מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות עובדי חקלאות ביהודה ושומרון: פתיח בהליך זה אוחדו תביעותיהם של 8 פועלים חקלאיים, שמושבם באזור יהודה והשומרון (להלן: התובעים), אשר הועסקו במטעים באזור בנימינה, אצל חברת ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ (להלן: הנתבעת), במשך תקופות שונות. עניינן המרכזי של התובענות הינו בשאלה - האם קיבלו התובעים את מלוא התמורה המגיעה להם, לפי משפט העבודה המגן של מדינת ישראל, לרבות צו ההרחבה בענף החקלאות (להלן: צו ההרחבה); ותשובה לשאלה זו נגזרת מההכרעה במחלוקת העיקרית, בדבר היקף העסקת כל אחד מהתובעים אצל הנתבעת. נקדים ונאמר, כי למרות שהתביעות אוחדו והן דנות בשאלות משותפות, של עובדה ומשפט, יש להבחין, לדעתנו, בין התובעים 1 ו-2, אשר הועסקו בנתבעת, לסירוגין, תקופה של כ-3 עונות כל אחד - בשנים 1999-1996, לבין התובעים האחרים, אשר הועסקו בנתבעת רק במשך עונה אחת - בשנת 2002. נתייחס להבדלים אלה בהמשך. לפני שנמשיך, נתייחס לבקשת הנתבעת, למחוק את התביעות על הסף מטעמי "שיהוי", מאחר שכל התביעות הוגשו ביום 5.4.05 - שנים רבות לאחר סיום העבודה של כל אחד מהתובעים אצל הנתבעת. לא מצאנו הצדקה לקבל טענה זו כעילה למחיקת/דחיית התביעות על הסף, עם זאת - למועד הגשת התביעות יש השלכה על אמינות גרסתם של התובעים, במיוחד תובעים 1 ו-2, אשר המתינו כ-6 שנים עד הגשת תביעותיהם, ועוד נשוב לנושא זה. שמיעת ההליך התעכבה, שוב ושב, בשל מגבלות של מי מהתובעים להתייצב לדיונים במועדים שנקבעו, עקב מקום מגוריהם; בנוסף גם הגשת סיכומיהם התארכה, מטעמי בא-כוחם, ולמרות שישיבת ההוכחות האחרונה התקיימה ביום 9.1.11, סיכומי התובעים הוגשו רק ביום 5.9.11, וסיכומי הנתבעת ביום 16.1.12. כל אחד מהתובעים הגיש תצהיר, אליו צירף מסמך שכותרתו: "ריכוז נתונים חודשיים" בעניינו, מאת שירות התעסוקה, וכן תלושי שכר והיתר כניסה לישראל, ככל שהיה בידו כזה. טענתם המשותפת היא - כי הנתבעת לא שילמה להם שכר מינימום, כחוק, וכן זכויות סוציאליות שהיו זכאים להן, כי תלושי השכר אינם משקפים את הנתונים האמיתיים של העסקתם, וכי בשל הפרת זכויותיהם - התפטרו ועזבו את העבודה "בדין מפוטר"; יוער, כי בחלק מהתצהירים השתמשו במונח "פוטרתי" [תובע 1: ת/1 - ס' 3, טען "עזבתי ..." ללא פרוט מתי ואיך; תובע 2: ת/2 - ס' 4, טען "עזבתי ..." ללא פרוט מתי ואיך; תובע 3: ת/3 - ס' 3, טען "פוטרתי ..." ללא פרוט מתי ואיך; תובע 4: ת/4 - ס' 3, טען "פוטרתי ..." ללא פרוט מתי ואיך; תובע 5: ת/6 - ס' 3, טען "פוטרתי ..." ללא פרוט מתי ואיך והוסיף, בס' 4 "בהתאם לייעוץ משפטי ...", טענה עובדתית חלופית, כי גם אם היה עוזב את מקום העבודה היה זכאים לפיצויי פיטורין; תובע 6: ת/7 - ס' 3, טען "פוטרתי ..." ללא פרוט מתי ואיך והוסיף בס' 4, כי גם לגרסת הנתבעת הוא "זכאי" לפיצויי פיטורין, דבר שאין לו כל ביסוס; תובע 7: ת/8 - ס' 3, טען "פוטרתי ..." ללא פרוט מתי ואיך; תובע 8: ת/5 - ס' 3, טען "פוטרתי ..." ללא פרוט מתי ואיך]. איש מהתובעים, כאמור, לא תיאר את נסיבות פיטוריו, ומדוע נעשו, לטענתו. הנתבעת, מנגד - טענה, כי דיווחה על התובעים דיווח אמת לשירות התעסוקה, במהלך עבודתם, כי לא היו עובדים "קבועים" אצלה וכי שילמה לכל אחד מהם בהתאם לחישובי שירות התעסוקה. עוד טענה הנתבעת, כי בשל הוראות שירות התעסוקה, בתקופה הרלבנטית להעסקת התובעים, נאלצה לדווח עליהם כעל "עובדים" גם בתקופה בה לא עבדו אצה, בפועל - בין עונה לעונה - ולהעביר בגינם תשלומים שונים לשירות התעסוקה, אשר הועברו לידיהם בסוף ההתקשרות, על כן, הלכה למעשה - לדעתה, היא שילמה עבור התובעים מעל ומעבר, לכן, היא סבורה שיש לקזז סכומים אלה מכל תשלום שייקבע שמגיע למי מהתובעים, אם ייקבע; כן היא מבקשת, שתקוזז תמורת "הודעה מוקדמת", שאיש מהתובעים לא נתן לה. יאמר כבר עתה, כי - ככלל - העדפנו את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובעים, אם כי, לא כל המסקנות המשפטיות המתבקשות מכך מקובלות עלינו, כפי שיפורט לאחר תיאור העובדות. עובדות להלן נפרט את העובדות הרלבנטיות להכרעתנו, הנקבעות לאחר ששמענו את הצדדים וחזרנו ועברנו על כל המסמכים שהוגשו לנו: הנתבעת היא חברה העוסקת בחקלאות, לה מטעי עצים נשירים: אפרסק, נקטרינה, תפוח, שזיף, משמש ושסק. העבודה של עובדי הנתבעת, ובהם התובעים, נדרשה לצורכי קטיף, בחודשים מרץ עד אוקטובר, כולל, בכל שנה (להלן: העונה), כאשר בחודשים נובמבר-פברואר, בין עונה שהסתיימה לעונה הבאה אחריה, לא היתה פעילות ערה בנתבעת, ובתקופה זו, שהיא תקופת החורף, עבדו בגיזום עצים פועלים בודדים, בלבד, והתובעים לא נמנו עליהם. לנתבעת היה נחוץ תגבור של עובדים בתחילת כל עונה, ומאחר שחלק ניכר מעובדים אלה, הגיע מאזור איו"ש, נדרשה הנתבעת להסדיר עבורם רישיונות עבודה בישראל, באמצעות שירות התעסוקה. בהתאם לנהלים שהוציא שירות התעסוקה, הקדימה הנתבעת לפנות בבקשות להיתרי העסקה עבור התובעים, מספר חודשים לפני תחילת כל עונה, כאשר על מנת "לשמר" רישיונות עבודה לעובדים אלה, ובהם התובעים, חויבה הנתבעת - לטענתה - לדווח על העסקתם גם בחודשי החורף, בהם לא עבדו, כאמור, ולשאת בתשלומים נלווים, לשירות התעסוקה, הנגזרים מדיווח על עבודה בחודשים אלה, על אף שהתובעים לא הועסקו בהם, הלכה למעשה. בתקופת החורף, בין עונה לעונה, כאשר לא הועסקו תובעים 1 ו-2 במטעי הנתבעת, הם הועסקו אצל מעסיקים אחרים, שלא דיווחו עליהם למדור התשלומים בשירות התעסוקה, תוך ניצול רישיונות העבודה שהוצאו להם ע"י הנתבעת. בסוף כל חודש דיווחה הנתבעת לשירות התעסוקה על מספר ימי עבודתו של כל אחד מעובדיה, שהועסקו דרך שירות התעסוקה, ובהם התובעים; שירות התעסוקה הורה לה את הסכום שעליה לשלם לעובדים אלה, כולל שכר ותנאים סוציאליים, הוא הנפיק את תלושי המשכורת ושלח אותם לנתבעת והיא שילמה, בהתאם, סכום נטו, שהופיע בתלושי השכר. איש מהתובעים לא פנה לנציג הנתבעת, הבעלים, מר ליהו פיין (להלן: פיין), בדרישה כלשהי לשלם לו סכומים נוספים, תוך כדי עבודתו, ואף לא התלונן בפניו, על כך שהתשלום שהתקבל בידו, בהתאם לתלושי השכר, אינו משקף את הנדרש ברכיבים שתלושי השכר מתייחסים אליהם. לטענת התובעים - לא היה מקום לדבר עם פיין או לבקש ממנו דבר מה, שכן - "לא ניתן היה להתווכח איתו בכלל." [ת/1, ס' 5; ת/2, ס' 8]. התובעים אף לא הודיעו לנתבעת, בכתב או בעל-פה, על כוונתם להתפטר בגין מחדל כלשהו שלה, ולא העניקו לה הזדמנות לתקן את דרכיה, כביכול, בשל פגיעה בהם, כפי שהם טוענים בתביעותיהם. דיון והכרעה כללי כאמור, החלטנו להעדיף את גרסת הנתבעת, המתיישבת יותר עם המסמכים שלפנינו והתנהגות הצדדים. ככלל, לא סביר בעינינו, שהתובעים, ובמיוחד תובעים 1 ו-2, שעבדו מספר עונות אצל הנתבעת, היו חוזרים אליה אם היתה זו מעבידה מקפחת, כפי שביקשו לצייר לפנינו במהלך המשפט. המועד המאוחר בו הוגשו התביעות שלפנינו, במיוחד על ידי תובעים 1 ו-2, הקשה על הנתבעת מבחינה ראייתית, הואיל ומסמכים רלבנטיים מסוימים לא נשמרו בידה, כגון דיווחי הנוכחות, אשר לאחר משלוח דיווח לשירות התעסוקה, בהתאם להם, ובהעדר תלונה מצד העובדים - לא נזקקה להם עוד ולא שמרה אותם. כתוצאה מכך, התכתובת העיקרית של הנתבעת עם שירות התעסוקה, ביחס לנושאים הנדונים כאן, הינה מהתקופה שלאחר הגשת התביעה, אולם, משתקפת ממנה תמונה עובדתית ביחס לתקופה שקדמה לתכתובת זו, ומתשובות אנשי שירות התעסוקה עולה, כי בתקופה מסוימת היתה קיימת "מסגרת מינימום", להעסקה בענף החקלאות, שעמדה בבסיס דרישת הדיווח מהמעסיקים [ראו, לדוגמה: נ/2, נספח א9]. לא הוצג לנו נוהל כתוב מאת שירות התעסוקה, ברם, מתשובות שהתקבלו מיחידת הסמך לעובדים זרים במשרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, עולה, כי אף ששירות התעסוקה לא הסכים עם קביעת ב"כ הנתבעת, כי נדרשו ממנה "דיווחים כוזבים ופיקטיביים ...", יש אישור, כי: "בקשתנו היחידה היא במועד ובהתאם לנוהל." [נ/2, נספח א12]; עוד עולה, כי החל מחודש 8/06 ואילך, הנתבעת - "לא תידרש לדווח ולשלם זכויות סוציאליות בגין ימי עבודה בהם הפועלים הפלשתינאים לא עבדו אצלה ..." - התנסחות המשקפת את העובדה, שקודם לכן היתה הנתבעת חייבת לדווח גם עבור ימים כאלה. בנוסף, לא היתה עוד מכסה מינימלית של ימי עבודה בהם חובה על הנתבעת לדווח ו/או להעסיק פועלים כאלה [נ/2, נספח א17]. סיכום זה הושג בתיאום בין ב"כ הנתבעת לבין עו"ד אירית בר-און, יועצת משפטית במשרד התמ"ת, והנתבעת נהגה כך מאז וקיבלה בהתאם רישיונות העסקה לפועליה [נ/2, נספח א19, וכן דברי מר פיין בתצהירו [נ/2, ס' 18-5, וגם הנספחים האחרים הנזכרים בהם]. התובעים לא הציגו לנו נוהל כלשהו של שירות התעסוקה, או מקור נורמטיבי אחר, מכוחו הם זכאים לתשלום עבור מכסת עבודה כלשהי, מדי שנה, גם אם לא עבדו אותה בפועל. משכך, עלינו לבדוק רק את השאלה, האם בגין הימים בהם התייצבו לעבודה בנתבעת, קיבלו את מלוא הזכויות הקוגנטיות המגיעות להם. הצדדים מסכימים, כאמור, כי חל על העובדים צו ההרחבה, לפיכך - נפנה לבחון את הוראותיו והזכויות מכוחו. כאמור בפתיח של צו ההרחבה - הוראותיו יחולו "על כל העובדים והמעבידים בישראל בענפי החקלאות והאריזה, הדרים נשירים ופרחים, גננות נוי ומשתלות ומעבידיהם למעט ..."; אין חולק, שהתובעים אינם נכנסים לחריגים שצו ההרחבה אינו חל עליהם. לפי צו ההרחבה - "עובד" הינו "כל עובד מגיל 17 שנה אשר הסכם זה [ההסכם הקיבוצי שהורחב בצו ההרחבה] חל עליו". הצו מבחין בין "עובד זמני" או "עובד בניסיון", לבין "עובד קבוע", וכן, "עובד חודשי" לעומת "עובד יומי". ההגדרות שבצו ההרחבה, אינן מדברות על "עובד עונתי", ברם, סעיף 11 לצו ההרחבה, עניינו - "עובד עונתי קבוע" וכך נקבע בו: "(א) עובד אשר יעבוד אצל מעסיק לפחות 6 חודשים (למעט העובדים בבתי האריזה) ושלא יכלל במכסת העובדים הקבועים השנתיים כמפורט בסעיף 12 להלן, יהיה לעובד עונתי קבוע ויהיה בעל זכות חזרה לעבודה אצל אותו מעסיק בעונות העבודה הבאות, במסגרת העבודות העונתיות במשק. (ב) עובד עונתי קבוע כנ"ל לאחר 6 חודשי עבודה, יקבל שכר ותנאים נלווים בהתאם לטבלאות השכר נספח ב' ויהנה מזכויות סוציאליות, בין המבוטחות על ידי קרן הביטוח ובין המוענקות לעובד ישירות, כולל פיצויי פיטורים בהתאם לתנאי הסכם זה. (ג) עובד עונתי קבוע יהא בעל זכות קדימה לקביעות שנתית בהיווצר האפשרות לכך." סעיף 12 לצו ההרחבה, קובע "מכסת עובדים קבועים למשק", הנקבעת בהתאם לשטח החקלאי של המעסיק, ולפי תצהירו של מר פיין, שלא נסתר, איש מהתובעים לא היה במעמד זה [נ/2, ס' 51]. יש לזכור, כי "עובד קבוע" הוא "עובד שהגיע לקביעות לאחר תקופת הניסיון, או תקופת הזמניות"; "עובד זמני" הוא "עובד שמתקבל לעבודה מלכתחילה לעבודה זמנית" ו"עובד בניסיון" הוא בששת חודשי העבודה הראשונים. אולם, התובעים לא התקבלו, מלכתחילה, לעבודה זמנית, כי אם - לעבודה עונתית. על כן, לדעתנו, איש מהם אינו בגדר "עובד קבוע", כאמור בסעיף 10 של צו ההרחבה, אלא, הם היו יכולים להיות - לאחר עבודה של 6 חודשים - בגדר "עובד עונתי קבוע", שסעיף 11 לצו ההרחבה חל עליו. בכל מקרה, קובע סעיף 14 לצו ההרחבה, כי: "עובד קבוע או עונתי קבוע מהשנה השניה לעבודתו במשק יקבל משכורת של עובד חודשי; תנאי עבודתו ומשכורתו יהיו על פי הסכם זה [ההסכם הקיבוצי שהורחב] וטבלאות השכר המצורפים אליו [כך במקור] ומהווים חלק בלתי נפרד ממנו (נספח ב')." תובעים 8-3 עבדוו בעונת עבודתם הראשונה והיחידה בנתבעת, רק כ-6 חודשי עבודה, לא ברצף, ולא המשיכו לעבוד אצל הנתבעת בעונה שניה [נתונים פרטניים - נ/2, ס' 72]. לפיכך, ההוראה הנ"ל אינה רלבנטית אליהם; עם זאת, היה צריך להחיל אותה על תובעים 1 ו-2, אשר כל אחד מהם עבד אצל הנתבעת 3 עונות. לא טענו לפנינו, לעניין זה, ונשוב אליו לקראת סופו של הדיון. סיום התקשרות כל אחד מהתובעים 8-3, הצהיר, כי "פוטר" מעבודתו אצל הנתבעת [ת/3 - ת/8, סעיפי 3], אולם, כפי שכבר ציינו, על פי רוב, לא מסר שום תיאור של נסיבות "פיטוריו", למעט אמירה זו, שנאמרה בעלמא. גם תובע מס' 3, אשר בתצהירו מצוי משפט שאינו מופיע בתצהירי חבריו, האומר: "הנני מצהיר כי אני פוטרתי על ידי מר ליהו פיין שאמר לי כי 'אני לא צריך אותך אל תבוא יותר לעבודה'." [ת/3, ס' 10], לא הוסיף כל פרט באשר למועד בו נאמרה אמירה זו או נסיבות אחרות שימקמו אותה בזמן מקום או יקשרו אותה לעילה כלשהי. בנקודה זו הננו מקבלים, ללא היסוס, את הצהרתו של מר פיין, כי תובעים אלה עבדו בנתבעת, בפועל, מחודש 3/02 עד חודש 10/02, כולל - לא ברציפות, שכן, החסירו בתקופה זו עבודה בחודשים אפריל ומאי [נ/2, ס' 70] - וכי בחודשים מסוימים, נוספים, בהם מופיע רישום בריכוז הנתונים לגביהם במסמכי שירות התעסוקה, היה זה בהתאם לדיווח שנדרש לתת, לשם קבלת היתר ההעסקה עבורם, ואין הדבר משקף עבודה, בפועל, אצל הנתבעת. כך, למשל, ביחס לתובע מס' 3, יש רישום על היותו מועסק בענף החקלאות במדור "חדרה" (לשכת שירות התעסוקה שטיפלה באזורים החקלאיים של הנתבעת), מחודש 12/01 עד חודש 4/03, כאשר בחודש זה הנתונים הכספיים עומדים על "0.00". התובעים ביקשו להסתמך על דברים מסוימים, שנאמרו בהליך אחר נגד הנתבעת, מפי עד ההגנה - שם - מר סמיר מיתנאי, אשר עבד גם הוא אצל הנתבעת והיה אחראי על הסעת העובדים מהמחסום המפריד בין שטחי הרשות הפלשתינית לשטח מדינת ישראל, אל שטחי החקלאות של הנתבעת ובחזרה. אמנם, פיין אישר בפנינו, כי מי שסיכם עם עובדיו את תנאי עבודתם היה סמיר [ע' 60, ש' 20-19], אך, משלא העיד אותו סמיר לפנינו, אין לקבל את עדותו מהליך אחר, במיוחד כאשר היתה זו רק אחת מהעדויות שנשמעו באותו הליך [דמ 4147/01 (אז' חיפה), ישיבה מיום 2.9.03 בפני סגן השופט הראשי, כתוארה אז, כב' השופטת קציר]. זאת ועוד, לתובעים ניתנה הזדמנות לזמן את מר מיתנאי כעד מטעמם והם לא ניצלו אותה [ראו:החלטה מיום 9.1.11]. בתשובה לשאלה מפורשת, פיין העיד, כי סמיר סיכם עם העובדים - "שהם באים לעבוד עונתי ומה ששירות התעסוקה נותן הנחיות אנחנו משלמים." [עמ' 61, ש' 2], וכי הוא או סמיר הם שרשמו את שעות העבודה של העובדים, ובהם התובעים, ובהתאם לכך דיווחה הנתבעת לשירות התעסוקה [שם]. אין להסיק מדברי פיין, בהקשר זה, שענה, כי לא זכור לו דבר לעניין העסקת העובדים וסיום ההתקשרות עמם, את שנטען בסיכומי התובעים, אלא, לומדים מדבריו, שהנתבעת דיווחה "בזמן אמת" על שעות העבודה של התובעים לשירות התעסוקה, ושילמה להם בהתאם ואין הוא זוכר את פרטי הפרטים; דבר זה מובן וטבעי, כאשר מדובר בפרטי פרטים, ובמיוחד כאשר הם מתייחסים לתקופה כה רחוקה לתאריך מתן העדות, כשהכל נובע, בראש ובראשונה, מהמועד המאוחר בו בחרו התובעים להגיש את תביעותיהם, לעומת מועד הפסקת העבודה בפועל, ביוזמתם. ייחודית טענתו של תובע 4, הטוען שחל לעבוד בנתבעת בשנת 1998, עד 7/03 - "אבל הדיווח ללשכת שירות התעסוקה על ידי הנתבעת היה החל מחודש 1/02." [ת/4, ס' 3]. תובע זה לא המציא שום מסמכים לגיבוי טענתו בדבר מועד התחלת העבודה, ולא הוכחה סיבה, כלשהי, שתצדיק אי דיווח של הנתבעת לשירות התעסוקה, אודות העסקתו החל משנת 1998 - כטענתו - ועד סוף שנת 2001. כשם שדיווה מחודש 1/02 ואילך. נעיר, כי מריכוז הנתונים החודשיים אודותיו, במסמכי שירות התעסוקה, שצורפו לתצהירו, בין השנים 1992 עד 2001, כולל - אף אם לא ברצף - הועסק תובע זה בחקלאות באזור המטופל ע"י מדור "נתניה", ולא ע"י המדור המטפל בענייניה של הנתבעת, הוא מדור "חדרה". גם שמות המעסיקים שהעסיקו אותו באותן שנים, השתנה, אך, הוא לא כולל את הנתבעת, המופיעה, אכן, כמעסיקתו רק בחודשים 1/02 - 7/03, כאשר בשני החודשים האחרונים, הנתונים הכספיים אודותיו הם "0.00". לפיכך - אנו מעדיפים גם בעניינו את תקופת ההעסקה עליה הצהיר פיין, עם הסבריו לגבי אופן קבלת היתרי ההעסקה. כאשר מתווספת לכל האמור העובדה, שהתובעים כלל לא הודיעו לנתבעת על כוונתם להפסיק לעבוד אצלה, עקב אי תשלום תנאים כאלה ואחרים - אנו קובעים, כי התובעים לא פוטרו על ידי הנתבעת, אלא, הפסיקו להגיע לעבודה אצלה, כל אחד מטעמיו ומסיבותיו האישיות, השמורות עמו, ולא בשל אי תשלום שכר או זכות נילווית כלשהי. לא מן הנמנע, שצודק פיין בטענתו, כי נתבעים 1 ו-2 הפסיקו לעבוד אצלו, עוד לפני סוף העונה, משום שקיבלו עבודה ברשות הפלסטינאית [נ/2, ס' 22]. מכאן - התובעים אינם זכאים לפיצויי פיטורים ותביעותיהם, ברכיב זה - נדחות. היקף העסקה התובעים ביקשו להקיש, לעניין היקף העסקתם החודשית, משתי חשבוניות של הנתבעת, בגין הסעות, ביחס לחודש 6/02 [ס' 16 לסיכומי התביעה]. אין לקבל זאת. כפי שצוין לעיל, המועד המאוחר בו פנו התובעים לערכאות, פגע פגיעה ראייתית בנתבעת ואין להסיק, בהכרח, ממסמכים ביחס לחודש אחד, לעניין היקף העסקה בחודשים אחרים, בשנים שקדמו לאותו חודש או לאחריו. זאת ועוד, החשבוניות הנזכרות מדברות על ימי נסיעה ללא התייחסות פרטנית למי מהתובעים. מקובלת עלינו טענת הנתבעת בסיכומיה [ס' 3], כי אין זה סביר, שעובדים אשר השתכרו - לטענתם - כמחצית מהשכר המגיע להם, לא פנו בדרישות להשלמת תשלום תוך כדי העבודה, במיוחד נכונים הדברים באשר לתובעים 1 ו-2, אשר חזרו ועבדו עבור הנתבעת גם בעונה שניה ושלישית, בנוסף לעונה הראשונה. כמו כן, הנתונים שהציגה הנתבעת אודות ימי "סגר כללי", שהוטל בתקופה הרלבנטית [נ/3, נספח י"ב], תומכים בטענה, כי התובעים לא התייצבו לעבודה בהיקף שהם טוענים לו. גם הטענה, שבהיתר העבודה נכתב שמותר להיכנס בסגר [עדות תובע 3 - עמ' 36, ש' 10-4], לא הוכחה ומנוגדת להיתר שהציגו תובעים אחרים [בנספחי ת/2, לדוגמה], למעט תובע 8 [נספחי ת/5], שהיתריו תייחסו פרטנית לסגר ב-12/01 ו-4/02. יש לציין, כי ההיתר שהציג תובע מס' 8, בו כתוב "רשאי לצאת בסגר דצמבר 2001", אינו רלבנטי למחלוקת, מאחר שלפי הצהרתו שלו, הוא החל לעבוד בנתבעת רק בחודש 2/02 [ת/5, ס' 3]. העובדה, שתובע זה היה רשאי, לעיתים, להיכנס לישראל על אף "סגר", אינה מלמדת, בהכרח, על התייצבותו לעבודה בנתבעת, בכל התקופה הנטענת על ידו. חישובי התובעים, התובעים הפרשי שכר מינימום, הינם חישובים תיאורטיים, שלא נתמכו בראיה משכנעת. רק בסיכומיהם העמידו התובעים את החישובים על 8 שעות ליום עבודה, במשך 6 ימי עבודה בשבוע, וצודקת הנתבעת בטענתה, כי מדובר בטענה חדשה ובשל כך עליה להידחות [ס' 12.25 לסיכומיה]. כאשר טענה חדשה זו עומדת בשינוי למצג שהוצג ע"י התובעים מלכתחילה, ולפיו, לא שולם להם שכר מינימום, ללא כל פירוט מה בסיס הטענה [ת/1, ס' 9; ת/2, ס' 7; ת/3, ס' 5, 8; ת/4, ס' 8, 11; ת/5, ס' 5, 8; ת/6, ס' 5, 9; ת/7, ס' 4, 8; ת/8, ס' 4, 9]. לא מצאנו סיבה לקבוע שדפי ריכוז הנתונים, אודות כל אחד מהתובעים, אינם משקפים נאמנה את התשלומים שקיבלו, בהתאם להיקף עבודתם, בפועל. על זאת נוסיף, כי התובעים לא הביאו בחשבון בחישוביהם הפסקות שקיבלו במהלך יום עבודתם, לרבות לעניין תפילות [ת/3, ס' 7], ונמצא שאין לסמוך על חישוביהם. אשר על כן, גם התביעות להפרשי "שכר מינימום" - נדחות. דמי הבראה התובעים כרכו את רכיב התשלום עבור "הבראה" תחת הכותרת "יתר הזכויות" [פרק ו' לסיכומיהם, ס' 45-44], ואת עיקר יהבם שמו על העובדה, שהחל מיום 1.1.01, "לא מופרשים כל זכויות בגין דמי הבראה באמצעות שירות תעסוקה ..." [שם]. לבד מטענה זו, שלא היה לה כל גיבוי בראיות, התייחסו התובעים בתצהיריהם לרכיב זה, באופן אגבי, כאחת מהזכויות ה"מגיעות" להם, ללא הצגה מפורשת וללא כימות. משכך, דין תביעתם ברכיב זה - להידחות. הוצאות נסיעה מאחר שהתובעים מסכימים, כי הובאו אל השטחים החקלאיים בהם ביצעו את העבודה עבור הנתבעת, מהמחסום וחזרה, בהסעה שארגנה הנתבעת באמצעות סמיר, או חברת הסעות "מטיילי על עמי" - לא הוכח שהתובעים הוציאו הוצאה כלשהי בגין נסיעות לעבודה וממנה ואין הם זכאים לתשלום כלשהו בגין רכיב זה. בנוסף - התביעות לתשלום בגין "דמי נסיעה" הוכנסו לתצהירי התובעים 8-3 כתביעה חלופית לתביעתם בגין "הפרשי שכר מינימום" [בסיפא לסעיפי 8 שלהם], מבלי להבהיר את המקור לדרישה זו, אף לא בסיכומיהם, השותקים לעניין רכיב זה. לפיכך, גם התביעות ביחס לנסיעות - נדחות. זכויות מכוח צו ההרחבה בתביעותיהם כללו התובעים דרישה לתשלום תוספת וותק, מענק שנתי, דמי כלכלה ותוספת משפחה וילדים - רכיבים הנזכרים בצו ההרחבה. בתצהיריהם, לא הביאו תשתית עובדתית רלבנטית מפורטת ולמעשה, דומה, כי שכחו כמעט לגמרי מרכיבים אלה, שכן, לבד מהצהרה כללית, לא כימתו את רובם. גם בסיכומיהם לא טרחו לנתח את הרכיבים, אחד לאחד. תוספת וותק סעיף 21 לצו ההרחבה קובע הוראות ותנאים למתן "תוספת ותק", לפי נספח ב', כאשר התנאי הראשון הוא שזכאות ניתנת ל-"עובד קבוע ועונתי קבוע". הבהרנו בפתח דברינו, כי התובעים היו עובדים עונתיים, לכן, התוספת יכלה להיות רלבנטית רק לתובעים 1 ו-2, שענו להגדרת "עובד עונתי קבוע", בסעיף 11 לצו ההרחבה, וחזרו לעבוד נתבעת בעונה שניה ושלישית. מבין התובעים האחרים - רק תובע 4 כימת את דרישתו ברכיב זה [ת/4, ס' 9], אך, אין לקבלה, משום שדחינו את גרסתו לעניין תקופת עבודתו. כמי שעבד עונה אחת בלבד, לא היה זכאי לתוספת וותק, האמורה להשתלם החל משנת העבודה השניה, כקבוע בנספח ב'. בתצהירי תובעים 1 ו-2 אין כל התייחסות לרכיב "תוספת ותק". על אף שזו נזכרה בכתב התביעה המקורי [מיום 5.4.05], לא מוצאים בתצהירים שלהם ולו הצהרה כללית ולאקונית, כמו בתצהירי התובעים האחרים, שתוספת זו לא שולמה להם. מובן, שנעדר בהצהרותיהם כל כימות של התוספת הנטענת; במצב כזה - נראה שויתרו על תביעה ברכיב זה. בית-הדין אינו "לבלברו של צד" ומשהתובעים לא נקבו בתצהיריהם בסכום המגיע להם, לדעתם, ברכיב זה, ולפי איזה חישוב, ואף לא נגעו בנושא זה בסיכומיהם ולא חיברו טיעון משפטי לעובדות קונרטיות - אין עלינו לעשות זאת במקומם. תביעות התובעים ברכיב הוותק, נדחות, אפוא. נדגיש, כי לפי חשובי הנתבעת - תובע 1 זכאי להיה לקבל, לכל היותר - 384 ₪, ותובע 2 - 401 ₪, ברכיב הוותק [ס' 14.2 לסיכומיה, והפניות שם], בהתחשב גם בהתיישנות התביעות, לתקופה הקודמת ליום 5.4.98. לו היו מוכחות התביעות - היה מקום לקזז סכומים אלה כנגד חלף "הודעה מוקדמת", שלא ניתנה לנתבעת על ידי שני התובעים הללו. מענק שנתי הוראות סעיף 36 לצו ההרחבה קובעות תנאים למתן " מענק שנתי", לפי נספח ב', וזה מבחין בין התשלום ל-"עובד קבוע חודשי", "עובד עונתי חודשי" ו-"עובד יומי". התובעים לא נקבו בתיאור המתאים להם, אף לא בסיכומיהם, ואיש מהם לא כימת בתצהירו את הסכום המגיע לו, לדעתו, ברכיב זה, וכיצד לחשבו. בתצהירים יש רק הצהרה כללית, שהנתבעת לא שילמה תשלומים בהתאם לצו ההרחבה, מבלי להשלים את הנדרש לשם תביעה כספית [סעיפי 7 בתצהירי תובעים 8-3, שלא כלולים בתצהירי תובעים 1 ו-2]. כפי שכבר הערנו - לא עלינו לערוך חישובים שהתובעים לא הכינו. על כן - יש לדחות את התביעות גם בגין אי תשלום "מענק שנתי". טענת הנתבעת היא, כי המענק השנתי אינו ניתן לפדיון, בהעדר הוראה מפורשת, והוא הוענק רק לעובד במעמד קבוע, שלא כמו התובעים. לחלופין - בכפוף לתקופת ההתישנות - ערכה הנתבעת חישובים גם ברכיב זה, למקרה שטענותיה המשפטיות יידחו [ס' 15.3 לסיכומיה, והפניות שם]. לו היינו פוסקים לתובעים תשלומים, בשיעורים שציינה הנתבעת - ניתן היה להתיר קיזוזם כנגד חלף "הודעה מוקדמת", שלא ניתנה, כפי שקבענו. דמי כלכלה סעיף 37 לצו ההרחבה קובע, כי - "עובד בשכר יומי ועובד קבוע במשכורת חודשית יקבל דמי כלכלה כאמור בנספח ב'.". כמנהגם - התובעים לא תיארו בתצהיריהם מאומה, לעניין הסכום הנתבע, ברכיב זה, וגם בסיכומיהם לא מצאו לנכון לנקוב בסכומי התביעה, וכיצד יש לחשבם. הם הסתפקו בטענה המשפטית, כי לפי הפסיקה אין מדובר בזכות נילווית ועל המעביד לשלם זכות זו לעובד גם לאחר סיום יחסי עובד-מעביד [ס' 47 לסיכומיהם]. לטענת הנתבעת - מדובר בתשלום החזר הוצאות, שהוא בגדר "זכות נילווית" ואין כל הוראה המאפשרת פדיון כספי שלה [ס' 16 לסיכומיה]. לפי נוסח נספח ב' לצו ההרחבה - יש קביעה שעובד חודשי יקבל סכום מסויים, ברכיב זה, ועובד בשכר יומי סכום אחר "לכל יום עבודה בפועל". מבחינה לשונית, לא מותנינה התשלום בהוצאה, ונראה, שניתן לראות בו חיוב כספי שהוטל על המעסיק ולא זכות שניתן לממשה, בעין, רק במהלך העבודה עצמה. עם זאת, בהעדר כל פירוט וכימות, על יד מי מהתובעים - יש לדחות תביעותיהם גם בגין רכיב זה. גם בקשר לרכיב זה ערכה הנתבעת חישובים, למקרה שטענותיה המשפטיות יידחו [ס' 16.2 לסיכומיה, והפניות שם]. לו היינו פוסקים לתובעים תשלומים, בשיעורים שציינה הנתבעת - היה ראוי להתיר גם את קיזוזם כנגד חלף "הודעה מוקדמת", שלא ניתנה, כפי שקבענו. זה המקום לצין, שהצדדים הרחיבו טיעוניהם לעניין ארגזי פירות שהוענקו לתובעים על ידי הנתבעת, במהלך העבודה השוטפת, כאשר הנתבעת מבקשת לראותם כחלק מתשלום עבור "כלכלה" והתובעים מגמדים את ערך הסחור וטענו, שלו היו צריכים לשלם עליה, לא היו לוקחים פירות מהנתבעת. ככלל, בהעדר הסכמה - אין לראות במתן הפירות לתובעים משום תחליף לתשלום "דמי כלכלה". מעביד רשאי לשלם חלק משכר העבודה באוכל ובמשאות, המיועדים לצריכה במקום העבודה, אך, לשם כך נחוצה הסכמת העובד וקביעת דרך התשלום בחוזה עבודה "או שהיא נוהג מקובל בתנאי עבודה" [ס' 3 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958]. במקרה זה, משלא תואם מראש עם התובעים, שיקבלו ארגזי פירות כתחליף "דמי כלכלה", אין לקבל את טענת הנתבעת, כי הפירות שהעמידה לרשות התובעים באו במקום החיוב הכספי, ברכיב זה, מכח צו ההרחבה. לא הוכח "נוהג", להחליף את הזכות הכספית באספקת פירות, ואם הנתבעת מצאה לנכון לחלק פירות לעובדיה - מבלי שנכנס לויכוח בדבר טיבו של הפרי שחולק - אין היא רשאית, בדיעבד, לזקוף זאת על חשבון חיוב כספי שלה. תוספת משפחה וילדים סעיף 29 לצו ההרחבה קובע הוראות בדבר "תוספת משפחה", שתינתן לפי נספח ב' - " לכל עובד קבוע ועונתי קבוע נשוי...", כלשון סעיף 29(א) וכן בעבור ילדים, כאמור בס"ק (ג), שם. מבין התובעים, רק תובעים 1 ו-2 יכלו לענות על תנאי זה, אולם, הם לא התייחסו בתצהירים כלל וכלל לתוספת זו, לא נקבו בשמה, בסכום שהם זכאים לקבל מכוחה, או בעובדת היותם נשואים. גם בסיכומיהם לא נכנסו לפרטים, בקשר זה. לטענת הנתבעת - גם רכיב זה הוא בבחינת זכות המגיעה רק לעובד "קבוע", ובכל מקרה - לא הוכיחו התובעים את מצבם המשפחתי [ס' 17 לסיכומיה]. אכן, לפי הרישום בריכוז הנתונים האישיים, שצירפו תובעים 1 ו-2 לתצהיריהם [ת/1, ת/2 - בהתאמה], מצבם המשפחתי הוא - "נשוי"; ברם, הטפסים הינם מתאריך 23.2.05 ואין לדעת מה היה מצבם האישי של העובדים בתקופת עבודתם בנתבעת, בשנת 1999 או קודם לכן. פרטים בקשר לילדיהם, אם בכלל, אין לפנינו. משלא הונחה תשתית עובדתית מתאימה, כנדרש לשם הצדקת קבלת תוספת המשפחה והילדים, אין עלינו להכריע במחלוקת - האם מדובר בזכות הניתנת לפדיון, אם לאו, וזו תמתין למקרה המתאים. תביעות התובעים ברכיב זה - נדחות, מהעדר ראיות וכימות. קיזוז את טענת הנתבעת, כי יש לקזז חוב שהיא חייבת למי מהתובעים כנגד תשלומים שהועברו על ידה "ביתר", בגינו, לשירות התעסוקה - יש לדחות. גם אם ייתכן שהנתבעת העבירה לשירות התעסוקה תשלומים עודפים - אין בידינו לקבוע מסמרות בנקודה זו, הואיל ושירות התעסוקה לא היה צד להליך הנוכחי, לא הוצגו לנו נהליו "מילה במילה" ואין לדעת אם, אמנם, מדובר בתשלום ששלום ביתר ומה גובהו. העדר הכימות עומד, הפעם, בעוכרי הנתבעת. שונה המצב, לעניין דמי "הודעה מוקדמת". מאחר שקבענו, כי התובעים הם שהביאו את יחסי העבודה לידי סיום, היה על כל אחד מהם למסור לנתבעת הודעה, מראש, על המועד המתוכנן להפסקת עבודתו. כיוון שלא עשו כן - היה כל אחד מהתובעים חייב בתשלום חלף הודעה מוקדמת לנתבעת, לפי הוראות סעיפים 5-4 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, לגבי "עובד בשכר". הואיל ואין לפנינו תביעה שכנגד, ולא פסקנו לתובעים 8-3 תשלום כלשהו - אין כנגד מה לקזז חוב זה ולא נחייבם בתשלום לנתבעת. נבהיר, עם זאת, כי הסכומים הזעירים, יחסית, שיכלו תובעים אלה לקבל עבור הרכיבים של "מענק שנתי" ו-"דמי כלכלה" - כנזכר לעיל, לפי חישובי הנתבעת - אינם עולים על התמורה שהיו אמורים לתת, חלף הימים הבודדים של ההודעה המוקדמת, שלא נתנו לנתבעת, כאשר שבחרו לסיים את עבודתם אצלה במהלך שנת העבודה הראשונה שלהם. אשר לתובעים 1 ו-2 - שעזבו את העבודה בנתבעת לאחר שנת עבודה שלישית, שם, היה עליהם לתת הודעה מוקדמת של חודש ימים, או תמורתה בכסף. הסכומים שהיו מצטברים לזכותם - לו היו מקבלים תשלום עבור הרכיבים של "מענק שנתי", "דמי כלכלה" ו-"תוספת ותק", לפי חישובי הנתבעת, כנזכר לעיל - נופלים מערכו של שכר המינימום החודשי, נכון למועד הפסקת עבודתם [2,797.75 ₪]. נסב את תשומת הלב להוראת סעיף 14 לצו ההרחבה, שחייבה מתן משכורת חודשית לשניהם, החל מהשנה השניה לעבודתם, הוראה שלא כובדה. סיכום התובעים עזבו את עבודתם בנתבעת כל אחד מיוזמתו ומשיקוליו, לא בנסיבות בהן יש לראות מי מהם כמתפטר "בדין מפוטר"; משכך, תביעותיהם לתשלום פיצויי פיטורים - נדחו. נדחו התביעות לתשלום דמי הבראה והחזר נסיעות - בהעדר ראיה להוצאה או כימות. התובעים היו "עובדים עונתיים", כהגדרתם בצו ההרחבה בענף החקלאות. תובעים 8-3 עבדו רק עונה אחת ואף בה לא יותר מ-6 חודשים, תובעים 1 ו-2 עזבו את הנתבעת לאחר שלוש עונות, אך, כולם לא כימתו תביעותיהם ברכיבים אלה. לכן - נדחו תביעותיהם לתשלומים מכח צו ההרחבה, בגין תוספת ותק, מענק שנתי, דמי כלכלה ותוספת משפחה וילדים; זאת, אף מבלי שהבאנו בחשבון פירות שקיבלו התובעים מהנתבעת במהלך עבודתם. לו היינו פוסקים למי מהתובעים תשלומים בגין חלק מהרכיבים מכח צו ההרחבה - כפי שכימתה אותם הנתבעת - היו תשלומים אלה מקוזזים כנגד אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות, כנדרש בחוק. למרות התוצאה, בהתחשב בכך שהנתבעת דיווחה לשירות התעסוקה דיווחים שהיום היא טוענת שלא שיקפו את המציאות, ונועדו להכשיר קבלת היתרי העסקה לתובעים, שלולא דיווחים אלה לא היתה מקבלת אותם, ומשלא פעלה כלפי תובעים 1 ו-2 לפי צו ההרחבה, למרות שחזרו לעבוד אצלה עונה אחר עונה - כל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין. זכויות עובדיםחקלאותשטחי יהודה ושומרון