מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא החלפת הרכב ועדת השחרורים: בפנינו עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים מיום 13.3.12 (להלן: "הוועדה"), אשר דחתה את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם. לחילופין מבקש העותר להשיב את הדיון בבקשתו לוועדה, בפני הרכב אחר, אשר יקבל לידיו מסמכים והסברים בדבר התהליך הטיפולי שעבר במהלך מאסרו. כללי 1. העותר, יליד 1952, מרצה את מאסרו השני למשך 7 שנים וחודשיים , אשר נגזר עליו בת"פ 6058/07 (בימ"ש המחוזי בחיפה), בגין עבירות גניבה, איומים , 11 עבירות מרמה בנסיבות מחמירות, העלבת עובד ציבור, עושק, קבלת דבר במרמה, גניבת נכס שבפיקוחו, סחיטה באיומים, עבירות מס, העלבת עובד ציבור, תקיפה, היזק לרכוש במזיד, איומים ותקיפה בנסיבות מחמירות. כן הוטל על העותר לפצות את המתלוננים בסכום של 66,000 ₪, מתוכו שילם סכום של 19,000 ₪ בלבד. 2. עפ"י גזה"ד שבגינו מרצה העותר את עונש המאסר נושא העתירה, שצורף כנספח ב' לתגובת המשיב 2 (להלן: "המשיב"), הורשע העותר בעבירות שנבעו מעיסוקו במתן הלוואות חוץ בנקאיות שהציע למתלוננים בסכומים שנעו בין 5,000 ₪ ועד 100,000 ₪. הלווים, אנשים קשי יום, הפקידו בידיו שיקים להבטחת החזרי ההלוואות. בחלק ניכר מהמקרים הוא לא נתן להם את סכום ההלוואה או שנתן סכומים חלקיים וקטנים, אך חרף זאת הוא עשה שימוש בשיקים בסכום של 383,562 ₪ וסיחר אותם לצדדים שלישיים. עקב מעשים אלה הסתבכו חלק מהלווים בהליכי משפט אזרחיים, בגין תביעות שהגישו אותם צדדים שלישיים וחלקם האחר נותר חשוף לכך בעתיד. בנוסף הורשע העותר בעבירת מרמה כלפי נערה עמה ניהל מערכת יחסים קרובה מאוד, תוך מצג שווא בדבר היותו רווק, ובמהלכה היא הרתה לו והפילה. העותר הצליח לגרום לה לתמוך בו כספית ולהפקיד בידיו כספים שקיבלה וחסכה, הוא השיב לה רק חלק מהסכום ונותר חייב לה 10,000 ₪. 3. להשלמת התמונה נעיר, כי במהלך מעצרו של העותר בגין התיק נושא המאסר הנוכחי הוא הורשע בשני תיקים בגינם הוטל עליו עונש של 7 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, במהלך מאסרו הוא הורשע בתיק נוסף בביצוע עבירות סחיטה באיומים, מרמה וגניבה, בגינן נדון למע"ת וכן חוייב לשלם לקורבנות פיצוי בסך של 100,000 ₪, מתוכו שילם נכון למועד הדיון בפני הוועדה 56,000 ₪. כמו כן, במהלך חופשה שקיבל במהלך מאסרו נושא הדיון שבפנינו, ביצע העותר עבירת אלימות כלפי קטין שרב עם בנו ואיים עליו. בגין מעשים אלה הוא נדון ל-6 חודשי מאסר בפועל במצטבר למאסר אותו הוא ריצה וחויב גם בפיצוי הקטין בסכום של 3,000 ₪, שלא שילם. 4. העותר הורשע בעבר בעבירות מרמה בנסיבות מחמירות, תגרה, זיוף, איומים, סחיטה באיומים, גניבה, העלבת עובד ציבור, אלימות ועושק. בגין עבירות אלה הוא ריצה עונשי מאסר בפועל ואף זכה לשחרור מוקדם ביום 21.11.04. הדיון בפני הוועדה 1. ביום 6.3.12 דנה הוועדה לראשונה בעניינו של העותר אך הדיון נדחה לצורך קבלת עמדת המשטרה ביחס לשחרורו המוקדם. 2. ביום 13.3.12 התכנסה הוועדה בשנית והיו בפניה מסמכי ההליך הפלילי בו הורשע העותר, גליון ר"פ, והמסמכים כדלקמן: טופס 903 מיום 16.11.11 לפיו העותר שוהה באגף אסירי עבודה ומתפקד במטבח, תפקודו תקין, הוא שימש כחונך לאסיר השגחה, היה בסבב חופשות, אולם חופשותיו הופסקו בשל תקיפת הקטין. הוא קיים שיחות פרטניות עם עו"ס והביע רצון לשינוי באורחות חייו ולהשתקם. דו"ח סוציאלי מיום 10.8.11 לפיו ההתרשמות היא מאסיר שקט שקיים שיחות פרטניות עם עו"ס במשך כשנה על חיי המשפחה, העבירה ודפוסי התנהגותו. הוא בעל מוטיבציה לשינוי אורחות חייו ודפוסי התנהגותו, מבקש להשתקם, לקבל הכוונה מחוץ לכותלי בית הסוהר ולהיפגש עם נציגת רש"א לבחינת התאמתו לבניית תוכנית שיקום. דו"ח סוציאלי מיום 6.12.11 ממנו עולה, כי העותר נפגש עם נציגת רש"א לשם בחינת התאמתו לבניית תוכנית שיקום וההתרשמות היתה, כי הוא לא עבר תהליך טיפול ממשי במסגרת בית הסוהר באופן שתוכנית רש"א תהיה המשכו של תהליך. עוד נכתב, כי המוטיבציה הגבוהה שמביע העותר באשר להשתלבות בתוכנית שיקום היא מילולית בלבד. לא ניכר, כי קיימת אצלו הזדקקות ממשית לטיפול ועל כן הוא לא יוכל להפיק תועלת ממשית מטיפול בשלב זה. חוו"ד רש"א מיום 14.9.11 מעלה, כי העותר הביע מוטיבציה מילולית להשתלבות בתכנית שיקום, הוא מעוניין בעזרה סביב חזרתו לקהילה ושילובו באזור מגוריו ומעוניין בשחרור מוקדם על מנת לחזור לביתו. הוא לא הביע הזדקקות טיפולית ממשית והפחית מאחריותו ביחס להרשעתו בתקיפת הקטין במהלך מאסרו. גם בהתייחס לעבירות המרמה, ההתרשמות היא מאסיר אשר אינו רואה דפוס בעייתי בהתנהלותו אלא מתייחס למעורבותו באירועים שונים כאירועים נקודתיים ולא כדפוס התנהגות בעייתי. לכן ההתרשמות היתה כי בשלב זה קיים ספק בנוגע ליכולתו של העותר להפיק תועלת מתהליך טיפולי, הומלץ להפנותו לבדיקת התאמה לתוכנית שיקום ולשלבו בקבוצה לשליטה בכעסים. תוכנית רש"א מיום 23.2.12 במסגרת הקהילה במועצה המקומית שלומי לפיה יהיה על העותר להגיע לשיחה טיפולית פרטנית אחת לשבוע במחלקת הרווחה ולעבוד ב"פסגות תמר". 3. ביום 25.3.12, לאור בקשת ב"כ העותר, הועבר לידיו דו"ח עו"ס המהווה תוספת עדכון לוועדת השחרורים שלא היה בפני הוועדה (צורף כנספח י"ב לתגובת המשיב), לפיו העותר היה במסגרת טיפול פרטני עם עו"ס בבית סוהר מעשיהו. הטיפול נסב סביב העבירות בגינן הוא מרצה מאסר. העותר גילה תובנה ראשונית לבעיות האלימות ושיתף פעולה עם גורמי הטיפול. ההתרשמות היתה כי הוא זקוק להמשך טיפול , והוא אף הביע מוטיביציה לכך. עם זאת הניסיון לא צלח עקב מצוקת מקום בקבוצה. הוצע לו להשתתף בקבוצה לשינוי דפוסים ולא בקבוצה לשליטה בכעסים, כפי שמופיע בפרוטוקול הוועדה, אך בשל העובדה שהוא החל בתהליך מול רש"א הוא לא יכול היה לקחת חלק בקבוצה. באשר לתוכנית רש"א ההתרשמות היתה כי העותר מביע מוטיבציה להשתלבות בתוכנית שיקום אך הפחית מחומרת מעשי המרמה ותקיפת הקטין ואינו רואה דפוס בעייתי בהתנהלותו. ההתרשמות היתה כי המוטיבציה שלו מילולית בלבד והוא אינו מבטא הזדקקות טיפולית ממשית. הוא לא נמצא מתאים לתוכנית רש"א והוצע לו טיפול פרטני או בקבוצה אולם הוא בחר לקדם את התוכנית מול רש"א. בפגישה שנייה שלו עם רש"א השתקפה התנהלותו הכוחנית, ניכר כי חל שינוי מסויים בעמדתו והוא הביע תובנה ראשונית לצורך בטיפול ובשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות. לכן חודשו חופשותיו ונציג רש"א מצא אותו מתאים לבניית תוכנית בפיקוחה. 4. ב"כ העותר טען בוועדה שדחיית הדיון היתה לצורך קבלת עמדת המשטרה ולא לצורך בחינת שיקומו של העותר והמשטרה לא מתנגדת לשחרורו המוקדם. עוד טען, כי העותר מרצה מאסר ממושך והוא עבר כברת דרך שלא ניתן להתעלם ממנה, כולל סדנאות בהן השתתף בזמן המאסר, למעט קורס שליטה בכעסים. מדובר באסיר עבודה שיצא לחופשות עד לאירוע תקיפת הקטין בגינו הופסקה יציאתו לחופשה למשך שנה, שחודשה לפני כארבעה חודשים. הוא שימש כאסיר תומך ועבר טיפול פרטני. לטענת ב"כ העותר הנתונים שבפני הוועדה אינם מלאים שכן עו"ס הכלא היתה צריכה להעביר דו"ח מפורט יותר לגבי הטיפול שעבר העותר. תוכנית רש"א שהוגשה מתאימה ויש חשיבות לשחרור העותר גם מבחינה משפחתית. באשר לפיצויים שהוטלו עליו העותר פנה למרכז לגביית קנסות לצורך פריסת הפיצויים לתשלומים אך טרם הושג הסדר. 5. ב"כ המשיב עמד בוועדה על פרטי העבירות בהן הורשע העותר וחומרתן והדגיש את העובדה שמסכום הפיצוי בסך 66,000 ₪ שהוטל עליו שילם העותר רק 19,000 ₪. בתיק נוסף בו הורשע במהלך מאסרו בגין עבירות סחיטה באיומים, גניבה בידי מורשה ומרמה הושת עליו פיצוי בסך של 100,000 ₪ ומתוך סכום זה הוא שילם רק 56,000 ₪. כמו כן הוטל עליו תשלום פיצוי לקטין אותו תקף במהלך חופשה ממאסר בסך 3,000 ₪ שטרם שולם. ב"כ המשיב עמד גם על עברו הפלילי המכביד של העותר וטען, כי הוא הפך את עבירות המרמה למשלח יד של ממש וכי מדובר באדם אלים שאינו בוחל באלימות חמורה גם מול קטין. ב"כ המשיב טען כי לאור עברו של העותר קיים ספק רב בתוכנית רש"א המוצעת, שאינה חזות הכל. התוכנית אינה רלבנטית לעותר שכן עניינה עבודה במשך 6 ימי השבוע ולא נותר זמן לשיקומו. במהלך המאסר העותר לא הביע נזקקות טיפולית ורק כאשר היה לו אינטרס בתוכנית רש"א הביע צורך בכך. אי תשלום הפיצויים מצביע על אי לקיחת אחריות וחרטה וגם מטעם זה יש לדחות את הבקשה לשחרור מוקדם. 6. העותר הביע בפני הוועדה חרטה על מעשיו ותלה את הרשעתו במרמת הנערה, תוך שאמר כי היא "עשתה כל דבר אפשרי כדי למרר את חייו", וציין כי אינה קטינה. באשר להרשעתו בפרשת ההלוואות אמר "רציתי להשיג כסף קל ונפלתי" ובאשר לתקיפת הקטין אמר, כי מדובר ב"אינסטינקט של אבא, משכתי לו באוזן" וכי נהרסו לו החיים. בנוסף הוא סיפר על הטיפול שעבר בכלא. החלטת הוועדה 1. הוועדה הדגישה את חומרת המעשים בביצועם הורשע העותר ועמדה על כך שבמהלך מאסרו הוא נדון בגין עבירות שביצע בתיקים קודמים וחוייב בפיצויים לקורבנות, שרק מקצתם שולמו. גם את הפיצויים בגין העבירה הנוספת בה הורשע במהלך חופשתו ממאסר הוא לא שילם. עברו הפלילי של העותר מכביד ולמרות שזכה לשחרור מוקדם בשנת 2004 הוא שב לדרכו העבריינית והפר את האמון שניתן בו ע"י ועדה קודמת. מעברו של העותר עולה, כי הוא סיגל את עבירות המרמה כמשלח יד וליווה את מעשיו באלימות. תוכנית השיקום של רש"א כוללת פיקוח של שנה בעוד יתרת המאסר הינה כשנתיים. 2. הוועדה אמרה כי הדו"ח הסוציאלי ונתוני שב"ס מעלים, כי התנהגותו של העותר במהלך המאסר תקינה אך לא ניתן להתעלם מכך שבעת יציאתו לחופשה הוא ביצע עבירת אלימות. עוד הוברר, כי הוא לא עבר תהליך טיפול ממשי במסגרת שב"ס באופן שתוכנית רש"א תהיה המשך של התהליך. 3. לדעת הוועדה התוכנית המוצעת אינה הולמת את נתוני השיקום הנדרשים לו, וזו גם מסקנת עו"ס שב"ס. מהדו"ח עולה כי המוטיבציה של העותר לשיקום מילולית בלבד, ללא מודעות להזדקקות ממשית, ולכן ללא יכולת להפיק תועלת מטיפול. תוכנית רש"א לטיפול חד שבועי במסגרת שירותי הרווחה של הרשות המקומית אינה הולמת והעותר לא נטל חלק בסדנא לשליטה בכעסים עליה הומלץ לו. 4. לדעת הוועדה תוכנית רש"א אינה חזות הכל והיא לא רלבנטית לבעיות העותר לאור העבירות בהן הורשע. אין בה מענה שיקומי טיפולי ויש בה להצביע על מניע משני ולא על מניע אמיתי לשיקום, ובנוסף לא ניתן להתעלם מכך שהפיצויים לא שולמו. 5. באיזון בין אינטרס העותר לשחרור לבין האינטרס הציבורי שוכנעה הוועדה כי האינטרס הציבורי להרחקתו של העותר מן החברה ולהשלמת ריצוי עונשו גובר ולכן דחתה בקשתו לשחרור מוקדם. נימוקי העתירה 1. החלטת הוועדה בלתי סבירה לחלוטין שכן העותר עומד בכל הקריטריונים והוא ראוי לשחרור. לא הונחה כל תשתית לכך ששיחרורו יסכן את שלום הציבור. 2. התנהגותו של העותר היתה תקינה במהלך מאסרו. הוא אסיר עבודה, תומך באסיר אחר, מצוי בסבב חופשות והוכנה עבורו תוכנית רש"א. 3. הוועדה שגתה בקביעתה לפיה העותר לא עבר הליך של טיפול שכן היא התבססה על נתונים חלקיים ולא מלאים. העותר עבר הליך טיפולי לאורך שהייתו במאסר ולאחר שהועבר לכלא מעשיהו היה בטיפול פרטני במשך כשנה וחצי. 4. הנמקת הוועדה לפיה עו"ס שב"ס סבורה שהעותר לא עבר הליך טיפולי שגויה שכן כל הדו"חות הסוציאליים של העותר חיוביים. בהמשך שוב שגתה הוועדה כאשר ייחסה את הצורך בקורס שליטה בכעסים לגורמי שב"ס שכן מדובר בעמדת רש"א ולא עמדת שב"ס. לכן שגתה הוועדה כאשר סברה, כי עו"ס הכלא סבורה שהעותר לא מתאים לשיקום. 5. תוכנית רש"א שהיתה בפני הוועדה נכונה ומתאימה לעותר. 6. הוועדה התעלמה מנתונים חשובים בשקילת המסוכנות שכן היא נתנה משקל יתר לחומרת העבירות ולעברו הפלילי של העותר. הוועדה התעלמה מכך שהעותר יוצא לחופשות, משטרת ישראל ושב"ס לא מתנגדים לשחרורו, ואין מידע מודיעיני ממשטרת ישראל או מטעם שב"ס השולל את שחרורו המוקדם. 7. העותר טרם סיים לשלם את הפיצויים אולם הוועדה התעלמה מכך שהוא מתאמץ לשלמם ואף שילם חלק ניכר מהם. שגתה הוועדה בהתעלמה מכך שהעותר ריצה עונש מאסר מלא של 7 חודשים בגין קנס, עונש מאסר ממנו, בהתאם לחוק, אין שחרור מוקדם ועל כן רוצה במלואו. העותר פנה למרכז לגביית קנסות שמתעלם מבקשותיו לפריסת הפיצויים לתשלומים. 8. בטיעוניו בפנינו טען ב"כ העותר, עו"ד קידר, כי הדו"חות הסוציאליים שהוגשו לוועדה היו שגויים ולכן הוא עתר לקיום דיון חוזר בפני הוועדה שכן לא היו בפניה נתונים לפיהם העותר עבר טיפול פרטני במשך שנה בכלא מעשיהו. כמו כן, טוען ב"כ העותר שהוועדה לא התייחסה לכל הטיעונים שטען בפניה, שהתעלמה מההליך הטיפולי שעבר העותר ונתנה משקל יתר לחומרת העבירות שעבר. תגובת ב"כ היועמ"ש 1. חומרת מעשיו של העותר מהווה נתון מבין מכלול הנתונים שעל הוועדה לשקול בבואה להחליט אם אסיר ראוי לשחרור על תנאי ממאסר לאור סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א- 2001 (להלן: "החוק"). חומרת המעשים מתחדדת על רקע היותם דפוס רצידביסטי וחוזר של עבריין החל משנת 1997. 2. העותר ריצה בעבר עונש מאסר בגין עבירות דומות ואף זכה לשחרור מוקדם במסגרתו התחייב כי לא יחזור על מעשיו. לא חלף זמן רב והעותר שב וביצע עבירות דומות. שחרורו הקודם התאפשר בכפוף להתחייבותו לשקם את עצמו ומשפחתו אך העותר הפר את האמון שניתן בו על ידי מערכת המשפט ומשפחתו וזמן קצר לאחר מכן ביצע עבירות דומות. 3. העותר לא בחל באמצעים על מנת להוליך שולל את קורבנותיו התמימים. תוכנית השיקום המוצעת לפיה העותר יעבוד ויגיע אחת לשבוע לשיחות עם עו"ס במועצה מקומית שלומי לא מאיינת את המסוכנות הנשקפת ממנו וזאת על רקע העבירות אותן הוא מרצה, עברו הפלילי והתרשמות רש"א מיום 14.9.11. 4. העותר אינו רואה דפוס בעייתי בהתנהגותו, לא מביע נזקקות טיפולית ממשית ומביע מוטיבציה מילולית בלבד לשיקום. 5. העותר לא שילם את הפיצויים אשר הושתו עליו וצדקה הוועדה כשהתחשבה בנתון זה במכלול השיקולים אותם שקלה. 6. החלטת הוועדה סבירה ולא נפל בה פגם אשר יצדיק את התערבות בימ"ש ולכן יש לדחות את העתירה. 7. בדיון בפנינו טענה ב"כ המשיב כי החלטת הוועדה לדחות את הבקשה התבססה לפחות על 9 טעמים ובהם: העובדה שבעבר העותר שוחרר שחרור מוקדם בכפוף לתוכנית רש"א שכללה שיחה שבועית והוא שב לבצע אותן עבירות וחזר לרצות מאסר ממושך; מדובר בעותר רצידיביסט ועברו הפלילי מלמד על כך; תוכנית רש"א המוצעת דלה בנסיבותיו, העותר לא שילם את מלוא הפיצוי, ולא עבר טיפול ממשי מספיק. דיון והכרעה 1. כלל הוא, כי אסיר שנגזר עליו עונש מאסר ירצה את מלוא תקופת מאסרו ולא עומדת לו זכות קנויה לקיצור עונשו (ראה דברי כב' השופטת פרוקצ'יה ב- רע"ב 2546/06 גית נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 1.8.2006, [פורסם בנבו], דברי כב' השופט פוגלמן ברע"ב 6936/07 אוחנה נ' ועדת השחרורים, מיום 25.9.2007 [ פורסם בנבו]), ודברי כב' השופט מלצר 2. סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א-2001 (להלן: "החוק") קובע כי בבוא ועדת השחרורים להחליט אם אסיר ראוי לשחרור על תנאי היא תשקול את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא ולשם כך תביא הוועדה בחשבון, בין השאר, את אופי העבירה נושא מאסרו; הרשעותיו הקודמות וחומרתן; אופי התנהגותו בכלא ומידת שיקומו; מעורבות בפעילות עבריינית בתוך הכלא או מחוצה לו; וחוות הדעת המקצועיות שניתנו בעניינו ועוד (רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236; רע"ב 205/08 עסילה נ' ועדת השחרורים, [פורסם בנבו], מיום 24.6.08). הנטל לביסוס ההצדקה לשחרור על-תנאי מוטל על האסיר, ועליו לשכנע את הוועדה, כי התנאים האמורים מתקיימים בעניינו. 3. הלכה היא, כי בית המשפט לא ימיר את שיקול דעתו בשיקול דעתה של ועדת השחרורים והוא יתערב בהחלטתה רק אם שוכנע, כי זו חורגת באופן ממשי ממתחם הסבירות (ראה דברי כב' השופט דנציגר ברע"ב 2669/10 שרון רווח נ' מדינת ישראל, מיום 29.4.10 [ פורסם בנבו]), ודברי כב' השופט מלצר בסעיף 32 לפסה"ד בבג"צ 6067/11 ואח' הפצ"ר ואח' נ' הועדה לעיון בעונש ואח', ניתן ביום 2.2.12)). ברע"ב 3686/10 גנאמה ואח' נ' ועדת השחרורים, [פורסם בנבו], מיום 9.12.10, קבע כב' המשנה לנשיאה, כתוארו אז, כב' השופט ריבלין כי "יודגש כי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אינו פועל כערכאת ערעור על החלטת הוועדה, אלא הוא בוחן את החלטת הוועדה כהחלטה מינהלית, ומכאן שהתערבותו של בית המשפט תיעשה רק במקרים בהם קמה עילה מאלה המאפיינות את המשפט המינהלי כנגד החלטת הוועדה. על בית המשפט לשמור על מרחב של שיקול דעת לוועדה בהחלטתה לגבי שחרור אסירים, ולהתערב בהחלטותיה רק אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני". מאחר והסמכות להחליט על שחרורו של אסיר נמסרה לוועדה ולא לבית המשפט בית המשפט מצמצם עצמו לבחינת השאלה אם הוועדה נתנה את דעתה לשיקולים שהיה עליה לשקול ואם היא טעתה במלאכת האיזונים בין אותם שיקולים. 4. שאלת סיכויי שיקומו של אסיר לאחר שחרורו נבחנת על סמך חוות דעת של גורמי הטיפול, בהתחשב בהליכי טיפול שעבר במהלך מאסרו ובהתחשב במידת לקיחת אחריות על מעשיו ובהבנתו את חומרתם. מן הכלל אל פרט 5. עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי היא אינה חורגת ממתחם הסבירות והיא ערכה איזון בין מכלול השיקולים הנדרשים עפ"י החוק. הוועדה התייחסה ,בין היתר, לחוות דעת גורמי הטיפול בעותר מהם עולה, כי העותר לא רואה דפוס בעייתי בהתנהלותו העבריינית ואף משליך אחריות על קורבנותיו. בדו"ח העו"ס העדכני מיום 25.3.12 צוין, כי העותר הפחית מחומרת מעשיו וההתרשמות של נציגת רש"א היתה, כי הוא מביע מוטיבציה מילולית בלבד להשתלבות בתוכנית שיקום ואינו מבטא הזדקקות טיפולית ממשית. הפחתת העותר מחומרת מעשיו עולה גם בדברים שאמר בפני הוועדה, כפי שהובאו לעיל, מהם ניכר שאינו מפנים את אחריותו למעשים. 6. הוועדה התחשבה, ובצדק, גם בחומרת העבירות שביצע העותר, עבירות בהן כבר הורשע גם בעבר ובעובדה כי זכה לשחרור מוקדם ממאסר קודם בתוכנית רש"א אך הפר את האמון שניתן בו, שכן יש בכך כדי ללמד על מסוכנותו ועל כך שלא ניתן לתת בו אמון שלא יחזור לרמות אחרים. גם עבירת האלימות כלפי קטין שעבר העותר במהלך חופשה ממאסרו מעידה על מסוכנותו ועל כך שאין עליו מורא החוק ועל דפוס ההתנהגות האלים שטמון בו. התנהגות זו מצדיקה את החלטת הוועדה גם אם התנהגותו של העותר בין כתלי בית הסוהר תקינה. 7. גם אם העותר עבר תהליך טיפולי בין כותלי בית הסוהר, כפי שנכתב בחוות הדעת המעודכנת של גורמי הטיפול מיום 25.3.12 שלא היתה בפני הוועדה, החלטת הוועדה לא חורגת ממתחם הסבירות לאור התרשמות גורמי הטיפול כפי שמופיעה באותה חוות דעת בהתבסס על מפגשיו של העותר עם נציגת רש"א. 8. הוועדה לא התעלמה מתוכנית רש"א שהוצגה בפניה וגם בפנינו (ראה נספחים יא' לתגובת המשיב) אך קבעה, ובצדק, שאין בה די כדי להוכיח את סיכויי שיקומו שכן היא חלה רק על מחצית תקופת הרישיון, מקדישה חלק עיקרי לעבודתו ולא נותנת מקום מספיק לטיפול בו, בהתחשב בכך שגם עפ"י חוות הדעת של עו"ס הכלא מיום 25.3.12 הוא לא השתתף בכל הקבוצות הטיפוליות להן היה זקוק, גם אם מנימוקים שלא קשורים בו. 9. לאור האמור לעיל באשר לחווה"ד של עו"ס הכלא מיום 25.3.12 שלא היתה בפני הוועדה, ולמסוכנותו של העותר, איננו נעתרים לבקשת העותר להחזיר את הדיון בבקשתו לשחרור על תנאי לוועדה על מנת שתעיין בחוות הדעת הנ"ל. 10. לאחר שעייננו בהחלטת הוועדה נושא העתירה, בכתבי הטענות ובנספחים שצורפו אליהם ובטיעוני ב"כ הצדדים בפנינו הגענו למסקנה כי גם מבלי להתייחס לעובדה שהעותר לא שילם את מלוא הפיצויים שהושתו עליו, החלטת הוועדה, המתבססת על מסוכנותו של העותר כפי שהוכחה ממעשיו, עליהם אינו לוקח אחריות מלאה, על עברו הפלילי ועל העדר סיכוי שיקום בהתבסס על חוות דעת של גורמי הטיפול ורש"א, החלטת הוועדה סבירה ומוצדקת. 11. אנו דוחים את העתירה. 1 מאסרשחרור מוקדם מהכלאועדת השחרורים