הלכה הינה כי כל עוד לא כפר הנתבע בזכותו של התובע, לא החל מירוץ ההתיישנות לתביעת הזכות (דעת כב' השופט מ' חשין בע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עירית פתח תקוה (לא פורסם - 16.2.06). לטענת התובעת, כל עוד לא הודיעה העירייה שהיא כופרת בחבותה לשלם את הסכום הנוסף, ואף פעלה להשגת תקציב נוסף ממשרד החינוך, לא החל מירוץ ההתיישנות. בעניין ארידור פסק כב' השופט מ' חשין כי מירוץ ההתיישנות בתביעה לתשלום פיצויי הפקעה מתחיל רק מן המועד בו כפרה הרשות בחובתה לשלם פיצויי הפקעה, שכן רק במועד זה מתגבשת עילת התביעה (פסקאות 29-37; וראה גם דברי כב' השופט י' שפירא בת.א. (י-ם) 7058/05 דווקא בע"מ נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 27.10.08 ). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התיישנות זכות: א. רקע עובדתי 1. תביעה לתשלום חוב כספי בסך 3,535,071 ₪ בגין עבודות בניה להקמת בית ספר שביצעה התובעת עבור הנתבעת בשנת 1998. סכום החוב מורכב מקרן חוב בסך 945,176 ₪, וריבית פיגורים של החשב הכללי בסך 2,589,895 ₪ מיום אישור החשבון הסופי שהגישה התובעת לנתבעת (24.1.99), ועד למועד הגשת התביעה (7.5.08). 2. התובעת הינה חברה קבלנית בעלת ניסיון רב בביצוע פרויקטים ציבוריים, אשר הקימה עבור הנתבעת (להלן: "העירייה") מבנה בית ספר יסודי בעיר אילת, וזאת מכוח מכרז שפרסמה החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ (להלן: "החברה למשק וכלכלה"). כפי שהבהיר שמעון חביב, מנהל מחלקת הנדסה אזרחית בעיריית אילת (להלן: "חביב"), החברה למשק וכלכלה הינה עמותה ללא מטרת רווח, אשר נוסדה על מנת לספק שירותים לרשויות המקומיות. החברה מפרסמת מכרזי מסגרת בתחומים שונים, ומעמידה שירותי ניהול ופיקוח על הפרויקטים המבוצעים עבור הרשויות המקומיות על ידי קבלנים שזכו במכרזים (סעיפים 4-5 לתצהיר). 3. במסמך הזמנת העבודה מיום 9.10.97, המופנה לחברה למשק וכלכלה (נספח א' לתצהיר אחד ממנהלי התובעת, דב שקד - להלן "שקד"), ואשר עליו חתומים ראש עירית אילת, גבי קדוש, וגזבר העירייה, אסי בן חמו (להלן: "בן חמו"), נאמר: "1. הרינו מתכבדים בזה להודיעכם על החלטתנו להתקשר עם הקבלן תגי בע"מ שזכה במכרז שבנדון באמצעותכם, על פי תנאי ומסמכי המכרז. אנו מייפים את כוחכם להתקשר בשמנו עם הקבלן הנ"ל לביצוע העבודות. 2. הרינו להזמין מהקבלן האמור ביצוע בניית מוסדות חינוך בהתאם למפורט בנספח א'. 3. תנאי התשלום יהיו בהתאם למפורט בנספח ד'". למסמך זה, עליו חתמה גם התובעת, צורפו מספר נספחים: פירוט הזמנה; מפרט טכני מאושר; מחירים; תנאי תשלום; והוראת תשלום לאוצר השלטון המקומי. 4. לצורך הפיקוח על ביצוע הפרוייקט מינתה החברה למשק וכלכלה את המהנדס חנן ליבנה, מחברת אדום שירותי הנדסה בע"מ (להלן: "ליבנה"). התובעת השלימה את בניית בית הספר בחודש אוגוסט שנת 1998 (סעיף 8 לתצהיר שקד). ביום 24.1.99 אישר המפקח ליבנה את החשבון הסופי שהגישה התובעת לכל הפרויקט, על סך של 10,095,485 ₪, ואישור זה כולל, כפי שפורט בו, גם את הסך של 945,176 ₪ בגין מה שכונה "פרוזדור אווירי"; חביב, מנהל המחלקה להנדסה אזרחית בעירייה, אישר את החשבון בחתימתו (נספח ג'1 לתצהיר שקד ועדות חביב בעמ' 20). העירייה שילמה לתובעת את הסכום הנקוב בחשבון, למעט הסך הנ"ל של 945,176 ₪, שהופיע בחשבון הסופי תחת הסעיף "פרוזדור אווירי". זה הסכום נשוא התביעה. ביום 23.7.01 שב המפקח ליבנה ואישר את התשלום בגין יתרת החוב הנ"ל בגין "פרוזדור אווירי" במכתבו לעירייה ולחברה למשק וכלכלה, וממכתבו הנ"ל עולה כי במועד זה עמד סכום החוב המעודכן של העירייה לתובעת על סך של 1,464,423 ₪ (נספח ד' לתצהיר שקד). בעדותו הבהיר שקד כי למעשה, מדובר היה בתשלום עבור עבודות החלפת קרקע, וכי העירייה בחרה לכנותן בחשבון הסופי עבודות "פרוזדור אווירי" משיקולים תקציביים שלה (עמ' 10). חביב הודה כי סכום החוב נשוא התביעה אינו קשור כלל ל"פרוזדור אווירי": סכום זה אושר לתובעת בגין עבודות עפר, קרי: החלפת קרקע (עמ' 16-17). חביב הסביר שכאשר התברר לעירייה שקיים פער תקציבי בין עלות העבודות שאושרו על ידי המפקח, לבין תקציבה של העירייה, הציע מירון יעקובסון, מנהל הפרויקט, לפנות למשרד החינוך ולבקש תוספת תקציב, תחת הסעיף של "פרוזדור אווירי" (המיועד למיגון אקוסטי בשל קרבת בית הספר לשדה תעופה). 5. במסגרת המאמצים להשיג ממשרד החינוך תוספת תקציבית אשר תכסה את יתרת החוב לתובעת, שלא היתה שנויה במחלוקת, פנו נציגי העירייה מספר פעמים לגורמים שונים במשרד החינוך. ביום 27.1.99 פנתה עוזרת גזבר העירייה, ליאורה בייסקי, לאודי כתריאל, מנהל תחום בינוי ותקצוב במשרד החינוך, וביקשה לאשר לעירייה תוספת תשלום בסך 945,178 ₪ בגין "פרוזדור אווירי" (נספח ח'1 לתצהיר שקד). ביום 13.6.99 פנתה בייסקי פעם נוספת לכתריאל בעניין זה וביקשה לטפל בעניין באופן דחוף. בייסקי אף הזכירה כי התקיימה פגישה בנושא זה במשרדו של כתריאל, בהשתתפות בן חמו, גזבר העירייה (נספח ח'2). ביום 14.11.99 השיב כתריאל כי נעשתה פניה לועדת העלות הבינמשרדית לאישור תוספת הקצבה בגין בידוד אקוסטי, וכי אישור ההקצבה לבית הספר מותנה בקבלת אישור הועדה (נספח י' לתצהיר שקד). ביום 30.5.00 פנה ראש העיר אילת למשרד החינוך, ודרש שידאגו להעביר את הסכום האמור לעירייה. בתגובה נמסר לו כי אין תקנה תקציבית המאפשרת להקצות סכומים לבידוד אקוסטי במוסדות חינוך (נספחים יא'-יב' לתצהיר שקד). ביום 23.5.01 פנה בן חמו, אשר ככל הנראה לא היה מודע לתשובה האחרונה שהגיעה ממשרד החינוך, למנהל מינהל הפיתוח במשרד החינוך, וביקש לזרז הטיפול בהעברת ההקצבה עבור בידוד אקוסטי לעירית אילת. במכתבו ציין בן חמו כי העירייה חשופה לתביעה מצד הקבלן בשל אי-תשלום החוב (נספח יג' לתצהיר שקד). בסופו של דבר, לא הצליחה העירייה להשיג תוספת תקציב ממשרד החינוך, והיא גם לא שילמה לתובעת את יתרת החוב בסך האמור. 6. ביום 5.10.06 פנה ב"כ התובעת לגזבר העירייה והתריע כי אם לא ישולם החוב בתוך כשבועיים, תיאלץ התובעת להגיש תביעה נגד העירייה. בתגובה השיב גזבר העירייה כי: "לאחר שנקיים דיון פנימי עם כל הנוגעים בדבר בעירייה נעביר לך את עמדת העירייה בנדון" (נספח טו' לתצהיר שקד). משלא שולם החוב, הוגשה התביעה שלפני. בכתב התביעה נטען כי התובעת השלימה את הפרויקט בטיב ובאיכות מעולים, לשביעות רצון העירייה, אשר עושה שימוש בבית הספר מאז שנת 1998. החשבון הסופי שהגישה התובעת, הכולל את הסך של 945,178 ₪ תחת הסעיף "פרוזדור אוירי", אושר בשנת 1999 על ידי המפקח, חנן ליבנה, וגם נציגי העירייה מעולם לא כפרו בקיומו של החוב ובחובתם לשלמו. אף על פי כן, עד למועד הגשת התביעה, לא שילמה העירייה לתובעת את יתרת חובה. על העירייה לשלם לתובעת את סכום החוב אותו אישר המפקח ביום 23.7.01 (קרן החוב בתוספת ריבית והצמדה מיום אישור החשבון הסופי), בתוספת ריבית פיגורים של החשב הכללי מיום 23.7.01 ועד למועד הגשת התביעה. 7. בכתב ההגנה טענה העירייה כי התביעה התיישנה, שכן עילת התביעה נולדה למעלה משבע שנים לפני הגשתה. לגופו של עניין טענה העירייה כי לא מתקיימים כלל יחסים חוזיים בינה לבין התובעת. התובעת התקשרה עם החברה למשק וכלכלה, ולמרות שהכסות הפורמאלית להתקשרות הינה מעשה שליחות של החברה למשק וכלכלה עבור העירייה, הרי למעשה היריבות החוזית מתקיימת בין החברה למשק וכלכלה לבין הקבלן. מכל מקום, הן החברה למשק וכלכלה והן התובעת ידעו שהעירייה לא תשא בתשלום כלשהו, אלא לאחר קבלת התקציב המתאים ממשרד החינוך. בהיעדר אישור תקציבי ממשרד החינוך, לא רובצת על הנתבעת חובת תשלום כלשהי. ממילא, התובעת לא ביצעה כלל את העבודות בגינן נדרשת תוספת התשלום, ואם ביצעה את העבודות, הרי שקיבלה את מלוא התשלום עבורן. העירייה התחייבה לשלם סכום קבוע ומוסכם מראש עבור הקמת בית הספר, וסכום זה שולם לתובעת במלואו. ב. תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם 8. בסיכומיה טוענת התובעת כי מהסכם הזמנת העבודה מיום 9.10.97 (נספח א לתצהיר שקד) ברור כי הנתבעת הינה צד ישיר לחוזה מול התובעת, וכי החברה למשק וכלכלה שימשה כשלוחתה של העירייה לצורך ביצוע הפרויקט. הנתבעת הודתה לא פעם כי העבודות נשוא החשבון הסופי בוצעו על ידי התובעת במלואן, לשביעות רצונה המלאה. הנתבעת גם הודתה שהעבודות נשוא החוב אינן חלק מן הסכום המוסכם מראש (פאושלי) ששולם לתובעת עבור הקמת בית הספר. זאת ועוד, מן המסמכים שהוגשו לבית המשפט, כמו גם מעדותם של המצהירים מטעם העירייה, עולה כי אין מחלוקת שהחוב נשוא תביעה זו, על סך של 945,178 ₪, אושר כדבעי הן על ידי המפקח ליבנה, והן על ידי נציגים שונים של עירית אילת, לרבות ראש העיר עצמו. לסכום החוב הנ"ל יש להוסיף ריבית פיגורים הנהוגה אצל החשב הכללי מיום אישור החשבון הסופי, וזאת בהתאם להוראת סעיף 2 לנספח ה' לחוזה בין התובעת לנתבעת (נספח א' לתצהיר שקד). אשר לטענת ההתיישנות טוענת התובעת כי יש להחיל במקרה דנן את הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, בדבר הודאה בקיום הזכות המאריכה את תקופת ההתיישנות. נציגי העירייה הודו במכתב ששלחו למשרד החינוך ביום 23.5.01 בקיומו של חוב כלפי התובעת. לפיכך, יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה. מכיוון שהתביעה הוגשה ביום 7.5.08, טרם חלפה תקופת ההתיישנות. זאת ועוד, דבריו של גזבר העירייה במהלך הדיון בתביעה מהווים אף הם הודאה בעובדות המקימות את חבותה של העירייה, והדבר מביא לחידוש מרוץ ההתיישנות. בכל מקרה, ההלכה היא כי יש למנות את המועד ממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות מן המועד בו כפר הנתבע לראשונה בזכותו של התובע. כל עוד לא כפרה העירייה בחובתה לשלם לתובעת את הסכום נשוא התביעה, לא החל כלל מרוץ ההתיישנות. לאורך השנים, העירייה לא התנגדה לשלם את החוב, אלא עשתה ניסיונות להשיג תקציב מתאים ממשרד החינוך. רק ביום 19.10.06, במכתב התגובה ששלח גזבר העירייה לב"כ התובעת, הביעה העירייה לראשונה ספק באשר לחובתה לשלם לתובעת את הסכום נשוא התביעה. לפיכך, יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מיום זה. 9. הנתבעת טוענת בסיכומיה להעדר יריבות בינה לבין התובעת. לטענתה, החוזה עליו נסמכת התביעה נערך בין התובעת לבין החברה למשק וכלכלה, וכל הצדדים המעורבים היו מודעים לכך שהיחסים החוזיים מתקיימים בין השתיים בלבד. עוד טוענת הנתבעת כי התביעה התיישנה. לטענתה, אין תחולה במקרה זה לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, שכן היא מעולם לא הודתה בחבותה לשלם לתובעת את יתרת החוב. ניסיונותיה להשיג תוספת תקציב ממשרד החינוך - אין פירושם הודאה בחבות כזו, אלא רק מחווה של רצון טוב. זאת ועוד, התובעת לא הניחה בדל של ראיה לביצוע העבודות בגינן היא דורשת תוספת תשלום. למעשה, התובעת שינתה חזית בנוגע לסוג העבודות בגינן נדרשת תוספת התשלום. בכתב התביעה טענה כי העבודות הנוספות הינן עבודות של בידוד אקוסטי, שנדרשו בשל מיקום בית הספר מתחת ל"פרוזדור אווירי", בעוד בתצהיריה נטען כי מדובר בעבודות של "החלפת קרקע". מכל מקום, העירייה שילמה לתובעת את מלוא התמורה החוזית עבור עבודתה, והיא אינה חייבת עוד דבר. אין כל ראיה שהעבודות שבוצעו חורגות מן העבודות שהיו כלולות בתמורה החוזית המוסכמת מראש (חוזה פאושלי). אישור העבודות על ידי המפקח אינו הודאה בחבות החוזית לשלם עבורן. גם ניסיונות נציגי העירייה להשיג תוספת תקציב עבור התובעת אינם מהווים הודאה בזכותה של התובעת לתשלום נוסף, אלא נעשו מתוך רצון לסייע לתובעת, על רקע מערכת היחסים ארוכת השנים בינה לבין הנתבעת. ואולם, ככל שנותרה יתרת חוב כלפי התובעת, היה עליה לפנות לחברה למשק וכלכלה. לחלופין, העירייה אינה חייבת לפרוע חובה לתובעת כל עוד לא קיבלה את התקציב הדרוש לכך ממשרד החינוך. ככל שייקבע כי הנתבעת חייבת לשלם לתובעת את סכום החוב, אין מקום לחייבה בריבית פיגורים של החשב הכללי. התובעת לא הבהירה מדוע ריבית זו חלה על חובה של העירייה. ג. דיון 1. התיישנות 10. לטענת הנתבעת, יש לדחות התביעה מחמת התיישנות. הנתבעת לא מציינת מהו המועד בו, לדעתה, נולדה עילת התביעה. היא מסתפקת בטענה סתמית לפיה עילת התובענה נולדה למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה. הנתבעת מכוונת כנראה לכך שהחשבון נשוא התביעה אושר על ידי המפקח וגזבר העירייה ביום 25.1.99 (נספח ג'1 לתצהיר שקד), ואילו התביעה הוגשה רק ביום 7.5.08. צודקת התובעת בטענתה כי יש להחיל במקרה זה את הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לפיה: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה...". כפי שמציינת הנתבעת, ההלכה היא כי "לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות" (ע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (לא פורסם - 1.4.96). במקרה דנן, העירייה גילתה דעתה בתוך תקופת ההתיישנות, כי היא מכירה בזכותה של התובעת לתשלום עבור העבודות הנוספות, וכי היא זו שצריכה להעביר את הכסף לתובעת. היא פנתה למשרד החינוך לאשר תוספת תקציב על מנת לשלם לתובעת את החוב הספציפי נשוא התביעה. מכתביה של העירייה למשרד החינוך מלמדים על הכרה של הנתבעת בזכותה של התובעת (ראה הדיון בפרק 3 לקמן). במכתב מיום 23.5.01 ביקשה העירייה ממשרד החינוך לזרז את אישור התקציב הנוסף באומרה: "עיריית אילת חשופה לתביעה מצד הקבלן" (נספח יג' לתצהיר שקד). היה ברור לחלוטין לעירייה כי עליה לשלם את סכום החוב לתובעת, ולשם כך ביקשה תקציב נוסף ממשרד החינוך. מכיוון שהמכתב האחרון מטעם הנתבעת, בו ניתן למצוא הודאה בזכות התובעת, הינו מיום 23.5.01 - הרי שהתביעה הוגשה ביום 7.5.08 בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. לא מיותר להוסיף, כי גם בעת עדותם בתיק זה הודו נציגי העירייה בקיומו של החוב כלפי התובעת (ראה סעיף 19 לקמן), כאשר סעיף 9 לחוק ההתיישנות חל גם על הודאה "בכתב או בפני בית המשפט... בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה". 11. התובעת מוסיפה וטוענת כי הלכה הינה כי כל עוד לא כפר הנתבע בזכותו של התובע, לא החל מירוץ ההתיישנות לתביעת הזכות (דעת כב' השופט מ' חשין בע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עירית פתח תקוה (לא פורסם - 16.2.06). לטענת התובעת, כל עוד לא הודיעה העירייה שהיא כופרת בחבותה לשלם את הסכום הנוסף, ואף פעלה להשגת תקציב נוסף ממשרד החינוך, לא החל מירוץ ההתיישנות. בעניין ארידור פסק כב' השופט מ' חשין כי מירוץ ההתיישנות בתביעה לתשלום פיצויי הפקעה מתחיל רק מן המועד בו כפרה הרשות בחובתה לשלם פיצויי הפקעה, שכן רק במועד זה מתגבשת עילת התביעה (פסקאות 29-37; וראה גם דברי כב' השופט י' שפירא בת.א. (י-ם) 7058/05 דווקא בע"מ נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 27.10.08 ). באופן דומה, טוענת התובעת, ניתן לומר כי כל עוד גילתה העירייה נכונות לשלם את החוב, ואף פעלה להשגת התקציב הדרוש לכך ממשרד החינוך, לא נולדה עילת התביעה. העילה נולדה רק לאחר שהנתבעת גילתה דעתה כי אין בכוונתה לשלם את החוב, בשנת 2006 (מכתבו של בן חמו, נספח טו' לתצהיר שקד). טענה זו מעוררת קושי, שכן היא נסמכת על חוות דעתו של כב' השופט חשין, אליה לא הצטרפו שאר חברי ההרכב, כב' השופטים א' גרוניס וע' ארבל (בקשה לדיון נוסף על פסק הדין הנ"ל תלויה ועומדת: דנ"א 1595/06). אך די לתובעת בטענה שהנתבעת הודתה בקיומו של החוב בתוך תקופת ההתיישנות. 2. העדר יריבות 12. לטענת הנתבעת, אין כל יריבות בינה לבין התובעת. לגישתה: "...משנטלה על עצמה החברה (למשק וכלכלה - ע.ב.) את עבודות הניהול והפיקוח על הפרויקט, נטלה היא על עצמה התחייבות ישירה כלפי העירייה, לביצוע הפרויקט לרבות עמידה דווקנית במסגרת התקציבית שאושרה על ידי העירייה. במסגרת שנוצרה למעשה, יש לראות בתובעת בלבד כבעלת חוזה עם החברה לביצוע עבודות הפרויקט..." (סעיף 7 לתצהיר חביב). מדובר בטענה תמוהה. אין כל קשר בין חובתה של החברה למשק וכלכלה כלפי העירייה לעמוד במסגרת תקציבית מסוימת, אם חובה כזו אכן היתה קיימת, לבין שאלת היריבות החוזית בין התובעת לבין הנתבעת. הנתבעת טוענת כי למרות "הכסות הפורמלית" של ההסכם, לפיה החברה למשק וכלכלה חתמה על ההתקשרות עם התובעת כשלוחה של העירייה, הרי נוסח ההסכם ותנאיו מלמדים כי היריבות החוזית האמיתית הינה בין החברה למשק וכלכלה לבין התובעת. הנתבעת אינה מציינת אילו סעיפים בהסכם מביאים אותה למסקנה זו, ולא בכדי. החברה למשק וכלכלה נטלה על עצמה את ניהול הפרויקט והפיקוח עליו: הא ותו לא. מזמין העבודה הינו עיריית אילת, והעבודה בוצעה עבורה ולפי דרישותיה. גם חובת התשלום הוטלה על העירייה. מסקנה זו עולה בצורה ברורה מן המסמכים שצורפו לתצהיר שקד, כפי שיפורט להלן. 13. על מסמך הזמנת העבודה מיום 9.10.97, המופנה אל החברה למשק וכלכלה (נספח א' לתצהיר שקד), חתומים התובעת - מחד, וראש העיר וגזבר העירייה - מאידך. בכותרת המסמך נאמר: "הרשות המזמינה: עירית אילת". במסמך נאמר כי העירייה החליטה להתקשר עם התובעת: "הרינו מתכבדים בזה להודיעכם על החלטתנו להתקשר עם הקבלן תגי בע"מ...". ראש העיר והגזבר אף מציינים כי הם מייפים את כוחה של החברה למשק וכלכלה להתקשר בשם העירייה עם התובעת: "אנו מייפים את כוחכם להתקשר בשמנו עם הקבלן הנ"ל לביצוע העבודות". בהמשך, חוזרים השניים ומבהירים כי העירייה היא זו שמזמינה מהקבלן את ביצוע העבודות: "הרינו להזמין מהקבלן האמור ביצוע בניית מוסדות חינוך בהתאם למפורט בנספח א'". מסמך זה מעיד בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי ההתקשרות לביצוע העבודות היתה בין התובעת לבין העירייה. חביב אישר בעדותו כי החברה למשק וכלכלה ניהלה את הפרויקט "מטעם ועבור" עיריית אילת (עמ' 15). מכאן שהחברה פעלה כשלוחה של העירייה, ומעשיה מחייבים את העירייה. כך נקבע במפורש בסעיף 7.1 לחוזה המסגרת שבין התובעת לחברה למשק וכלכלה, כי "בכל הוראה בחוזה זה בה מצוין 'החברה' יראו כל זכות או חובה על פיה כזכות או חובה של הרשות המזמינה לעניין אותה זכות או חובה, אלא אם נקבע מפורשות אחרת". זאת ועוד, בנספח ד' להזמנה, שכותרתו "תנאי תשלום", וגם עליו חתומות התובעת והעירייה, מציינים ראש העיר והגזבר: "בגין ביצוע העבודה כמפורט במסמכי ההזמנה, תשלם הרשות המזמינה לקבלן, באמצעות החברה למשק וכלכלה את עלויות ביצוע העבודה...". בנספח ה' להזמנה, שכותרתו: "הוראות בלתי חוזרות", שבים ראש העיר והגזבר ומציינים כי החליטו להתקשר, באמצעות החברה למשק וכלכלה, עם התובעת, וכי הם מייפים את כוחה של החברה למשק וכלכלה להתקשר בשמם. עוד נאמר בנספח זה כי: "הרינו נותנים בזה הוראות בלתי חוזרות לאוצר השלטון המקומי בע"מ, לשלם מתוך חשבוננו אצלם, את הסכומים הדרושים בגין ההתקשרות וזאת בתשלומים ובמועדים עליהם תודיע החברה למשק וכלכלה, וזאת על מנת שיועברו על ידה לקבלן" (סעיף 2). מסמכים אלו מלמדים בבירור כי העירייה עצמה התקשרה עם התובעת, ומכל מקום - חובת התשלום עבור העבודות שביצעה התובעת מוטלת על העירייה. די בכך כדי ליצור יריבות ישירה עימה לצורך תביעה זו, שעניינה הפרת חובת התשלום. בנסיבות אלו, יש לדחות את טענת הנתבעת כאילו לא נחתם הסכם בינה לבין התובעת, וכי התובעת עבדה אך ורק מכוח הסכם המסגרת שנחתם בינה לבין החברה למשק וכלכלה ביום 21.3.98 (נספח ב' לתצהיר שקד). 14. חיזוק למסקנה כי קיימת יריבות חוזית ישירה בין התובעת לנתבעת מצוי גם בהתנהלותה של הנתבעת לאחר חתימת המסמכים דלעיל. ראשית, אין מחלוקת כי מי ששילם עבור העבודות היתה העירייה. שנית, שמעון חביב, מנהל מחלקת הנדסה אזרחית בעירייה, אישר בחתימתו את החשבון הסופי שהגישה התובעת עם סיום הבניה, ביום 1.9.98, ולצד חתימתו הוסיף את המילים: "מאשר כמויות" (ת/1). חביב גם אישר בחתימתו את החשבון הסופי שערך המפקח חנן ליבנה (נספח ג'1 לתצהיר שקד ועדות חביב בעמ' 20). בעדותו, הסביר חביב כי: "... בעבודות שבניהול החב' למשק וכלכלה, המפקח שם מאשר את הפרטים הפיזיים בשטח, מוציא למנהל הפרויקט את הדוחות שלו, והוא מעביר אל החב' למשק וכלכלה את החיוב, ואנו מאשרים שבאמת הגענו לשלב הזה" (עמ' 16). דהיינו, העירייה מאשרת את דרישות התשלום של הקבלן ומשלמת לו את החשבון. אכן, נציגי העירייה, לרבות ראש העיר, פנו שוב ושוב למשרד החינוך על מנת להשיג תקציב נוסף שיכסה על הפער שנוצר בין עלות העבודות שאושרו על ידי המפקח לבין התקציב שעמד לרשות העירייה (נספחים ז', ח'1-ח'2, יא', יג' לתצהיר שקד). לטענת העירייה, הפנייה למשרד החינוך נעשתה אך ורק כמחווה של רצון טוב כלפי התובעת, ואין ללמוד ממנה על הודאה בחבות מצד העירייה. אולם באף אחד מן המכתבים אין אמירה המעידה כי הפנייה למשרד החינוך נעשית לפנים משורת הדין, מתוך רצון לסייע לתובעת. במכתבו של בן חמו מיום 23.5.01 (נספח יג') הוא אף מציין כי העירייה חשופה לתביעה משפטית מצד הקבלן בשל העיכוב בתשלום. 15. מעדותו של גזבר העירייה עולה כי העירייה לא חלקה על כך שהחובה לשלם לתובעת עבור העבודות מוטלת עליה, ולא על החברה למשק וכלכלה. לטענתו, העירייה לא טענה שהיא פטורה מלשלם עבור העבודות, אלא רק טענה שהתשלום יאושר רק לאחר שיתקבלו כספים נוספים ממשרד החינוך. בן חמו אמר: "אין מחלוקת שהן [העבודות - ע.ב.] אושרו. ישב בפני נציג מהנדס העיר ואמר שהעבודות אושרו. אני טענתי שהתשלום יאושר כשנקבל את התוספת ממשרד החינוך" (עמ' 23). הדברים המתוארים לעיל מעידים על האופן בו ראתה העירייה את יחסיה עם התובעת, ומחזקים את המסקנה הנתמכת במסמכים, בדבר קיומה של יריבות חוזית ישירה בין התובעת לנתבעת. 16. בעדותו טען חביב כי החברה למשק וכלכלה קיבלה סכומים נכבדים עבור ניהול הפרויקט, והיה עליה לדאוג שלא תהיינה חריגות מן התקציב. לדבריו: "...וכאן אני שואל על מה משכ"ל ממנה מערכת שלמה שעולה 9 אחוז על הפרויקט על ניהול ופיקוח, איפה האחריות הניהולית כאן? הם קיבלו מאיתנו הקצבה והיו צריכים להביא לנו בי"ס. למה בקצה התהליך אני צריך למצוא עצמי חייב למישהו משהו... צריך היה לבוא מנהל הפרויקט איך שנתגלתה הבעיה, וזה לא היה בסוף הפרויקט... ואז העירייה היתה או שמשיגה את הכסף הנוסף או שהיתה מוותרת על משהו נוסף בבי"ס..." (עמ' 18). גם אם יש ממש בטענותיו של חביב כלפי החברה למשק וכלכלה, הן אינן רלוונטיות למערכת היחסים בין התובעת לבין העירייה, ואינן פוטרות את העירייה מחבותה כלפי התובעת. התובעת ביצעה את העבודות עבור העירייה וכמובן בידיעתה, בהתאם להוראות שקיבלה ממנהל הפרויקט. יוער כי העירייה נמנעה מלהגיש הודעת צד ג' נגד החברה למשק וכלכלה, וטעמיה עימה. אך ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בדברים שאמר גזבר העירייה, אסי בן חמו, בעדותו: "אין מחלוקת שהן [העבודות - ע.ב.] אושרו. ישב בפני נציג מהנדס העיר ואמר שהעבודות אושרו..." (עמ' 23). משמע, לא זו בלבד שהמפקח מטעם החברה למשק וכלכלה אישר את ביצוע העבודות, אלא גם מהנדס העיר אילת אישר אותן. אם כך היה, העירייה אינה יכולה להלין על החריגה ממסגרת התקציב. מכל מקום, זכותה של התובעת לקבל מן העירייה תשלום עבור העבודה שביצעה, אינה תלויה במערכת היחסים שבין העירייה לבין החברה למשק וכלכלה. 17. למעלה מן הנדרש אוסיף ואומר כי יש צדק בטענה החלופית של התובעת, לפיה היא זכאית לתשלום מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 קובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן: הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן: המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". שלושה יסודות דרושים להתקיימותה של עילה בעשיית עושר ולא במשפט: התעשרות, הבאה לזוכה מן המזכה, שלא על פי זכות שבדין (רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309; ע"א 1142/92 ורגוס בע"מ נ' כרמקס בע"מ, פ"ד נא(3) 421). בכפוף לטענת העירייה, שתידון בהמשך, כי העבודות כלל לא בוצעו, ולחלופין כי התובעת קיבלה את מלוא התשלום עבורן, מתקיימים במקרה זה שלושת היסודות הנזכרים לעיל. העבודות הנוספות שביצעה התובעת מהוות טובת הנאה שקיבלה העירייה מן התובעת, ואם היה על העירייה לשלם עבורן (גם בלא התחייבות חוזית) והיא לא עשתה כן, הרי שהיא קיבלה אותן ללא זכות שבדין. אך לאור מסקנתי דלעיל, המבוססת על חובתה החוזית של העירייה, אין צורך להיזקק לטענה זו. 3. הפרת ההסכם 18. משמצאתי כי קיימת יריבות חוזית בין התובעת לעירייה, נשאלת השאלה האם הפרה העירייה את חבותה כלפי התובעת. לעירייה שלוש טענות חלופיות לעניין זה, שאף אחת מהן אינה יכולה לעמוד. טענה אחת היא כי התובעת לא הוכיחה כלל שביצעה את העבודות הנוספות. מדובר בטענה אומללה, שמוטב היה לה אילולא נטענה. במשך כעשר שנים, ממועד הגשת החשבון הסופי ועד למועד הגשת התביעה, התנהלו מגעים בין התובעת לבין העירייה בניסיון להסדיר את התשלום הנוסף בסך 945,178 ₪, ומעולם לא נטען כי העבודות כלל לא בוצעו. לאורך השנים כתבו נציגי העירייה מכתבים למשרד החינוך, בבקשה לקבל תקציב נוסף בסך הנ"ל לשם תשלום עבור העבודות הנוספות (נספחים ח'1-ח'2, יא', יג' לתצהיר שקד). האם יש להבין מטענת ב"כ הנתבעת כי העירייה דרשה ממשרד החינוך סכום של קרוב למיליון ₪ תמורת עבודות שכלל לא בדקה כי אכן בוצעו? ברור שלא. 19. למעשה, בתצהירים מטעם העירייה אין זכר לטענה כי העבודות כלל לא בוצעו. תצהירי העירייה קצרצרים, ולא צורף אליהם ולו מסמך אחד. לעומת זאת, העירייה טוענת כי על בית המשפט להתעלם משורה של מסמכים שהגישה התובעת, כולל התכתבות העירייה עם משרד החינוך, אף שמדובר במסמכים של נציגי העירייה או של המפקח ליבנה, שלמעשה פעל מטעמה (הלה מונה על ידי החברה למשק וכלכלה שפעלה מטעם העירייה). מסמכים אלו קבילים בהיותם הודאת בעל דין. העירייה עצמה לא זימנה לעדות את ליבנה בטענה שלא איתרה אותו, אף שלטענת התובעת היא מסרה לב"כ העירייה את מספר הטלפון של ליבנה (ראה עמ' 12 לפרוטוקול). אך אם אין די במסמכים שצורפו, הרי שנציגי העירייה אישרו גם בעדותם לפני את החוב כלפי התובעת. שמעון חביב הודה בעדותו כי העבודה בוצעה: "ש. מכל מקום, מנהל הפרויקט מטעמכם והמפקח אישרו לפי מדידה את הסכום של 945,000 ₪ מעבר לפאושלי. ת. בפועל כן. ש. ואתם לא חלקתם על זה. ת. המחלוקת שלי היא מול משכ"ל...ברגע האמת לא יכולנו להתנגד לזה כי לנו זה נודע בדיעבד. זה היה הרבה אחרי שכבר העבודה בוצעה ואי אפשר לומר לבן אדם עשית עבודה, תחזיר אותה" [ההדגשה שלי - ע.ב.] (עמ' 21). חביב גם הודה כי המפקח ליבנה והוא אישרו את החשבון הסופי של התובעת מיום 1.9.98, הכולל סכום של 715,556 ₪ עבור "החלפת קרקע", וכי התובעת זכאית לקבל סכום זה עבור העבודות שביצעה (עמ' 18-19) חביב אף אישר כי הוא חתום על החשבון הנ"ל שאושר (ת/1). בדומה, העיד גזבר העירייה, אסי בן חמו, כי העבודות אושרו על ידי העירייה: "אין מחלוקת שהן אושרו. ישב בפני נציג מהנדס העיר ואמר שהעבודות אושרו. אני טענתי שהתשלום יאושר כשנקבל את התוספת ממשרד החינוך" (עמ' 23). בסעיף 11 לתצהירו הודה בן חמו שהעבודות בוצעו ואושרו על ידי המפקח. בן חמו אף הודה שהתובעת היתה "קבלן טוב" (עמ' 24). דברים אלו מהווים יותר מאשר הוכחה מספקת לעצם ביצוע העבודות. 20. לטענת ב"כ הנתבעת, גם אם בוצעו העבודות, הרי שהן כלולות במחיר החוזי הכולל (פאושלי), והתובעת אינה זכאית לתשלום נוסף עבורן. לבד מן העובדה שמדובר בטענות עובדתיות סותרות, גם כאן עומדים לנתבעת לרועץ התנהגותה עד למועד הגשת התביעה, כמו גם עדויות המצהירים מטעמה. למעשה, גם טענה זו אינה נתמכת בתצהירי הנתבעת. איש מנציגי הנתבעת לא טען כי העבודות שביצעה התובעת היו כלולות במחיר הפאושלי - נהפוך הוא. חביב טען בתצהירו כי האחריות לחריגה מהמחיר הפאושלי מוטלת על החברה למשק וכלכלה (סעיף 8), אך הוא לא טען כי העבודות בגינן התבקש התשלום הנוסף היו כלולות במחיר הפאושלי. יתר על כן, חביב העיד מפורשות כי הסכום של 945,178 הינו עבור עבודות לפי מדידה שאושרו מעבר למחיר הפאושלי (עמ' 21). גם בן חמו לא טען בעדותו כי התובעת אינה זכאית לתשלום עבור העבודות הנוספות. כל שטען הוא כי התובעת היתה מודעת לכך שהתשלום עבור העבודות הנוספות יועבר לה רק לאחר שהעירייה תקבל את הסכום ממשרד החינוך (עמ' 22). לו סבר כי התובעת כלל אינה זכאית לתשלום נוסף, יש להניח שהיה אומר זאת. זאת ועוד, ביום 11.6.98 התקיימה פגישה, בה נכחו נציגי התובעת וכן מנהל הפרויקט והמפקח. באותה פגישה נדונה השאלה אם החלפת הקרקע כלולה במחיר העבודה הפאושלי, או שמא מדובר בעבודה "למדידה", בדומה לעבודות הפיתוח. מנהל הפרויקט, מירון יעקובסון, קבע כי מדובר בעבודה למדידה, דהיינו עבודה המזכה את התובעת בתשלום נוסף (סעיף 3ב. לסיכום הפגישה, נספח ו' לתצהיר שקד). סיכום הפגישה הועלה על הכתב והעתקים הימנו נשלחו לשמעון חביב ולאסי בן חמו. אין לפניי ראיה שאיש מהם טען נגד הקביעה הנ"ל, וכאמור, שמעון חביב אישר בעדותו שהסכום של 945,178 ₪ הינו מעבר לפאושלי. מכאן, שהוסכם על דעת כל הצדדים כי התשלום עבור עבודות החלפת הקרקע איננו חלק מן התמורה החוזית הקבועה מראש. מעל ומעבר לכל אלו ניתן לתמוה: אם העבודות היו כלולות במחיר החוזי, מדוע אישר המפקח את החשבון הסופי, הכולל את הסכום נשוא התביעה? ומדוע אישר אותו גם שמעון חביב, נציג העירייה? כך גם קשה לקבל את הטענה שהנתבעת שיתפה פעולה עם התובעת בניסיון להוציא ממשרד השיכון קרוב למיליון ₪ אם סברה שסכום זה כלל לא מגיע לתובעת (בן חמו אישר בעדותו שכל הפניות למשרד החינוך התייחסו לחשבון נשוא התביעה: עמ' 23). 21. בצר לה, טוענת העירייה כי בכל מקרה, הוסכם שהתובעת תקבל תשלום עבור העבודה הנוספת רק לאחר שהעירייה תקבל את התקציב הדרוש לכך ממשרד החינוך. דא עקא, במסמך המכונה "תנאי תשלום" (נספח ד' להזמנת העבודה, שצורף כנספח א' לתצהיר שקד) מפורטים תנאי התשלום עבור עבודות הבניה, ולא נאמר בו כי ישנם תשלומים הכפופים לקבלת תקציב ממשרד החינוך. גזבר העירייה, בן חמו, הודה בעדותו שאין בנמצא מסמך האומר שכל עוד לא התקבל תקציב ממשרד החינוך, התובעת אינה זכאית לתשלום (עמ' 23). גם אין זה סביר להניח שהתובעת היתה מסכימה להתניה שכזו. בן חמו אף הודה כי התובעת לא הסכימה לוותר על הסכום המגיע לה, בשל העובדה שהתקציב לכך לא הגיע בסופו של דבר ממשרד החינוך (עמ' 24). התובעת המתינה זמן ארוך ביותר, וגילתה סבלנות רבה לניסיונות הנתבעת להשיג תקציב נוסף ממשרד החינוך. אולם משחלפו השנים והתקציב לא נמצא, על העירייה לפרוע את חובה לתובעת. 4. הרחבת חזית 22. הנתבעת טוענת כי בכתב התביעה טענה התובעת שהיא זכאית לתשלום עבור עבודות בידוד אקוסטי שכונו על ידה "פרוזדור אוירי". לעומת זאת, בתצהיריה שינתה התובעת חזית וטענה כי מדובר בעבודות של החלפת קרקע. גם טענה זו דינה להידחות, והיא גם נדחתה כבר בשלב שמיעת הראיות (ראה עמ' 7-8 לפרוטוקול). בכתב התביעה נזכרת גם עבודה של "החלפת קרקע", ולכן אין בטענות התובעת בהקשר זה משום הרחבת חזית (עמ' 2 לכתב התביעה, בכותרת שלפני סעיף 10). בכתב התביעה מציינת התובעת כי הדרישה לתשלום הינה עבור עבודות "אשר תוקצבו על ידי עיריית אילת בסעיף תקציבי אשר כונה 'פרוזדור אוירי'" (עמ' 2). הנתבעת הבינה היטב, מיד עם קבלת כתב התביעה, באילו עבודות מדובר, שכן היא זו שבחרה לכנות את עבודות החלפת הקרקע עבודות "פרוזדור אווירי", מטעמיה היא. כפי שהתברר במהלך ישיבת ההוכחות, אף שאין מחלוקת כי העבודות הנוספות, בגינן נדרשה תוספת תשלום, הינן עבודות של "החלפת קרקע", העירייה בחרה לכנות את העבודות בחשבון הסופי "פרוזדור אווירי", משום שחשבה שכך יקל עליה להשיג תקציב נוסף ממשרד החינוך. שמעון חביב נשאל על החוב נשוא התביעה, בסך 945,178 ₪, ואמר: "הסכום הזה מביא לידי ביטוי עבודה של עבודות עפר, ואין לו קשר לפרוזדור אוירי. הוא אישר עבודות עפר... במקרה הזה, בדיעבד, אחרי שהסתבר אחרי הבניה או באמצע, שיש פער תקציבי, מנהל הפרויקט יעקובסון מטעם משכ"ל, הציע לפנות למשרד החינוך ולבקש עוד סעיף של תוספת כמו השיפועים והמרחק, וביקש שנפנה לבקש את זה תחת הסעיף של פרוזדור אווירי. הפער נוצר מסך כל העבודות, ולא קשור לפרוזדור אווירי. מכאן המושג פרוזדור אווירי... הפער שמצביעים עליו כאן זה על אותם עבודות עפר להחלפת קרקע שחנן אישר..." ובהמשך: "הפער היה בין הסכומים שהמפקח אישר לשלם לבין התקציב שהיה לנו, ואת זה רצינו לפתור באמצעות פניה למשרד החינוך תחת הסעיף של 'פרוזדור אווירי'" (עמ' 17). התייחסותה של התובעת בכתב התביעה לעבודות של "פרוזדור אווירי", אם כן, לא היתה אלא התאמת התביעה לאופן הצגת הדברים על ידי העירייה. לו היתה התובעת טוענת כי התשלום נדרש עבור עבודות של "החלפת קרקע", ודאי היתה עולה טענה מצד העירייה כי עבודות אלו אינן מופיעות כלל בחשבון הסופי, ומעולם לא אושרו. יש לדחות, אם כן, בשתי ידיים, את ניסיונה של העירייה להיאחז בטענה זו. 5. ריבית פיגורים 23. התשלום האחרון שאושר לתובעת ביום 25.1.99, ואשר בגינו הוגשה התביעה, היה בסך 945,178 ש"ח (נספח ג' לתצהיר שקד). זה הסכום הנומינלי של קרן החוב, אשר עודכן ואושר מחדש לתשלום על ידי המפקח ליבנה ביום 23.7.01, על סך 1,464,423 ₪ (נספח ד' לתצהיר שקד). בכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 1,464,423 ₪, בצירוף ריבית פיגורים של החשב הכללי, מיום 23.7.01 ועד לתשלום המלא בפועל. התובעת טוענת כי לאור הוראת סעיף 2 לנספח ה' להסכם הזמנת העבודה (נספח א' לתצהיר שקד), היא זכאית לריבית החשב הכללי על סכום החוב. לטענתה, זוהי גם הריבית הכלולה בסכום החוב המעודכן והמאושר על ידי המפקח, חנן ליבנה, במכתבו לעירייה מיום 23.7.01 (נספח ד' לתצהיר שקד). הנתבעת חלקה על כך, וטענה כי לא הובאה כל הנמקה לדרישה לפסיקת ריבית החשב הכללי. אכן, התובעת לא הוכיחה את הטענה כי יש לפסוק לה ריבית פיגורים של החשב הכללי. בנספח ה' הנ"ל נקבע כי חוב של העירייה לחברה למשק וכלכלה ישא ריבית פיגורים של החשב הכללי. אין בו התייחסות כלשהי לחוב שייווצר לעירייה כלפי הקבלן. גם בנספח ד' להסכם הזמנת העבודה, העוסק בתנאי התשלום לתובעת, אין התייחסות לאופן חישוב הריבית על סכומים שבפיגור. התובעת לא פירטה את מרכיביו של הסכום אותו אישר חנן ליבנה במכתבו משנת 2001, ואין לפניי ראיה כי הסכום אכן כולל ריבית פיגורים של החשב הכללי. לא מצאתי הוראה כלשהי בעניין זה בחוזה שנחתם בין התובעת לבין החברה למשק וכלכלה (נספח ב' לתצהיר שקד), זולת כך שנאמר בסעיף 60.4 כי אם התובעת לא תמסור בעת אישור החשבון הסופי ערבות בנקאית, היא לא תהיה זכאית "להפרשי הצמדה ו/או ריבית כלשהם" בגין האיחור בתשלום. לאור כל אלו, חובה של העירייה לתובעת, כפי שאושר לאחר עדכון ביום 23.7.01 על ידי המפקח בסך 1,464,423 ₪, יישא הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, מיום האישור הנ"ל ועד למועד התשלום המלא בפועל. ד. סיכום 24. לאור כל האמור לעיל התביעה מתקבלת. הנתבעת נאחזת בטענות דיוניות פורמאליות חסרות בסיס כדי להתחמק מתשלום חוב קיים שלה לתובעת, שמעולם לא היה שנוי במחלוקת. יש להצטער על כך שרשות מקומית נוהגת בדרך זו. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 1,464,423 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 23.7.01 (מועד אישור החשבון המעודכן) ועד למועד התשלום בפועל. 25. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ וכן תשלם לתובעת את אגרת המשפט ששילמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועדי תשלום האגרה. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 10% מן הסכום שנפסק לתובעת, כשהוא כולל הפרשי הצמדה וריבית כאמור לעיל. התיישנות