מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא בניית חממות חקלאיות ללא היתר: הערעור 1. לפניי ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בבית-שמש (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ') מיום 12.9.11, בת"פ 20343/07. בהכרעת-דין, שניתנה על-יסוד הודאתו של המערער בעובדות כתב-אישום מתוקן שהוגש נגדו, הורשע המערער בעבירות שלהלן: ביצוע עבודות בנייה ללא היתר - לפי סעיף 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק); שימוש במקרקעין ללא היתר - לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק; ביצוע עבודות ללא היתר - לפי סעיף 145(3) לחוק, ולפי תקנה 1(2) לתקנות התכנון והבנייה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן - התקנות); שימוש חורג במקרקעין - לפי סעיף 145 לחוק ותקנה 1(ט) לתקנות; הפרת צו שיפוטי - לפי סעיפים 240 ו-249 לחוק; ועיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון - לפי סעיפים 4, 14 ו-15 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ה-1965. בגין הרשעתו בעבירות האמורות, נגזר-דינו של המערער לשמונה חודשי מאסר לריצוי בפועל, לשלושה חודשי מאסר על-תנאי, ולקנס בסך 100,000 ₪. בנוסף, חויב המערער לחתום על התחייבות להימנע מביצוע העבירות בהן הורשע, וכן נצטווה להתאים את המבנה נושא כתב-האישום לתכניות ולאישורי הבנייה החלים באזור, לרבות בדרך של הריסה, זאת עד לתאריך שנקבע על-ידי בית-המשפט. הערעור הופנה נגד הכרעת-הדין המרשיעה, זאת בגין שורה של כשלים דיוניים, על-פי הנטען, שנפלו בהליכים בבית-משפט קמא, שבעקבותיהם הודה המערער, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לו בכתב-אישום מתוקן. לחלופין, הלין המערער על חומרת העונש, ובהקשר זה ערעורו הופנה אך כלפי רכיב המאסר בפועל. הוא ביקש, כי המאסר בפועל לתקופה של שמונה חודשים יומר לשישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. השתלשלות ההליכים בערכאה הדיונית 2. ביום 12.7.04 ניתן על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מטה יהודה היתר בנייה המאפשר בניית חממה חקלאית במקרקעין הידועים כגוש 34161 חלקה 11 (להלן - המקרקעין) במושב שדות מיכה (להלן - המושב). בעקבות ביקור שערכו במקום מפקחי בנייה, הוציא בית-משפט השלום בבית שמש, ביום 12.7.06, צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות לפי סעיפים 239 ו-246 לחוק. בצו, שהופנה נגד אביו של המערער, שמעון דדון, נקבע כי על האב וכן על המושב להימנע משימוש בתוספות הבנייה שבמקרקעין ומשימוש במבנה שלא למטרת חממה או משתלה (להלן - הצו השיפוטי הראשון). 3. ביום 28.5.07 הוגש לבית-משפט השלום בבית-שמש כתב-אישום, שהנאשמים בו היו אביו ואמו של המערער, המערער עצמו, חברת שדות הארץ בע"מ (להלן - שדות הארץ) והמושב. בכתב-האישום נטען, כי המערער ויתר הנאשמים הסבו את המבנה שהוקם במקרקעין - ושאמור היה לשמש כחממה - לגן אירועים, והקימו במקום מבנים נוספים. עוד נטען, כי אביו של המערער ושדות הארץ הפרו את צו ההפסקה השיפוטי שניתן ביום 12.7.06, וכי השניים הפעילו במקרקעין עסק של גן אירועים ללא רישיון עסק. בגין כל אלו, יוחסו למערער העבירות שצוינו לעיל. יצוין, כי בכתב-האישום נפלה טעות באישום השני, עת יוחסה הפרת הצו השיפוטי הראשון לאביו של המערער ולשדות הארץ, כאשר הצו השיפוטי הראשון הופנה נגד אביו של המערער ונגד המושב. ביום 24.2.08 תוקן כתב-האישום, ובגדרו נוסף נדבך עובדתי חדש בעניינן של עבודות בנייה שבוצעו במקרקעין, ללא היתר, בשנים 2008-2007. 4. אסקור להלן את עובדות כתב-האישום המתוקן, שהוגש כאמור ביום 24.2.08. על-פי הנטען באישום הראשון שבכתב-האישום המתוקן, במהלך שנת 2006 הוסב מבנה החממה בשטח של כ-350 מ"ר, למבנה ששימש בפועל כגן אירועים, אגב יציקת רצפה, חיפוי תקרה, בניית קירות והתקנת חלונות; ובהמשך השנה נבנו במקרקעין מספר מבנים: שני מבנים מקונסטרוקציית עץ וגבס בשטח של כ-92 מ"ר, ובשטח 80 מ"ר ששימשו כמטבח; מבנה שירותים בשטח 34 מ"ר; מבנה משרד בשטח 25 מ"ר; ומבנה מחסנים בשטח 36 מ"ר. עוד נטען בכתב-האישום המתוקן, כי במהלך השנים 2007-2006 בוצעו במקרקעין עבודות עפר וסלילה בשטח כולל של כדונם, וכן בוצעו עבודות פיתוח, הכוללות הכשרת שבילי גישה וגדרות, בשטח של כשני דונם. בשנים 2007-2008 הוצבה במקרקעין מכולת מתכת בשטח של 10 מ"ר ששימשה כשירותים והוקמו שלושה מבנים נוספים, בשטחים של 55 מ"ר, 40 מ"ר ו-30 מ"ר, ששימשו כמחסנים. סך כל שטח הבנייה והשימוש ללא היתר עמד על 752 מ"ר במתחם בהיקף של שלושה דונם. בגין המעשים האמורים הואשמו המערער והוריו בעבירות של ביצוע עבודות בנייה ללא היתר, שימוש במקרקעין ללא היתר ושימוש חורג במקרקעין. באישום השני שבכתב-האישום המתוקן, הואשמו אביו של המערער ושדות הארץ בעבירות של הפרת צו שיפוטי ושימוש במקרקעין ללא היתר, בכך שהפרו את הצו השיפוטי והצו הראשון שהוצא ביום 12.7.06, ובכך שהמשיכו להשתמש במקרקעין ללא היתר ולבנות בהם ללא היתר. באישום השלישי הואשמו המערער ואביו בעבירת עיסוק בעסק ללא רישיון, בכך שהפעילו במקרקעין עסק של גן אירועים ללא היתר. 5. בישיבת הקראה, שהתקיימה בבית-משפט קמא ביום 2.7.08, כפרו המערער ויתר הנאשמים בעובדות כתב-האישום המתוקן, והחל מיום 15.12.09 נשמעו עדויות התביעה ועדויות הגנה, לרבות עדות המערער. 6. ביום 4.5.10 הוגשה על-ידי המדינה לבית-משפט קמא בקשה חדשה למתן צו הפסקה שיפוטי (בתיק ב"ש 6368-05-10), שהופנתה נגד המערער, הוריו ושדות הארץ. בבקשה נטען, כי המשיבים ממשיכים להשתמש במקרקעין שלא כדין ומפעילים במקום גן אירועים. בית-משפט קמא (כב' השופטת מאק-קלמנוביץ) נעתר לבקשה, והורה ביום 10.5.10 למשיבים בבקשה להימנע מביצוע שימוש חורג במקרקעין וכל שימוש עסקי שאינו מותר על-פי דין (להלן - הצו השיפוטי השני). בקשה שהגישו המערער והמשיבים הנוספים לבקשה, לביטול הצו, נדחתה. בין לבין, ביום 3.11.10, החליט בית-משפט קמא, על דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, לעכב את ההליכים נגד המושב. 7. ביום 27.2.11, תוך כדי ניהול ההליך הפלילי, הגישה ב"כ המדינה בקשה לפי פקודת ביזיון בית-המשפט במסגרת תיק 6368-05-10, בטענה כי המערער ויתר הנאשמים לא מילאו אחר הצו השיפוטי השני. ביום 5.4.11 התקיים לפני בית-משפט קמא (כב' השופטת מאק-קלמנוביץ) דיון הן בבקשה לפי פקודת ביזיון בית-המשפט בתיק 6368-05-10, והן בהליך הפלילי בת"פ 20343/07. בפתח הדיון ביקשה ב"כ המדינה להטיל על המערער ועל יתר הנאשמים קנסות בסך 150,000 ₪, נוכח הפרת הצו השיפוטי השני. בפרוטוקול מאוחד, שנערך במקביל בשני התיקים, הודיעו הצדדים על הסדר טיעון. על-פי הרשום בפרוטוקול, הודיעה ב"כ המדינה, עו"ד ליאורה אפרתי, כי הגיעה עם הסנגור להסדר טיעון, לפיו המערער, אביו של המערער ושדות הארץ, יודו בעובדות כתב-האישום ויורשעו, והטיעונים לעונש יידחו למועד אחר. כן הוסכם בהסדר הטיעון, כי צווי ההתאמה וההריסה השיפוטיים שיינתנו במסגרת גזר-הדין יכנסו לתוקף ביום 1.11.11, כי בעניין יתר רכיבי הענישה יהיה כל צד חופשי בטיעוניו, וכי לנוכח הסדר-הטיעון תימחק הבקשה לפי פקודת ביזיון בית-המשפט. כמו-כן הוסכם, לגבי אִמו של המערער, כי המאשימה תשקול את ביטול האישום נגדה מחמת מצבה הרפואי, ובלבד שצווי ההתאמה יחולו גם עליה. ב"כ הנאשמים דאז, עו"ד אייל בן זקן, הודיע כי הוא מאשר את ההסדר, והוסיף כי הוא מבקש שהאישום השני - שעניינו הפרת הצו השיפוטי ושימוש במקרקעין ללא היתר - ייוחס למערער ולא לאביו. וכך נרשמו מפיו הדברים: "מאשר את ההסדר. מבקש שהטיעונים לעונש ייקבעו לאחר חג הפסח. אני מבקש שאישום 2 יתייחס גם הוא לנאשם 3 [המערער] ולא לנאשם 1 [אביו של המערער] שמעורבותו הייתה פורמאלית בלבד. אני מסכים בשלב זה להודות בכתב-האישום כפי שהוא, ואשוחח על כך עם חברתי בהמשך. כתב-האישום בתיק עמ"ק 20343/07 הוקרא לנאשמים 1 ו-3 [המערער ואביו] והם מודים בעבירות המיוחסות להם. נאשם 3 [המערער] מודה גם בשם הנאשמת 4 [שדות הארץ]". בעקבות ההודעה האמורה, שניתנה בנוכחות המערער, הרשיע בית-משפט קמא את המערער, את אביו של המערער ואת שדות הארץ, על-פי הודאתם, בעבירות המפורטות בכתב-האישום המתוקן, ודחה את הטיעונים לעונש ליום 17.5.11. ביום 17.5.11, בפתח הטיעונים לעונש הודיעו ב"כ המאשימה וב"כ המערער דאז, עו"ד אייל בן זקן, בנוכחות המערער, כי הגיעו להסכמה נוספת לפיה כתב-האישום נגד אִמו של המערער יבוטל, וכי האישום השני יתוקן כך שבכל מקום שנאמר "נאשם 1" יבוא "נאשם 3" (המערער). על-פי הסכמת הצדדים, ניתנה החלטה לפיה הכרעת-הדין מיום 4.5.11 מתייחסת לכתב-האישום על-פי תיקונו האחרון. בהתאם לכך, המערער הורשע על סמך כתב-האישום המתוקן בשנית, לא רק באישומים הראשון והשלישי, אלא אף באישום השני שעניינו הפרת הצו השיפוטי הראשון. במהלך הטיעונים לעונש בערכאה הדיונית, עתר ב"כ המאשימה להטלת מאסר בפועל, קנס וצו הריסה. הסנגור ביקש להסתפק בהטלת עונש מתון, ולהימנע מהטלת מאסר. בשלב זה של הדיון, לאחר הפסקה, נרשמה בפרוטוקול הצעת בית-משפט קמא, לפיה תוזמן חוות-דעת מהממונה על עבודות השירות בעניינו של המערער. על-פי חוות-הדעת, שהתקבלה בבית-המשפט ביום 23.6.11, נמצא המערער כשיר לעבודות שירות, והומלץ על שיבוצו בקריית החינוך בבית-שמש. בגזר-הדין, שניתן ביום 12.9.11, הטיל בית-משפט קמא על המערער מאסר בפועל לתקופה של שמונה חודשים, ובנוסף, השית עליו כמו-גם על אביו ועל שדות הארץ, קנס בסך 100,000 ₪ לכל אחד, זאת בנוסף לצו הריסה והתאמה והוראה המחייבת את הנאשמים לחתום על התחייבות כספית. טיעוני הצדדים 8. בערעור על הכרעת-הדין, מלין המערער על פגמים דיוניים שנפלו בהליך המשפטי שיש בהם כדי להצדיק את ביטול פסק-הדין, ובכלל זה: קיום ההליך בבקשה לפי פקודת ביזיון בית-המשפט, לפני המותב שדן בתיק העיקרי; הימנעות בית-משפט קמא מלהתערב בהתניה שהגיעו אליה ב"כ הצדדים, לפיה הבקשה לפי פקודת ביזיון בית-המשפט תימחק בכפוף להגעה להסדר טיעון בתיק העיקרי; בעובדה שהמערער נטל אחריות לביצוע עבירה של הפרת הצו השיפוטי הראשון, כאשר הצו השיפוטי לא יוחס אליו או אל התאגיד שבו פעל כמנהל; והימנעות בית-משפט קמא מלהזהיר את המערער, עובר להסדר הטיעון, כי קיימת אפשרות שיוטל עליו מאסר בפועל. בהקשר זה מוסיף המערער וטוען, כי העובדה שהיה מיוצג בהליכים בבית-משפט קמא, אינה מרפאת את הפגמים האמורים. לחלופין, מלין המערער על חומרת העונש, וגורס כי לנוכח נסיבותיו האישיות ונסיבות ביצוע העבירות, ולאור אמות המידה העונשיות שננקטו במקרים דומים, ראוי להמיר את רכיב המאסר בפועל לשישה חודשים שירוצו בעבודות שירות. 9. ב"כ המשיבה טוען, כי לא נפל פגם בהליכים בבית-משפט קמא, המצדיק את ביטול ההרשעה, ובפרט כאשר המערער היה מיוצג על-ידי עורך-דין והודה בעובדות שיוחסו לו בכתב-האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון. לטענתו, אף לא קמה עילה להקל בעונש המאסר. הערעור על הכרעת-הדין 10. לא מצאתי, כי בהליכים בערכאה הדיונית נפלו פגמים המקימים עילה לזיכויו של המערער בדין. המערער הורשע בבית-משפט קמא, על-פי הודאתו בעובדות כתב-אישום מתוקן, זאת במסגרת הסדר טיעון, שעה שהיה מיוצג על-ידי עורך-דין; ולא מצאתי כי נפל כל כשל בייצוג, ובפרט כאשר ב"כ המערער ציין במהלך הדיון בערעור כי אינו טוען לכשל בייצוג בערכאה הדיונית. לא הייתה מניעה לכך שההליך לפי פקודת ביזיון בית-המשפט יובא לדיון לפני השופטת שדנה בהליך הפלילי העיקרי, ובפרט כאשר המערער היה מיוצג על-ידי עורך-דין בכל ההליכים, ולא השמיע טרוניות על כך שהבקשה והאישום נשמעים לפני אותו מותב. ניכר, כי המערער ובא-כוחו הגיעו להחלטה מושכלת, לאחר משא ומתן עם ב"כ המשיבה, להגיע להסדר הטיעון עם המאשימה, שבגדרו נמחקה הבקשה לפי פקודת ביזיון בית-המשפט, ואף נמחק האישום נגד אִמו של המערער. אין ממש בטענת המערער, לפיה הימנעותו של בית-משפט קמא מלהתערב בהסדר הטיעון (ובכלל זה מלהתערב בהתניה לפיה הבקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט תימחק) מקימה עילה לביטול הודאת המערער, וכפועל יוצא - לביטול ההרשעה. הסדר-הטיעון היה פרי הסכמת הצדדים, ובית-משפט קמא לא היה אמור להתערב במוסכם ביניהם. אין גם ממש בטענת המערער, לפיה לא היה בסיס להרשיעו באישום השני, מן הטעם שצו ההפסקה השיפוטי לא הופנה כלפיו. בהקשר זה יצוין, כי צו ההפסקה השיפוטי הראשון מיום 12.7.06 ניתן הן כלפי המשיבים בבקשה (אביו של המערער ומושב שדות מיכה) והן כלפי "כל מי שעובד מטעמם ו/או בשירותם ו/או הבא מכוחם" (כאמור בפִסקה 2 לצו). כבר נפסק, כי האחריות לקיים את הוראותיו של צו הפסקה שיפוטי, חלה על מי שהצו מכוון אליו; ועם כלל האחראים לקיומו של הצו נמנים הן אלה שניתן להאשים אותם בעבירה לפי סעיף 204 לחוק מכוח סעיף 208 לחוק, והן "זרים" לצו שהביאו במעשה או במחדל ביודעין להפרת הצו על-ידי מי שחויב על פיו (ע"פ 4603/90 אלי גבירצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 529, 550 (1993)). משבחרו המערער ובא-כוחו דאז, לבקש להודות בעובדות כתב-האישום המתוקן בשנית, שבו צוין כי המערער שימש כמנהל פעיל בנאשמת, היה מי שידע על קיומו של הצו והפר אותו ביודעין - הרשעתו, על-פי הודאתו, הייתה כדין ולא נפל בה כל פגם; ובפרט כאשר המערער בחר לבקש לתקן את כתב-האישום והודה מיוזמתו בעובדות שיוחסו לו באישום השני. טרוניותו של המערער לפיה בית-משפט קמא נמנע מלהזהיר אותו עובר להסדר הטיעון, כי קיימת אפשרות שיוטל עליו מאסר בפועל, אינה מקימה כל עילה לביטול הכרעת-הדין המרשיעה; ובפרט כאשר לא מוטלת על בית-המשפט חובת אזהרה כאמור, וממילא הסדר-הטיעון אף לא חל על העונש וכל צד היה חופשי בטיעוניו. על-יסוד האמור לעיל, דין הערעור על הרשעתו של המערער - להידחות. הערעור על גזר-הדין 11. כאמור, המין המערער בערעורו, לחלופין, רק על רכיב המאסר שבגזר-הדין, ומבקש כי חלף המאסר בפועל לתקופה של שמונה חודשים, יושת עליו מאסר בפועל שניתן יהיה לרצות בדרך של עבודות שירות. בפתח הדברים אתייחס לתכלית הענישה בעבירות הנדונות, ואפנה לדברים שהשמעתי בעבר בפסקי-דין אחרים (ראו למשל: ע"פ (י-ם) 49024-02-11 מנשה אביב נ' מדינת ישראל - הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ירושלים (29.4.12)). הענישה הפלילית בתחום התכנון והבנייה משקפת, בין-השאר, מספר תכליות: האחת - שמירה על המדיניות התכנונית, והקפדה שכל בנייה תיעשה כנגזרת של תפיסה תכנונית רחבה; השנייה - שמירת הבטיחות, זאת נוכח הסיכון הנשקף למשתמשים במבנים בלתי חוקיים שהוקמו ללא כל פיקוח מצד רשויות התכנון; השלישית - קיום שלטון החוק וכיבוד הדין ויישומו, בכל תחום, ובכלל זה בתחום התכנון והבנייה; והרביעית - מניעת ההנאה מפרי העבירה, לבל יצא חוטא נשכר, כאשר הודגש בפסיקה שמדובר ב"שיקול מרכזי", אשר על בית-המשפט לשוות לנגד עיניו כאשר הוא דן בעבירה של בנייה ללא היתר (ר"ע 302/84 סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 445 (1984); רע"פ 5986/06 מלכיאל נ' מדינת ישראל (25.7.08); עע"מ 2273/03 איי התכלת שותפות כללית ואח' נ' החברה להגנת הטבע (בפסקאות 38-37 ו-41 לפסק-דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה (7.1.06); וכן ראו והשוו: דו"ח ועדת החקירה הממלכתית לעניין בטיחות מבנים ומקומות המשמשים לציבור (דצמבר 2003, ועדת זיילר)). על התכליות האמורות עמדתי בהרחבה בפסקי-דין נוספים, ואין לי אלא להפנות אליהם (ראו למשל: ע"פ (י-ם) 2081/08 קירקולה נ' מדינת ישראל (24.12.08)). העבירות על חוקי התכנון והבנייה היו לנגע של ממש שפשׂה במקומותינו, ולדאבון הלב רבים הם אלו שלא נרתעים מלבצע עבודות בנייה ללא היתר בנייה, ואף בניגוד לתכניות המתאר. על-רקע שכיחות התופעה, נפסק, פעם אחר פעם, כי זו הייתה למכת מדינה של ממש (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה - אונו, פ"ד נו(3) 49, 59 (2002)). כאמור, עבירות אלו חותרות, ראש לכל, תחת המרקם התכנוני הנאות. נפוצותן של העבירות, אגב עשיית דין עצמי, אף פוגעת בהשלטת החוק ומכרסמת באמון הציבור בכל הנוגע לאכיפת דיני התכנון והבנייה על-ידי רשויות התכנון והפיקוח (בר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד לח(1) 494, 500 (1984); ורע"פ 2296/07 ג'עביס נ' מדינת ישראל (25.4.07)). על היקף התופעה הפסולה ועל נזקיה, הן למרקם התכנוני והן לשלטון החוק, התייחס בית-המשפט העליון בע"פ 920/85 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נ' מוסא נימר, פ"ד מא (4), 29 (1987): "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט". כבר נפסק, לא אחת, כי יש להילחם בנגע פסול זה באמצעות ענישה מחמירה, מוחשית ומרתיעה, לרבות השתת מאסרים בפועל והטלת קנסות כבדים. עמד על כך בית-המשפט העליון בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 725-724 (1978) : "האמצעים שננקטו עד כה כדי לרסן את ההתעלמות מהוראותיו של החוק... מההגבלות אותן הוא קובע ומדרכי הרישוי אותן הוא מחייב, לא נשאו פרי... האמצעים המשפטיים שהיו מקובלים עד כה בתחום זה לא השיגו את מטרתם: הקנסות שהוטלו לא היו שקולים בהשפעה העונשית כנגד התועלת הצומחת מן הבניה תוך התעלמות ממגבלותיו של החוק וצווי הריסה אינם מקוימים... לאור המצב אליו הגענו יש לראות בהטלת עונשי מאסר בפועל על עבירות תכנון ובניה אמצעי הולם ויעיל, כדי לבלום את התפשטותה הנוספת של הפרת החוק המתוארת ולהחדיר יסוד מרתיע מוחשי לתוך מערכת הענישה הנוהגת בתחום עליו מדובר". בית-המשפט העליון חזר על הדברים אף בבר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 533, 537-536 (1983): "מדיניות הענישה, אשר נקבעה על-ידי בית-משפט זה זה מכבר, מורה לבתי המשפט בדרגה הראשונה להחמיר בדינם של עבריינים, המפרים צווי בית-משפט בנושא הבנייה הבלתי חוקית. בדרך כלל העונש הראוי יכלול בין מרכיביו עונש מאסר לריצוי בפועל. הניסיון מלמד, שכל עונש אחר אין בו כוח ההרתעה הדרוש". על היקף התפשטות נגע עבריינות הבנייה, ועל התרומה הנדרשת מבתי-המשפט במאבק, זאת באמצעות הטלת ענישה מחמירה, לרבות מאסרים בפועל, חזר בית-המשפט העליון גם ברע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (22.5.05), בציינו, בין-השאר: "הפקרות שהיא בבחינת מכת מדינה, פשתה והלכה... אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעיתים עד כדי כלימה; אדרבא ואדרבא, כל הלוחם, הרי זה מבורך". כאשר מדובר בעבירות על חוקי התכנון והבנייה, אגב הפרת צווים שיפוטיים, נדרשת החמרה כפולה ומכופלת בענישה, ועמד על כך בית-המשפט העליון בע"פ 11920/04 סעיד נאיף נ' מדינת ישראל (26.3.07): "בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבנייה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה", והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים" (פִסקה 9 לפסק-דינה של כב' הנשיאה בייניש; וכן ראו: רע"פ 500/07 יחיא נסאר נ' מדינת ישראל (5.9.07)). החמרה יתירה בענישה נדרשת כשמדובר בעבירות הנוגעות לפעילות עסקית, שרווח כלכלי בצִדה; ושבעתיים - כאשר מדובר בהפעלת גני אירועים על קרקע חקלאית, אגב ביצוע עבודות בנייה ושימוש במקרקעין ללא היתר. הפעלת גני אירועים אגב ביצוע עבירות על חוק התכנון והבנייה ועל חוק רישוי עסקים, מביאה להתעשרות קלה מהפעילות העבריינית, וכאשר היא נעשית בהיקף נרחב ולעיני כל - פגיעתה באמון הציבור במערכת אכיפת החוק הִנה חמורה יותר. בית-המשפט העליון שב והדגיש, את הצורך ב"מדיניות שיפוטית ברורה וחדה, שעניינה מתן ידו של בית המשפט למאבק בבנייה בלתי חוקית הכוללת הפעלת עסקים ללא רישוי, בגני אירועים ובעסקים אחרים" (רע"פ 3362/09 חברת י. י. פרוייקטים ונופש בע"מ נ' מדינת ישראל (23.4.09); וכן ראו: רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל (23.6.11)). על-רקע מגמה זו נידון מי שביצע עבירות בנייה ללא היתר ועבירת הפרת צו שיפוטי, במסגרת גן אירועים שהפעיל במשך מספר שנים, לששה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ולתשלום קנס בסך 500,000 ₪, זאת לאחר שהרס את כל תוספות הבנייה והחזיר את המצב בשטח לקדמותו (ע"פ (י-ם) אילן משה נ' מדינת ישראל (1.3.11)). 12. באי-כוח הצדדים הגישו לבית-המשפט אסמכתאות לעניין רמת הענישה הנהוגה, בעבירות על חוק התכנון והבנייה לגבי גני אירועים, כאשר לעבירות אף נלוותה עבירה של הפרת צו שיפוטי. המשיבה הפנתה, בין-השאר, לפסק-דין שאישר הטלת שישה חודשי מאסר בפועל בגין עבירות של בנייה ללא היתר, שימוש חורג במקרקעין ואי-קיום צו שיפוטי, עת הקים הנאשם עסק של מסגריה בקרקע חקלאית (רע"פ 2809/05 בעניין טסה, לעיל); לפסק-דין שבו הושת על נאשם מאסר בפועל לתקופה של ארבעה חודשים, זאת בגין שימוש ללא היתר בקרקע חקלאית לצורך עסקים, לרבות גן אירועים, ובגין אי-קיום צו שיפוטי (ע"פ (חי') 58389-11-10 יונס נ' מדינת ישראל (3.3.11)); וכן להחלטה שאישרה הטלת חודשיים מאסר בפועל בגין ביצוע עבודות ללא היתר ושימוש בקרקע לצורך עסק - בית-קפה ומסעדה (רע"פ 9103/10 נתנאל נ' מדינת ישראל (12.12.10)). מנגד, הפנה ב"כ המערער לשורה של פסקי-דין שבהם הוטלו מאסרים בפועל לריצוי בעבודות שירות בשל הקמת והפעלת גני אירועים ללא היתר, בחלק מהמקרים אגב אי-קיום צו שיפוטי (עפ"א (מרכז) 19024-01-10 כחלון נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מרכז רמלה (31.10.10); עפ"א (מרכז) 25672-12-10 צור גלבוע נ' מדינת ישראל - הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה (27.4.11); עפ"ג (י-ם) 2867/08 משה נ' מדינת ישראל (לעיל); ות"פ (נתניה) 3233/02 מדינת ישראל נ' כהן מזל (27.3.07)). כן הציג ב"כ המערער פסקי-דין שבהם אף נמנעו בתי המשפט מהטלת רכיב של מאסר כלשהו, אף לא בעבודות שירות. 13. בנסיבותיו של המקרה דנן מן הראוי להשית על המערער עונש מאסר בפועל, זאת על-רקע תכליות הענישה שבוארו בהרחבה לעיל, ולנוכח הנסיבות הספציפיות, ובין-השאר: ההיקף הניכר של עבודות הבנייה שבוצעו ללא היתר בקרקע חקלאית, השימוש שנעשה במבנים לצורכי הפקת רווחים כלכליים מעסק של גן אירועים, הפרת צו ההפסקה השיפוטי והימשכות ביצוע העבירות לאורך זמן. אף המערער לא חולק על כך שהעונש ההולם הִנו מאסר בפועל; והוא מבקש, כאמור, להשית עליו מאסר שניתן יהיה לרצות בעבודות שירות. עם-זאת סבורני, כי בנסיבות המקרה הנדון ניתן להסתפק במאסר בפועל של שישה חודשים, שירוצה בעבודות שירות, חלף המאסר של שמונה חודשים שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, זאת לנוכח מכלול הטעמים שלהלן: הודאתו של המערער בערכאה הדיונית; חלוף הזמן מעת בצוע העבירות; סגירת גן האירועים על-ידי המערער ובני משפחתו ביום 30.10.11 בהתאם להחלטת בית-משפט קמא; העובדה שהמערער קיבל עובר למתן גזר-הדין היתר בנייה למרבית המבנים, שישמשו למטרות חקלאיות (משתלה); ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער אשר פורטו בסעיפים 55-53 להודעת הערעור המתוקנת, ובכלל זה העובדה שמדובר בצעיר שניהל אורח חיים נורמטיבי ונישא אך לאחרונה, אשר תומך כלכלית בהוריו על-רקע מצבם הרפואי והעובדה שאִמו נכה המרותקת לכיסא גלגלים. 14. על-יסוד האמור לעיל, הערעור על הכרעת-הדין נדחה; והערעור על גזר-הדין מתקבל במובן זה שחלף המאסר בפועל של שמונה חודשים, ירצה המערער שישה חודשי מאסר בעבודות שירות. יתר רכיבי גזר-הדין יוותרו על כנם. עבודות השירות תבוצענה בקרית החינוך בית-שמש, כמפורט בחוות-דעתו מיום 23.6.11 של הממונה על עבודות השירות. המשיב יתייצב ביום 3.2.13 בשעה 8:00 במפקדת מחוז מרכז של יחידת עבודות השירות בנציבות שירות בתי הסוהר ברמלה, לצורך קליטה והצבה. בניהחממותחקלאות