תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכה את בית-המשפט להכריע בנושא הטלת הוצאות. זו לשונה: "(א) בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן - הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו". התקנה רחבה דיה כדי להסמיך את בית-המשפט להשית את הוצאות ההתדיינות על נתבע גם אם בסופו של יום נדחתה התובענה נגדו, זאת כחריג לכלל הרחב ובהתקיים טעם מבורר לכך. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חיוב הנתבע בהוצאות למרות שהתביעה נגדו נדחתה: תביעה כספית בסדר דין מהיר לתשלום סך של 17,731 ₪ בגין נזקי רכוש שמקורם בתאונת-דרכים. א. ההליך והצדדים לו 1. התובעים הם בעלים במשותף של רכב טויוטה מ.ר. 2440061 (להלן רכב התובעים). נטען כי במועד הרלוונטי להליך היה רכב פולקסווגן מ.ר. 8528318 (להלן הרכב הפוגע) בשימושו של נתבע 1 (להלן הנתבע) וכי הנתבע הוא שנהג ברכב הפוגע כשארעה התאונה שעליה נסב ההליך. במועד הרלוונטי לתובענה ביטחה נתבעת 2 (להלן גם המבטחת) את השימוש ברכב הפוגע. 2. ביום 2.5.2010 ארעה תאונה בה היו מעורבים רכב התובעים והרכב הפוגע (להלן התאונה). לטענת התובעים פגע הרכב הפוגע ברכבם כשעמד בחניה ובעצירה מוחלטת, כשהנתבע עצמו הוא שנהג ברכבו. עקב התאונה נהדף רכב התובעים ופגע ברכב נוסף שעמד בסמוך אליו, אף הוא בחניה מוחלטת. התובעים ביקשו להשית על הנתבע את נזקיהם והוצאותיהם שנגרמו בעטיה של התאונה, כלהלן: 13,352 ₪ בגין נזק ישיר שנגרם לרכב התובעים לפי חוות-דעת שמאי, שכ"ט השמאי בסך 900 ₪, נזק עקיף בשל ביטול זמן, השבתת הרכב ועוגמת נפש בסך כולל של 3,000 ₪ והפרשי הצמדה ליום הגשת ההליך בסך 478 ₪. עוד ביקשו כי המבטחת תחוב כלפיהם ביחד ולחוד עם הנתבע. 3. הנתבע הגיש כתב-הגנה בו הכחיש הכחשה סתמית וגורפת את מלוא טענות כתב-התביעה מבלי לבאר אם הרכב הפוגע היה מעורב בתאונה, מבלי לציין מי נהג ברכב הפוגע במועד התאונה ומבלי לפרט גרסה משלו על-אודות נסיבות התאונה. בתצהיריו חזר בו מהכחשתו, הודה באירוע התאונה ובכך שהוא שנהג ברכב הפוגע כשהתרחשה. לטענתו החליק הרכב הפוגע והוא סטה ימינה כדי למנוע התנגשות עם רכב שבא ממול ופגע ברכב התובעים. יחד עמו נכחה ברכב אשתו באסמה (להלן אשת הנתבע). 4. המבטחת כפרה בקיומו של כיסוי ביטוחי לתאונה משני טעמים: האחד, כי בעת התאונה נהג ברכב הנתבע לא הנתבע עצמו אלא נהג שגילו מתחת לגיל 30 שלא היה מורשה לכך לפי פוליסת הביטוח שהונפקה לרכב ובאופן ששולל כיסוי ביטוחי לתאונה. השני, כי לאחר התאונה נמסרו למבטחת פרטים כוזבים על-אודות אירוע התאונה וזהות מי שנהג ברכב הפוגע בתאונה, באופן שמפקיע אף הוא את הכיסוי הביטוחי. 5. עצם אירוע התאונה, גרימתה על-ידי הרכב הפוגע והסבת נזק לרכב התובעים כנטען בכתב-התביעה אינם שנויים במחלוקת. כך גם אין מחלוקת שפוליסת הביטוח שהנפיקה הנתבעת לרכב הפוגע אינה גורפת ובלתי מסויגת. כפי שעולה מן הפוליסה שהציגה הנתבעת, וכפי שאף ציינו בעלי-הדין בסיכומיהם, אין כיסוי ביטוחי לנהיגתו של נהג שגילו מתחת שלושים שנה. המחלוקת בין הצדדים נסבה על זהות הנהג שנהג ברכב הפוגע בזמן התאונה. הצהרה מפורשת על כך באה מפיו של חוקר המבטחת שהובא לעדות מטעמה [עמ' 30 ש' 19-17, עמ' 33 ש' 24-16]. ההכרעה במחלוקת משליכה על קביעת אחריות כל אחד מהנתבעים לנזקיהם של התובעים. 6. מטעם התובעים העידו התובע, מר אוסאמה אלסעד (להלן אוסאמה) ומר סעד עביל, לגביו נטען שהיה עד ראיה לתאונה (להלן עביל). מן הצד האחר של המתרס העידו הנתבע ואשתו. המבטחת נסמכה על עדות חוקר מטעמה, מר ישראל שריקי (להלן החוקר), ועל חקירה שביצע הלה לפי הזמנתה בדבר נסיבות התאונה, זהות המעורבים בה והעדים לה. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון מיום 22.5.2012 ומיום 1.1.2013 זולת אם יצויין אחרת. ב. דיון והכרעה דין התביעה להידחות. להלן יובאו הטעמים לכך. כללי א. מעמד התובעים הוא מעמד של 'המוציא מחברו'. עליהם להוכיח את מלוא היסודות והמרכיבים של עילתם נגד כל אחד מהנתבעים. רכב הנתבע אינו בבעלותו אלא בבעלות אחר זולתו, קרובו מר אוסאמה אגבאריה [ראו גם מוצגים נ/6, נ/7, נ/8 ו-נ/9 שיידונו להלן]. כך עולה גם מרישיון רכב ומתעודת ביטוח חובה של הרכב הפוגע שצורפו לכתב-התביעה. עילת התביעה נגד הנתבע התבססה אפוא על היותו הנהג ברכב הפוגע במועד התאונה. על טענה עובדתית זו נסמכה גם עילת התביעה נגד המבטחת בצירוף הטענה כי נהיגת הנתבע ברכב כוסתה במסגרת הפוליסה שהנפיקה המבטחת לרכב. ב. טענת התובעים כי הנתבע הודה בנהיגתו ברכב הפוגע וכי הודאתו כובלת לא רק אותו אלא גם את המבטחת היא טענה מיתממת ואין בידי לקבלה. לו היה ההליך מתברר אך ורק בין התובעים לבין הנתבע, והנתבע היה מודה באחריות לתאונה, כי אז לא היה צורך בבירור ההליך; פשיטא שהוא היה מסתיים בתשלום מחוץ לכותלי בית-המשפט. דא עקא, הודעת הנתבע בנהיגתו ברכב הפוגע במועד התאונה לא נועדה לשם פתיחת ארנקו שלו ותשלום נזקי התובעים מכיסו; מטרתה לחייב את הנתבעת, מבטחת הרכב, בהטבת הנזק במקומו. במצב דברים זה יש לבחון אם הודאת הנתבע בנהיגה ברכב - הודאת אמת היא, או שמא לא נועדה אלא לשם השגת כיסוי ביטוחי לתאונה. ג. אין לקבל את טענת התובעים כי גרסת המבטחת לפיה נהג ברכב הפוגע אחר זולת הנתבע היא טענת הודאה והדחה. הנתבעת הכחישה את נהיגתו של הנתבע ברכב. מדובר בהכחשת עובדה המהווה חלק מעילתו של התובע. עליו אפוא הנטל להוכיחה. כפי שיובהר להלן, כבר מראיותיהם של התובעים והנתבע - ועוד בטרם נשמעה עדות החוקר מטעמה של המבטחת - הוברר כי הנתבע לא נהג ברכב הפוגע בשעת התאונה וכי הודאתו בנהיגה כזו היא הודאה כוזבת. עדות החוקר אך חיזקה מסקנה כזו. ודאי לא היה בה כדי לשנות את התמונה שהצטיירה מראיות התובעים והנתבע וללמד שהנתבע הוא שנהג ברכב הפוגע והוא מי שבנהיגתו גרם לתאונה. במצב דברים זה לא הוכיחו התובעים עובדה יסודית לתביעתם, בין נגד הנתבע ובין נגד המבטחת, באופן שמחייב את דחיית התביעה. ד. הראיות נסבו על כמה סוגיות: אירוע התאונה ונסיבותיה, חילוץ ופינוי אשת הנתבע מן הרכב הפוגע אחר התאונה, החלפת פרטים בין התובע לבין הנתבע אחר התאונה והשאלה העיקרית - שאלת זהותו של הנהג ברכב הפוגע ברגע התאונה. לדיון בסוגיות המישנה שנזכרו לעיל נודעת חשיבות; הוא חושף פערים מהותיים רבים בין הגרסות שמסרו התובע, עדי התובעים, הנתבע ואשת הנתבע בנושאים הללו ומשליך לא רק על אמינותם אלא גם על ההכרעה בשאלת זהותו של הנהג ברכב הפוגע. ולטענות ביתר פירוט. אירוע התאונה ונסיבותיה א. התובע ואשתו לא היו עדי ראיה לתאונה ולא נכחו ברכבם או לצדו בעת שהתרחשה. התובע, שיחד עם אשתו שהה בביקור אצל קרובת משפחה בקרבת המקום בו החנה את רכב התובעים, הגיע למקום התאונה זמן קצר לאחר שארעה, אחרי ששמע קול חבטה וקולות של אנשים שהתאספו ברחוב מחוץ לבית קרובתו [סע' 4-3 לתצהיר התובע ת/1; עדות התובע בעמ' 3 ש' 18-16]. רכב התובעים נפגע מפגיעת הרכב הפוגע בחלקו האחורי הימני [סע' 4 ו-9 ל-ת/1; ראו גם חוות-דעת שמאי התובעים שדנה בנזק למוקד אחורי ימני]. הפגיעה הנוספת במוקד אחורי שמאלי הייתה משנית ונבעה מהדיפת רכב התובעים אל עבר רכב אחר שחנה במקום בשל פגיעת הרכב הפוגע. ב. יש לשים אל לב כי גרסת הנתבע וגרסת אשת הנתבע שונות בכל הקשור לנסיבות אירוע התאונה, זאת כבר על-פי השוואת עדויותיהם הראשיות. על-פי תצהיר הנתבע ארעה התאונה בשל החלקת רכבו; לאחר שהרכב החליק, ועל-מנת למנוע התנגשות עם רכב שבא ממול, סטה הרכב הפוגע ופגע ברכב התובעים שחנה בצד הדרך [סע' 3 ל-נ/5]. מעדות זו נובע שהחלקת הרכב גרמה לתאונה. מנגד מסרה אשת הנתבע תיאור שונה: תחילה הגיע ממול רכב שנסע במהירות מופרזת ורק לאחר מכן החליק הרכב הפוגע וסטה כך שפגע ברכב התובעים [סע' 4 ל-נ/4]. לפי גרסה זו הגורם הראשוני לתאונה הוא רכב אחר שבא ממול במהירות רבה. בשיחתו של הנתבע עם חוקר המבטחת מסר הנתבע דווקא גרסה שתאמה את גרסת אשתו בתצהיר, אך הוא לא חזר עליה בתצהיר עדותו הראשית [השוו סע' 3 ל-נ/5 ו-נ/6 כפי שהודפס ב-נ/7]. ריבוי גרסותיו של הנתבע בעניין זה מלמד כי בעוד שאשתו נמצאה ברכב הפוגע בזמן התאונה הוא לא נכח במקום ולמד את נסיבות האירוע מפי אחרים במועד מאוחר יותר. ג. עדות התובע הייתה לא אמינה בכל הקשור למה שנעשה ברכבו מיד לאחר התאונה. לפי תיאורו היה הרכב הפוגע צמוד לרכב התובעים. כך מסר גם עד התובע אוסאמה בעדותו הראשית ובחקירה הנגדית [סע' 3 ל-ת/2, עמ' 12 ש' 24-7; ראו גם עדות עכיל בעמ' 16 ש' 1]. התובע ציין שלאחר שהחליף פרטים עם הנתבע חזר לבית קרובתו ולא היה עד לעזיבתו של הרכב הפוגע את מקום התאונה. לא היה בפיו הסבר מניח את הדעת לכך שלא נשאר ליד רכבו כדי לפקח על פינוי הרכב הפוגע מהמקום ולעמוד מקרוב על טיבו והיקפו של הנזק שנגרם לרכבו שלו לאחר התאונה. עדותו בעניין זה הייתה מגומגמת וחסרה ולא עוררה אמון [עמ' 6 ש' 29-10]. הצהרתו כי לא עניין אותו להישאר בזירת התאונה עד לרגע בו נלקח הרכב הפוגע מהמקום אינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר [עמ' 7 ש' 3-1]. ד. עדות אוסאמה בכל הקשור להזזת הרכב הפוגע מיד לאחר קרות התאונה הייתה מופת של חוסר אמינות. תחילה טען שהרכב הוזז מעט, אולי 20 ס"מ. לאחר מכן שינה לחצי מטר. תחילה טען שאנשים שהתקהלו במקום הרימו את הרכב כדי להזיזו. אחר כך טען שלא אמר שהרכב הורם אלא רק שהוזז קצת [עמ' 12, השוו ש' 13 לש' 18-17 וש' 20 לש' 24-23 וראו גם עמ' 13 ש' 12-11]. עדותו לא הותירה רושם כנה ומשכנע. לכל אורך עדותו של אוסאמה ניכר כי הוא להוט למסור גרסה מסוימת מחד גיסא וכי מאידך גיסא תשובותיו אינן מתארות את האירוע באופן קולח, ספונטאני וכנה. כך למשל ביקש להישמע בעדותו לפני כי הנתבע יצא מדלת הרכב הפוגע [עמ' 13 ש' 10]. לעדות כזו אין זכר בתצהירו. השתמע מהתצהיר כי הוא עצמו לא היה עד לתאונה, כי בהגיעו למקום כבר נמצא הנתבע מחוץ לרכב הפוגע, וכי ידיעתו של אוסאמה שהנתבע נהג ברכב הפוגע נסמכת על דברים שהנתבע אמר בעניין זה במענה לשאלתו של התובע שהגיע למקום [סע' 4-3 ל-ת/2, עמ' 11 ש' 18, 27-25]. זהות הנהג ברכב הפוגע א. התובע לא ראה את התאונה ואין לו ידיעה אישית על-אודות זהותו של מי שנהג ברכב הפוגע עובר לה ובעת שאירעה. כשהגיע לזירת התאונה נכחה ברכב הפוגע אשת הנתבע לבדה ואילו הנתבע עצמו נמצא מחוץ לרכב. על-פי גרסת התובע יחוס הנהיגה ברכב הפוגע דווקא לנתבע נובע מכך שהנתבע הודה בפניו ובפני אחרים, אוסאמה ועביל, כי הוא שנהג ברכב ופגע ברכב התובעים [סע' 6-4 ל-ת/1]. על אותה גרסה חזר התובע גם בעדותו לפני [עמ' 2 ש' 27-23]. התובע אינו עשוי להעיד אפוא דבר וחצי דבר על זהותו של נהג הרכב הפוגע. עדותו מוגבלת למה שנאמר לו על כך מפי אחרים לאחר התאונה. על כן מלמדת עדותו לכל היותר על כך שהדברים נאמרו לתובע; אין בה כדי להעיד על נכונות תוכנם של הדברים שנאמרו. ב. בין המועד בו שמע התובע את החבטה המציינת את קרות התאונה לבין רגע הגעתו למקום התאונה חלף פרק זמן קצר שהוערך על-ידי התובע בפחות משתי דקות. בהגיע התובע לזירת התאונה נמצא הנתבע לא בתוך הרכב הפוגע אלא עמד מחוץ לו [סע' 5 ל-ת/1, עמ' 3 ש' 24-19, עמ' 7 ש' 16-14]. בגרסה מאוחרת יותר ביאר התובע כי בהגיעו למקום התאונה, ורק לאחר ששאל מי פגע ברכבו, הנתבע "[...] יצא מהקהל ואמר שקוראים לו כך וכך שהוא פגע ברכב ומבקש סליחה [...]" [עמ' 7 ש' 20-19]. כך מסר התובע גם בחקירה החוזרת [עמ' 8 ש' 3-2]. משמע, מיד לאחר התאונה הנתבע היה חלק מההתקהלות במקום; הוא לא נמצא בתוך הרכב ואף לא עמד באופן מובחן ומובהק בסמוך לו. מן הסיטואציה שאליה נחשף התובע במקום לא יכול היה התובע לזהות בעצמו שהנתבע הוא נהג הרכב הפוגע; נדרשה שאלה מפורשת שלו על-מנת שהנתבע יצא מן הקהל ויזדהה לפניו כנהג הרכב הפוגע. ג. גם אוסאמה לא היה עד ראיה לאירוע התאונה. אוסאמה, כמוהו כתובע, שמע חבטה וקולות מהומה והגיע למקום תוך שתי דקות, אז ראה את הרכב הפוגע כשהוא צמוד לרכב התובעים כשבתוך הרכב הפוגע יושבת אישה - אשת הנתבע - כשהיא מבוהלת ובוכה. הנתבע עמד כל אותה עת מחוץ לרכב, לידו [סע' 3 ל-ת/2, עמ' 11 ש' 18-10, עמ' 14 ש' 12-6]. אוסאמה תיאר בעדותו לפני כיצד הזיזו אנשים את הרכב הפוגע על-מנת לחלץ את האישה שישבה בתוכו שכן הדלת לידה הייתה צמודה לרכב התובעים [עמ' 11 ש' 21-24]; לכך אין זכר בעדות הראשית שמסר אוסאמה, גם לא בעדות התובע בתצהירו או בחקירה נגדית. ודוק: התובע נשאל באופן ברור ומפורש אם ראה מי הזיז את הרכב הפוגע לאחר המגע בין כלי הרכב ואמר שלא ראה וגם לא התעניין בכך [עמ' 7 ש' 3-1]. תשובתו אינה תואמת את עדותו של אוסאמה והיא תמוהה בהתחשב בכך שלפי עדויותיהם שניהם הגיעו למקום שתי דקות לאחר התאונה ושניהם גם עזבו את המקום יחדיו ונכנסו לספרייה המצויה בסמוך (האירועים בספרייה וזיקתה למחלוקת ידונו בהמשך). כיצד ידע אוסאמה לתאר את הזזת הרכב הפוגע לשם חילוץ אשת הנתבע הלכודה בו ואילו התובע לא ידע לתאר זאת? לתובע ולאוסאמה הפתרונים. מדובר בסימן שאלה נוסף, אחד מני רבים, אשר משליך על אמינותם. ד. העד היחיד, האובייקטיבי לכאורה, שהתיימר לקשור באופן ישיר בין הרכב הפוגע לבין נהיגתו של הנתבע בו בעת התאונה היה עכיל אשר טען כי היה עד ראיה לתאונה. אלא שמצאתי את עדותו לא ראויה לאמון. ראשית, מעדות אוסאמה לפני עלה שהוא ועכיל אחים [עמ' 14 ש' 14-13]. מעדות עכיל עלה עוד שהוא קרוב משפחה של התובע; מכאן שגם אחיו אוסאמה הוא קרובו של התובע. פרטים אלה לא באו לידי ביטוי בתצהיריהם של התובע, עכיל ואוסאמה אף שאין ספק שהיה מקום לציינם ברחל-בתך-הקטנה ולא להותיר את חשיפתם לחקירה נגדית [עמ' 15 ש' 21-20]. הסתרת הזיקה בין התובע לבין אוסאמה ועכיל ובין עוסאמה ועכיל בינם לבין עצמם בעדויות הראשיות, תוך יצירת רושם שאוסאמה ועכיל שניהם עדים אובייקטיביים מזדמנים ונטולי פניות, פועלת לחובת התובע ועדיו ומשמשת נדבך נוסף בהערכת מהימנותם. שנית, לפי עדות אוסאמה בעת ששמע את קול החבטה נמצא אצל אחיו עכיל בספרייה [עמ' 14 ש' 14-10]. אין כל הסבר לכך שאף ששני האחים נמצאו בספרייה יחדיו רק האחד - עכיל - ראה לטענתו את התאונה ואילו השני - אוסאמה - לא ראה אותה. מכל מקום, ניתן היה לצפות שאוסאמה יבאר בתצהירו כי עובר לתאונה נמצא עם עכיל בספרייה וכי בעוד הוא לא ראה את התאונה עכיל נמצא אותה עת מחוץ לספרייה באופן שאפשר לו לראות מי נהג בכל אחד מכלי הרכב המעורבים. חסר זה בתצהיריהם של אוסאמה ועכיל הוא מהותי ואומר דרשני. זאת ועוד, בעניין זה גרסתו של אוסאמה בתצהירו שונה מעדותו לפני; על-פי תצהירו בעת שנשמעה החבטה הנובעת מן התאונה הוא לא נמצא עם אחיו עכיל בספרייה אלא מחוץ לבית אמו [השוו סע' 3 ל-ת/2 ועמ' 14 ש' 14-8]. על-רקע הדברים הללו לא ניתן לתת אמון בעדותו של עכיל לפיה היה עד ראיה לתאונה וחזה בכך שנגרמה כשהנתבע נוהג ברכב הפוגע. מצטרף לכך הרושם הכללי שהותירה עדותו של עכיל. ניכר היטב שהלה להוט למסור פרטים מוכנים מראש לגבי התאונה. עדותו לא נמסרה באופן שוטף, כנה וספונטאני. ה. אשת הנתבע התחמקה מלבאר אם סמי, בנה שגילו בעת מתן עדותה 28 שנה [עמ' 20 ש' 30], הגיע למקום התאונה. סמי הוא בנה של אשת הנתבע מנישואיה הקודמים לאחיו של הנתבע; הנתבע מגדל את סמי מאז שהיה בן חצי שנה ורואה בסמי בן-בית [עדות הנתבע בעמ' 22 ש' 20-17 ובעמ' 24 ש' 29-28]. התחמקות ניכרה בעדותה של אשת הנתבע כל-אימת שהופנו אליה שאלות לגבי סמי, מי שלשיטת המבטחת נהג ברכב הפוגע במועד התאונה. תחילה השיבה אשת הנתבע שאינה יודעת מי לקח את הרכב הפוגע לאחר התאונה ואף אינה יודעת אם סמי הגיע למקום [עמ' 20 ש' 15-12]; בהמשך חזרה בה ושבה וחזרה בה באומרה: "לקח אותו והיה, אני לא יודעת" [עמ' 20 ש' 22]. יש לשים אל לב שלגרסת הנתבע סמי הגיע למקום התאונה והוא שפינה מהמקום את הרכב הפוגע [נ/6 ו-נ/7; ראו גם להלן]. כישלונם של הנתבע ואשתו למסור גרסה אחת, עקבית וברורה בשאלה עובדתית כה פשוטה אומר דרשני ופועל לחובתם. לשאלה אם סמי נהג ברכב הפוגע קודם לתאונה ענתה אשת הנתבע בנשימה אחת שתי תשובות שונות: "לא יודעת. לא, לא נהג בו" [עמ' 20 ש' 17-16]. רישומה של עדות אשת הנתבע היה קפוא ומאולץ. ו. הנתבע גרס שהוא מי שנהג ברכב הפוגע בקרות התאונה [עמ' 21 ש' 26]. יחד עם זאת לשאלה הישירה הראשונה שהופנתה אליו בעניין זה השיב בהתפתלות והתחמקות; כשנשאל מי נסע ברכב שלו בזמן התאונה השיב על שאלה בשאלה: "מי נסע"?. נדרשה שאלה מפורשת נוספת על-מנת להביאו לומר כי הוא שנהג ברכב [שם, ש' 25-23]. עדותו של הנתבע לוקה על-פניה בקשיים וחסרים מהותיים שאינם מתיישבים כלל ועיקר עם טענתו כי הוא מי שנהג ברכב. אין מדובר בחסר בודד ואקראי שניתן לזקוף אותו לשיכחה או לחוסר תשומת לב. עסקינן בשורה ארוכה של חסרים שכולם מתיישבים עם טענת המבטחת כי אחר שאיננו הנתבע נהג ברכב הפוגע עובר לתאונה ובעת שקרתה. במה דברים אמורים? ראשית, הנתבע לא ידע לספק פרטים בסיסיים, טריוויאליים, על-אודות הרכב הפוגע. בעדותו לפני אישר הנתבע כי נחקר על-ידי חוקר המבטחת וחתם על מסמך בו תועדה גרסתו [נ/6 ועמ' 22 ש' 11-7]. בשיחתו עם החוקר הטעים הנתבע שאינו יודע פרטים על הרכב בו נהג, אינו זוכר את סוג ה'גיר' ואינו יודע מה שנת הייצור שלו [ראו גם עדות הנתבע בעמ' 24 ש' 27-21]. לשיטתו ביום התאונה נהג ברכב זה בפעם הראשונה כאשר מדובר ברכב שאינו בבעלותו אלא שייך לבן גיסתו, אוסמה אגאבריה. בעל הרכב לא הובא על-ידי הנתבע למתן עדות על-מנת לתמוך בגרסת הנתבע כי הייתה זו נהיגתו הראשונה ברכב הפוגע. יתרה מכך, אפילו דובר בנהיגה חד-פעמית, היה על הנתבע לזכור את סוג ה'גיר' אך הוא כשל בכך. שנית, שרטוט התובע את מיקום כלי הרכב אחרי התאונה, את כיוון נסיעתו של הרכב הפוגע ואת המקום בו פגע רכב זה ברכב התובעים תאם את הסבריו באשר למיקום הנזק ברכבו ולמנגנון קרות התאונה [נ/2, עמ' 5 ש' 26-22]. שרטוט עכיל תאם את שרטוט התובע מבחינת מיקומיהם של כלי הרכב המעורבים לאחר התאונה ומבחינת מיקום פגיעתו של הרכב הפוגע ברכב התובעים [נ/3, עמ' 16 ש' 6-4]. הדברים אמורים גם במיקומו של הרכב הנוסף שאליו נהדף רכב התובעים בשל פגיעת הרכב הפוגע בו. בשני השרטוטים רכב התובעים והרכב הנוסף חונים בניצב למדרכה, לא במקביל אליה. והנה, בטופס הודעה על התאונה שמילא הנתבע ביום 15.5.2010, כשבועיים לאחר התאונה, צוירו שני כלי הרכב הללו כשהם חונים במקביל למדרכה. פגיעת הרכב הפוגע ברכב התובעים מוקמה באותו שרטוט באמצע הדופן השמאלית, קרי במקום בו לא נפגע רכב התובעים בתאונה. הנתבע אישר את חתימתו על- גבי הטופס הכולל שרטוט זה [נ/8, עמ' 23 ש' 30-28]; אינני מקבלת את טענתו כי לשרטוט, שבמובהק איננו תואם את אופן אירוע התאונה, אחראי סוכן הביטוח מטעמו [עמ' 24 ש' 8-7]. חתימת הנתבע על המסמך שבו מופיע השרטוט מגלמת את הסכמתו ואישורו לנכונותם של כל הפרטים המצויים בו. יתרה מכך, הנתבע אישר כי מיקום פגיעת הרכב הפוגע ברכב התובעים שורטט לפי מה שהסביר הוא לסוכן [שם בש' 12-9]. לו נכח הנתבע ברכב הפוגע היה יודע אל נכון שרכב התובעים לא נפגע בדופן שמאל כפי שהסביר לסוכן אלא דווקא במוקד ימני אחורי. שלישית, גם התיאור המילולי בטופס ההודעה מיום 15.5.2010 תואם את שרטוט כלי הרכב שנפגעו כחונים אחד אחרי השני במקביל למדרכה, ולא בניצב למדרכה ובמקביל אחד לשני. כך תיאר הנתבע את התאונה ב-נ/8: "בזמן ירידה בסמטאות העיר אום אל פחם הרכב שלי התחלק וכדי למנוע התנגשות חזיתית פניתי טיפה ימינה ונצמדתי לצד ימין אבל פגעתי ברכב חונה שהוא הדרדר ופגע ברכב אחר שחנה במקום לפני הרכב שנפגע" [ההדגשה הוספה, ק"א]. האם גם בעניין זה לא הובן הנתבע אל נכון על-ידי סוכן הביטוח שלו? התיאור המילולי תואם את השרטוט, ושניהם אינם תואמים את המציאות שבה התרחשה התאונה. הרכב האחר לא חנה לפני רכב התובעים, ורכב התובעים לא התדרדר בשל הפגיעה בו שכן לא חנה כשחזיתו לכיוון הירידה אלא נהדף על-ידי רכב התובעים אל הרכב האחר. זאת ועוד, מטופס ההודעה נפקד אזכורו של אותו רכב שבא ממול במהירות גבוהה - רכב שאוזכר בתצהירה של אשת הנתבע. לו אכן היה הנתבע הנהג ברכב הפוגע לא היה נשכח ממנו פרט זה, שהינו בעל חשיבות לדיווח על התאונה. מנגנון התאונה ונסיבותיה שונים אפוא באורח מהותי ממה שמסר הנתבע בטופס ההודעה שנערך מפיו בסמוך לתאונה. השוני פועל לחובתו; משמעותו אינה אלא זו שהנתבע לא נכח ברכב הפוגע בזמן אירוע התאונה ולכן אינו יודע לתאר בצורה נכונה את מיקום פגיעת הרכב ברכב התובעים או את מיקומם הנכון והמדויק של כלי הרכב שנפגעו האחד ביחס לשני. רביעית, ביום 2.6.2010 חתם הנתבע על טופס הודעה נוסף בגין אותה תאונה [נ/9]. בטופס זה מופיע אותו תיאור מילולי כמו בהודעה הקודמת אך השרטוט שהופיע בהודעה הקודמת חסר. הנתבע לא ידע להסביר את הימצאותן של שתי הודעות מטעמו ביחס לתאונה, אף לא את השוני ביניהן [עמ' 24 ש' 20-16]. עצם העובדה שכל אחת משתי ההודעות, נ/8 ו-נ/9, התייחסה לרכב צד ג' אחר - האחד רכב התובעים והשני הרכב שאליו נהדף רכב התובעים - אין בה כדי לבאר את אי-ההתאמה בין התיאור בהודעה נ/8 לבין אירוע התאונה בפועל או את השרטוט שבה שאינו משקף את מצב הדברים בקרות התאונה, אף לא את השמטת אותו שרטוט שגוי מן ההודעה המאוחרת יותר נ/9. השמטת השרטוט מן ההודעה המאוחרת יותר מחשידה את הנתבע בכך שהיא נועדה לטשטש את הפער בין השרטוט שנכלל בהודעה הראשונה לבין נסיבות אירוע התאונה - פער שאינו מתיישב עם טענת הנתבע כי נהג ברכב הפוגע בזמן שקרתה התאונה. אף בכך יש כדי ללמד שהנתבע לא אמר אמת כאשר יחס נהיגה זו לעצמו. ז. כדי להדוף את התביעה נגדה אין המבטחת נדרשת להוכיח באורח פוזיטיבי את זהותו של מי שנהג ברכב הפוגע במועד התאונה; די שתצליח להראות שהנתבע איננו מי שנהג בו. על התובע להרים את הנטל ולהוכיח את נהיגתו של הנתבע בשיעור המתחייב על-פי מאזן ההסתברויות בהליך אזרחי, דהיינו בשיעור של 51% לפחות. אם יכשל בכך תידחה התביעה, זולת אם יוסיף התובע ויראה שפלוני שאינו הנתבע נהג ברכב הפוגע וכי גם נהיגתו של פלוני מכוסה בפוליסה. אלא שהתובע דבק בטענתו שהרכב הפוגע היה נהוג בידי הנתבע. מכל האמור לעיל ולהלן ברי שאין זה כך, באופן ששומט את הקרקע תחת רגלי טענות התביעה נגד המבטחת. יודגש: מעדויות התובעים והנתבע עלה כי הנתבע לא נהג ברכב הפוגע במועד התאונה. לפיכך היה ביכולתה של המבטחת להסתפק בעדויות אלה כדי שהתביעה נגדה תידחה ולא חלה עליה חובה להעיד את החוקר מטעמה. על כן אין בטענות התובעים והנתבע נגד עדות החוקר כדי לסייע להם. למעלה מן הצורך תידון להלן עדות החוקר בכל הקשור להתחמקותו של סמי ממפגש עמו וסירובו של סמי לאשש את גרסת הנתבע לפיה הגיע סמי לזירת התאונה וטיפל ברכב הפוגע לאחר התאונה. ח. הנתבע אישר כי סמי הוא שהגיע למקום התאונה ולקח את הנתבע הביתה וכי סמי היה גם מי שטיפל בתיקון הרכב לאחר התאונה [עמ' 22 ש' 25-22]. החוקר ניסה לשוחח עם סמי אך הלה התחמק וטען שלא הגיע למקום התאונה ולא טיפל ברכב הפוגע לאחריה. בכך הכחיש סמי באורח חזיתי את גרסת הנתבע באותו עניין. יש בכך ביטוי נוסף לכך שהנתבע וקרובים אליו אינם מצליחים לספק גרסה אחת, עקבית ואחידה בנושאים של מה בכך אשר קשורים לתאונה. הנתבע לא ידע לספק הסבר להכחשתו של סמי את הדברים עליהם העיד הוא עצמו [עמ' 23 ש' 10-1]. הנתבע אף לא ידע לבאר מדוע סירב סמי להיפגש עם החוקר מטעם המבטחת [עמ' 24 ש' 30 - עמ' 25 ש' 3]. במענה לשאלת בית-המשפט אישר הנתבע כי לטעמו היה חשוב שסמי יאשר את גרסתו [עמ' 25 ש' 22-21]. החוקר השמיע באולם בית-המשפט הקלטה של השיחה שקיים עם סמי. תמליל השיחה עם סמי הוגש וסומן [נ/11, החלטה בעמ' 27]. עדות החוקר, ההקלטה והתמליל שנלווה אליה מהווים ראיה לכך שאלה הדברים שאמר סמי לחוקר, מבלי שיהא בכך משום ראיה לנכונות תוכנם. אלא שלצורכי הגנתה של המבטחת די בכך שאלה היו הדברים שאמר סמי לחוקר. הדברים מעידים על רצונו של סמי להרחיק עצמו מן התאונה. הפער בין רצונו להרחיק עצמו מן התאונה לבין רצון הנתבע למקם את סמי בזירת התאונה לאחר שארעה תמוה ופועל גם הוא לחובת הנתבע. לו היה אמת בגרסת הנתבע כי הוא שנהג ברכב הפוגע אין לראות מדוע זה לא תאושר על-ידי סמי, בן-ביתו של הנתבע שהוא כבן לו, ומדוע זה ירצה סמי להרחיק עצמו מזירת התאונה ומהרכב הפוגע, אף לא מדוע התחמק ממפגש עם חוקר הנתבעת. ט. בשולי הדברים, נוכח טענות התובעים והנתבע, יצוינו הדברים הבאים: אין טעם לפגם בכך שהחוקר מטעם המבטחת חקר את מי שמצא לנכון ובה בעת לא חקר אחרים. אין עליו חובה לבצע חקירה של כל מי שנכח במקום התאונה, הוא אינו חוקר מטעם בית-המשפט ולא הוא שמחליט אם הנתבע נהג ברכב, אם לאו. החלטה זו שמורה לבית-המשפט והיא ניתנת לאחר שלכל אחד מהצדדים עמדה הזדמנות להביא עדים לפי בחירתו. בית-המשפט שמע את אשת הנתבע והתרשם ממנה ולכן אין חסר בכך שהחוקר בחר שלא לקיים עימה מפגש ושיחה [עמ' 29 ש' 21-20]. הדברים אמורים גם בעדים אחרים שהגיעו למקום לאחר התאונה. ככל שלתובעים או לנתבע היה ידוע על עדים כאלה הייתה פתוחה לפניהם הדרך לזמנם למתן עדות על-מנת שבית-המשפט יתרשם מהם באופן בלתי-אמצעי. לכך שרואיינו או לא רואיינו על-ידי החוקר אין משמעות שכן בית-המשפט אינו מכריע רק על-פי עדות החוקר וממצאיו אלא על-סמך מכלול העדויות שלפניו. חילוץ אשת הנתבע מהרכב הפוגע ופינויה א. אותם פערים בין עדויות התובע, עדי התובע, הנתבע ואשת הנתבע ניכרים גם בסוגיה הנסבה על פינוי אשת הנתבע מהרכב הפוגע לאחר התאונה. בעדותו הראשית מסר התובע שאשת הנתבע פונתה מהמקום ברכבה של אישה אחרת שהגיעה לזירת התאונה [סע' 6 ל-ת/1]. עוד אמר שאותה אישה אחרת היא שסייעה לאשת הנתבע לצאת מהרכב הפוגע אחרי התאונה. בעדותו לפני אישר התובע שהוא עצמו לא ראה מי פינה את אשת הנתבע מהמקום באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הדברים שעליהם התיימר להצהיר בעדותו הראשית. עתה ביאר כי בעת שפונתה אשת הנתבע הוא כבר נכנס לספרייה לשם החלפת פרטים עם הנתבע ולכן לא היה עד לתהליך הפינוי ואינו יודע איך ועל-ידי מי פונתה אשת הנתבע [השוו סע' 6 ל-ת/1 לעמ' 5 ש' 30-27 ולעמ' 6 ש' 5-4]. ב. אוסאמה מסר שלאחר שאשת הנתבע חולצה מהרכב הפוגע היא נלקחה על-ידי אישה אחרת, שכנה, לחצר [עמ' 11 ש' 23-22]. אחרי שאוסאמה יצא מן הספרייה עדיין נמצאה אשת הנתבע אצל השכנה [עמ' 14 ש' 28-27]. גרסה שונה מסר אחיו עכיל ולפיה אותה אישה אחרת לקחה את אשת הנתבע מהמקום ברכב, זאת לאחר שאשת הנתבע חולצה מתוך הרכב הפוגע [סע' 5 ל-ת/3]. ניכר אפוא כי אף שמדובר באירוע קצר ובעניין פשוט לא עלה בידי התובע ושני עדיו למסור לגביו גרסה עקבית, תואמת ואחידה. ג. בעדותו בחקירה נגדית תיאר עכיל כי בהגיעו למקום מיד לאחר קרות התאונה הייתה אשת הנתבע לכודה ברכב הפוגע כשהדלת שלצידה - הדלת הקדמית הימנית ברכב - צמודה לרכב התובעים. עוד הטעים עכיל כי האישה ברכב הייתה צורחת [עמ' 16 ש' 10-1]. גם בעדותו הראשית ציין כי האישה צרחה ובכתה [סע' 4 ל-ת/3]. עם זאת אישר עכיל כי הנתבע לא נמנה על אותם אנשים שאחזו ברכב והרימו אותו על-מנת לחלץ את אשתו הלכודה בו [עמ' 16 ש' 18-17]. לא יעלה על הדעת שהנתבע ירד מהרכב הפוגע לאחר שנהג בו אך הותיר את אשתו בתוך הרכב כשהיא לכודה, בוכה וצועקת, עמד מן הצד ולא נטל חלק במאמציהם של אנשים זרים שהגיעו למקום לחלצה. הנתבע הדגיש כי הוא איש משפחה למופת שלאחר מות אחיו נשא לאישה את אלמנת האח והלכה למעשה אף אימץ את סמי בנה. התנהלות כזו שיוחסה לו בעדות עכיל אינה אופיינית לו ואף אינה מסתברת ביחס לכל אדם אחר באותו מצב. שהותו של הנתבע מחוץ לרכב הפוגע דקות ספורות אחרי התאונה והימנעותו מליטול חלק פעיל במאמצי החילוץ של אשתו הלכודה ברכב מלמדים גם הם בתורם על כך שהוא הגיע לזירת התאונה ממקום אחר ולא מתוך הרכב הפוגע. לעניין זה אין כל נפקות למרחק בין בית הנתבע לבין מקום התאונה. הלה לא נשמע בטענה כי בזמן שארעה התאונה נמצא בביתו ולמעשה לא מסר כל גרסה בעניין זה, באופן שמציב סימן שאלה נוסף לצד גרסתו. ד. עכיל לא ידע לבאר מדוע הנתבע, במקום לצאת מהרכב הפוגע ולהשאיר בו את אשתו הלכודה, לא התניע את הרכב והזיז אותו כדי לחלצה, או לחלופין דרדר את הרכב הפוגע בירידה שהייתה במקום לאותה מטרה, ככל שלא ניתן היה להתניע את הרכב אחרי התאונה [עמ' 16 ש' 24-19]. אינני מקבלת את טענתו כי עדיף לחלץ את האישה באמצעות אנשים זרים שהגיעו למקום והרימו לשם כך את הרכב במקום להניעו או לדרדרו לשם כך - וכי "[...] לא היה זמן לחכות להניע את האוטו [...]" [עמ' 17 ש' 3]. פשיטא שברכב הפוגע לא פרצה דלקה, האישה ברכב לא הייתה פצועה שכן לשיטת אוסאמה ואף לשיטתה של אשת הנתבע מיד אחרי התאונה היא לא הובהלה לבית-החולים אלא ישבה משך זמן ניכר בחצר השכנה. לכן אין לראות את הבהילות שתצדיק את חילוצה דווקא על-ידי הרמת הרכב בידי זרים - ובמיוחד כשהנתבע, מי שנטען שהיה הנהג ברכב, אינו נמנה עליהם ואינו משתתף במאמצי החילוץ אלא עומד מן הצד. ודוק: הנתבע מסר לחוקר שאחרי התאונה היה הרכב הפוגע במצב נסיעה [נ/6, נ/7]. חזקה על הנתבע כי לו הוא נהג ברכב הפוגע היה פשוט מסיעו לאחר התאונה כך שניתן יהיה לחלץ את אשתו הלכודה ללא צורך בהרמת הרכב על-ידי זרים. יציאת נהג הרכב הפוגע מתוכו בבהילות מיד לאחר רגע התאונה, כך שאשת הנתבע חולצה כפי שחולצה ולא בעזרתו, מתיישבת יותר עם המסקנה כי אותו נהג לא היה מורשה לנהוג ברכב וכי היה טעם לבריחתו מהרכב הפוגע מיד לאחר שגרם לתאונה. ה. תיאור אשת הנתבע את פינויה מהרכב וממקום התאונה היה דרמטי ולא תאם עדויות אחרות. מדבריה השתמע שהתעלפה והתעוררה כעבור זמן אצל השכנים, אחר שכבר הוצאה מהרכב [עמ' 19 ש' 22-21, עמ' 20 ש' 1, ש' 13]. אין לכך תימוכין בעדויות אחרות. מועד פינויה מהמקום ברכב נעשה לדבריה זמן-מה לאחר התאונה באופן שסותר את עדות עכיל באותו עניין [השוו סעיף 5 ל-ת/3 ועדות אשת הנתבע, שם]. מצד אחד היא אישרה שעדות עכיל - המכוונת לפינויה מהמקום ברכב בתכוף לאחר התאונה - נכונה; מצד שני היא ביארה כי פונתה מהמקום ברכב רק כשעתיים לאחר התאונה [השוו עמ' 19 ש' 29 עד עמ' 20 ש' 3-2 לעמ' 21 ש' 10-9]. מדובר בעדה לא אמינה, עדותה לא נמסרה באורח חופשי וספונטני ולא ניתן לקבוע על-יסודה כל ממצא. החלפת פרטים בין התובע לבין הנתבע א. לגרסת התובע החליף פרטים עם הנתבע זמן קצר לאחר התאונה, כשנמצאו עדיין לצד כלי הרכב המעורבים בתאונה והנתבע יצא מהקהל והזדהה כמי שנהג ברכב הפוגע [עמ' 2 ש' 26 - עמ' 3 ש' 2]. לאחר מכן נכנסו יחדיו לספריית אל-נור שנמצאת בסמוך כשבמעמד זה נכחו התובע, הנתבע, עובד הספרייה עכיל ואוסאמה [עמ' 3 ש' 5-3]. הספרייה נמצאת מעבר לרחוב, מול מקום התאונה [עדות התובע בעמ' 6 ש' 19-18]. לטענת התובע מסר לחוקר על כך שלאחר התאונה הוחלפו פרטים עם הנתבע בתוך הספרייה בנוכחות עדים, עביל ואוסאמה, ואף מסר לחוקר את שמותיהם. התובע אישר את חתימתו על-גבי טופס העדות שנערך על-ידי החוקר בעקבות שיחתם [עמ' 3 ש' 8-1]. בטופס העדות, נ/1, אין זכר לספרייה או לנוכחות אחרים מלבד התובע והנתבע במעמד החלפת הפרטים. יתרה מכך, נמסר שם מפי התובע שבעת התאונה נהג הנתבע ברכב הפוגע. אין שם ביטוי לכך שהתובע לא ראה את התאונה ובכל הקשור לזהות הנהג ברכב הפוגע הוא חי מפי השמועה. חתימתו של התובע על-גבי טופס העדות שקולה להודעתו כי המסמך מכיל במדויק ובאופן מלא ושלם את הפרטים שמסר לחוקר. אינני מקבלת את טענתו כי דברים שאמר נרשמו על-ידי החוקר באופן חלקי וחסר. ב. ביום 3.5.2010, למחרת התאונה, מילא התובע טופס הודעה על מקרה ביטוח [נספח א' ל-ת/1; להלן טופס ההודעה]. לשיטתו של התובע מולאו הפרטים בטופס על-ידי סוכן הביטוח שלו, כשהוא מספק את הפרטים במענה לשאלות הסוכן. במסמך זה לא נזכר שמו של הנתבע כמי שנהג ברכב הפוגע במועד התאונה; פרט זה בטופס ההודעה כלל לא מולא. הדבר עומד בסתירה מוחלטת לגרסת התובע כי בתכוף לאחר התאונה הודה הנתבע בנהיגתו ברכב הפוגע. ודוק: בעדותו לפני הטעים התובע כי מה שעניין אותו היה להחליף פרטים עם הנתבע ולדווח על התאונה לסוכן הביטוח שלו [עמ' 6 ש' 24-23]. משכך, ואם אכן החליף התובע פרטים עם הנתבע מיד לאחר התאונה וכבר ידע מפי הנתבע שהוא שנהג ברכב הפוגע כשקרתה התאונה, מודע לא ציין זאת התובע בטופס ההודעה שמילא ביום המחרת? מדובר בסימן שאלה מכביד שנותר בעינו. לצד הסתירות שנמנו לעיל, יש בו כדי לכרסם באורח ממשי בגרסת התובע ועדיו בכל הקשור למעמד החלפת הפרטים או למועד בו נודע לתובע לראשונה על טענת הנתבע כי הוא שנהג ברכב הפוגע. זהות הנהג ברכב הפוגע הוא פרט מהותי; כל הדיוט מבין היטב שיש חובה לציינו בעת הדיווח על התאונה. חזקה על התובע שאילו היה פרט זה בידיעתו במועד בו מולא טופס ההודעה היה מביאו לידיעת סוכן הביטוח מטעמו ודואג כי הוא ירשם ויצויין. ג. סיכומם של דברים נוכח האמור לעיל לא עלה בידי התובעים להראות, ברמת הסתברות של 51% לפחות, כי הנתבע הוא שנהג ברכב הפוגע במועד התאונה. יש בכך כדי להצדיק את דחיית התובענה נגד שני הנתבעים גם יחד - וכך אני מורה. אין צורך לדון בטענות אחרות שהעלו הצדדים שכן נוכח התוצאה אליה הגעתי הן אינן טעונות ליבון לשם ההכרעה במחלוקת. אשר לסוגיית ההוצאות: חרף קשיים בעדות התובע ועדיו, עליהם עמדתי לעיל, לא הוכח כי התובע והנתבע עשו יד אחת על-מנת להונות את המבטחת ולגלגל לפתחה את החבות בהטבת נזקי התובעים על-יסוד הטענה כי הנתבע נהג ברכב הפוגע אף שהטענה אינה אמת. נחה דעתי כי התובע לא היה עד לתאונה וכי אכן שמע מפי הנתבע כי הנתבע נהג ברכב הפוגע ובכך גרם לתאונה. בהגשת התובענה נסמך אפוא התובע על דבריו אלה של הנתבע. בציר היחסים שבין התובע לבין הנתבע יש בכך משום הצדקה להשית על הנתבע את הוצאות ההליך חרף התוצאה של דחיית התובענה נגדו. אכן, ברגיל נובע מדחייתה של תביעה כי הצד שהפסיד - בענייננו התובע - נדרש לשאת בהוצאותיו של הצד האחר - בענייננו הנתבע. לא כך הם פני הדברים כאשר מתחוור כי התובע הוכשל על-ידי הנתבע בטענות שווא וכי טענות שווא אלה שמקורן בנתבע הן שגרמו לתובע להגיש את ההליך כפי שהוגש וסיכלו בה בעת את הפניית התובענה נגד החייב הממשי. תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכה את בית-המשפט להכריע בנושא הטלת הוצאות. זו לשונה: "(א) בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן - הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו". התקנה רחבה דיה כדי להסמיך את בית-המשפט להשית את הוצאות ההתדיינות על נתבע גם אם בסופו של יום נדחתה התובענה נגדו, זאת כחריג לכלל הרחב ובהתקיים טעם מבורר לכך. טעם כזה מצוי במקרה דנן. ביטויו בהודאת הכזב שהודה הנתבע לפני התובע בדבר נהיגתו ברכב הפוגע בתאונה, הודאה שהכשילה את התובע מאחר שהוא עצמו לא נכח בזירת התאונה כאשר התרחשה התאונה. הדברים אינם אמורים בציר היחסים שבין התובע לבין הנתבעת. בהגשת התביעה נגד הנתבעת גילה התובע דעתו שהוא נוטל על עצמו סיכון: יעלה בידו להוכיח כי הנתבע נהג ברכב - תחוב כלפיו הנתבעת, מבטחת הרכב הפוגע; לא יעלה בידו להרים את הנטל - תידחה התביעה ויהא עליו לשאת בהוצאות הנתבעת בשל כך. הנתבע 1 ישלם אפוא לתובעים את הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ ליום פסק-הדין. התובעים ביחד ולחוד ישלמו לנתבעת 2 את הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪ ליום פסק-הדין. הסכומים כוללים מע"מ ומביאים בחשבון את שכר עדות החוקר. כל סכום שלא ישולם תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד יום התשלום בפועל. הוצאות משפט