האם מגיע לעורך דין תשלום במקרה של הפסקת טיפול ? האם משלמים לעורך דין במקרה של הפסקת ייצוג ? מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא סעיף שכר טרחת עורך דין במקרה של הפסקת ייצוג: התביעה, בתמצית, והשאלות הדורשות הכרעה 1. מונחת בפני תביעה בסך 56,000 ₪ להשבת שכר טרחה שהגישה התובעת כנגד עו"ד (להלן: "הנתבע"). אין מחלוקת כי בין הצדדים נחתם ביום 9/9/02 הסכם שכר טרחה לתשלום הסך של 20,000$; אין מחלוקת כי במעמד חתימת הסכם שכר הטרחה שולמה לנתבע מחצית הסכום, שעמדה אז על סך של 56,000 ₪; אין מחלוקת שבסעיף 4 להסכם נקבע "במקרה ואסרב או לא אמשיך בכל עת להיזקק להמשך שירותיו של עוה"ד מכל סיבה שהיא אשלם לאלתר את מלוא יתרת החוב שע"פ כל סעיפי התחייבות זו." אין מחלוקת שביום 22/9/02 הודיעה התובעת לנתבע על רצונה כי יחדל מייצוגה. אין מחלוקת כי הנתבע סרב לדרישתה זו של התובעת בהסתמכו על סעיף 4 להסכם ולא השיב מאום מהשכר ששולם. 2. המחלוקות בין הצדדים נוגעות לסיבה בגינה הודיעה התובעת על הפסקת ההתקשרות; על היקף העבודה שבוצעה על ידי הנתבע בפרק הזמן בו עמד ההסכם בתוקפו; ובשאלה האם הנתבע זכאי להותיר בידיו את הכספים ששולמו לו, בין היתר מכוח הוראת סעיף 4 להסכם הנ"ל. אם התשובה לשאלה האחרונה תענה בשלילה על ידי בית המשפט, תעלה השאלה האם הנתבע זכאי לזכר ראוי כלשהו, זאת בין היתר לנוכח העובדה שמי מהצדדים לא הגיש ראיות לעניין גובהו של השכר הראוי במקרה הנדון. גרסת התובעת וטענותיה 3. התובעת פנתה לנתבע בהמלצת חברתה, עו"ד אסתר הגר (להלן: "עו"ד הגר") במטרה שייצג אותה בהליכים משפטיים בעניין מעמד אישי בינה לבין בעלה. ביום 5.9.2002 קיימו הצדדים שיחה טלפונית שבסיומה קבעו להיפגש (להלן: "השיחה הטלפונית"). ביום 9.9.2002 נפגשו הצדדים במשרד הנתבע (להלן: "הפגישה הראשונה"). במעמד הפגישה חתמה התובעת על הסכם שכר טרחה שכותרתו "התחייבות" ולפיו הוסכם כי הנתבע ייצג אותה (ראו דיון בתיקים שייצוג זה כולל בהמשך) וכי התובעת תשלם לנתבע בתמורה לשירותיו 20,000 $ סכום המוגדר בהסכם "סכום יסודי" (וכך יקרא להלן) וכן תוספת של 550 $ לכל ישיבת בית משפט ו/או בית דין ו/או פגישת מו"מ וכן בקשות (להלן: "התוספת"). לגבי הסכום היסודי נקבע בסעיף 2 להסכם: "הסכום הקבוע בסעיף 1 דלעיל הינו תשלום ראשוני ויסודי הכולל טיפול כללי, הכנת המשפט, פגישות עימי במשרד עוה"ד, התייעצות והכנת מסמכים. בסכום הנ"ל לא כלולות הופעות בביהמ"ש ו/או בביה"ד וכן פגישות מו"מ עם הצד שכנגד." כן כולל ההסכם את סעיף 4 שנזכר לעיל. (להלן: "ההסכם"/ "מסמך ההתחייבות" ו"תניית הפסקה הייצוג", בהתאמה). 4. לטענת התובעת הוסכם כי מחצית מהסכום היסודי, קרי 56,000 ₪, תשולם לאלתר-במעמד הפגישה, והיתרה תשולם בעתיד מהכספים שתקבל התובעת בתביעה לדמי שימוש ראויים. התובעת מסרה בשגגה שיק בסך 56.000 ₪ ולמחרת היום חזרה למשרד הנתבע ומסרה שיק מתוקן בסך 56,000 ₪ שאין חולק כי נפרע כעבור מספר ימים. עוד במועד הפגישה הראשונה חתמה התובעת על ייפוי כח בפני עו"ד רונית מר ממשרד הנתבע (להלן: "עו"ד מר"). באותו היום הגיש הנתבע בקשה לדחיית מועד קדם משפט (שהיה קבוע ליום 3.10.2002) ואורכה להגשת תצהיר גילוי מסמכים בת.א 42590/01 שנדון בביהמ"ש השלום בת"א-יפו. 5. התובעת טוענת כי כבר למחרת הפגישה הראשונה יצא הנתבע לחופש ושב ביום 18.9.2002 כאשר לא ניתן היה להשיגו טלפונית בתאריכים הללו. במועד חזרתו הוגשה על ידו בקשה מוסכמת נוספת לדחיית מועד הדיון בת.א 42590/01 (נספח ד' לכתב התשובה). ביום 22.9.2002 התקיימה בין הצדדים פגישה נוספת במסגרתה ביקש הנתבע מהתובעת לחתום על מסמך התחייבות אחר אולם התובעת סירבה (להלן: "הפגישה השניה" ו-"ההסכם השני"/ "מסמך ההתחייבות השני" בהתאמה). באותו היום הודיעה התובעת על רצונה להפסקת הייצוג כאשר הצדדים חלוקים על שעת ההודעה, לגישת התובעת הודיעה בעל פה בפגישה השניה בעוד הנתבע טוען כי הודיעה בערב של אותו היום לעו"ד מר על הפסקת הייצוג והאחרונה עדכנה אותו. מכל מקום, ביום 23.9.2002 מסרה התובעת לנתבע הודעה בכתב על הפסקת הייצוג ובקשה להשבת כספה ומסמכיה (להלן: "הודעת הפסקת הייצוג", נספח 5 לכתב התביעה). ביום 3.10.2002 הגישה התובעת כנגד הנתבע תלונה ללשכת עורכי הדין והתלונה נגנזה. 6. התובעת טוענת כי פנתה לנתבע במטרה שייצג אותה בהליך בג"צ בעניין פס"ד של כב' הש' זפט מיום 12.6.1994 אשר השהה את סמכויותיה של התובעת כאפוטרופוס טבעי על בניה כשהיו קטינים וכן בשלוש תביעות שהיו תלויות ועומדות ובהם נקבעו מועדי דיון לחודשים 10-11/2002: תביעה לשכר ראוי בביהמ"ש למשפחה בר"ג; תביעה לסילוק פילגש בביהמ"ש שלום בת"א-יפו; ערעור בביהמ"ש המחוזי. בשיחה הטלפונית עלה נושא סכום שכ"ט, קרי 18,000$ - 20,000$ כעלות כוללת, שהגם והיה גבוה עבור התובעת הסכימה היא לשלם לנתבע לאור חשיבות הליך הבג"צ בעיניה. לגישתה בשום שלב לא דובר על התוספת לרבות בפגישה הראשונה. 7. לטענת התובעת, החתימה על מסמך ההתחייבות הייתה בחטף בסיום הפגישה הראשונה שארכה כשעה ולאחר מסירת השיק כאשר לא היה סיפק בידה לקרוא בעיון את כל סעיפיו ולנהל מו"מ על תנאיו. לשיטתה, החלה לקרוא את מסמך ההתחייבות ברפרוף אך לא הצליחה להתרכז לאור הסכום הרב ששילמה כמה דקות קודם לכן והעובדה כי הנתבע האיץ בה לחתום. לאחר שחתמה סרב הנתבע לתת לה צילום והוציא אותה מהחדר בטענה שלקוח אחר הגיע. במועד תיקון השיק קיבלה התובעת מפקידת הנתבע צילום מסמך ההתחייבות, התובעת לא קיבלה צילום ייפוי הכח או חשבונית. לטענתה רק לאחר מכן קראה אותו לראשונה בעיון או אז גילתה כי שונה הוא משסוכם לעניין התוספת כאמור וכי לא נרשם בו התביעות הספציפיות לגביהן פנתה. התובעת הודפת את טענת הנתבע כי ידעה על תניית הפסקת הייצוג ועל תשלום מלוא הסכום היסודי במקרה שתבקש להפסיק את הייצוג וטוענת כי מדובר בסעיף מקפח בחוזה אחיד שאין לאוכפו וכן סעיף הנוגד את תקנת הציבור והיות והנתבע ניסח את ההסכם הרי שיש לפרש את מסמך ההתחייבות כנגדו. לטענתה התנהלות הנתבע הסבה לה נזקים כספיים שכן משהחזיק הוא בידיו סכום כה גבוה מכספה הרי שלא יכלה לממן עו"ד אחר ונאלצה להסתפק בעוה"ד הקודם אותו חפצה להחליף וקיבלה ממנו ייצוג לא טוב. התובעת מציינת כי מסכימה היא שכספה יושב לה בניכוי עלות שתי הפגישות שהתקיימו. 8. התובעת גורסת כי למעט שתי הפגישות הללו והגשת בקשת דחייה המתפרשת על פני חצי עמוד, לא עשה הנתבע דבר בתיק. כאמור, טוענת התובעת שהנתבע היה בחופש מרבית הזמן (יש לציין שיום הכיפורים חל באותה שנה במועדים אלו) . התובעת טוענת שקיימה מספר שיחות עם עו"ד מר, אולם שירותיה לא נשכרו על ידה אלא שירותיו של הנתבע. התובעת טוענת שהפסיקה את ההתקשרות בשל חוסר אמון, המהווה סיבה טובה להפסקת ייצוג. חובר האמון נבע מהתנהלותו של הנתבע בעניין שכר הטרחה והיעדרותו ללא הודעה מראש כאשר היו אמורים להתקיים שלושה דיונים שהיו חשובים לה מאוד בסמוך. 9. לגבי ההלכות המשפטיות מפנה התובעת לע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 124 (1993) (להלן: "הלכת ביניש-עדיאל"), שם נקבע כדלקמן: "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו". באשר לאופן קביעת השכר הראוי, נקבע כי: "קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך-דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקובעו על-פי שיקול דעתו בלבד, בלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו לפניו...".   10. לטענת התובעת על פי הלכת בייניש עדיאל רשאית היא להפסיק את ההתקשרות בכל עת; זכות זו נובעת מעצם יחסי האמון שבין עורך דין ללקוח; משנפגע האמון, רשאית היא לסיים את הייצוג; סעיף 4 להסכם אינו חוקי שכן מאיין הוא למעשה את זכות של התובעת להביא להפסקת הייצוג. לפיכך, מבקשת התובעת כאמור את השבת הסכומים ששולמו, בניכוי השכר הראוי עבור העבודה שנעשתה. התובעת הודפת את טענות הנתבע שהיה עליה להוכיח את גובה אותו שכר ראוי (וראו בעניין זה גם תא"ק 172188/09 מיכאל רוזן, רוזן קודן משרד עורכי דין נ' רוזן מרכז יהלומים ת"א שניתן ע"י מותב זה, אליו אתייחס גם בהמשך, להלן: "פס"ד רוזן"), שכן לטענת למעט שתי פגישות והגשת בקשת דחייה, לא נעשתה כל פעולה על ידי הנתבע. טענות הנתבע, בתמצית 11. לגישת הנתבע, התובעת חתמה על מסמך ההתחייבות לאחר שקראה אותו היטב, הבינה תוכנו וניהלה עימו משא ומתן בנוגע לתנאיו. התובעת לא הוכיחה כי נפל פגם ברצונה בעת החתימה ולכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה. לגבי תניית הפסקת הייצוג טוען כי הובהר לתובעת שאת הסכום הבסיסי יהיה עליה לשלם גם במקרה בו תחליט להפסיק את הייצוג אף אם מדובר בזמן קצר. על פי מסמך ההתחייבות זכאי הנתבע לתשלום יתרת הסכום היסודי שטרם שולמה ע"י התובעת, סכום שלא נתבע על ידו אך לפנים משורת הדין ככל שמטעם כלשהו ייקבע כי הנתבע חב בסכום כלשהו כלפי התובעת הרי שיש לקזז סכום זה מסכום חובה של התובעת כלפיו. 12. מבחינה משפטית טוען הנתבע שעל פי הלכת בייניש עדיאל זכות לקוח לנתק את הקשר עם עו"ד ולשלם שכר ראוי קמה רק אם לא הוסכם אחרת ובענייננו הוסכם במפורש אחרת. הנתבע הפנה לע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין [פורסם במאגרים] (2008) (להלן: "הלכת קורפו") שם נקבע בין היתר כי כאשר לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה היא סיבה הוגנת, בית המשפט לא יטיל עליו לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה, וזאת על מנת לשמר את יסוד האמון בין עורכי דין לבין לקוחותיהם, שכן החשש הוא שתשלום פיצויי ציפייה בכל מקרה של הפסקת התקשרות בין עורך דין ללקוחו, יוביל להימנעות הלקוח מהפסקת הייצוג, גם במקרים שקיימת הצדקה לכך. לעומת זאת, במקרים שבהם הפסקת ההתקשרות מצד הלקוח לוקה בחוסר תום לב ונעשתה בהתעלם מהסכמות חוזיות, הרי שאין מקום לפטור את הלקוח מתשלום פיצויי ציפייה לעורך הדין. ראו מקרים בהם נקבע כי הפסקת הקשר החוזי נעשתה שלא בתום לב באופן המזכה את הלקוח בפיצויי קיום בע"א (מחוזי ת"א) 3635/07 לובטסקיה נ' מ. זליגמן ושות';  ת"א 1171/02 עו"ד יצחקניא גולדנברג ושות' נ' ארוך אלי ואח'; ע"א 11097/07 עו"ד משה באדר נ' נחם מושב עובדים של הפועל המזרחי אגודה שיתופית בע"מ ואח'. 13. בהסתמכו על הלכת קורפו טוען הנתבע שהמטרה לשמה שכרה התובעת את שירותיו לא חדלה מלהתקיים, התיקים עוד היו תלויים ועומדים והתובעת נזקקה לייצוג. בנוסף בפי התובעת לא היו טענות בדבר טיפול בלתי מקצועי ולכן אין בסיס לאי שביעות רצון, מה גם ולא חלף מספיק זמן כדי שתוכל התובעת לגבש חוסר שביעות רצון שכזה. העדר שביעות הרצון נבע מתנאי שכר הטרחה בלבד, שלכל היותר מהווים טעות בכדאיות העסקה אך אינם מקימים זכות ביטול. לטעמו של הנתבע לא הייתה הצדקה עניינית להודעה החד צדדית בעניין הפסקת הייצוג ע"י התובעת. מכאן, שביטול ההסכם נגוע בחוסר תום לב ויש להורות על התשלום החוזי המוסכם. 14. מבחינה עובדתית טוען הנתבע כי משרדו שהה בחופשה בין התאריכים 12.9.2002 - 17.9.2002 ולמעט במועדים אלה זכתה התובעת ליחס סבלני וראוי על ידי הנתבע וצוות משרדו. זה המקום לציין כי בעדותו טען הנתבע שהמשרד עבד כרגיל בתאריכים הללו, למעט בחגים (כפי שיפורט בהמשך). לגישתו לפני הפגישה השנייה הושקעה עבודה רבה על ידו ועל ידי עובדי משרדו במיון החומר שמסרה לידיו התובעת, בלימודו, ברכישת בקיאות בו ובקביעת דרכי טיפול ופעולה, הוכנו ע"י משרדו כתבי בית דין ומסמכים שונים שהוצגו לתובעת בפגישה במסגרתה גם נדונו באריכות עניינים מהותיים. 15. הנתבע טוען שבפגישה השנייה ביקשה התובעת להכניס תיקונים טכניים ומהותיים במסמך ההתחייבות. הנתבע היה נכון להכניס את התיקונים הטכניים אך לא לשנות את שהוסכם בעבר. בפגישה זו לא הודיעה התובעת לנתבע כי מעוניינת שיפסיק לייצגה. לטענת הנתבע תנאי מסמך ההתחייבות השני אינם גרועים יותר, מבחינת התובעת, מאלה שבמסמך ההתחייבות. לשיטתו ההודעה על הפסקת הייצוג הגיעה טלפונית ביום 22.9.2002 בשעות הערב לאחר שיחות רבות וארוכות שניהל עם התובעת בעיקר בעניינים מהותיים הקשורים לטיפול בייצוגה. לטענת הנתבע לאורך כל הדרך הביע בפני התובעת את דעתו המקצועית שלפיה אין מקום לעתור לבג"צ בעניינה והתובעת שכרה את שירותיו שלא לשם עתירה כזו. 16. לגישת הנתבע גם אם יתברר שהתובעת הוכיחה את עילת התביעה הרי שלא הוכיחה את שיעור הסכום שיש להשיב שכן על פי הלכת בייניש עדיאל וכפי שפסק מותב זה בפס"ד רוזן היה עליה להוכיח את שיעור השכר הראוי בגין העבודה וזאת לא נעשה. באשר לטענת התובעת לתנאי מקפח בחוזה אחיד טוען הנתבע כי מדובר בהרחבת חזית אסורה וכי לא הוכח שמדובר בחוזה אחיד שכן כל מסמך התחייבות עליו מתבקש לקוח הנתבע לחתום נערך בהתאם לנסיבות הספציפיות של אותו לקוח. דיון והכרעה 17. כפי שפירטתי בסעיף 2 לעיל, יש להידרש תחילה לשאלות העובדתיות הנוגעות להיקף העבודה שנעשתה על ידי הנתבע ובאשר לסיבה להפסקת הייצוג. בהתאם לממצאים, יש להידרש לשאלות המשפטיות הדנות באפשרות לאכוף את סעיף 4 להסכם ובאפשרות לפסוק שכר ראוי בנסיבות העניין. תקופת הייצוג והעבודה שנעשתה במסגרתה 18. מסמך ההתחייבות נחתם ביום 9.9.2002, ממועד זה החל הנתבע לייצג את התובעת. אין חולקין כי ביום 22.9.2002 בשעה כלשהי ביום הודיעה התובעת בעל פה על הפסקת הייצוג כאשר למחרת, ביום 23.9.2002 שלחה התובעת לנתבע את ההודעה על הפסקה הייצוג, הודעה בכתב. כך שלמעשה, תקופת הייצוג נמשכה שבועיים פחות יום כאשר מתוכם שהה הנתבע מספר ימים בחופשה ולא ניתן היה להשיגו. התובעת טענה כי החופשה החלה מיום 10.9.2002, מועד הגעתה למשרד הנתבע במטרה לתקן את השיק (סעיף 14 לכתב התביעה), ואילו גרסת הנתבע בהקשר זה לא היתה אחידה. כך, בכתב הגנתו טען כי משרדו שהה בחופשה מיום 12.9.2002 (סעיף 18). בתגובתו לתלונת התובעת בלשכת עורכי הדין טען כי נעדר מהמשרד מיום 11.9.2002 אך "טיפול בענייני הפונה בוצע במלוא המרץ.. גם בהעדרי" (סעיף 7(ב)). בעדותו אישר אמנם הנתבע כי שהה בחופשה מיום 11.9.2002 אך העיד בניגוד לסעיף 18 לכתב ההגנה "המשרד לא היה בחופשה כמו שאתה טענת" (עמ' 32 ש' 17 וראו גם עמ' 26 ש' 13 - 19). בתצהיר עדותו הראשית לא התייחס הנתבע כלל לנושא זה. עו"ד מר ציינה בעדותה כי אכן הגיוני שהמשרד כולו היה בחופש בין התאריכים 12.9.2002 - 17.9.2002 (עמ' 38 ש' 1). גם אם אניח כי אכן החופשה החלה ביום 12.9.2002, על פי גרסת הנתבע, ואין חולק כי ביום 18.9.2002 עבד הנתבע, אזי המסקנה היא כי במהלך תקופת הייצוג עבד הנתבע שבעה ימים (כולל יום שישי ולא כולל יום שבת). לאור הסתירות בגרסת הנתבע ואי התייחסותו לנושא בתצהירו הנני קובעת כי גם משרדו שהה בחופשה בתאריכים הללו, בהתאם לאמור בכתב ההגנה. 19. ומה עשה הנתבע במסגרת הטיפול בתובעת במהלך 7 ימי העבודה? בעדותו ביאר הנתבע מה כולל הייצוג בתמורה לסכום היסודי: "שאלת אותי מה כלול ב- 20,000$, זו התשובה שלי. 20,000$ זה עבור טיפול כללי בתיק, על זה מתווסף 500$ נדמה לי עבור כל ישיבה בבית משפט או משא ומתן עם הצד שכנגד. ש. מה זה טיפול כללי בתיק? ת. .. הכנת חומר, התייעצויות עם הלקוח, פגישות עם הלקוח, כתיבת כתבי טענות, כל מה שצריך לעשות שמטפלים בתיק." (עמ' 28 ש' 22 - 26) נוסף על כך, הסביר הנתבע כי כל בקשה בכתב לביהמ"ש במעמד צד אחד כרוכה בעלות התוספת (עמ' 28 ש' 27 - 28). באשר לעבודה שבוצעה העיד הנתבע: "אנחנו קודם כל למדנו את התיק... הכוונה לקרוא, ללמוד, את כל המסמכים שקיבלנו מהתובעת. כמו שאמרתי, המסמכים היו בכמות עצומה. הרבה מעבר למקובל כשאתה מתחיל תיק. בנוסף, אם אני לא טועה הכנו בקשה לתיקון תביעה וכתב תביעה מתוקן. לשאלת בית המשפט, לא צירפנו עותקים כי לא חשבתי שזה רלוונטי. זה מה שאני זוכר שעשינו בתיק." (עמ' 33 ש' 5 - 9). 20. גם עו"ד מר העידה על העבודה שבוצעה: "השלב הראשון היה לקרוא את כל החומר שקיבלנו, את שלושת הקלסרים, לנסות להבין, לעשות סדר ולהבין את הטענות, הדבר דחוף ביותר שהיה לדחות את מועד הדיון. אני מסכימה שבשביל זה לא צריך ללמוד תיק. אנחנו כן ישבנו וחשבנו, הרעיון היה בין היתר לחשוב איך לנסות כן לנתב את התיק הזה להליך היעיל ביותר, לצורה היעילה ביותר לניהול ההליכים. גם היתה איזושהי השקעת מחשבה, כי היה נורא חשוב לה לנקות את שמה. חיפשנו פסיקה, בדקנו אם יש פתח לדברים. כשאני יושבת ומחפשת פסקי דין לפעמים אני שורפת שעות." (עמ' 42 ש' 14 - 20). מכאן, הנתבע ועו"ד מר טענו כי למדו את שלושת הקלסרים וחשבו על דרכים לניהול ההליך. אין חולק כי התקיימו 2 ישיבות, שיחות טלפוניות (עמ' 12 ש' 15) והוכנו 2 בקשות לדחיות מועדי דיון. הנתבע לא זכר אם הוכן תצהיר גילוי מסמכים (עמ' 30 ש' 18 - 19) וכעולה מעדותו המצוטטת לעיל לא היה בטוח שהוכנו בקשה לתיקון כתב תביעה וכתב תביעה מתוקן. עו"ד מר העידה כי "אם זכור" לה הוכן כתב תביעה מתוקן ובקשה לאיחוד דיון (עמ' 42 ש' 24). בניגוד לעדויות אלו בדבר הכנת מסמכים אלו, לא צורף ולו כתב בי-דין אחד המוכיח הכנת בקשות אלה. מעבר לכך, מעיון בהודעת הפסקת הייצוג נוכחתי לדעת כי התובעת כלל לא הסכימה לתקן את התביעות שכן לגישתה הדבר מ"גמד" את תביעותיה. 21. אם אסכם עד כה, אזי ניתן לחלוץ את המסקנה שהתקיימו שתי פגישות; נוהלו עם עו"ד מר מספר שיחות טלפון "כמעט כל יום" (עמ' 41 שו' 22), דהיינו לכל היותר עוד כשלוש-ארבע שיחות טלפון עם עו"ד מר; והוגשו שתי בקשות דחייה בתיק בבית משפט השלום, לגביהן הסכים הנתבע שאין צורך בלימוד התיק כולו. אניח גם כי החומר שבשלושת הקלסרים נקרא ע"י עו"ד מר ו/או ע"י הנתבע, והושקעה מחשבה לגבי דרכי הפעולה בתיק. סבורני כי ניתן להעריך את העבודה שבוצעה בתיק הו על ידי הנתבע והן ע"י עו"ד מר בכעשר עד עשרים שעות עבודה. 22. התרשמתי מהעדויות שהעבודה שבוצעה מהווה לכל היותר כ-10% מהעבודה שהיה צורך בביצועה במסגרת התיקים שהועברו לטיפול הנתבע. כאמור, התובעת חפצה בייצוג לעניין הגשת הבג"צ ובשלושת התיקים התלויים ועומדים בעניינה, וסברה שלצורך כך נשכרו שירותי הנתבע (סעיף 5 לסיכומיה). התובעת העידה כי בפגישה הראשונה "לא היה זמן לדבר על הכל" (עמ' 13 ש' 31 - 32 וראו עמ' 14 ש' 6 - 9) ולכן לא דובר על הטיפול שאמור הנתבע לבצע עבורה (עמ' 14 ש' 2) ועל ההליכים שמעוניינת כי ייצג אותה (עמ' 14 ש' 8 - 9). דבר המתיישב עם עדות הנתבע ועו"ד מר וכן מסמך ההתחייבות ביחס לבקשות לדחיית מועד דיון. כך, העיד הנתבע: "לשאלת בית המשפט: כמה תיקים היו? בשלום וזהו? ת. אני לא זוכר. אמרתי קודם שאני לא זוכר אם היה חוץ מהשלום." (עמ' 33 ש' 25 - 26 וכן ראו עמ' 27 ש' 23 - 25 ועמ' 34 ש' 4 - 5) ובהמשך: "לשאלת ביהמ"ש: קודם אמרת ש-20,000$ זה סכום הגיוני, השאלה הגיוני למה? ת. לא משנה מספר התיקים, המחיר שקבעתי יחסית למקרה שלה היה נמוך. מדובר בפרוייקט." (עמ' 34 ש' 6 - 7). גם עו"ד מר לא זכרה לכמה תיקים או לאילו נושאים נשכר שירות הייצוג (עמ' 42 ש' 8 - 10). עם זאת, הודתה עו"ד מר ש"זה תיק שמתנהל המון זמן אני לא יודעת מה יהיה" (עמ' 40 שו' 10-18). 23. לאור האמור, התרשמתי כי הטיפול בתובעת היה בחיתוליו. תקופת הייצוג הייתה קצרה ביותר (פחות משבועיים שמתוכה רק שבעה ימים היו ימי עבודה) ובמסגרתה בוצעה העבודה אותה פירטתי בסעיף 21 לעיל. הייתה עוד עבודה רבה בתיק כדי להביאו לסיומו (עמ' 43 ש' 4). גם נימוק הנתבע עצמו בבקשה לדחיית מועד הדיון מחזק את המסקנה כי מדובר על שלב מקדמי ביותר של הייצוג: "היום 9.9.2002 קיבל על עצמו הח"מ את ייצוג המבקשת וקיבל לידיו לראשונה את החומר הקשור להליכים המתנהלים.. משמצויים אנו בעיצומם של חגי תשרי ומשנותרו אך ימי עבודה ספורים עד למועד הקבוע לקדם המשפט (הדיון היה קבוע ליום 3.10.2002 - תוספת שלי ח.פ) ומועד הגשת תצהיר גילוי המסמכים הגיע לא יוכל הח"מ לעשות מלאכתו נאמנה, להגיש תצהיר גילוי מסמכים במועד ולהתכונן כראוי לקדם המשפט." (נספח ג' לכתב התשובה). כמו כן, אין חולק כי שלושת הקלסרים שנמסרו מטעם התובעת לא מיצו את כל החומר שהיה לתובעת והיתה אמורה היא להביא לנתבע (עמ' 43 ש' 8 - 10). אם לא די בכך, הנתבע טען בסיכומיו, בהקשר אחר אמנם אבל הדבר רלוונטי לנושא זה: "לא חלף די זמן על מנת שהתובעת תיווכח במידת מקצועיותו או העדר מקצועיותו של הנתבע" (סעיף 7 לסיכומים וראו גם סעיף 15 לסיכומים) וגם טענה זו יש בה להוכיח שהייצוג היה אך בראשיתו. סיבת הפסקת הייצוג 24. מהראיות שהונחו בפני התרשמתי כי התובעת חפצה בהפסקת הייצוג מכמה סיבות: ראשית, עקב מחלוקות מקצועיות. כך, בין היתר, התובעת ביקשה להגיש בג"צ ובתביעה זו הסבירה את חשיבות הנושא עבורה בעוד הנתבע אמר לה שתביעה כזו הינה חסרת סיכוי; התובעת לא הסכימה לתיקון התביעות כפי שייעץ לה הנתבע. לעניין זה ראו את מכתב הפסקת הייצוג: "...רק אתמול בפגישתנו השניה.. התחוור לי עד כמה גדול הפער בין הציפיות שהיו לי לשיתוף פעולה מצידך דהיינו פגישות במשרדך על מנת לקבל את תגובתי לטענות.. שמעלה שוב עו"ד חקלאי כנגדי.. הסברת לי שבכל אלה אין בכוונתך לטפל. כששכרתי את שירותך קיויתי גם לקבל הגנה על שמי הטוב שהוכפש.. וכן להביא בפני ביהמ"ש את העוול שנעשה לילדי.. כל זאת נמנע ממני עקב היעדרותך הממושכת כמובן שעבודה בלבדית שלך על התיק ללא שיתופי... לא יכולה לשרת מטרות אלו שלי..." ובהמשך: ".. אני לא מוכנה לתקן את התביעות. הדרך שאתה מציע רק מגמדת את התביעות שלי ועושה שירות דב לאינטרסים שלי... התרשמותי היא שדרכך לא משרתת את האינטרסים שלי בתביעות צודקות ולא מגומדות ולכן אינך יכול לייצג אותי..". 25. גם בתלונתה ללשכת עורכי הדין טענה התובעת כי פעולתו המשפטית של הנתבע הייתה צרה "רק על פי זכות הקניין" (סעיף 10). נושא זה של חוסר שביעות רצון מצד התובעת על רקע מקצועי קיבל ביטוי בתשובת הנתבע לתלונת התובעת ללשכת עורכי הדין שם כתב הוא לגבי הפגישה השנייה: "במהלך פגישה זו התאכזבה הפונה ממספר עמדות ו/או דעות שהושמעו על ידנו באוזניה. כך למשל, הפונה בקשה ממני.. להגיש עתירה לבג"צ .. הסברתי לפונה כי אין לעתירה שכזו.. סיכוי... הפונה לא "אהבה" את דעתי זו והביעה ממנה אכזבה רבה." (סעיף 10(ג) - 10(ה)). 26. שנית, הנתבע לא הודיע לתובעת על היעדרותו מהעבודה למשך שבוע ולא היה זמין עבורה בסמיכות למועדי הדיון. התובעת ראתה בכך הפרת אמון, במכתב הפסקת הייצוג כתבה היא לנתבע: "... נאמר לי שאתה לא במשרד וכי גם לא תהיה עד לאחרי יום כיפור וכי אתה גם לא בר השגה בנייד עד אז, כך שהשיק עבר בעוד שלי לא היה עם מי לדבר. כל אותו זמן נותרתי בחוסר ודאות גם לגבי המשך מהלכי הבאים. למעשה חזרת רק יומיים אחרי יום כיפור ב- 18.9.2002 וגם אז לקח עוד 5 ימים עד לפגישתנו. מאחר וגם לא טרחת לציין באזני כי תעדר לתקופה כל כך ממושכת אני רואה בכך התנהגות מזלזלת והפרת אמון. לו הייתי יודעת שמיד לאחר קבלת הכסף תעדר לתקופה כה ממושכת ולא יהיה לי עם מי לדבר לא הייתי משלמת לך כסף כה רב וגם לא שוכרת את שירותיך." גם בתלונתה ללשכת עורכי הדין כתבה התובעת שהיו לה הרבה "שאלות לא פתורות" אך לא היה לה את מי לשאול שכן הנתבע לא היה במשרד (סעיף 7). בתלונה זו שבה התובעת וציינה כי העובדה שהנתבע לא עדכן אותה בדבר ההיעדרות מהווה מבחינתה "הפרת אמון" (סעיף 9). 27. שלישית, בתחושתה האישית הסובייקטיבית של התובעת, הנתבע התייחס אליה בזלזול (סעיף 10 לתלונתה ללשכת עורכי הדין וראו עדותה בעמ' 21 ש' 3 - 7). אציין כי אין מדובר בהפסקת ייצוג על רקע העובדה שנשכרו שירותי עורך דין אחר, כבמקרה קורפו; אין המדובר במקרה בו כבר לא היה צורך בהמשך מתן שירותים משפטיים, כמו בע"א 1191/00 ברטה רוזנבלט נ' עו"ד שאול דחבש (2001) [פורסם במאגרים] (להלן: "פס"ד רוזנבלט", נזכר ע"י הנתבע בסיכומיו). בפס"ד רוזנבלט נשכרו שירותי עו"ד דחבש על מנת שזה יכין כתב תביעה ובקשה למתן צוו מניעה דחוף במסגרת סכסוך בין בעל ואישה. שם הוכנו כתבי בית הדין המבוקשים; העבודה נעשתה בשעות וימים לא שגרתיים; ובמהלך הימים בהם בוצעה העבודה על ידי עורך הדין הגיעה המערערת רוזנבלט להסכם פשרה עם בעלה, כך שלא היה צורך בהגשת כתבי בית הדין הנ"ל. במקרה שלפנינו לא נהגה התובעת בחוסר תום לב. לכל היותר, ניתן לומר כי התובעת הינה לקוחה העומדת על זכויותיה וכי דרישותיה מהגורם המייצג אותה גבוהות (ראו למשל תשובותיה בחקירה הנגדית ביחס לעורכי דין אחרים שייצגו אותה בעבר, עמ' 10, עמ' 11 שו' 1; עמ' 11 שו' 4; עמ' 11 שו' 8-11). עם זאת, סבורני כי במקרה הקונקרטי היו לתובעת סיבות אובייקטיביות אשר הובילו אותה להודיע על הפסקת הייצוג וכי הודעה זו נעשתה בתום לב, כעבור זמן קצר יחסית מתחילת הייצוג. המסקנות המשפטיות הנובעות מהמקובץ 28. קבעתי כאמור לעיל שהטיפול המשפטי נמשך כשבעה ימים לכל היותר, ובמהלכם הושקעו בין 10 ל-20 שעות עבודה. קבעתי כי הטיפול המשפטי היה בחיתוליו; קבעתי כי ביטול ההתקשרות נבע במיוחד על רקע חוסר אמון וחוסר שביעות רצון מההתנהלות מול הנתבע. הגעתי לכלל מסקנה שאין מדובר בהפסקת ייצוג הנגועה בחוסר תום לב ו/או המונעת ממניעים זרים לייצוג, דוגמה חיסכון בעלויות (קורפו) או איבוד עניין בתביעה (רוזנבלט). לפיכך, ואם מסמך ההתקשרות היה חסר את סעיף 4 שבו, היה מקום לנהוג על פי הקבוע בהלכת בייניש-עדיאל ולא בחריג הנזכר בהלכת קורפו ולהידרש לשאלת השכר הראוי. לאור קיומו של סעיף 4, יש להידרש כעת לתנייה חוזית זו ולבחון את משמעותה בנסיבות העניין. מעמד מסמך ההתחייבות בכלל ותניית היצוג בפרט 29. התובעת טענה כי לא קראה כראוי את מסמך ההתחייבות בטרם חתמה עליו. כך העידה: "הכוונה היתה שאני אקרא, ברור, אבל לא הצלחתי להתרכז בקריאה כי כל הזמן חשבתי אם טוב עשיתי שנתתי לו שיק כזה גבוה.." (עמ' 15 ש' 1 - 2) ובהמשך: "התחלתי לקרוא אבל לא הצלחתי לקרוא יותר משלוש שורות בסעיף הראשון.." (עמ' 15 ש' 25 וראו גם עמ' 16 ש' 8). כידוע, חזקה על אדם החותם על מסמך כי הוא קרא והבין את תוכנו (ע"א 9136/02 מיסטר מאני בע"מ נ' שרה וייז, נח(3) 934), מה גם ובמסמך ההתחייבות בוצעו שינויים בכתב יד שיש בהם להעיד על דיון בתנאי ההסכם. כך, נמחק הסיפא לסעיף 2 שחייב תשלום מלוא הסכום היסודי "מיד". כמו כן, לא הוכח בפני כי ההסכם נחתם בחטף וגם לא הוכח בפני מה נאמר בעל פה בטרם החתימה ואם שונים הדברים מהכתוב במסמך ההתחייבות. לאור האמור הנני קובעת כי התובעת קראה את מסמך ההתחייבות, הבינה אותו ויש בו לחייב אותה. 30. עם זאת, סבורני כי מדובר בסעיף בעייתי שיש לבחון היטב את חוקיותו. על פי לשונו של הסעיף, מחייב הוא ללא סייגים והגבלות כגון זמן הייצוג, מילוי חובות הנתבע וכיוצא בזה. בהקשר זה טען הנתבע בעדותו כי גם אם התובעת הייתה מודיעה על סיום הייצוג יום אחרי החתימה על מסמך ההתחייבות - היה דורש את מלוא הסכום היסודי (עמ' 31 ש' 6 - 36). בהקשר זה ראוי להביא את דבריו של המלומד ג.קלינג, אתיקה בעריכת דין עמ' 212: "אין לחייב את הלקוח בתשלום מלוא שכר הטרחה, אם טיפולו של עורך הדין יופסק לפני השלמתו. נראה שהוראה כזו תפסל בשל היותה נוגדת את תקנת הציבור, בפגעה בזכותו של הלקוח לבחור בעורך דין ולהחליפו שירצה בכך. בין עורך הדין ללקוחו קיימים כאמור יחסי אמון. עורך הדין חייב להעמיד בראש מעיניו את עניין הלקוח, תוך מניעת התחשבות בכל אינטרס אישי שלו. ללקוח צריך שיהא אמון מלא בפרקליטו. כאשר אמון זה מתערער, יש להעניק ללקוח את האפשרות להפסיק את הקשר עם עורך דינו, תוך מתן אפשרות מלאה לבחור פרקליט חדש, בלא שהדבר יגרור אחריו "סנקציה". לאור גישתו של בית המשפט העליון נראה שתפסל כל התחייבות לשלם לעורך הדין פיצוי למקרה של הפסקת ההתקשרות. ראוי לכלול בכל הסכם שכר טרחה הוראות שתסדרנה את דרך קביעתו של שכרו של עורך הדין למקרה שבו יופסק הטיפול מטעם כלשהו לפני הסיום. ראוי לקבוע את הבסיס לחישוב השכר. במיוחד חשוב לנהוג כך כאשר השכר מותנה בתוצאות. כשעורך הדין אינו מסיים את הטיפול בעניין, אין אפשרות להיעזר בבסיס שעל פיו היה נקבע השכר לו הושלם הטיפול." 31. מודעת אני לכך שבפסיקה של בתי המשפט השונים ניתן לעיתים תוקף להוראות דומות, ראו למשל פס"ד רוזנבלט שנזכר לעיל וכן ת"א (נתניה) 7487/01 עו"ד שמעון לפידות נ' גרינברג שמואל (2004) [פורסם במאגרים]. עם זאת יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו: במקרה רוזנבלט בית המשפט לא נתן את אמונו במערערת וקבע כי מניעים זרים הובילו לסיום ההתקשרות (הפשרה עם הבעל). מכאן שהפסקת ההתקשרות הייתה נגועה בחוסר תום לב. גם במקרה לפידות לא הובא כל טעם ענייני לסיום ההתקשרות, ובית המשפט הגיע שם למסקנה שעורך הדין "קיים את חלקו בהסכם ללא רבב". עוד נקבע שם כדלקמן: "כאשר עורך הדין לא ביצע למעשה כל טיפול שהוא בעניינו של הלקוח, ובכל זאת תובע את מלוא שכר טרחתו - כפי שארע בניין עו"ד בן חיים - ניתן להבין את התחושה כי מדובר בתנאי מקפח, שאין לקיימו". ראו בעניין זה ת.א (ת"א) עו"ד בן חיים נ' פרי ואח' [פורסם במאגרים], שם נפסל סעיף הדומה לסעיף 4 שבפנינו עת נקבע כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד. 32. סבורני כי אין לקבוע מסקנה גורפת לפיה מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד; עם זאת, סבורני שאכן סעיף שכזה מטיל צד כבד על רצונו החופשי של לקוח, המבקש להשתחרר בתום לב מהייצוג , מטעמים אובייקטיבים סבירים. אין לי אלא להסכים עם דבריו המלומדים של ד"ר קלינג כפי שהובאו לעיל. לפיכך סבורני כי אין מקום להורות על אכיפת הוראות הסעיף במקרה הנדון. 33. אולם גם אם תדחה עמדתי זו, סבורני כי ניתן להגיע לתוצאה אליה הגעתי בדרכים חלופיות. סעיף 4 להסכם, גם אם הינו שרירי וקיים, מהווה למעשה פיצוי מוסכם בין הצדדים למקרה שהלקוח יפסיק את ההתקשרות באופן חד צדדי. לפי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א -1970, "רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". במקרה שלפנינו הפיצוי המוסכם נקבע ללא מדרג של כמות העבודה שבוצעה עד להפסקת הייצוג, והנתבע אף גילה את דעתו שמדובר ב"קנס" שהיה משולם גם אילו הודעת הביטול היה ניתנת לאחר יום אחד בלבד. סבורני שאין קורלציה בין הנזק שנגרם בפועל לנתבע (השקעתו בתיק) לפיצוי המוסכם ולפיכך יש מקום להתערבות בית משפט בעניין זה. 34. נקודה נוספת, ואולי החשובה מכל. הנתבע מרבה להסתמך על הלכת קורפו וטוען לפיצויי קיום (או פיצויי ציפייה, כפי שמוגדרים בהלכת קורפו). בעצם הנתבע דורש את אכיפת התשלום החוזי שסוכם, וזאת ללא קשר לשאלה האם העבודה בוצעה במלואה בפועל. אם נקרא היטב את פס"ד קורפו ניווכח לדעת שאכן בית המשפט קבע כי כאשר ההתקשרות הופסקה בחוסר תום לב, יהא זכאי עורך הדין לפיצויי קיום (או ציפייה), "פיצוי שאותו יוכלו לתבוע בבוא היום בבית המשפט המוסמך, בהפחתת השקעה והוצאות נחסכות" (הדגשות שלי, שם בפסקה 21). והרי זו מהותם של פיצויי קיום - לתת לנפגע את הרווח לו הוא היה זכאי לו קוימה העסקה. ודוק, רווח ולא תמורה חוזית. כל מסקנה אחרת תגרום להתעשרות שלא כדין של הנתבע על חשבון התובעת: ברי כי לו היה מקוים החוזה עד תומו, היה על הנתבע להשקיע שעות עבודה לרוב; להעמיד את שירותי משרדו לטובת התיק (מזכירות, טלפונים, פקסים, שירותי צילום וכו'). במקרה הנדון, ולאור עדותה של עו"ד מר, מן הסתם היה על הנתבע לשלם לעו"ד מר עבור שירותיה היא. לא יכולה להיות מחלוקת שהרווח שהיה נותר בידי הנתבע אינו שווה ערך למחיר החוזי. מכאן, שגם אם הייתי מאמצת ומיישמת את הלכת קורפו, היה על בית המשפט לקבוע את פיצויי הציפייה במקרה הנדון, במובחן מהשכר החוזי. לא הונח בפניי כל תחשיב לעניין הרווח אשר נמנע מהנתבע במקרה הנדון. 35. מכל הטעמים אשר פירטתי לעיל, בנסיבות הספציפיות של המקרה, לנוכח תקופת הטיפול הקצרה, במהלכה הטיפול המשפט רק החל; לאחר שנוכחתי לדעת שתובעת פעלה בתום לב ולא היו כל מניעים זרים, פסולים או נסתרים בביטול ההתקשרות, סבורני כי יש להורות על השבת סכומים לידיה, באופן שבידי הנתבע יוותר אותו שכר ראוי, כפי שנקבע בהלכת בייניש עדיאל. 36. כאן מתעוררת השאלה האם יש מקום לפסוק שכר ראוי שכזה, מקום בו מי מהצדדים לא הוכיח את גובהו בפניי בית המשפט. סבורני כי במקרה הנדון יש להשיב על כך בחיוב, מכמה טעמים. ראשית, על פי הלכת בייניש עדיאל הנטל להוכיח את גובהו של השכר הראוי הינו על עורך הדין ולא על הלקוח. ערה אני לכך שבאותו מקרה עורך הדין היה התובע ולא היה בנמצא הסכם שכר טרחה, לפיכך אמשיך ואצדיק את טעמיי. במקרה הנדון שוכנעתי כי אכן הטיפול היה קצר ביותר וניתן להעריכו בכ 10-20 שעות עבודה. הערכה שכזו אינה דורשת מומחיות מיוחדת ויכולה להיעשות על ידי בית משפט. אמנם, בפס"ד רוזן נמנעתי מבצע הערכה שכזו, אולם שם דובר בעניינים מקצועיים (ארנונה) ועבודה רבה יותר; והערעור שהוגש על פסק הדין הסתיים בהסכם פשרה במסגרתו שולמו לתובעים סכומים כלשהם (שיתכן ומשקפים את אותו שכר ראוי). לפיכך, הנני מעריכה את העבודה שבוצעה בסך של 10,000 ₪. בקביעה זו הנחתי לטובת הנתבע שהשקיע הוא וצוות משרדו 20 שעות עבודה, בעלות של 500 ₪ לשעה. על סכום זה יש להוסיף את סכום המע"מ כפי שהיה נהוג באותה עת. סוף דבר 37. התביעה מתקבלת ברובה. הנתבע ישיב לתובעת את הסכום ששילמה ביום 9/9/02, בניכוי הסכום עליו הוריתי בסעיף 36 לעיל. הסכום להחזר ישא הפרשי הצמדה כחוק מיום 23/9/02 (יום מתן הודעת הביטול) ועד ההחזר המלא בפועל. החלטתי שלא לחייב בהחזר ריבית על הסכום הנ"ל וזאת לנוכח העובדה שהתביעה דנן הוגשה מספר ימים בודדים בטרם התיישנה. בנוסף ישיב הנתבע לתובעת את האגרה כפי ששולמה ושכר טרחת עורך דין בסך של 7,500 ₪. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. עורך דיןשאלות משפטיותשכר טרחה