מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא דוגמא להתנגדות לביצוע שטר שהתקבלה: תביעה לביצוע שטרות בסך כולל של 103,881 ₪. לטענת התובעת, הנתבע מסר לה את השטרות לצורך פירעון הלוואה שקיבל מהתובעת לרכישת רכב חדש ואבזורו על ידי התובעת, כך שיותאם לנכותו של הנתבע. השטרות חוללו באי פירעון. לטענת הנתבע, השטרות נמסרו לתובעת לביטחון בלבד, למקרה שיבטל את רכישת הרכב החדש או שיבטל את העסקה לאבזור הרכב על ידי התובעת. משלא התקיים תנאי זה, שכן הנתבע רכש את הרכב החדש, אשר אובזר על ידי התובעת, אין הוא חייב בפירעון השטרות. רקע עובדתי התובעת היא חברה העוסקת בהתקנת ציוד מכני ברכבים לבעלי מוגבלויות פיזיות. הנתבע הוא נכה מוגבל בניידות. הנתבעת היא רעייתו של הנתבע. לפי החלטת המוסד לביטוח לאומי, הנתבע זכאי למימון רכישת רכב מיוחד והתקנת ציוד מכני נלווה כל כ- 5 שנים. כאשר מוחלף רכב שנרכש בעבר בסיוע המל"ל, מממן המל"ל את עלות הרכב החדש בניכוי שווי הרכב הישן, ובנוסף, את עלות האבזור המאושר ברכב החדש. שוויו של הרכב הישן מחושב ע"י המל"ל לפי מחיר המחירון של הרכב, בניכוי 19%. דהיינו: נכה שמוכר את רכבו הישן במחיר שהוא עד 19% מתחת למחיר המחירון, מחליף את הרכב הישן ברכב חדש מבלי שהוא נדרש להוציא כספים מכיסו (ראו עמ' 11 לפרוטוקול). בתחילת 2007 הסכימו הצדדים שהנתבע ירכוש רכב חדש שיאובזר ע"י התובעת. בין הצדדים הסכם מיום 13/3/07 (ההסכם הראשון), כדלקמן: "אני משה כהן ... החתום מטה קיבלתי מחברת א.צ.מ הלוואה על סך של 34,389 ₪. כנגד ההמחאה אשר קיבלתי על סך 34,389 ₪, אני משה כהן, נתתי לחברת א.צ.מ המחאה על סך 34,389 ₪. הסכום הנ"ל מיועד אך ורק כהלוואה לשם קניית רכב מסוג שברולט סוואנה, אשר אושר לי בוועדה לגודל רכב במשרד הבריאות. במקרה של ביטול העסקה עם חברת יוניברסל מוטורס בע"מ (יבואנית הרכב) או ביטול העסקה עם חברת א.צ.מ יוחזר מיידית הסכום של יתרת ההלוואה לחברת א.צ.מ. ללא כל דיחוי כולל הוצאות מימון. כמו כן אני מודע שאני אהיה חשוף לתביעות מצד חברת א.צ.מ באם לא תכובד ההמחאה אשר נתתי כהחזר הלוואה (ההדגשה שלי - י.ב)" הסכם נוסף בנוסח זהה, הפעם ע"ס של 41,221 ₪, נחתם בתאריך 17/4/07 (ההסכם השני) והסכם שלישי, על סך של 28,000 ₪, נחתם בין הצדדים ביום 19/4/07 (ההסכם השלישי). כל ההסכמים יחדיו, הזהים בתוכנם, למעט בעניין סכום ההמחאה, יכונו להלן: "ההסכם" או "ההסכמים". הצדדים חלוקים ביחס לטיבה של העסקה, נסיבות כריתתה ופרטיה, כדלקמן: לטענת התובעת הנתבע פנה אליה וביקש הלוואה לרכישת הרכב החדש וכן הזמין ממנה התקנת אביזרים ברכב. דהיינו, מדובר בעסקת הלוואה ובעסקת אבזור; לטענת הנתבע, התובעת פנתה אליו בניסיון לשכנע אותו שיבצע את אבזור הרכב החדש שבכוונתו לרכוש אצלה ולא אצל חברה מתחרה, והציעה לו עסקה כוללת, מעין עסקת טרייד-אין, שבה הנתבע מפקיד בידי התובעת את רכבו הישן, על האביזרים שהותקנו בו, מעביר לתובעת את הסכומים שהוא מקבל מהמל"ל לאבזור הרכב החדש, ומקבל בסופו של דבר רכב חדש ומאובזר. לפי ההצעה שקיבל, התובעת תשלם ליבואנית הרכב את הסכומים שמעבר להשתתפות המל"ל ברכישת הרכב. לטענת הנתבע, אין מדובר בהלוואה "רגילה", שעליו להחזיר לתובעת בכל מקרה. הנתבע צריך להחזיר לתובעת את ההלוואה רק במקרה שבו העסקה לרכישת הרכב החדש מהיבואן או העסקה לאבזור הרכב החדש על ידי התובעת, תבוטל. לשיטת הנתבע, אפוא, העסקה כוללת שלושה היבטים השלובים זה בזה: מימון רכישת הרכב החדש (נכון יותר, מימון ההפרש בין מחיר הרכב החדש לבין סכום ההשתתפות שמשולם על ידי המל"ל); אבזור הרכב החדש (שהתובעת מקבלת בגינו את הסכומים שמקבל הנתבע עבור האבזור מהמל"ל); ומסירת הרכב הישן לידי התובעת (שמכירתו אמורה לכסות את מימון ההפרש הנ"ל ואף מעבר לכך, בשים לב לכך שהתובעת יכולה לעשות שימוש באבזור שברכב הישן). משבוצעה העסקה, אין על הנתבע חובה להשיב לתובעת את מה שהוגדר כהלוואה. מכוח הסכמי ההלוואה הנ"ל שבכתב, מחזיקה התובעת שלוש המחאות של הנתבע, בסכומים זהים לאלה ששילמה התובעת לנתבע לפי ההסכמים. התובעת מחזיקה גם שתי המחאות נוספות, בסך כולל של 28,271 ₪, שהנתבעים משכו לטובתה מחשבונם המשותף: המחאה על סך של 11,271 ₪ והמחאה על סך של 17,000 ₪. לטענת התובעת, המחאות אלה החליפו את ההמחאה על סך של 28,000 ₪, שניתנה כנגד ההלוואה לפי ההסכם השלישי. בידי התובעת, אפוא, שטרות כדלקמן: א. שטר על סך של 34,389 ₪ שניתן כנגד ההלוואה לפי ההסכם מיום 13/3/07 (ההמחאה הראשונה). ב. שטר על סך של 41,221 ₪ שניתן כנגד ההלוואה מיום 17/4/07 (ההמחאה השניה). ג. שטר על סך של 17,000 ₪ (ההמחאה השלישית) ושטר נוסף בסך של 11,271 ₪ (ההמחאה הרביעית) שלטענת התובעת, מחליפות את ההמחאה על סך של 28,000 ₪ שניתנה כנגד ההלוואה לפי ההסכם מיום 19/4/07. חלק מההמחאות משוכות מחשבון הבנק של הנתבעת וחלקם מחשבון הבנק המשותף של הנתבעים (מכאן התביעה כנגד הנתבעת לביצוע השטרות). מועד הפירעון של כל ההמחאות הוא 29/9/09. אין מחלוקת, שהסכומים הנקובים בהסכמים אכן התקבלו בידי הנתבע וכנגד קבלתם הוא מסר לתובעת את שתי ההמחאות הראשונות (שהוגשו לביצוע) ואת ההמחאה על סך של 28,000 ₪ (שלא הוגשה לביצוע). אין מחלוקת ששתי ההמחאות הראשונות שקיבל הנתבע מהתובעת שימשו לתשלום ליבואנית הרכב החדש, באופן שהנתבע קיבל אותן מהתובעת והעבירן ליבואנית (עמ' 24 ש' 22). קיימת מחלוקת באשר לייעודו ומטרתו של הסכום שהתקבל לפי ההסכם השלישי (28,000 ₪). מוסכם, כי הנתבע קיבל לידיו את הרכב החדש, לאחר שאובזר על ידי התובעת, בסוף יוני - תחילת יולי 2007 (עמ' 13 ש' 28-29, עמ' 14 ש' 6). מוסכם גם, שהנתבע שילם לתובעת את כל הדרוש בשל האבזור. הצדדים הסכימו, שהנתבע יעביר לתובעת את הסכום שיקבל מהמל"ל עבור האבזור ולא יוסיף על כך תשלום כלשהו (עמ' 11 ש' 4-6); וכי ביום 6/7/07 או בסמוך לכך קיבל הנתבע מהמל"ל סך של 144,271 ₪ לאבזור הרכב החדש. מוסכם בין הצדדים, שסכום זה שולם לתובעת במלואו, אך התעוררה לכאורה מחלוקת ביחס לאופן ביצוע התשלום, כפי שיבואר להלן. אין גם מחלוקת, שהנתבע מסר לתובעת את רכבו הישן על אביזריו. הצדדים חלוקים בשאלת מועד המסירה ונסיבותיה: לטענת הנתבע, מסירת הרכב הישן לתובעת היתה חלק מהעסקה. התובעת קיבלה את הרכב הישן לידיה באותו מעמד בו קיבל לידיו את הרכב החדש המאובזר. התובעת לא עשתה צעדים להעברת הבעלות ברכב הישן ולמכירתו אלא בשנת 2009, בחלוף כשנתיים לאחר שהושלמו העסקה, ולאחר שכבר הוטלו על הרכב הישן עיקולים במסגרת תיקי הוצל"פ שנפתחו כנגד הנתבע (ללא קשר לעסקה עם התובעת); התובעת טוענת, כי לנוכח מצוקתו הכלכלית של הנתבע והקושי שלו לפרוע את ההלוואה, ולנוכח אפשרותה לסייע במכירת הרכב הישן בתוקף עיסוקה, הסכימה לפנים משורת הדין לבקשת הנתבע לנסות למכור את הרכב הישן עבורו, אך זאת לא כתשלום לפירעון ההלוואה או על חשבון החוב. מכירת הרכב הישן לא צלחה כיוון שבעת שהחלה התובעת בפעולות למכירתו, התברר לה כי הוא מעוקל והעיקולים הוסרו רק לאחר ישיבת המהו"ת בתיק זה. המחלוקת העיקרית היא, אפוא, בעניין טיבה של העסקה בין הצדדים - האם מדובר בעסקת הלוואה, שאז השטרות שניתנו לתובעת אמורים לשמש לפירעון ההלוואה, או במעין עסקת טרייד-אין, אשר השטרות שניתנו במסגרתה שימשו לביטחון בלבד, ומשהושלמה העסקה, אין התובעת זכאית להגישם לביצוע. טענות הצדדים לטענת התובעת, התביעה היא תביעה שטרית והנטל הוא על הנתבע להוכיח את טענותיו. הנטל הוא על הנתבעים גם מחמת "הודאה והדחה". טענות הנתבע, כי ההלוואה לא נועדה לפירעון או שמסירת הרכב הישן לתובעת מהווה פירעון של החוב, הן טענות הודאה והדחה. יתר על כן, טענות הנתבעים סותרות במפורש את ההסכם בכתב, שלפיו מדובר בהלוואה והן טענות בע"פ כנגד מסמך בכתב. לטענת התובעת, הנתבעים לא עמדו בנטל האמור, ויש לקבל את התביעה לביצוע השטרות במלואה. לטענת הנתבעים, אין הם חייבים לתובעת דבר. שתי ההמחאות הראשונות וההמחאה השלישית נמסרו לתובעת לבטחון, ולא התקיים התנאי לפירעונן ואילו ההמחאה הרביעית, נפרעה. הכל כמפורט להלן: ההמחאה הראשונה (34,389 ₪) וההמחאה השניה (41,221 ₪) (שתיהן יחד: ההמחאות הראשונות) וכן ההמחאה השלישית (17,000 ₪), נמסרו לתובעת לבטחון בלבד, על מנת להבטיח את השלמת העסקה מצד הנתבע. העסקה הושלמה, שכן הנתבע רכש רכב חדש ומסר את אבזורו לתובעת; הנתבע מסר לתובעת את רכבו הישן והנתבע שילם לנתבעת את כספי המל"ל בגין האבזור. מכאן, שהתובעת איננה זכאית לפרוע את שלוש ההמחאות הנ"ל, שניתנו לביטחון; ההמחאה הרביעית (11,271 ₪) איננה המחאה שניתנה לבטחון. התובעת אכן הייתה זכאית לסכום זה, אך ההמחאה נפרעה מאוחר יותר בתשלומים, לפי הסדר אליו הגיע הנתבע עם התובעת, ודין התביעה בגינה להידחות בטענת "פרעתי". ההמחאה בסך של 11,271 ₪ היא יתרת התשלום שהגיעה לתובעת עבור האבזור של הרכב. המל"ל העביר לנתבע סך של 144,271 ₪ עבור האבזור. מתוך זה, העביר הנתבע לתובעת סך של 133,000 ₪ בלבד, שכן בשל יתרת חובה בחשבון "נבלעו" בו 11,271 ₪, שהתובעת הייתה זכאית להם עבור אבזור הרכב החדש. לאחר שהנתבע מסר לתובעת המחאה על סך יתרת החוב בגין האבזור, הוא הגיע עם התובעת להסדר תשלומים ופרע את החוב (התשלום הראשון במזומן והשאר, ב- 14 שיקים מעותדים). הראיות התובעת הגישה תצהירו של מנהלה, מר צפריר טמפל. הנתבעים הגישו כל אחד תצהיר מטעמו. הוגש גם תצהיר בנם. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם. לבקשת ב"כ התובעת הוגשו הסיכומים בכתב. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הראיות אני דוחה את התביעה. אכן, הנטל הוא על הנתבע להוכיח את טענותיו כנגד ביצוע השטרות. אלא שעלה בידי הנתבע להוכיח כי שתי ההמחאות הראשונות וההמחאה השלישית נמסרו לבטחון בלבד, וכי לא התממש התנאי למימושן; ועלה בידו להוכיח שההמחאה הרביעית נפרעה על ידו. יש לציין עוד, כי מדובר בשני צדדים קרובים לשטר וכי פתוחה בפניהם הדרך לטעון טענות הקשורות בעסקת היסוד. אני מעדיפה את גרסת הנתבע ביחס לנסיבות ביצוע העסקה ופרטיה, שהיא מהימנה וסבירה יותר ומתיישבת יותר עם הנסיבות והראיות, לרבות ההסכמים שבכתב. גרסת התובעת לא עמדה במבחן החקירה הנגדית, ואיננה מתיישבת עם הראיות. יתר על כן, התובעת לא זימנה כעד מטעמה את מי שכרת את העסקה עם הנתבע, ואי-הבאתו של העד פועלת כנגדה ומחזקת את גרסת הנתבע. בחינת גרסאות הצדדים גרסת התובעת לטענת התובעת (כעולה מתצהיר מנהלה, מר סטמפל), הנתבע פנה אליה במהלך שנת 2007 בבקשה למתן הלוואה לרכישת רכב והזמין מהתובעת התקנת אביזרים מיוחדים ברכב החדש שירכוש. בהמשך לכך, קיבל הנתבע הלוואות מהתובעת, ונחתמו שלושת הסכמי ההלוואה הנזכרים לעיל. לבקשת הנתבע, בהמשך הדרך, ההמחאה על סך של 28,000 ₪ הוחלפה בשתי המחאות בסך כולל של 28,271 ₪ (המחאה על סך של 11,271 ₪ והמחאה על סך של 17,000 ₪). בשנת 2008, כשהנתבע לא הצליח לפרוע את ההלוואות, הוא פנה אל התובעת וביקש את סיועה במכירת רכבו הישן, לנוכח עיסוקה וקשריה בתחום. התובעת הסכימה לכך לפנים משורת הדין, כמחווה של רצון טוב ונוכח מצוקתו הכלכלית של הנתבע, ומבלי שהתחייבה לדבר. התובעת לא הסכימה לקבל את הרכב כתחליף לפירעון החוב או חלק ממנו. כשהחלה התובעת לנקוט בצעדים למכירתו של הרכב, התברר לה שהרכב מעוקל ואינו ניתן למכירה. פניותיה של התובעת לסילוק החוב כמו גם להסרת העיקולים לצורך מכירת הרכב, לא נענו והנתבע לא עשה דבר (לטענת התובעת, העיקולים על הרכב הוסרו רק לאחר ישיבת המהו"ת בספטמבר 2010 וכי נכון למועד הסרת העיקולים שווי הרכב הישן הוא כ- 15,000 ₪ בלבד). בנסיבות אלה, נאלצה התובעת להפקיד לפירעון את ההמחאות, שחזרו בציון "א.כ.מ" ובהמשך, הגישה אותם לביצוע בהוצל"פ. התובעת מציינת, כי הנתבע העביר לה את כספי המל"ל עבור אבזור הרכב החדש בסך של 144,000 ₪, להם הייתה זכאית בגין האבזור (ס' 16-17 לתצהיר). גרסת הנתבע לטענת הנתבע, בעת הרלבנטית, היה בעל קשרים טובים עם מר אבי גלילי (אבי), אחד ממנהליה ומבעליה של התובעת דאז. אבי שוחח עמו בקשר לרכישת רכב חדש והוא סיפר לו שהוא מצוי במו"מ עם חברה מתחרה. אבי ביקש הזדמנות להציע לו תנאים טובים יותר להתקשרות. בהמשך, אבי נפגש עם הנתבע בביתו של הנתבע, והציע לו עסקה בתנאים הבאים: (א) התובעת תשלם ליבואנית הרכב את ההפרש בין מחיר הרכב החדש לבין המימון שיקבל הנתבע מהמל"ל, ותקבל בתמורה מהנתבע את הרכב הישן על האבזור הקיים בו (שבו היא יכולה לעשות שימוש). (ב) התמורה המלאה לה תהא התובעת זכאית עבור האבזור היא הסכום שיקבל הנתבע מהמל"ל עבור האבזור. זאת, למרות שהתובעת תתקין ברכב החדש מתקנים שמעבר לאלה שאושרו ע"י המל"ל. (ג) הרכב הישן יישאר בחזקתו ובשימושו של הנתבע עד שיקבל לידיו את הרכב החדש המאובזר.(ד) התובעת תשלם לנתבע סך של 10,000 ₪ עבור הסכמתו להתקשרות עמה. הנתבע הסכים להצעה זו. בהמשך להסכמה הנ"ל, התובעת ביצעה את הזמנת הרכב על שמו של הנתבע ושילמה ליבואנית הרכב את התשלומים הראשונים ע"ח רכישת הרכב, במקומו של הנתבע. תשלומים אלה הם למעשה, מחיר המחירון של הרכב הישן בניכוי 19%, שכן זהו ההפרש בין מחיר הרכב החדש לבין הסכום שמקבל הנתבע מהמל"ל לרכישת הרכב החדש). אבי ביקש שהנתבע ימסור לו המחאות לבטחון במקביל להמחאות ששילמה התובעת ליבואנית הרכב, וזאת עד שהנתבע ימסור לתובעת את הרכב הישן ויפוי כוח להעברת הבעלות בו (דהיינו, עם קבלת הרכב החדש) ואת תמורת האבזור מכספי המל"ל. שתי ההמחאות הראשונות (בסך של 34,389 ₪ ובסך של 41,221 ₪) שנתן הנתבע לתובעת הן המחאות הבטחון שנתן הנתבע לתובעת. את ההמחאות מסר הנתבע לתובעת כשהן ריקות, ללא סכום ותאריך ואבי אמר שימלא אותן בהתאם לצורך ולתשלומים שתשלם התובעת ליבואנית הרכב. לטענת הנתבע, במהלך התקופה שבין הרכישה לבין האבזור, נפגש שוב עם אבי לשם התאמת האבזור לצרכיו. כיוון שברכב הישן מותקן הגה חדש יחסית שעלותו בסביבות 105,000 ₪, ולפי העסקה הרכב הישן, על אביזריו, נמסר לתובעת, ביקש הנתבע מאבי לקבל הטבה נוספת. אבי הסכים לתת לנתבע הטבה בשיעור של כשליש משווי ההגה, אך מנגד ביקש שהנתבע יוותר על המעליון המותקן מתחת למרכב הרכב ויסתפק במעליון המותקן ברכב כפי שאושר ע"י המל"ל. הנתבע הסכים לכך, וקיבל מאבי המחאה על סך של 35,000 ₪, כנגדה הפקיד בידי אבי המחאה לביטחון שמספרה 10887. המחאה זו נמסרה ריקה ומולאה ע"י התובעת, היא ההמחאה על סך של 28,000 ₪. בנוסף, בתקופת הביניים, התקלקל הרכב הישן והיה צורך לתקן את המנוע. אבי הפנה את הנתבע למוסך שעובד עם התובעת ובוצע תיקון בסך של 17,000 ₪. אבי ביקש מהנתבע המחאת בטחון גם על סכום זה. לצורך זה נמסרה לתובעת ההמחאה השלישית, על סך של 17,000 ₪. ההמחאה הרביעית על סך של 11,271 ₪, אינה אלא ההפרש בין הסכומים ששילם המל"ל לנתבע עבור אבזור הרכב החדש ובין הסכום שהועבר לתובעת בגין כך. לנתבע הייתה יתרת חובה בחשבונו ולפיכך, לא יכול היה להעביר לתובעת את מלוא הסכום שקיבל מהמל"ל עבור אבזור הרכב כפי שהוסכם בין הצדדים (התקבל מהמל"ל סך של 144,271 ₪ והועבר לתובעת סך של 133,000 ₪ בלבד, שכן חשבון הנתבע היה ביתרת חובה של 11,271 ₪). ההמחאה היא על ההפרש בסך של 11,271₪. המחאה זו, להבדיל מהאחרות, לא נמסרה לבטחון, אך היא נפרעה ואין הנתבע חייב בגינה. הנתבע שילם את הסכום לתובעת בתשלומים כדלקמן: בחודש יוני 2008 או סמוך לכך, שילם תשלום ראשון בסך של 770 ₪ ומסר לתובעת עוד 14 שיקים מעותדים על סך של 750 ₪ כל אחד. הנתבע צירף, בין היתר, דפי חשבון שמעידים על ההפקדה של הסכום שקיבל מהמל"ל, בסך של 144,271 ₪, ביום 13/6/07 ועל העברת הסך של 133,000 ₪ לתובעת ביום 17/6/2007 (נספח ג4) ותשלום הסכומים בסך של 750 ₪ בחודש (נספח ד). כן צירף תדפיסי בנק ללמד שההמחאות הן מחודש יוני 2008 או סמוך לכך כיוון שהמחאות אחרות מאותו פנקס נפרעו בין התאריכים 28/2/2007-28/8/2007. בחקירת מר סטמפל צורף המוצג ת/1, שמאשר 14 תשלומים בסך של 750 ₪ כאמור. למעלה משנתיים לאחר השלמת העסקה, בספטמבר 2009 או סמוך לכך, פנה אבי לנתבע וביקש ממנו לחתום מחדש על יפוי כח להעברת הבעלות ברכב הישן. כך עשה. כעבור זמן קצר חזר אליו אבי והודיע לו שהרכב מעוקל בגין חובות בשני תיקי הוצל"פ בסך של 13,000 ₪.בנקודה זו פרץ הסכסוך בין הצדדים. הנתבע אמר לאבי, שהוא יגיע בהקדם להסדר עם הנושים אך בכל מקרה התובעת זכאית לנקוט בהליכים לביטול העיקולים. אבי כעס על תשובתו ואיים שיפעל כנגד הנתבע באופן שעד מהרה יוטלו על חשבונו עיקולים בסכום גבוה יותר. כך אכן נעשה. זמן קצר לאחר מכן מולא בהמחאות זמן פירעון של 29/9/2009, והן הוצגו לפירעון בבנק אף שהתובעת לא זכאית לסכומים אלה, ולא כובדו. הנתבעת, רעיית הנתבע, שהייתה בבית בעת שאבי הגיע והושגה ההסכמה כמפורט לעיל והייתה עדה לחלק מההתרחשויות, חוזרת על גרסתו של הנתבע. הגרסאות במבחן הראיות והחקירה הנגדית לטענת התובעת, הנתבע פנה אליה כדי לקבל הלוואה לצורך רכישת הרכב החדש, ובנסיבות אלה נחתמו הסכמי ההלוואה. בנוסף, הנתבע הזמין מהתובעת התקנת אביזרים מיוחדים ברכב החדש (ס' 10 לתצהיר). בכך התמצה, לשיטת התובעת, תיאור ההתקשרות. מדובר בשתי עסקאות נפרדות כביכול - הסכם הלוואה שמעוגן בהסכמים בכתב (ויש בגינו חוב) והסכם אבזור, שלא נעשה בכתב (ואין בגינו חוב). בהמשך, בשנת 2008, כשהנתבע לא הצליח לפרוע את ההלוואות, ביקש מהתובעת לסייע בידו במכירת הרכב הישן והתובעת נענתה לבקשתו לפנים משורת הדין וללא כל התחייבות או מחוייבות מצדה ומבלי שערכו של הרכב הישן או תמורתו ייזקפו ע"ח החזר ההלוואה (ס' 21 לתצהיר התובעת). גרסת התובעת באה מפיו של מנהלה, מר סטפמל, שכלל לא היה מעורב בהליך ההתקשרות עם הנתבע. משום מה, ואף שהדברים היו ברורים כבר בתחילת הדרך (הנתבע הגיש בר"ל שנתמכה בתצהיר, ראו דברי ב"כ הנתבעים בק.מ מיום 11/9/11), התובעת לא מצאה לנכון לזמן כעד מטעמה את אבי, שטיפל בעסקה מטעם התובעת, וזאת ללא כל הסבר סביר. מר סטמפל אישר, שאבי טיפל מטעם התובעת בעסקה מול הנתבע. לדבריו, אבי עזב את החברה כשנה וחצי טרם מסירת העדות, אולם עדותו אינה חשובה משום שהכל מתנהל בחברה לפי טפסים ונהלים ידועים או שהכל מובא לידיעתו שלו ולאישורו (עמ' 10 ש' 1-15). הסבר זה אינו משכנע כלל. לא רק שלמר סטמפל אין ידיעה אישית בנוגע לתהליך ההתקשרות עם הנתבע, טעם אשר כשלעצמו, איננו מאפשר ליתן לעדותו משקל רב, אם בכלל, אלא שכידוע, אי-הבאתו של העד פועלת לרעת התובעת ומחזקת את גרסת הנתבע. יתר על כן, גרסת התובעת לא עמדה במבחן החקירה הנגדית. כך, מר סטמפל אישר בעדותו שהנתבע מסר את רכבו הישן לתובעת במעמד קבלת הרכב החדש המאובזר, דהיינו: ביולי 2007, כדי שלא יישאר בלי רכב ולו לרגע אחד (עמ' 14 ש' 3-6). זאת, בניגוד לגרסתו בתצהיר, כאילו רק מספר חודשים לאחר ביצוע עסקת האבזור ומסירת הרכב החדש לנתבע, בשנת 2008 ביקש הנתבע מהתובעת, כטובה מיוחדת, שתסייע בידו למכור את הרכב כדי שיוכל לעמוד בהחזר ההלוואות. הרכב הישן היה, אפוא, אצל התובעת כבר מיולי 2007. לשם מה לקחה התובעת את הרכב הישן כבר אז, אם לא במסגרת העסקה כפי שמציג אותה הנתבע? לתובעת הפתרונים. נראה, כי התצהיר נכתב כפי שנכתב, בניסיון ליצור (ללא הצלחה) הפרדה מלאכותית בין חלקיה של העסקה הכוללת ולהוציא את עניין מסירת הרכב הישן לתובעת מכלל העסקה. זאת ועוד. גרסת התובעת לפיה ההמחאה על סך של 28,000 ₪ ניתנה כהלוואה לצורך רכישת הרכב החדש, כפי שמצוין בהסכם השלישי במפורש "באותיות קידוש לבנה" (ס' 10(ב) לסיכומי התשובה), והוחלפה לבקשת הנתבע בשתי המחאות אחרות (ההמחאה השלישית והרביעית, בסך של 17,000 ₪ ו- 11,271 ₪, בהתאמה) - הופרכה מן היסוד, על כל חלקיה. להזכיר, גרסת הנתבע בעניין זה היא, כי ההמחאה על סך של 28,000 ₪ לא ניתנה לצורך רכישת הרכב, ושתי ההמחאות בסך כולל של 28,271 ₪, אינן תחליף להמחאה על סך של 28,000 ₪. ההמחאה על סך של 28,000 ₪ ניתנה לתובעת כבטחון, כנגד סכום שהתובעת נתנה לנתבע לצרכיו האישיים, כחלק מהעסקה וכפי שסוכם עם אבי, כמפורט לעיל. השיק על סך של 11,271 ₪ הינו יתרת התשלום שהגיע לתובעת עבור האבזור של הרכב. המל"ל העביר לנתבע ע"ח האבזור סך של 144,000 ₪. בשל יתרת חובה בחשבון נבלעו בחשבון 11,271 ₪, שהתובעת הייתה זכאית להם. בסופו של דבר, הנתבע פרע את החוב בתשלומים (הראשון במזומן והשאר, ב- 14 המחאות מעותדות על סך של 750 ₪ כל אחת). ההמחאה על סך של 17,000 ₪ נמסרה ע"י הנתבע לתובעת לבטחון שהנתבע לא יחזור בו מהעסקה, לאחר שצריך היה לבצע תיקון במנוע הרכב הישן, והתובעת מימנה תיקון זה בעלות של 17,000 ₪. ראשית, מר סטמפל לא ידע אם ההמחאות החלופיות נמסרו לידיו ולא ידע מדוע הוחלפה בכלל ההמחאה על סך של 28,271 ₪ בשתי ההמחאות החלופיות (עמ' 14 ש' 18-24) ומתי הוחלפה (עמ' 16 ש' 13-21). שנית, מר סמטפל נאלץ להודות שההמחאה על סך של 11,271 ₪ היא המחאה שנתן הנתבע לתובעת להשלמת תשלומי המל"ל בגין האבזור ולמעשה, אישר את גרסת הנתבע בעניין זה (עמ' 16 ש' 22-24). שלישית, מר סטמפל אישר את גרסת הנתבע לפיה ההמחאה על סך של 11,271 ₪ לא נפרעה היא עצמה, אלא הוחלפה בתשלומים בהמחאות מעותדות על סך של 750 ₪ כל אחת, שנפרעו במלואן (ראו גם הקבלה ת/1 ועמ' 16 ש' 22-24). די בכך שההמחאה על סך של 11,271 ₪ ניתנה לתשלום יתרת החוב של הנתבע לתובעת בגין האבזור, כדי לשמוט את הטענה שההמחאה על סך של 28,000 ₪, שניתנה לגרסת התובעת כהלוואה לצורך רכישת הרכב, הוחלפה בשתי המחאות על סך של 17,000 ₪ ו- 11,271 ₪, כפי שטענה התובעת בתצהיר. יתר על כן, מר סטמפל הודה שההמחאה על סך של 11,271 ₪ שולמה בסופו של דבר. לא ברור, אפוא, על יסוד מה ולמה החליטה התובעת להגישה לביצוע, אף שנפרעה. מעבר לכך, מר סטמפל לא יכול היה לאשר את טענת התובעת ואת גרסתו בתצהיר כאילו ההמחאה על סך של 28,000 ₪ ניתנה כהלוואה לצורך רכישת הרכב כאמור בהסכם השלישי. להבדיל משני התשלומים הראשונים, אין בנמצא ראיה שסכום זה שולם ליבואנית הרכב ועל רקע כל האמור לעיל, נאלץ להודות, כי "יכול להיות שגם נתנו את זה למשה [את הסך של 28,000 ₪ - י.ב.] כדי לכסות לו חוב כזה או אחר" (עמ' 16 ש' 27-28), ולא כהלוואה לצורך רכישת הרכב. זאת, בניגוד לאמור במפורש בהסכם. מעבר לאמור, גרסת התובעת היא טכנית וחסרת פרטים. היא איננה מספקת הסברים לפרטים ותהיות שעולים מחומר הראיות. לעומת זאת, גרסת הנתבע הייתה מפורטת ומהימנה, והיא סבירה יותר ומתיישבת יותר עם כלל הראיות בתיק. הנתבע, בניגוד לתובעת, מתאר בפרוטרוט ובאריכות את הליך כריתת החוזה בין הצדדים. גרסתו כמפורט לעיל, סדורה ושלמה, מספקת הסברים לכל הנתונים ומתיישבת עם הראיות. גרסת הנתבע נתמכת גם בגרסתה של הנתבעת, שעדותה הייתה מהימנה ולא נסתרה ושוכנעתי ממנה, כי ברור היה לצדדים, שמדובר בעסקה שהיא מעין עסקת טרייד-אין. כך, גרסת התובעת איננה מספקת הסבר לכך שמועד הפירעון של כל השיקים הוא 19/9/2009 (עניין שהנתבע נותן לו בתצהירו הסבר משכנע, שלא נסתר בחקירתו). אין בה תיאור של הנסיבות שקדמו למתן כל אחת מההלוואות, שניתנו לנתבע בהזדמנויות שונות ובמועדים שונים, ובמיוחד אמור הדבר ביחס לסכום של 28,000 ₪ (הנתבע, לעומת זאת, מבהיר ומפרט את השתלשלות האירועים שהביאה למתן כל אחד מהסכומים וההמחאות שנתן לתובעת כנגד התשלום). גרסת התובעת איננה מספקת הסבר סביר לכך שאין להלוואה מועד פירעון ולכך שההסכם איננו כולל הוראות מפורטות ומפורשות ביחס להפרשי הצמדה ריבית וכד' (נאמר שבמקרה של ביטול עסקה יוחזר מיידית סכום יתרת ההלוואה כולל הוצאות מימון. הא ותו לא), כמו גם לשאלה מדוע המתינה התובעת כשנתיים וחצי והחליטה להפקיד את השטרות דווקא בספטמבר 2009 (עניין שהנתבע מספק לו הסבר סדור ומשכנע). פרטים אלה כולם מתיישבים יותר עם גרסת הנתבע, שלפיה אין מדובר בהלוואה רגילה, אלא בסכומים שעליו להחזיר לתובעת רק אם יתחרט ויבטל את עסקת רכישת הרכב החדש או את עסקת האבזור. יש לציין, כי בסיכומיה חוזרת התובעת על גרסתה וטענותיה כפי שבאו בתצהיר, בהתעלם משמיעת הראיות, כאילו לא נחקר המצהיר מטעמה וכאילו לא שמטה עדותו את היסוד לטענותיה. שוב הציגה התובעת גרסה פשטנית וחסרת פרטים (לאמור: ניתנה הלוואה כאמור בהסכם, ויש להחזירה); ובחלקה, מתעלמת מפרטים (למשל, מהעובדה שההמחאה היא על סך של 11,271 ולא על סך של 11,000 ₪ ומכך שהוכח שנמסרה כחלק מהשלמת התשלום עבור האבזור, ולא באה להחליף את ההמחאה על סך של 28,000 ₪; ומהעובדה שהוכח שהרכב הישן נמסר לתובעת עם קבלת הרכב החדש ולא חודשים לאחר מכן, בשנת 2008). למעשה, התובעת נשענת בעיקר, אם לא רק, על לשון ההסכם. אלא שלשון ההסכם וההסכם בכלל, אינם חזות הכל. כפי שהוכח, ההסכמים מתייחסים רק לחלק מהעסקה הכוללת (מימון ההפרש שמעבר לתשלום המל"ל עבור הרכב החדש). הם אינם מתייחסים לעסקת האבזור ולמכירת הרכב הישן. ממילא, לשון ההסכם תומכת בגרסת הנתבע, לפיה מדובר בהלוואות שאין עליו להחזיר לתובעת אלא רק במקרה של ביטול העסקה עם התובעת או ביטול העסקה עם יבואנית הרכב. אין מדובר במקרה של עדות בע"פ כנגד מסמך מכתב, כפי שטוענת התובעת. גרסת הנתבע משתלבת היטב עם הכתוב בהסכמים. דווקא לגרסת התובעת אחיזה קלושה בלשון ההסכם. שהרי לא נאמר בהסכמים שיש להחזיר את ההלוואה בכל מקרה ולא נקבעו מועדים ותנאים להחזרתה. נקבע במפורש, כי "במקרה של ביטול העסקה עם חברת יוניברסל מוטורס בע"מ (יבואנית הרכב) או ביטול העסקה עם חברת א.צ.מ יוחזר מיידית הסכום של יתרת ההלוואה לחברת א.צ.מ. ללא כל דיחוי כולל הוצאות מימון". ורק זאת. לא צוין שעל הנתבע להחזיר את ההלוואה בכל מקרה וגם במקרה של ביטול כנזכר. מקרה הביטול לא נזכר כמקרה ספציפי בעל הוראות מיוחדות בעניין ההחזר (כגון: למשל, לו נכתב, כי ככלל יש להחזיר את ההלוואה בתוך שנה או שנתיים ובמקרה של ביטול יש להחזירה מיידית עם הביטול וכיוצ"ב). מקרה הביטול צוין בהסכם כמקרה היחיד שבו יש להחזיר את ההלוואה, והדבר תומך בגרסת הנתבע. אינני סבורה, כי ניתן לפרש את ההסכם באופן שטוענת לו התובעת, אך גם אם יימצא שכך, הרי שלאור כלל נסיבות העניין והתשתית הראייתית שנפרשה בפניי, לרבות יישום כלל הפרשנות כנגד הנסח - אני קובעת, כי הפרשנות הנכונה בהתאם לאומד דעת הצדדים האובייקטיבי היא, שההלוואה תוחזר רק במקרה שעסקת רכישת הרכב החדש או עסקת האבזור לא יצאו אל הפועל. לא נעלם מעיני, כי בעניין אחד לא דייק הנתבע בתצהירו. הנתבע טען בתצהירו כי שתי ההמחאות הראשונות, שאין מחלוקת ששולמו ליבואנית הרכב, נמסרו מבלי שהוא רשם בהן את הסכום לתשלום (ס' 7ד). הנתבע העיד, כי נתן לתובעת שיקים רבים במהלך יחסיו העסקיים איתה (עמ' 22 ש' 20-22), כי יש שיקים שנתן לתובעת עם סכומים ובחלקם לא רשם סכומים (עמ' 24 ש' 3-4) וכן, אישר, כי הסכומים בשתי ההמחאות הראשונות נרשמו בכתב ידו (עמ' 24 ש' 5-6, 9). אשר לשתי ההמחאות הראשונות, אין מחלוקת רלבנטית בין הצדדים. מוסכם שהסכום הנקוב בהסכמים ניתן לנתבע והועבר ליבואנית הרכב כחלק מהתשלום עבור רכישת הרכב החדש, ומוסכם שהנתבע נתן כנגדן את שתי ההמחאות הראשונות. אינני סבורה, כי בנסיבות העניין, יש בפרט זה, שהינו שולי ואינו נוגע לשאלות שבמחלוקת, כדי לגרוע ממהימנות גרסתו של הנתבע ביחס לטיבה הכללי של העסקה וההסכמות שאליהן הגיע עם אבי בשם התובעת, אשר נתמכת, כאמור, בראיות נוספות, לרבות עדותו של מר סטמפל, ההסכם עצמו, ושאר נסיבות העניין כמפורט לעיל. סיכום ביניים התוצאה היא, שאני מקבלת את גרסת הנתבע וקובעת כי ההמחאות הראשונות על סך של 34,389 ₪ ובסך של 41,221 ₪, וההמחאה השלישית על סך של 17,000 ₪ נמסרו לתובעת לביטחון, כדי להבטיח שהנתבע יבצע את עסקת האבזור של הרכב החדש באמצעות התובעת ויעביר לה את הסכומים שיקבל מהמל"ל עבור האבזור, ועל מנת להבטיח שהנתבע ימסור לה את הרכב הישן על האביזרים שבו. הנתבע קיים את חלקו, ולפיכך, לא התקיימו התנאים שמאפשרים את מימוש השטרות. עוד אני קובעת, כי ההמחאה הרביעית, על סך של 11,271 ₪, נפרעה על ידי הנתבע ואין מקום לגבותה פעם נוספת. העיקולים על הרכב הישן אין מחלוקת, כי במועד הגשת התביעה רבצו עיקולים על הרכב הישן בגין חובות של הנתבע בתיקי הוצל"פ שלא קשורים בתובעת. עיקולים אלה הוסרו במהלך ניהול התיק (לאחר ישיבת מהו"ת בספטמבר 2010). האם יש באמור כדי לשנות את מצב הדברים ולהביא לחיובו של הנתבע בתשלום החזר ההלוואה? אינני סבורה שכך. כאמור לעיל, הרכב הישן נמסר לתובעת במועד קבלת הרכב החדש, דהיינו: בסוף יוני- תחילת יולי 2007. לגרסת הנתבע שלא נסתרה, במועד זה גם חתם הנתבע על יפוי כח לתובעת להעברת הבעלות ברכב (עמ' 23 ש' 24-28). מפלט משרד הרישוי עולה, כי העיקול הראשון על הרכב הוטל ביום 16/12/2008, כשנה וחצי לאחר שהעסקה הושלמה והחזקה ברכב הישן הועברה לתובעת (ראו תדפיס משרד הרישוי, שהוגש במסגרת בקשה 11 בתיק). לא ברור מדוע התובעת לא נקטה בצעדים להעברת הבעלות ברכב הישן משך תקופה ארוכה זו (ואם נקטה צעדים, הם לא הוכחו והתובעת לא פירטה בעניין דבר). הנתבע קיים את חלקו בהסכם בכך שמסר לתובעת רכב נקי מכל עיקול ושיעבוד ויפוי כח להעברת הבעלות ברכב לפי דרישתה. הטלת העיקולים לא נעשתה בהסכמתו ומשהוטלו, כשנה וחצי לאחר השלמת העסקה, עשה הנתבע כל שביכולתו להסירם (עניין שכרוך מבחינתו בהסדרת החוב בתיקים שבהם הוטלו העיקולים). כל זאת, כאשר מנגד אין התובעת עצמה נוקטת צעדים משפטיים להסרת העיקולים, על אף שהיא הבעלים האמיתי של הרכב ובעלת החזקה בו, ולצורך הקטנת נזקה. הנה כי כן, התובעת אחראית במידה רבה לנזקה בגין הטלת העיקולים, אם וככל שנגרם. בנוסף, התובעת לא הוכיחה את הנזק שנגרם בגין הטלת העיקולים. לטענת התובעת, במועד הסרת העיקולים שווי הרכב הוא כ- 15,000 ₪. התובעת לא הביאה ראיה לשווי הרכב, כגון: מחירון הרכבים המשומשים או חוו"ד או ראיה למחיר שבו מכרה את הרכב ללקוח אחר. סכום נטען זה אינו כולל את שווי הציוד שהיה מותקן ברכב וניתן היה לעשות בו שימוש. התובעת לא הוכיחה כי משך כל התקופה שעד הטלת העיקולים עמד על הפרק לקוח שהיה מעוניין ברכישת הרכב הישן, ולא הוכיחה מה עשתה בציוד שהיה מותקן ברכב הישן. מאידך, הנתבע המציא מחירון שממנו עולה, כי באפריל 2007 היה שווי הרכב 80,000 ₪, ובעת מסירתו של הרכב הישן לידי התובעת בפועל, היה שוויו לפי המחירון 76,000 ₪. הכל ללא האבזור המיוחד שהיה מותקן בו. סכומים אלה קרובים לסכומים ששילמה התובעת לצורך רכישת הרכב החדש בשתי ההמחאות הראשונות. בכל מקרה, גם אם היה מקום להטיל חלק מהאחריות בנדון על הנתבע (ולא קבעתי שכך), הרי שהתובעת לא הגישה תביעה חלופית לפיצוי על הנזק שנגרם לה בגין העיקולים שהוטלו על הרכב (ככל שנגרם). התביעה היא תביעה שטרית ואין התובעת זכאית לפרוע את השטרות שהוגשו לביצוע או מי מהם, בגין הטלת העיקולים בנסיבות כמפורט לעיל. סוף דבר ההתנגדות לביצוע השטרות מתקבלת והתביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ (לפי התיקון לתקסד"א אין להוסיף על הסכום מע"מ). תיק ההוצל"פ ייסגר. שטרביצוע שטרהתנגדות לביצוע שטר