי באיזשהו שלב מאחר שהבן שלי היה מאוד חולה, נפגשתי בסופו של דבר עם קאשי, וגם סלינג'ר היה ואמרתי להם שאני רוצה רק את הכסף שלי, לא רוצה שום דבר, רק את הכסף שלי. בכיתי והתחננתי כי אני צריכה את הכסף הזה. הוא אמר שהוא לא יכול להחזיר לי כי רק הכרטיס שקיבלתי הוא 20,000 ₪. אמרתי שאני צריכה את הכסף לטיפולים אז קאשי ענה לי בתשובה שהוא יחשוב על זה ויתייעץ עם אשתו. אמרתי שאני לא מבינה למה אשתו בעסק אבל הוא התייעץ איתה. לקח לי שלושה שבועות..." (עמ' 14, ש' 1-8). 12. משבקשותיה של התובעת לא נענו, היא הגישה ביום 29/8/06 תלונה במשטרת ישראל, מפלג חקירות והונאה, בדבר קבלת דבר במרמה (ראה נספח ח' לכתב התביעה). כמו כן, התברר לתובעת כי היא אינה הקרבן היחיד למעללי הנתבעים. התובעת צירפה לכתב תביעתה כנספח ב' את עמדת המועצה הישראלית לצרכנות הנוגעת לשחף לבן, ראו המסמך החתום ע"י עו"ד כהן שאואט (להלן: "מסמך המועצה הישראלית לצרכנות"). כל אלה לא סייעו בידי התובעת לקבל את כספה חזרה, ומשכך, הגישה את התביעה שבפניי. בתמצית, טענות התובעת מבחינה משפטית הן שהחוזה עליו הוחתמה הינו חוזה רמייה והטעיה, שכל עניינו מכירת יחידת נופש ותו לא. הנתבעים הטעו את התובעת באופן מכוון ומפגיע, הביאו את התובעת למצב של חולשה גופנית וטשטוש וניצלו את מצבה זה על מנת להחתימה על ההסכם. התובעת טוענת גם כי הוטעתה באשר למכירת יחידת הנופש שהיתה בבעלותה, כנגד הנחה משמעותית להצטרפותה כחברה במועדון. התובעת עותרת לפיצויי קיום, פיצויי השבה, פיצויים בגין עגמת נפש, וחיוב הנתבעים באופן אישי, תוך הרמת מסך ההתאגדות, וטוענת לזכאותה, על פי סעיף 14א(ג) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981, לביטול ההסכם. טענות הנתבעים 13. כטענה מקדמית טוענים הנתבעים 1-4, ו-6 להעדר יריבות מצד התובעת כלפיהם; רותם טען כאמור כי הפסיק כל פעילות בשחף לבן בחודש מאי 2004, ומאז ועד היום אין ולא היה לו כל קשר לתובעת ו/או לשחף לבן. בעדותו טען רותם כי מכר את החברה לקאשי, אשר עבד בטלמרקטינג כמנהל (עמ' 28, ש' 13). כשנשאל רותם מדוע מכר את החברה לקאשי השיב: "לא רציתי להיות מעורב בפעילות של החברה בראשיתה, ולכן פרשתי" (עמ' 30, ש' 25). כשהתבקש רותם להציג את הסכם המכירה לקאשי, השיב: "אפשר לבקש אותו מעורך הדין שלי" (עמ' 29, ש' 5). 14. סלינג'ר, מנהל מחלקת ההסכמים בנתבעת, טוען כי כל הפעולות שביצע, בוצעו בשם שחף לבן ועל פי הנחיות הממונים עליו, ומשכך אין כל הצדקה לחייבו באופן אישי. בעדותו הכחיש את היותו מנהל: "לא, כמנהל הסכמים היו כמוני עוד מספר מנהלי הסכמים כמו שהיו מנהלי מכירות ומנהלי כספים בחברה, שהם תואר שיווקי. לא באמת הייתי מנהל" (עמ' 32, ש' 16-17). סלינג'ר הסביר כי אינו מהווה חלק מצוות הבכירים בנתבעת והיה במעמד של שכיר, ראו עמ' 39, ש' 12. כשנשאל סלינג'ר איזו תמורה קיבלה התובעת להשקעתה בהסכם, השיב: "החברים שרצו להצטרף למועדון קיבלו את היחידת נופש, את ה-10 שבועות בונוס, את הגולד קארד ואת שירותי הנופש ממחלקת שירות לקוחות במחירים מוזלים ממחירי השוק. לקוחות שנוסעים ויוצאים לחופש אז המחירים יותר זולים, הם מחזירים את ההשקעה שלהם כמו שאני רואה את זה. באמצעות מחלקת שירות הלקוחות של שחף לבן, כן. החברה הייתה גדולה עם עשרות עובדים. אני ראיתי הרבה לקוחות מרוצים ויש לקוחות שגם התלוננו אבל אני מעריך שבחברה שנותנת שירותים זה מה שקורה, שפנו אליי וניסיתי לטפל בה. לא היו לי זכויות חתימה, קיבלתי הוראות מקאשי. 32 מתוך 600 לקוחות זה לא הרבה תלונות" (עמ' 38, ש' 3-10). 15. קאשי, מנהל ובעל מניות בשחף לבן, טוען כי כל פעולותיו בוצעו בשם הנתבעת ומתוקף תפקידו כמנהלה, ואין לחייבו בחובות החברה ומעשיה, בשל עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. בעדותו טען קאשי כי רכש את המניות מרותם תמורת 40,000 ₪: "שילמתי 40,000 ₪ לאורי רותם באופן אישי מכספי משפחה. לקחתי הלוואות מדוד שלי" (עמ' 40, ש' 33). קאשי הודה כי בעת שרכש את החברה היה נתון בקשיים כלכליים עקב גירושים מאשתו (עמ' 40, ש' 29). כשהתבקש קאשי להציג את הסכם הרכישה מרותם, השיב כי ניתן לפנות לעורך דינו (עמ' 41, ש' 2) וכשהתבקש להציג הוכחה על תשלום הסך של 40,000 ₪ לרותם השיב: "אני חושב שיש לי שיק מהבנק שהעברתי לו. צריך לחפש את זה. אני יכול להביא את זה" (עמ' 41, ש' 6). בהמשך עדותו, הודה קאשי שהחברה הפסיקה את פעילותה בנובמבר 2007, אולם לטענתו: "כן, אבל הכסף לא נכנס אלינו, אנחנו בסך הכל היינו צינור של חברת אנוקסן. אנחנו היינו חברה לאיתור לקוחות, היא גבתה 55% מכל התמורה" (עמ' 41, ש' 24-25). ספציפית לעניין היכרותו עם התובעת, הודה קאשי שהיה נוכח בחלקים מסוימים מהמפגש (עמ' 42, ש' 1). לטענתו, יקהת ומנהל הכספים הציגו בפניה את המצגים, וסלינג'ר הוא שהסביר לגבי ההסכם עצמו. כנשאל האם הוא גאה בעבודתו בשחף לבן, השיב: "אני גאה בחברת שחף לבן. לחברת שחף לבן הרבה לקוחות מרוצים, יש לי קלסר מפוצץ במכתבי תודה, עציצים ותמונות שקיבלנו למשרד" (עמ' 42, ש' 26-27). 16. יקהת טענה כי כל פעולותיה מול התובעת ביצעה בשם שחף לבן, כעובדת מטעמה ועל פי הנחיות שנמסרו לה ע"י הממונים ובעיקר ע"י מנהלה קאשי. יקהת מבהירה כי היא לא קבעה את מדיניות הפעלת החברה, ולמעשה הייתה שכירה בחברה למשך כחצי שנה, ראו עדותה בעמ' 15, ש' 19-32. יקהת החלה לעבוד בשחף לבן כחודשיים לאחר שהשתחררה מהצבא (עמ' 15, ש' 19), ולטענתה: "הייתי נציגת מכירות, זה עבודה של אחרי צבא, זה לא הקריירה שלי" (עמ' 18, ש' 5-6). יקהת הסבירה מהי האינפורמציה שהציגה בפני התובעת, ראו עמ' 16, ש' 29-31. יקהת הודתה שהציגה את המועדון כחברות ל-70 שנה (עמ' 18, ש' 8), מועדון המעניק 50% הנחה על מאגר של בתי מלון (עמ' 18, ש' 10). לקראת סיום עדותה אמרה יקהת: "אני אומרת את האמת. לא אמרו לי לומר שום שקר, מה שאמרתי האמנתי בזה ובגלל זה גם שמחתי לראות אותה, זכרתי אותה ואת הסיפור שלה, אבל אני באמת לא זוכרת אף לקוח. זה היה באמת ובתמים" (עמוד 19, ש' 24-26). 17. אלגרבלי טענה כי בזמנים הרלוונטיים שימשה כסוכנת נסיעות במחלקת שירות לקוחות מטעם שחף לבן. לטענתה, לא לקחה חלק פעיל בתהליך מכירת הזכויות לתובעת, לא פגשה את התובעת במועד חתימת ההסכם או בסמוך לפניו או לאחריו. לטענתה, אם וככל ששוחחה עם התובעת, היה הדבר כחלק משירות הזמנת הטיסות או שבועות הנופש. אלגרבלי הכחישה את טענות התובעת בדבר הקושי להשיג אותה. בעדותה ציינה שלא ייתכן שלא יצרה קשר עם התובעת: "זה לא דפוס התנהגות שאני פועלת על-פיו, בין אם בשחף לבן ובין אף בחברה שבה אני עובדת היום. אין מצב שאני לא חוזרת ללקוחות, אני מתפרנסת מזה. יכול להיות נקודתית אם לפעמים אתה לא זמין. היה לה גם את הנייד שלי כי היא הייתה לקוח VIP" (עמ' 23, ש' 18-20). בהמשך, העידה אלגרבלי שמספר הטלפון הנייד שלה היה ברשות הלקוחות (עמ' 24, ש' 5-13). כשהתבקשה אלגרבלי להסביר את מהות המועדון, היא הסבירה כי ניתנו הנחות משמעותיות, אולם התקשתה לקבוע את האחוזים, ראו עמ' 25, ש' 23-24; עמ' 26, ש' 12-14. לשאלת בית המשפט כיצד נקבעו ההנחות, השיבה: "בהתאם לשוק, עבדנו עם סיטונאים. כגוף גדול שעבד עם סיטונאים קיבלנו הנחה משמעותית מהם. בחודש מסוים היה ביקוש רב לטיסות לפריז ורכשנו 40 מקומות מול סיטונאי זה ואחר, אז קיבלנו אחוזי הנחה גבוהים לפי יכולת הקניה" (עמ' 26, ש' 20-22). לשאלת בית המשפט: "זאת אומרת שכל ההנחה שבעצם הציעו להם היא תלוית כוח הקניה באותו חודש או לאותו יעד?", השיבה: "לא, לכן אני אומרת שזה משהו שמשתנה. כל המועדון עבד בשיטה של כוח קניה מול ספקים וכך קיבלנו את ההנחות המשמעותיות" (עמ' 26, ש' 23-26). אלגרבלי מועסקת כיום בחברת נתיב וטענה כי עדיין ממשיכה לטפל בלקוחות שחף לבן באופן פרטי: "אני ממשיכה לטפל בלקוחות המרוצים של שחף לבן. הם באים אליי בגללי כפרט וללא קשר לשחף לבן או לנתיב" (עמ' 25, ש' 29-30). 18. מעבר לטענות המקדמיות בדבר היריבות, טוענים הנתבעים כי גם לגופו של עניין יש לדחות את התביעה. שחף לבן טענה כי נציגיה פנו אל התובעת בהצעה לקבלת מתנה, כנגד הסכמתה ליטול חלק במפגש היכרות והתרשמות הנערך במשרדי החברה, והסוקר את פעילותה, שירותיה ומוצריה של החברה. עוד לטענתה, ההשתתפות במפגש ההיכרות נעשה ללא כל התחייבות מצד המשתתפים, ובסיום ההרצאה, רשאים הם שלא להמשיך בהליך ההצטרפות, ולשוב לביתם עם המתנה שהובטחה להם. 19. לטענת שחף לבן, ביום המפגש הגיעה התובעת למשרדיה ולאחר שסוכמו עמם העלויות הכספיות הכרוכות בהצטרפות למועדון, ולאחר שהובהרו לה הוראות ההסכם, החליטה התובעת מרצונה החופשי להצטרף לשירותי המועדון ולהתקשר עם חברת אנוקסן בהסכם לרכישת זכות חברות. הנתבעת מצידה הבהירה לתובעת באופן מפורש כי המדובר במכירת יחידת נופש. בהתאם לכך, התחייבה אנוקסן להעניק לה את הזכות לעשות שימוש ביחידת נופש בספרד, שבוע אחד בכל שנתיים קלנדריות, שימוש בשירותי חברת תחלופה המאפשרת ניצול שבוע הנופש במקומות שונים ברחבי העולם, הזכות לעשות שימוש בעשרה שבועות בונוס בכל שנת חברות, בכפוף לתקנות RCI, והזכות לעשות שימוש בערכה המזכה בהנחה של עד 50% ב- 1500 מלונות ומסעדות ברחבי העולם. 20. הנתבעים כופרים בטענה כי עשו שימוש בכל חומר משכר, תרופה או סם, ואף מעולם לא נחקרו במשטרה על האשמה מעין זו. בעניין זה העיד קאשי כי נחקר במשטרה אולם התיק נסגר, ראו עמ' 44, ש' 5. גם רותם העיד כי נחקר במשטרה, עמ' 27, ש' 24. לגבי טענת הסמים, העיד רותם: "אני טענתי? טענתי שלא נחקרתי על כך. אם התלוננו או לא, זאת הייתה העילה למעצר שלי ואני ביקשתי להיחקר. אתה אומר בעצמך שנחקרתי למעלה מ-20 פעמים. דרשתי להיחקר על הטענה הזו, לא נחקרתי עליה מעולם. לא רק זה, גם הוכח לאחר מכן שהיא בכלל קשורה לחברה אחרת בשם אוריינטל טרוול שהיא לא קשורה אליי. הייתה כתבה בערוץ 10 שהגברת שהתלוננה עליי בכלל הייתה לקוחה של חברה אחרת" (עמ' 29, ש' 10-14). כמו כן, שוללים הנתבעים את טענת התובעת לפיה הופעלה מוזיקה רועשת באולם בו ישבה התובעת לשם קבלת המצגות. 21. מבחינה משפטית טוענת שחף לבן כי סיפקה את כל אשר הוסכם בהסכם, ובכלל זה מתן האפשרות לעשות שימוש ביחידת נופש; ניצול שבועות בונוס; קבלת ערכת הגולד-קארד. שחף לבן טוענת כי ההסכם ברור ומשקף את כל שהובטח. שחף לבן טוענת כי יש ליישם את ההלכה הקובעת שאדם מוחזק כמבין את תוכנו ויודע את מהותו של ההסכם עליו חתם, ולפיכך יש לדחות כל טענה בעל פה של התובעת הנוגדת את ההסכם הכתוב. שחף לבן טוענת שהתובעת הודתה בעדותה שגם לאחר שחזרה לביתה, לא טרחה לעיין בהסכם ולפיכך אין לה אלא להלין על עצמה. 22. הנתבעים דוחים את טענת הכפיה והאילוץ, לטענתם מפגש ההיכרות התקיים כאמור באווירה נעימה ללא כל לחץ וכפיה, ובכל שלב יכלה התובעת לעזוב את האולם. הנתבעים טוענים שהתובעת יכולה לעשות שימוש בשירותי המועדון גם כיום באתר האינטרנט של המועדון, אם ישירות מול חברת RCI או באמצעות משרד הנסיעות נתיב. בעניין זה, העיד קאשי: "יש אתר באינטרנט שדרכו אפשר לחדש את החבילה" (עמ' 43, ש' 8). מעבר לכך, הנתבעים טוענים שהתובעת כלל לא הוכיחה מתי ביקשה לעשות שימוש בשירותי המועדון, מהן החופשות אותן ביקשה להזמין ולא הצליחה ו/או שלא קיבלה את ההנחות לגביהם התחייבו הנתבעים. הנתבעים טוענים כי אין לקבל את מסמך המועצה לצרכנות כאשר עורכת המסמך לא הובאה לעדות. העדויות ופסקי הדין בהליכים אחרים כנגד שחף לבן 23. בתיק שבפניי התקיים דיון הוכחות ביום 15/1/12 במהלכו נחקרו התובעת; רותם; סלינג'ר; קאשי; יקהת; אלגרבלי. בפתח דיון ההוכחות, נאמר על-ידי כדלקמן: "בית המשפט מבקש למקד את הצדדים לעניין החקירות. נראה כי עיקר הדיון יתמקד בשאלת אחריותם האישית של הנתבעים 1-4, 6. בית המשפט עיין בפסקי דין קודמים ונוכח לדעת שברובם התקבלה התביעה כנגד הנתבעת 7 ונפסקה השבה בלבד. בית המשפט הציע לצדדים לשקול פשרה ברוח זו, דהיינו השבה פלוס הוצאות וייחוס פסק הדין לנתבעים מסוימים בלבד, אגב הבטחת התשלום. בית המשפט הודיע כי כל תביעה שתידחה כנגד כל נתבע, תחויב בסכום הוצאות בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. כמובן שאם התביעה כנגד אותו נתבע תתקבל, החיוב יהיה הפוך" (עמ' 9, ש' 12-17). למרות דברים אלה, ביקש ב"כ התובעת להמשיך בתביעה כנגד כל הנתבעים כיוון שסבר שיש כנגדם עילה מוצקה (עמ' 10, ש' 3-4). 24. אציין, כי דבריי בפתח דיון ההוכחות נאמרו בין היתר לאחר עיון במקבץ פסקי דין שניתנו בעניינה של חברת שחף לבן ואסקור בקצרה את פסקי הדין הללו. 24.1. בתא"מ (ת.א.) 44975/08 תבע מר אליהו כוכבי את חברת שחף לבן ואת קאשי (להלן: "פסק דין כוכבי"). פסק הדין ניתן על-ידי כב' השופט אילן רונן. כב' השופט רונן מצא כי יש לקבל את התביעה כנגד שחף לבן לאור הפרת החוזה. לדידו של השופט רונן, השירותים נרכשו ל-70 שנה ומשנסגרה החברה, אין ספק כי הופר ההסכם. כמו כן, קבע כב' השופט רונן שלא הוכח שיעור ההנחות הנטען. משכך, התקבלה כאמור התביעה כנגד שחף לבן, אולם נדחתה התביעה האישית כנגד קאשי. נקבע כי לא די בעובדה שקאשי הינו מנהל ובעל מניות בשחף לבן כדי לבצע הרמת מסך. 24.2. בתא"מ 33814/08 וסליבסקי נ' שחף לבן ואח' תבעו בני הזוג וסילבסקי את שחף לבן, קאשי וסלינג'ר. כב' השופט קליין קיבל את התביעה כנגד שחף לבן וקאשי ודחה את התביעה כנגד סלינג'ר. לטענתו, אכן הייתה הטעיה מכוונת ופער בין המוצג בפרזנטציות לבין ההסכם שנחתם בסופו של יום. כב' השופט קליין בחר לחייב באופן אישי את קאשי כמנהל וכבעל מניות, וכאיש האחראי על עיצוב המדיניות של שחף לבן. 24.3. בת"א 32071/08 זמל יוסף נ' שחף לבן נתבעה החברה בלבד. כב' השופטת נועה גרוסמן קיבלה את התביעה וקבעה כי הוצגו בפני התובע מצגי שווא שאינם הולמים את הנסיבות. עוד קבעה כב' השופטת גרוסמן כי: "המועדון וכרטיס הגולד קארד הם בחזקת עורבא פרח". 24.4. בת"א 16923/07 נכטיגל דוד נ' שחף לבן נתבעה החברה בלבד. כב' השופט עודד מאוד קיבל את התביעה וקבע כי שחף לבן הציגה לפני התובע מצג כוזב; נוסח ההסכם מעורפל והתכלית האמיתית העומדת מאחוריו הינה רכישת זכויות במועדון בספרד ומכירת ערכת גולד קארד. כב' השופט מאור קובע כי תכליות אלה עומדות בסתירה לכוונת התובע ביצירת הקשר. 24.5. בת"א 65257/07 בובה שלמה וציפורה נ' אורי רותם ואח' נתבעו רותם, קאשי, שחף לבן וסלינג'ר. כב' השופט רחמים כהן קיבל את התביעה אגב חיוב שחף לבן, רותם וקאשי. התביעה כנגד סלינג'ר נדחתה. כב' השופט כהן מצא כי הנתבעים שחויבו בפסק הדין הציגו מצג שווא שאינו הולם את הנסיבות, נקבע כי ערכת הגולד קארד והזכויות המובטחות במועדון היוקרתי שימשו כגורם פיתוי טפל ולא הניבו כל תוצאות. כב' השופט כהן קבע כי נתבעים אלו התנהלו בחוסר תום לב במשא ומתן לקראת כריתת ההסכם, וכי התנהגותם עולה אף לכדי הטעיה ותרמית. בנסיבות אלו, מצא כב' השופט כהן כי יש גם הצדקה לחייב את המנהלים ואת בעלי המניות באופן אישי. ברוח זו, פסקה גם כב' השופטת קלוגמן בתא"מ 54266/06 אדלשטיין גלילה ודוד נ' שחף לבן ואח'. במקרה אדלשטיין הוטל החיוב גם על נציגת המכירות, שם הגב' מנור שבת. 24.6. בת"א 15046/05 מטלון אברהם ושרה נ' שחף לבן ואח' נתבעו שחף לבן, רותם, הגב' מנור שבת והחברות הזרות. התביעה נדחתה במלואה, לאחר שכב' השופטת רביד דחתה את טענת הכפיה וההטעיה, קבעה כי המצגים הולמים את האמור בהסכם; קבעה כי ההסכם לא בוטל תוך זמן סביר ולפיכך דחתה את התביעה במלואה. דיון והכרעה: התביעה כנגד שחף לבן 25. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות; בתצהירים; שמעתי את עדויות הצדדים; עיינתי בסיכומי הצדדים ובפסקי הדין הנזכרים לעיל, אין לי אלא להצטרף לעמיתי השופטים קליין; מאור; גרוסמן; כהן וקלוגמן, ככל שהדברים אמורים לגבי שחף לבן. בחקירתו נשאל רותם האם הוא זוכר את מקרה נכטיגל והשיב: "אני לא זוכר את התיק. שחף לבן פעלה בדפוס קבוע יחסית" (הדגשות שלי, עמ' 34 שו' 6). מכאן, שגם לשיטת הנתבעים עצמם, מדובר בדפוס התנהגות החוזר על עצמו; מקריאת עובדות התיקים האחרים, עולה שהנסיבות דומות עד זהות; הפגישות התנהלו באווירה דומה; המצגים שניתנו היו דומים, אם לא זהים; ההסכמים עליהם הוחתמו הלקוחות היו זהים; התנהלות החברה לאחר החתמת הלקוחות היה דומה. לפיכך, גם אם אין מדובר במקרה מובהק של השתק פלוגתא או השתק עילה, שכן אין מדובר באותם צדדים, אזי ניתן לאמץ ליישם חלק מהקביעות שבפסקי הדין האחרים גם על המקרה שלפנינו. 26. ובאילו קביעות עסקינן? - ראשית, מסכימה אני עם קביעת כב' השופט רונן בפס"ד כוכבי לפיה ההסכם הופר, ולפיכך לתובעת עומדת זכות ביטול ודרישה להשבה. אין מחלוקת שעל פי ההסכם השירותים אמורים היו להינתן במשך 70 שנה; אין מחלוקת שכעבור פחות משנתיים לאחר החתימה, החברה חדלה מלפעול; אין מחלוקת שכעת נדרשת התובעת, אם רוצה היא לרכוש את ערכת הגולד קארד, לשלם סכום של כ-150 יורו, ראו חקירת סלינג'ר בעמ' 37 שו' 27-29. סלינג'ר עצמו בעדותו פירט את ההיגיון המסחרי בעסקה : "לקוחות שנוסעים ויוצאים לחופש אז המחירים יותר זולים, הם מחזירים את ההשקעה שלהם כמו שאני רואה את זה". כלומר, למעשה, הלקוח משלם סכום קבוע עבור החברות במועדון, כל זאת בהנחה שההנחות שתינתנה לו במשך 70 שנה יעלו על הסכום הראשוני ששילם. ברי כי אם המועדון חדל מפעילות לאחר שנתיים, אזי הבסיס הכלכלי לעסקה אינו קיים ויש לראות בכך הפרה המזכה בביטול. 27. בנוסף, סבורני כי שחף לבן הפרה את התחייבויותיה בכל הנוגע למתן הנחות, ובכל הנוגע לעניין ההנחות יש לקבל גם את הטענה של מצגי שווא ו/או הטעייה. כעולה מדברי עדי ההגנה, ההנחות שהובטחו עולות לכדי 50%. כשנשאלה אלגרבלי כיצד מחושבות הנחות אלו ומה שיעורן בפועל, החלה להסתבך בתשובותיה, ראו חקירתה בעמ' 26 שו' 9-32: "מה שיעור ההנחות? ת.   אני לא יכולה לנקוב באחוזים, אני יכולה להגיד שזה נתון שהיה משתנה מעת לעת. ש.   פחות או יותר, 2%, 5%? ת.  תלוי מה הלקוח הזמין. בחבילות נופש עבדו עם הנחות גדולות יותר. ש.   לשאלת בית המשפט: היה לך מחירונים? ת.   לא, כי הכל היה בבקשת הלקוח. ש.  לשאלת בית המשפט: אז איך קבעת את שיעור ההנחה? ת.   ביחס למועדון. ש.  לשאלת בית המשפט: על כמה זה עמד? ת.  זה נתון שהשתנה מעת לעת. ש.  לשאלת בית המשפט: איך היית קובעת? לפי רצונך הטוב? ת.  בהתאם לשוק, עבדנו עם סיטונאים. כגוף גדול שעבד עם סיטונאים קיבלנו הנחה משמעותית מהם. בחודש מסוים היה ביקוש רב לטיסות לפריז ורכשנו 40 מקומות מול סיטונאי זה ואחר, אז קיבלנו אחוזי הנחה גבוהים לפי יכולת הקניה. ש.  לשאלת בית המשפט: זאת אומרת שכל ההנחה שבעצם הציעו להם היא תלוית כוח הקניה באותו חודש או לאותו יעד? ת.  לא, לכן אני אומרת שזה משהו שמשתנה. כל המועדון עבד בשיטה של כוח קניה מול ספקים וכך קיבלנו את ההנחות המשמעותיות. ש.  אז ההנחה הייתה תלויה בכוח הקניה באותו מועד? ת. לא, זה היה נתון קבוע. ש.  אם זה נתון קבוע, אז כמה? ת.   לא יודעת להגיד באחוזים. כי שוב, יכול להיות שבחבילת נופש זו או אחרת זה היה יותר גבוה. זה ממוצע". הוא הדין לגבי חקירתו של סלינג'ר בנקודה זו, ראו עמ' 38 שו' 23-30. 28. לא זו אף זו, אלגרבלי למעשה הודתה בחקירתה שההנחות מסתכמות בעד 5% ( "היום כשאני מצד אחד של הענף, אני יכולה להגיד ש 5% זה בהחלט משמעותי", עמ' 22 שו' 31), ושלמעשה ההנחות ניתנות בשל כוח הקנייה של המועדון (עמ' 26 שו' 20-22). אמנם, מתצהירה של התובעת עולה כי סלינג'ר הבהיר כי ההנחות ניתנות בשל כוח הקנייה של המועדון, אולם טען שהחברה משקיעה את דמי ההצטרפות בבנק, והרווח של הנתבעים גלום בריבית (ראו סעיף 22 לתצהיר). סבורני כי אם אכן ההנחות נעות סביב 5%, אין כל מקום למצג של 50% הנחה; סבורני כי יש להבהיר שההנחות ניתנות בשל ניצול כוח הקנייה של המועדון; ברי שכאשר המועדון חדל מלפעול, אין כל יכולת להשיג את אותן הנחות נטענות; לא הוכח בפניי כי החברה אכן משקיעה את דמי ההצטרפות בבנק ונהנית מהריבית, ההיפך הנכון, קאשי טען שהחברה הינה רק צינור להעברת הכספים לחברת אנוקסן, ראו דבריו בעמ' 41 שו' 24-25. 29. בנוסף, מסכימה אני עם האמור בפס"ד נכטיגל שההסכם אינו משקף את תכליתו האמתית; מסכימה אני עם האמור בפס"ד זמל שהתכלית האמתית הוחמצה; מסכימה אני עם האמור בפס"ד וסילבסקי ששיטת השיווק בה נקטה שחף לבן הינה שיטה פסולה - למעשה מדובר במניפולציה עיסקית אגב שימוש בשיטת שיווק אגרסיבית, המנצלת את תמימותם של אנשים מהיישוב. גם אם התובעת הודתה שלא קראה את ההסכם; וגם אם לא ניצלה את זכותה לבטל את ההסכם בתוך 14 יום מיום כריתתו, עדיין זכות ביטול ההסכם בעינה עומדת, לנוכח ההפרות שסקרתי לעיל, מצגיי השווא והפער העצום בין ההבטחות לבין המציאות. 30. לפיכך, אני מורה על ביטול ההסכם והשבת הכספים ששולמו בגין הסכם זה. התביעה כנגד שחף לבן מתקבלת. לא מצאתי מקום להורות על תשלום פיצויי קיום - בכל המקרים האחרים אותם ציטטתי לעיל הסעד שניתן היה ביטול והשבה. בנוסף, אין זה מסוג המקרים בהם ניתן להורות על פיצויי קיום - התחשיב אותו הציגה התובעת אינו מבוסס, ערטילאי ואינו נתמך בראיות. מעבר לכך, על מנת לזכות באותן הנחות נטענות היה על התובעת לשלם כספים עבור חופשות. לאור האמור לעיל, נדחית התביעה לתשלום פיצויי קיום. התביעה כנגד יקהת ; סלינג'ר ואלגרבלי 31. כעת נותר לדון בשאלת היריבות האישית כנגד כל אחד מהנתבעים. בכל הנוגע ליקהת וסלינג'ר, הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את התביעה האישית כנגדם. מהראיות עולה כי השניים היו שכירים; התרשמתי מעדותם כי האמינו במוצר אשר שווק על ידם ולא הייתה כל הטעייה מכוונת מצידם ו/או חוסר תום לב, ראו עדות יקהת בעמ' 19 שו' 24-25 ודברי סלינג'ר בעמ' 38 שו' 3-10. גורמים אלו לא היו מקבלי ההחלטות בשחף לבן ו/או מעצבי המדיניות. לא די בהיותם עובדים של החברה ו/או בעצם מעורבותם בהחתמת התובעת על ההסכם כדי להוביל לחיוב האישי; יש לזכור כי החברה הייתה פעילה במשך כשלוש שנים, והיו לה כ - 600 לקוחות, לטענת סלינג'ר וקאשי, רובם לקוחות מרוצים. אין מדובר בחברה ריקה מתוכן שלא עמד מאחוריה דבר, אלא בחברה פעילה שהפעילה מערך עסקי שלם. לפיכך, לא מצאתי כל עילה לבסס תביעה אישית כנגד עובדים אלו. 32. הוא הדין לגבי התביעה כנגד אלגרבלי. אלגרבלי לא הייתה שותפה להליך החתמת התובעת על ההסכם; אלגרבלי לא יצרה כל מצג כלפי התובעת; תפקידה של אלגרבלי היה למעשה כשל סוכנת נסיעות; לא מצאתי כל ממש בטענה לפיה אלגרבלי לא הייתה ניתנת להשגה, ראו חקירתה בעמ' 24 שו' 8-22. אלגרבלי עד היום עוסקת באותו תחום, ולטענתה אף משרתת לקוחות שהיו בעבר לקוחות שחף לבן, עמ' 25 שו' 29-30. לא הוכח ולא נטען שאלגרבלי הייתה שותפה לעיצוב המדיניות של שחף לבן ו/או לקבלת ההחלטות באשר לדרך פעילותה. לפיכך, דין התביעה האישית כנגדה להידחות. התביעה כנגד רותם וקאשי 33. בעניין האחריות האישית של קאשי ורותם, מצטרפת אני לדעת חבריי בפס"ד בובה; אדלשטיין; וסילבסקי ומוצאת אני שיש מקום לחייב שניים אלו באופן אישי. לגבי רותם, סבורני כי למרות הכחשותיו את מעורבותו בחברה, ולמרות טענתו לפיה עזב את החברה כבר בחודש מאי 2004, (עדותו בעמ' 27 שו' 28) אין הדבר כך. רותם עומת עם אישור בחתימתו מחודש נובמבר 2004 (ת/3) ובנוגע לכך טען: "אני הופתעתי לראות את זה בתיק בובה. קובי קאשי וסלינג'ר ככל הנראה השתמשו במרמה בחתימה שלי. אני מזהה את הכתב. בשיטה של העתק הדבק ובימים אלה אני שוקל את צעדיי ". למרות טענה מוקשה זו, לא זיהה רותם את כתב היד של הזייפן (עמ' 29 שו' 31), ולא הייתה בפיו תשובה מניחה את הדעת מדוע לא הגיש תלונה במשטרה בדבר זיוף מסמך (עמ' 30 שו' 4). 34. מעבר לכך, כל שאלת העברת המניות לקאשי תמוהה בעייני ולא זכתה לעיגון בראיות, לא מצד רותם ולא מצד קאשי. רותם נשאל מדוע העביר את המניות כבר בסמוך לתחילת פעילותה של שחף לבן, והשיב: "לא רציתי להיות מעורב בפעילות של החברה בראשיתה, ולכן פרשתי" (עמ' 30 שו' 25). אם מדובר בפעילות עסקית כשרה ומניבה, מדוע מבקש רותם לפרוש? ואם אינו רוצה להיות חלק מהפעילות, מדוע ממשיך להיות מעורב בעסקיה? 35. רותם התבקש להציג את הסכם המכירה לקאשי, והשיב: "אפשר לבקש מעורך הדין שלי" (עמ' 29 שו' 5); הסתבר שבאותה עת קאשי עבד במחלקת הטלמרקטינג (עמ' 28 שו' 13); היה נתון בקשיים כלכליים (עמ' 40 שו' 29); היה מצוי בהליכי גירושין מאשתו; מימן כביכול את הרכישה מכספי הלוואה שנטל מדודו (עמ' 40 שו' 33). לא ברור מדוע במצב דברים שכזה מבקש קאשי לרכוש חברה בתחילת דרכה; לא הובאה כל ראייה המוכיחה את תשלום הכספים הנטענים (עמ' 41 שו' 6); גם קאשי לא יכול היה להציג את הסכם המכירה וטען כי הוא נמצא אצל עורך הדין (עמ' 41 שו' 4). ממכלול העדויות והראיות עולה חשש כי קאשי הינו "איש קש" של רותם, ובעניין אנשי קש בחברה ואחריותם לנעשה בה, ראו דבריי בת"א (ת"א) 166320/09 ניסים אשכנזי נ' רויאל קונקשיין [2011] (פורסם במאגרים). 36. כך, נוצר מצב בחברה בה יש מנהל רשום (קאשי) ומנהל בהסוואה (רותם), כששניהם אחראים באותה מידה לעיצוב המדיניות של החברה, קבלת ההחלטות בה, קביעת דרך הצגת הדברים ללקוחות. סבורני כי שניים אלו ידעו, ולמצער היה עליהם לדעת, כי קיים פער תהומי בין המוצג ללקוח בטרם חתימת ההסכם לבין המוצר המסופק בסופו של יום; סבורני כי השניים ידעו, ולמצער היה עליהם לדעת, כי החברה פועלת בשיטה של "מלכודת דבש", ושיטת השיווק האגרסיבית בה היא פועלת מנצלת את תמימותם של אנשים ומהווה פעולה בחוסר תום לב; סבורני כי השניים בחרו ביודעין להציג תמונה מעוותת בפניי לקוחות, ולו האמת לאמיתה מוצגת בפניי לקוחות פוטנציאליים - קרי הצטרפות למועדון לקוחות הפועל להשיג הנחות בטיסות ובתי מלון באמצעות כוח הקנייה שלו, כמות האנשים שהיו נאותים לחתום על הסכמים הייתה פחותה בהרבה. די בכל האמור לעיל כדי לבסס אחריות אישית של מנהלים ולהטיל את החיוב גם על רותם וקאשי. עם זאת ולמרות כל מסקנותיי לעיל, עדיין שבה אני ומציינת כי לא היה מקום לשימוש במילים קשות ובוטות דוגמת "ארגון פשיעה" וכו', בוודאי שלא כנגד יקהת, אלגרבלי וסלינג'ר. סוף דבר 30. התביעה כנגד שחף לבן; רותם וקאשי מתקבלת. נתבעים אלו, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך של 47,383 ₪ (סכום התמורה), כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ועד להחזר המלא בפועל. בנוסף ישלמו נתבעים אלו הוצאות משפט הכוללות השתתפות באגרה בסך של 1,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. 31. התביעה כנגד אלגרבלי, יקהת וסלינג'ר נדחית. התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים הללו הוצאות משפט בסך של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. הוראותיי לתשלום הוצאות משפט הינן בהתאם להחלטתי מיום 15/1/12 ( (עמ' 9, ש' 12-17). תשלום הוצאות המשפט לנתבעים אלגרבלי, יקהת וסלינג'ר יקוזז מהחיוב עליו הוריתי בסעיף 30 לעיל. ביטול עסקה (יחידות נופש)ביטול מנוינופש