מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוזה הסעות תלמידים: תביעה ותביעה שכנגד שעניינן עתירות לפיצויים בעקבות ביטולו של הסכם בין הצדדים למתן שירותי הסעות לתלמידי בית ספר. הרקע העובדתי התובעת הייתה במועדים הרלבנטיים לתביעות נשוא הדיון חברה שסיפקה שירותי הסעות. מנהלה היה דוד כהן (להלן: "כהן"). הנתבעים שימשו באותה תקופה כחברים בוועד ההורים של בית הספר "מוריה ברקאי" בחיפה (להלן: "ועד ההורים"). במהלך שנת הלימודים תשס"ט (2008-2009) התקשרו נציגי ועד ההורים עם התובעת בהסכם לביצוע הסעות התלמידים לבית הספר ובחזרה. בהתאם להסכם בוצעו ההסעות באותה שנה על ידי התובעת. לקראת שנת הלימודים תש"ע (2009-2010) נוהל משא ומתן בין נציגי ועד ההורים לבין התובעת בנוגע לביצוע הסעות התלמידים באותה שנה. התובעת החלה בביצוע הסעות התלמידים בחודש ספטמבר 2009, במקביל לניהול המשא ומתן. ביום 1.10.09 נחתם הסכם בין ועד ההורים באמצעות נתבע מס' 1, ששימש כיו"ר ועד ההורים (להלן: "רמתי"), לבין התובעת, לביצוע ההסעות בשנת הלימודים תש"ע (להלן: "ההסכם"). בעת החתימה על ההסכם מסר נתבעת מס' 2 (להלן: "רביבו") לתובעת שני שיקים אישיים לבטחון, כל אחד בסכום של 34,000 ₪. לאחר ששולמה לתובעת התמורה עבור ביצוע ההסעות בחודש ספטמבר 2009, הוחזר אחד מהשיקים לרביבו. ביום 19.10.09 לא נאספו בהסעה מספר תלמידים מתחנת האיסוף ברחוב קומוי. הצדדים חלוקים בנוגע לסיבה לאי איסוף הילדים: בעוד שהתובעת טוענת כי אחרו להגיע לתחנה, טוענים הנתבעים כי ההסעה לא ביצעה איסוף בתחנה חרף העובדה שאותם תלמידים המתינו במקום בשעה היעודה. בעקבות אי איסוף הילדים פנה רמתי לכהן בשעות הבוקר, ובין השניים התנהלה שיחה טלפונית שהצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לתוכנה. מאוחר יותר באותו היום שלח רמתי לתובעת מכתב (להלן: "מכתב הסיום") שנוסחו כדלקמן: "הנידון: סיום התקשרות חוזית בין ביה"ס מוריה ברקאי לחברתכם הננו מקבלים בצער את פנייתך אלינו בדבר אי יכולתך לעמוד בתנאי החוזה. אי עמידתך באיסוף ילדי ביה"ס עפ"י המסלולים שנקבעו מראש, וכן איחורך, וכן אי הפעלת מזגן באחד האוטובוסים - גרמו לנו נזק רב. בשיחתנו היום, הבהרת כי ההערות אלו אינן מתוקנות ואת הילדים שלא אספת - אינך מתכוון לאסוף. על כן, הננו מקבלים את בקשתך להפסקת ההסעות החל מתאריך 20 באוקטובר 2009, אך הננו שומרים לנו את הזכות לתבוע את חברתכם עפ"י כל דין". ביום 20.10.09 נחתם הסכם בין ועד ההורים לבין חברת "טיולים זה אנחנו בע"מ" לביצוע הסעות התלמידים החל מאותו יום ועד לסיום שנת הלימודים. בימים 19.10.09 ו-20.10.09 שוחח כהן הן עם רמתי והן עם רביבו. ביום 21.10.09 פנתה התובעת, באמצעות בא כוחה, לרמתי ולרביבו במכתב, שבו טענה, בין היתר, כי הפסקת עבודתה המיידית מהווה הפרה יסודית של ההסכם, ודרשה לחזור לעבודה. מכתב זה נענה ביום 29.10.09 על ידי ב"כ הנתבעים, שדחה את הטענות שנטענו בו. עם זאת הודיע ב"כ הנתבעים על נכונותו של רמתי לאפשר לתובעת לשוב לבצע את ההסעות למשך שבועיים, כשבמקביל ניתנת לתובעת התראה בת שבועיים על הפסקת ההסכם. התובעת דחתה את ההצעה. התובעת הגישה את תביעתה נגד חברים בוועד ההורים בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, בעקבות ביטול ההסכם שלא כדין על ידי הוועד, ואף עתרה לחיוב הנתבעים בפיצויים המוסכמים שנקבעו בהסכם. רמתי הגיש תביעה שכנגד שבה עתר לחייב את התובעת בתשלום פיצויים מוסכמים כקבוע בהסכם, מאחר שלטענתו בוטל ההסכם על ידי התובעת שלא כדין. במסגרת קדם המשפט נעתרתי לבקשת הנתבעים והוריתי לתובעת להעביר לידיהם מסמכים שונים הנוגעים לעמידתה של התובעת בדרישות החוקיות להסעת תלמידים (ראה החלטתי מיום 18.11.10). בעקבות זאת אף התרתי לנתבעים לתקן את כתב ההגנה מטעמם. מהלך הדיון אין חולק כי ההסכם בוטל, ואולם הצדדים חלוקים ביניהם בשאלות מי מהם ביטלו, ואם פעל כדין בעשותו כן. אדון, על כן, תחילה בשאלות אלה. לאחר מכן אבחן אם עמדה התובעת בדרישות החוקיות להסעת תלמידים. בהתאם להכרעה בנושאים אלה אבחן אם זכאי אחד הצדדים לפיצויים ובאיזה שיעור. דיון והכרעה מי ביטל את ההסכם והאם מדובר בביטול כדין? התובעת טוענת כי ההסכם בוטל על ידי ועד ההורים במכתב הסיום, וכי אף אם מחדל של התובעת הוא שגרם לאי איסופם של מספר ילדים ביום 19.10.09 , ולא איחור של הילדים, הרי שאין מדובר בהפרה יסודית של ההסכם המקנה לתובעת זכות לבטלו על אתר, כפי שניתן ללמוד מנוסח ההסכם, ובפרט שמדובר בתקלה ראשונה מסוגה. לטענת התובעת ביטול החוזה על ידי רמתי נעשה בניגוד לסעיפים 26-27 להסכם. הנתבעים אינם חולקים על כך שאי איסוף הילדים לבדו אינו מהווה הפרה יסודית המקנה זכות לבטל את ההסכם על אתר (ראה סעיפים 13-14 לסיכומי הנתבעים). לטענתם התנערות התובעת מהתחייבויותיה לפי ההסכם, שבאה לידי ביטוי בשיחה בין רמתי לבין כהן שקדמה למכתב הסיום, מהווה הודעה על ביטול ההסכם מצידה של התובעת, ולחילופין הפרה יסודית צפויה של ההסכם שהקנתה לוועד ההורים זכות לבטלו. התובעת טענה לכל אורך ההליך כי רמתי הוא זה שביטל את ההסכם. כהן מסר בתצהירו, כי בשיחתו עם רמתי הסכים להוצאת מונית שתאסוף את התלמידים שלא נאספו על חשבון התובעת. הוא הוסיף כי "במהלך השיחה היה מר רמתי עוין ביותר ביחסו אלי וציין כל העת כי אם אנו לא מסוגלים לעמוד בנדרש 'אנחנו יכולים ללכת' ועוד כהנה וכהנה ביטויים מזלזלים" (סעיף 12.4 לתצהיר). בהמשך קיבל בפקס את מכתב הסיום, שהעובדות המפורטות בו, דהיינו כי הייתה בקשה של התובעת להפסיק את ההסעות וניתנה הודעה שלה כי אינה יכולה לעמוד בהסכם, לא היו ולא נבראו. מנגד העלו הנתבעים בהזדמנויות שונות גרסאות שונות ביחס לביטולו של ההסכם. כזכור, במכתב הסיום כתב רמתי לכהן: "הננו מקבלים בצער את פנייתך אלינו בדבר אי יכולתך לעמוד בתנאי החוזה. אי עמידתך באיסוף ילדי ביה"ס עפ"י המסלולים שנקבעו מראש, וכן איחורך, וכן אי הפעלת מזגן באחד האוטובוסים - גרמו לנו נזק רב. בשיחתנו היום, הבהרת כי ההערות אלו אינן מתוקנות ואת הילדים שלא אספת - אינך מתכוון לאסוף. על כן, הננו מקבלים את בקשתך להפסקת ההסעות החל מתאריך 20 באוקטובר 2009 ... (ההדגשות אינן במקור)". במכתב זה נטען, אם כן, כי בנוסף לאי איסוף התלמידים לא הופעל מזגן באחד האוטובוסים והיו איחורים, ומאחר שכהן הבהיר כי לא יתקן את הדברים וסרב לאסוף את התלמידים שלא נאספו, מקבל ועד ההורים את בקשתו להפסיק את ההסעות. ואילו בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי בשיחה שהתנהלה בין רמתי לבין כהן הודיע כהן לרמתי כי התובעת מביאה את ההסכם לידי סיום, ראה סעיף 15 לכתב ההגנה המתוקן שהוגש ביום 10.2.11: "ח) ... ברם, לתדהמתו של הנתבע, השיבו מנהל התובעת כי החוזה אינו מעניין אותו וכי מבחינת התובעת, אפשר להפסיק את החוזה ולהביאו לידי סיום. ט) הנתבע לא הרפה ודרש תשובה ברורה ממנהל התובעת, האם ממשיכה התובעת לפעול על פי ההסכם, ... מנהל התובעת השיב באופן ברור ופסקני לנתבע כי התובעת אינה מתכוונת לאסוף את התלמידים, כי היא אינה רואה עצמה מחויבת להישמע להוראות ההסכם וכי היא מביאה את ההסכם לידי סיום! י) בלית ברירה, קיבל הנתבע את הודעת מנהל התובעת וסיכם עם מנהל התובעת שהתובעת תבצע את הסעות הצהרים באותו יום, 19.10.2009, מבית הספר לבתי התלמידים, וכי זו תהיה הסעה האחרונה שתבצע התובעת עבור התלמידים. ... (ההדגשה אינה במקור)". אציין כי דברים דומים נטענו אף בסעיפים 9ז - 9ט לכתב ההגנה הראשון שהוגש במסגרת ההליך. בתצהיר העדות הראשית שלו תאר רמתי באריכות את תוכן השיחה עם כהן (סעיפים 17-25 לתצהיר). בתצהיר זה לא העלה רמתי את הטענה כי בשיחת הטלפון הודיע לו כהן כי התובעת מביאה את ההסכם לידי סיום, אלא טען כי התנהל ביניהם ויכוח ביחס לאיסוף התלמידים שלא נאספו, כי כהן סרב לאסוף אותם והוסיף ש"ההסכם לא ממש מטריד אותו וכי לא יתחייב בשם החברה לכבדו" (סעיף 21 לתצהיר). ביחס לדברים אלה מסר רמתי כדלקמן: "22) בדבריו אלו, הסירה החברה מעצמה, חד-צדדית, אחריותה או מחויבותה לביצוע אמיתי וראוי של ההסכם. משמעות הדברים מבחינתי הייתה הפרה מהותית של ההסכם מצד החברה, ולכל הפחות הבאתו לידי סיום. 23) יודגש שהמחלוקת לא הייתה מי אשם בתקלה. דוד לא התווכח עימי וטען שהילדים איחרו לתחנת האיסוף ולכן לא נאספו. לו היה הוא מסכים להביע את מחויבות החברה להסכם, ואך טוען נקודתית שהתלמידים איחרו - ניחא. אולם כאמור, דבריו שידרו התנערות כוללת ממחויבות. 24) בנסיבות אלה, ובמיוחד משהסברתי לו כי אני רואה בנושא עבירת בטיחות חמורה, לא יכולתי להישאר ללא מעש ולהשאיר הדברים פתוחים ולא ברורים. לא היה מקום מבחינתי להמתין ולצפות שדוד יתעשת ויחזור לתלם, ויודיע לי שברור לו שעל החברה לדאוג לביצוע ההסעות בדייקנות ועל פי כל התחייבויות החברה שבהסכם. התלמידים לא נתפסו אצלי ככלי או כחפץ, שניתן להמר עליו. 25) משכך, בלית ברירה, קיבלתי את דבריו של דוד, מבלי להסכים ללגיטימיות שלהם, וסיכמתי עימו שאכן הצדדים ייפרדו וכי החברה תבצע אך את הסעות הצהריים באותו היום, 19.10.2009, מבית הספר לבתי התלמידים, וכי זו תהיה ההסעה האחרונה שתבצע החברה. לא היה בסיכום זה משום הסכמה למהלך החד-צדדי שנקט דוד, ולא הבעתי ויתור כלשהו על טענותיי כלפי החברה." בחקירתו הנגדית טען רמתי כי מטרתו של מכתב הסיום הייתה "להחזיר את דוד בתשובה", דהיינו לגרום לכך "שהוא יתקן את צעדיו בהמשך". לטענת רמתי הם רצו להמשיך בהתקשרות כל עוד כהן יעמוד בהסכם (ראה עדות רמתי בעמ' 42 שו' 31 - עמ' 43 שו' 19). רמתי מסר כי: "ש. המכתב הזה מאוד סופני, כי כתוב בשתי השורות האחרונות שאתם מקבלים את בקשתו להפסיק ושומרים את הזכות לתבוע. ת. לי זה ממש לא סופני, כי אם הוא היה מגיב באותו יום ואומר שהוא מתקן את צעדיו ומתכוון לאסוף את הילדים מכאן ולהבא ומקבל עליו את תנאי החוזה עליו הוא חתום אזי בוודאות היינו ממשיכים איתו את ההסעות" (עמ' 43 שו' 15-19). רמתי אף העלה בחקירתו הנגדית טענה עובדתית חדשה, שלפיה כהן או הנהגים שלו הודיעו למנהל בית הספר יצחק קונס, כי לא יגיעו למחרת לאסוף את התלמידים לבית הספר. מנהל בית הספר הודיע לו על כך. היה זה שעתיים בלבד לאחר שיחתו שלו עם כהן, שבה אמר לו כהן כי יגיע לאסוף את התלמידים בצהרים, ולא יבצע יותר את ההסעות. בעקבות שיחתו עם כהן ושיחתו עם מנהל בית הספר לאחר מכן, החל לחפש חברות אחרות לביצוע ההסעות החל מיום המחרת (עמ' 44 שו' 1 - עמ' 45 שו' 12). ראשית, מדובר בגרסה כבושה אשר לא הוצג כל טעם לכבישתה. שנית, הימנעותם של הנתבעים מהבאתו של המנהל לעדות פועלת לחובתם, באופן שהיא יוצרת חזקה כי אילו היה המנהל מוזמן לעדות לא הייתה עדותו תומכת בגרסת רמתי. חשיבות זימונו של המנהל במקרה זה הינה ברורה, שכן רמתי וכהן הינם העדים היחידים המעידים בנוגע לתוכן השיחה הטלפונית ביניהם, וגרסאותיהם בנושא זה שונות לגמרי זו מזו. מנהל בית הספר הינו לכאורה עד אובייקטיבי, חסר נגיעה לעניין, ואם אומנם אמרו לו כהן, או מי מטעמו, כי יותר לא יאספו את התלמידים, וזאת עוד בטרם שלח רמתי את מכתב הסיום לכהן, הרי שמדובר בעדות משמעותית ביותר להכרעה בין גרסאותיהם של כהן ושל רמתי. חרף זאת לא זומן המנהל. רמתי נשאל בחקירתו הנגדית מדוע נמנע מלהזמין את המנהל לעדות: "ש. למה לא הבאת תצהיר של המנהל? ת. אני רוצה לראות אם יש אצל דוד אסמכתא שהוא הודיע למנהל. ש. (לבית המשפט) למה לא הבאת את המנהל? ת. לא ראיתי חשיבות לנקודה הזאת, חשבתי שהכל ברור" (עמ' 45 שו' 28-31). מדובר בהסבר תמוה ובלתי מתקבל על הדעת, שהרי ההבדלים הניכרים ביחס לתוכן השיחה בינו לבין כהן היו ידועים לרמתי כבר משלבים מוקדמים של ההליך. בסיכומיהם טוענים הנתבעים כי לא היה צורך לזמן לעדות את מנהל בית הספר, שכן בשיחתו עם רביבו מיום 20.10.09 הודה כהן כי הדברים נאמרו למנהל, כפי שעולה מתמלול השיחה שצורף כנספח ט' לתצהיר כהן. ואולם בקטע השיחה שאליו מפנים הנתבעים (עמ' 18 שו' 9-10) אומר כהן כי נהגיו אמרו למנהל שלמחרת אין הסעה לאחר שרמתי אמר לכהן שלא יגיעו למחרת. דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם גרסתו של רמתי, כי כהן או נהגיו הודיעו למנהל בית הספר כי הם מפסיקים לעבוד למחרת, דבר שגרם לרמתי לחפש חברות אחרות לביצוע ההסעות (ראה עדות רמתי בעמ' 44 שו' 26 - עמ' 45 שו' 12). לנוכח השינויים בגרסתו של רמתי, שאליהם מצטרפת הימנעותם של הנתבעים מלהזמין לעדות את מנהל בית הספר, אני דוחה את טענת הנתבעים כי בשיחת הטלפון בין רמתי לבין כהן הודיע כהן לרמתי על ביטול ההסכם. כאמור, רמתי עצמו לא טען בתצהירו כי כהן הודיע לו בשיחתם על סיום ההתקשרות, ומתצהירו עולה כי זוהי פרשנות שלו לדברים שלטענתו אמר כהן בשיחה. טענתו הנוספת של רמתי, כי באותה שיחה הוסכם בין השניים על סיום עבודת התובעת לאחר ביצוע ההסעות בצהרי אותו יום, אינה עולה בקנה אחד עם מכתב הסיום, שנכתב זמן קצר לאחר השיחה, ודברים אלה לא צוינו בו. גם דבריו של רמתי בחקירתו הנגדית, כאילו הייתה מטרת מכתבו לגרום לכך שההתקשרות תמשך תוך שהתובעת מתחייבת לפעול בהתאם להסכם, אינה עולה בקנה אחד עם הטענה כי התובעת הודיעה על סיום ההתקשרות או כי סוכם בינו לבין כהן על סיומה. אדגיש כי אין באמור לעיל משום קביעה כי גרסתו של כהן ביחס לתוכן השיחה אמינה עליי, וכי אני מקבלת את טענתו כי התובעת הציעה שתוצא מונית לאסוף את התלמידים על חשבונה. קביעתי כי רמתי הוא זה שביטל את ההסכם מבוססת על מכלול הראיות המפורטות לעיל, ולא על ממצא בדבר אמינות גרסתו של כהן. הנתבעים טוענים לחילופין, כי אי איסוף התלמידים, שאליו הצטרפה התנערותה של התובעת ממחויבותה על פי ההסכם שבאה לידי ביטוי בשיחה בין רמתי לבין כהן, מהווים הפרה יסודית צפויה של ההסכם שהקנתה לרמתי זכות לבטלו, וכך עשה אומנם רמתי. טענה זו, המועלית בסיכומיהם של הנתבעים, מהווה שינוי חזית, ודי בטעם זה על מנת לדחותה, שכן הצדדים הודיעו בפתח ישיבת ההוכחות על התנגדותם לשינוי חזית או להרחבת חזית (עמ' 11 שו' 14). ואולם גם לגופו של עניין מן הדין לדחות את הטענה, מן הטעמים שיפורטו להלן. בין הצדדים מחלוקת בנוגע לסיבה לאי איסוף התלמידים. בנושא זה אני מקבלת את גרסת הנתבעים וקובעת כי ביום 19.10.09 התובעת לא אספה מספר תלמידים שהמתינו בשעה היעודה בתחנה ברחוב קומוי. העדה היחידה שהעידה בעניין זה הינה זהבית לדווין (להלן: "לדווין"), אשר העידה כי שני ילדיה, וילדים נוספים, הגיעו לתחנת ההסעה בזמן אך לא נאספו (ראה תצהירה, נ/3). מנגד לא הביאה התובעת כל ראיה התומכת בטענתה כי הילדים אחרו להגיע לתחנה. התובעת נמנעה מלהזמין לעדות מטעמה את נהג ההסעה הרלבנטית. הימנעותה של התובעת מהעדתו של עד זה פועלת לחובתה, בכך שהיא יוצרת הנחה כי אילו היה העד מוזמן לעדות הוא לא היה תומך בטענת התובעת כי הילדים אחרו. התובעת טוענת כי עדותה של לדווין אינה מהימנה. לדווין אומנם השיבה בחקירתה הנגדית כי אינה זוכרת פרטים שונים, אלא שדי בעדותה, בצירוף הימנעות התובעת מלהזמין לעדות את נהג ההסעה הרלבנטית, על מנת לעמוד בנטל ההוכחה הדרוש במשפט האזרחי. הנתבעים הוכיחו, איפוא, כי ביום 19.10.09 התובעת לא אספה מספר תלמידים אשר המתינו בזמן להסעה, דבר המהווה הפרה של ההסכם. אלא שאין חולק כי אין מדובר בהפרה יסודית, שרק היא מקנה לנפגע מהפרה זכות מיידית לבטל את החוזה. הנתבעים טוענים כי בשיחה בין רמתי לבין כהן, שהתנהלה זמן קצר לאחר אי איסוף התלמידים, התנערה התובעת מהתחייבויותיה לפי ההסכם, ובכך גילתה דעתה כי אין בכוונתה לקיימו, דבר המהווה הפרה צפויה של ההסכם בהתאם לסעיף 17 לחוק בחוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"). סעיף 17 לחוק התרופות קובע: "גילה צד לחוזה את דעתו שלא יקיים את החוזה, או שנסתבר מנסיבות העניין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו, זכאי הצד השני לתרופות לפי חוק זה גם לפני המועד שנקבע לקיום החוזה, ובלבד שבית המשפט, בנתנו צו-אכיפה, לא יורה שיש לבצע חיוב לפני המועד שנקבע לקיומו". בסעיף שתי חלופות עובדתיות העשויות להוות הפרה צפויה: חלופה סובייקטיבית, שעניינה גילוי דעת של אחד הצדדים לחוזה כי לא יקיימו; וחלופה אובייקטיבית, המתקיימת כאשר נסיבות העניין מלמדות כי ההסכם לא יקוים. לענייננו רלבנטית החלופה הראשונה, הסובייקטיבית, שכן הנתבעים טוענים כי בשיחה עם רמתי גילה כהן דעתו כי אין בכוונתו לקיים את החוזה. הודעה המהווה גילוי דעת בדבר אי כוונה לקיים את החוזה צריכה להיות הודעה מפורשת. אפנה לדבריהם של המחברים ג' שלו וי' אדר בספרם דיני החוזים - תרופות (לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי) (דין הוצאה לאור בע"מ, התשס"ט-2009) בעמ' 138: "לסיכום יודגש, כי המושג 'גילוי-דעת' מלמד על דרישה להעדה גלויה אשר ממנה ניתן ללמוד בבירור על יחסו של החייב כלפי עתיד חיוביו החוזיים. לפיכך, למרות שמבחינה מהותית מתמקדת חלופה זו במצבו הפסיכולוגי-הסובייקטיבי של המפר, הרי שעל מנת להסתמך עליה נדרש הנפגע להראות כי מצב נפשי זה קיבל ביטוי אובייקטיבי גלוי לעין (ההדגשה במקור)". בתצהירו מסר רמתי, כי דרש מכהן להביע מחויבות להסכם. תשובתו של כהן, כי "ההסכם לא ממש מטריד אותו וכי לא יתחייב בשם החברה לכבדו" נתפסה על ידי רמתי כ"הפרה מהותית של ההסכם מצד החברה, ולכל הפחות הבאתו לידי סיום" (סעיפים 21-22 לתצהיר רמתי). בסיכומיהם טוענים הנתבעים כי דברים אלה מגבשים הפרה צפויה של ההסכם. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, הואיל ואין מדובר בהפרה שהתרחשה, אלא בהפרה צפויה בעתיד, נדרשת ודאות בדבר הפרת החוזה בעתיד, ראה: ה"פ (ירושלים) 54911-03-11 חסיה גולדוירט ואח' נ' ישבה מקור חיים הצעירה בע"מ ואח' (3.4.12): "הנה כי כן סעיף 17 מציב רף גבוה במטרה לכניסה בשעריו, ודורש קיומה של וודאות בדבר הפרת החוזה בעתיד". כאשר עסקינן בהתבטאות יש לקבוע מה בדיוק נאמר, על מנת לבחון אם הדברים מלמדים באופן חד משמעי על כוונת המתבטא שלא לקיים את החוזה בעתיד. בענייננו, לנוכח השינויים בגרסתו של רמתי בין מכתב הסיום, כתבי ההגנה, תצהיר העדות הראשית והחקירה הנגדית, לא אוכל לקבוע כי אלה בדיוק הדברים שאמר כהן לרמתי. מעבר לכך, ואף בהנחה כי הדברים אומנם נאמרו על ידי כהן, יש מקום להתייחס אליהם בהקשר שבו נאמרו. התרשמתי כי בשיחה בין רמתי לבין כהן התנהל בין השניים ויכוח לגבי הסיבה לאי איסוף התלמידים. ויכוח זה התנהל בטונים צורמים מצד שני הצדדים. בנסיבות אלה סירובו של כהן להצהיר כי בעתיד תכבד התובעת את ההסכם, הצהרה שעשויה להתפרש כהודאה באי כיבוד ההסכם בעבר, אינה מהווה גילוי דעת מפורש וחד משמעי בדבר כוונה שלא לקיים את ההסכם בעתיד. הנתבעים מצביעים בהרחבה בסיכומיהם על התבטאויות או התנהגות של כהן הן במהלך המשא ומתן לכריתת ההסכם והן לאחר קבלת מכתב הסיום, שלגישתם מצביעות על כך שהתובעת לא חפצה בהמשך העבודה על פי ההסכם. דא עקא כי אף דברים אלה אינם מהווים גילוי דעת מצד התובעת על כוונה שלא לקיים את ההסכם בעתיד. עד לאירוע אי איסוף התלמידים ביצעה התובעת את ההסעות בהתאם להסכם, ומכאן שלא ניתן לראות בהתבטאות המיוחסת לכהן במהלך המשא ומתן כי ההסכם אינו כדאי עבורו, ככזו המצביעה על כוונה שלא לקיים את ההסכם. גם הנתבעים עצמם לא ראו בדברים אלה כמצביעים על כוונה כזו, שאלמלא כן יש להניח שלא היו מתקשרים בהסכם עם התובעת. בסיכומו של דבר אני קובעת, איפוא, כי רמתי הוא זה שביטל את ההסכם במכתב הסיום, וזאת שלא כדין. ההסכם הופר, אומנם, על ידי התובעת, אך לא הייתה זו הפרה יסודית המקנה זכות מיידית לבטל את ההסכם. משקבעתי כי ההסכם בוטל על ידי רמתי ולא על ידי התובעת, דין התביעה שכנגד להידחות. האם עמדה תובעת בדרישות החוקיות להסעת תלמידים? הנתבעים טוענים כי התובעת הפרה את ההסכם באופן מתמשך, ואף הטעתה אותם טרם כריתתו, בכך שלא עמדה בדרישות החוק ובדרישות משרד התחבורה ומשרד החינוך בנוגע להסעת תלמידים, כדלקמן: התובעת ביצעה את ההסעות ללא רישיון הפעלה בתוקף ממשרד התחבורה. התובעת ביצעה את ההסעות בניגוד לתנאי הרישיונות של כלי הרכב. התובעת הפעילה לטענתה את ההסעות באמצעות אוטובוסים של חברה אחרת מבלי שהנתבעים ידעו על כך. התובעת הסתירה מן הנתבעים כי היא אינה מורשית לבצע הסעות תלמידים באופן עצמאי וכי חובה עליה לבצען במסגרת משרד הסעות. התובעת ביצעה את ההסעות בכלי רכב שאינם עומדים בדרישות משרד התחבורה ומשרד החינוך. התובעת חולקת על טענותיהם האמורות של הנתבעים, וטוענת כי עמדה בכל הדרישות החוקיות להסעת תלמידים. התובעת גורסת כי אין רלבנטיות לטענות אלה, הואיל ואין הן נוגעות לאירוע אי איסוף התלמידים ולהתרחשויות שבעקבותיו, הן לא היוו נימוק לביטול ההסכם ונטענו לראשונה רק במהלך ניהול ההליך, במסגרת כתב ההגנה המתוקן שהוגש למעלה משנה לאחר תחילת ההתדיינות. כאן המקום לציין כי הנתבעים אינם חולקים על כך כי טענות אלה לא היוו גורם לביטול ההסכם, ולא היו ידועות להם במועד הביטול, דהיינו בחודש אוקטובר 2009, אלא נתגלו להם בשלב מאוחר יותר. חוקיות ביצוע הסעות תלמידים על ידי התובעת אין חולק כי התובעת לא הייתה בעצמה בעלת רישיון להפעלת משרד להסעות מיוחדות באוטובוסים (להלן: "רישיון הפעלה") מטעם משרד התחבורה. לטענת התובעת היא פעלה במסגרת משרד ההסעות של חברת א. קרן פסגות בע"מ (להלן: "חברת פסגות"), שהייתה במועדים הרלבנטיים בעלת רישיון הפעלה תקף מטעם משרד התחבורה. כל אחד מן הצדדים הזמין לעדות עד מטעמו שהעיד בנוגע לחוקיותה של דרך פעולה זו: מטעם התובעת העיד רם כהן, קצין הבטיחות של חברת פסגות, ומטעם הנתבעים העיד משה לב, מנהל חברת האוטובוסים שמבצעת כיום את הסעות התלמידים לבית הספר ובחזרה. אלא ששאלת חוקיותה של דרך פעולה זו הינה שאלה שבדין שההכרעה בה מסורה לבית המשפט, ולא שאלה שבעובדה שלגביה נזקק בית המשפט לשמיעת עדים. על הסעת תלמידים חל צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), תשמ"ה-1985 (להלן: "צו הפיקוח"). על פי צו הפיקוח לא יעסוק אדם בהסעה מיוחדת אלא אם הוא בעל רישיון למשרד הסעות (סעיף 2). צו הפיקוח אוסר על הפעלת משרד להסעות ללא רישיון (סעיף 18(א)). בעל משרד להסעות רשאי להעסיק בעלי רכבים מתאימים להסעות אם רכבים אלה קיבלו רישיון לביצוע הסעות מיוחדות דרך משרד ההסעות. אלא שלבעלי רכבים אלה אסור לבצע הסעות מיוחדות שלא במסגרת משרד ההסעות. ביצוע נסיעות כאלה מהווה עבירה פלילית הן מצד בעל הרכב והן מצד משרד ההסעות ובעלי התפקידים בו (ראה למשל ההרשעות בעבירות אלה בתת (י-ם) 1543/00 מדינת ישראל נ' א. ברזני הסעות בע"מ (1.6.01) (להלן: "עניין ברזני") ובתת 1575/01 מדינת ישראל נ' שמואל כהן חמדני (13.9.02) ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בערעור שהוגש על פסק הדין בעניין זה - עפ (י-ם) 6520/02 שמואל כהן חמדני נ' מדינת ישראל (26.1.03) (להלן: "עניין חמדני")). מטרת החקיקה הינה להסדיר את נושא ההסעות בשכר דרך חברת הסעה ודרכה בלבד, וזאת על מנת לאפשר פיקוח של הרשויות על פעילותה. על מטרה זו עמד גם בית המשפט לתעבורה בירושלים בפסקי הדין בעניין ברזני ובעניין חמדני. הנתבעים לא היו מודעים לאי החוקיות שבהסעת התלמידים על ידי התובעת. אומנם סיפקה התובעת שירותי הסעות על פי הסכם עם ועד ההורים גם בשנה הקודמת, שנת 2008-2009, ורביבו אישר בעדותו כי התובעת הציגה בפניו באותה שנה היתרי הסעות ורישיונות שעליהם מופיע שמה של חברת פסגות. עוד אישר רביבו בעדותו, כי במסגרת חפיפה שערך לרמתי בנושא ההסעות לקראת שנת 2009-2010 נשאל על ידי רמתי אם קיימים רישיונות, והשיב שהדבר מפורט בהסכם וכי הניירת הועברה אליו בשלב מסוים (ראה עדותו בעמ' 36 שו' 1-6). אלא שרביבו שאל את כהן אם העובדה שהניירות שראה נושאים את שמה של חברת פסגות הינה תקינה וזה השיב בחיוב, ואף מנהל חברת פסגות שעימו שוחח רביבו אישר שהדבר תקין (ראה עדות רביבו בעמ' 37 שו' 8-16). הדבר מהווה הטעיה מצד התובעת ואף הפרה של סעיף 31 להסכם. דא עקא כי הטעיה או הפרה של חוזה הן עילות לביטולו, ואולם כל עוד לא בוטל החוזה עומד הוא בתוקפו. אלא שבכך לא תם הדיון, שכן אי החוקיות באופן פעולת התובעת הופכת את ההסכם לחוזה בלתי חוקי. כאמור, בהתאם להוראות צו הפיקוח התובעת אינה מורשית לבצע הסעות תלמידים באופן פרטי. ביצוען של הסעות תלמידים באופן פרטי על ידי התובעת מהווה עבירה על הוראות צו הפיקוח. עסקינן, איפוא, בהסכם שתוכנו - הסעת תלמידים על ידי התובעת - אינו חוקי. על חוזה בלתי חוקי חלות הוראות סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). סעיף 30 לחוק החוזים קובע כי חוזה כזה הינו חוזה בטל, וסעיף 31 מכיל את הוראות סעיף 21 לחוק זה, הקובעות חובת השבה הדדית בעין, ואם זו אינה אפשרית - חובת השבה של שווי מה שקיבל כל צד על פי החוזה. תוצאתה של חובת ההשבה במקרה זה הינה חובה של ועד ההורים להשיב לתובעת את שווין של ההסעות שביצעה התובעת בחודש אוקטובר 2009 עד יום 19.10.09. אין חולק כי עבור ההסעות בתקופה זו מגיע לתובעת סכום של 21,660 ₪ נכון למועד סיום ההסכם. לנוכח אי חוקיותו של ההסכם לא זכאית התובעת לתרופה של פיצויים בגין הפרתו. אומנם קיימים מקרים שבהם מעניקים בתי המשפט סעד בגין הפרתו של חוזה בלתי חוקי. בהלכה הפסוקה לא נקבעו כללים נוקשים לגבי השלכותיו של חוזה כזה, ובית המשפט מכריע בכל מקרה על פי נסיבותיו. רשימת השיקולים שהוא שוקל אינה רשימה סגורה. בין השיקולים בהם מתחשב בית המשפט, והינם רלבנטיים לענייננו, ניתן למנות את היכולת להכשיר את אי החוקיות שבחוזה, חומרת אי החוקיות, מידת האשמה היחסית בין הצדדים והשאלה אם אי החוקיות הינה במהות העסקה או טפלה לה (ראה: ע"א 698/89 שילה נ' בארי, פ"ד מז(2) 796; ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין (9.12.08)). בענייננו אי החוקיות הינה במהות העסקה. מדובר באי חוקיות חמורה, שכן היא נוגעת לבטחונם האישי של ילדים רכים שהוריהם מפקידים את גורלם בידיהם של מבצעי ההסעות (ראה גם דבריו של בית המשפט המחוזי בירושלים בסעיף 8 לפסק דינו בעניין חמדני). אי החוקיות הינה מצידה של התובעת, מבצעת ההסעות בניגוד לחוק, ולא הייתה בידיעתם של חברי ועד ההורים. בנסיבות אלה אין התובעת זכאית לסעד של פיצויים בגין הפרת ההסכם. כלי הרכב שבהם בוצעו ההסעות אין חולק כי בהתאם לדרישות משרד החינוך ומשרד התחבורה הסעות תלמידים לא יבוצעו בכלי רכב בני למעלה מעשר שנים. בעוד שהתובעת טוענת כי ביצעה את ההסעות בכלי רכב שעמדו בדרישות אלה, טוענים הנתבעים כי ההסעות התבצעו בכלי רכב ישנים שאינם עונים על דרישה זו. לנוכח התוצאה שאליה הגעתי בדבר אי חוקיות ההסכם ותוצאותיה, הרי שהתייתר הצורך להכריע במחלוקת עובדתית זו. למעלה מן הצורך אציין כי אני סבורה שגרסתו של כהן בסעיף 18.1 לתצהירו, כי ההסעות בוצעו על ידי שני אוטובוסים שבבעלות חברת פסגות ומיניבוס נוסף שבבעלותו מסוג "איווקו" מספר רישוי 1157563 (להלן: "האיווקו") נסתרה בראיות התובעת עצמה. ראשית, בחקירתו הנגדית העיד כהן כי ההסעות בוצעו גם עם אוטובוסים אחרים, כאלה שהביא מחברות אחרות (עמ' 20 שו' 7-15 ושו' 25-31). שנית, רם כהן, קצין הבטיחות של חברת פסגות שזומן להעיד מטעם התובעת, מסר בעדותו כי התובעת ביצעה את ההסעות באמצעות אוטובוסים שלה ולא באוטובוסים של חברת פסגות (עמ' 24 שו' 13-19). גרסה זו הגיונית ומתיישבת עם טענה אחרת של התובעת, כי בשנת 2008-2009 רכשה שני אוטובוסים ושני מיניבוסים שבהם הוסעו התלמידים (ראה סעיף 20 לתצהיר כהן). התובעת טוענת כי מאחר שההסכם להסעת תלמידי בית הספר היה עבודתה העיקרית, היא נאלצה לאחר ביטול ההסכם להפסיק את פעילותה ולמכור את שני האוטובוסים ושני המיניבוסים שהיו לה (ראה סעיף 26 לתצהיר כהן). האסמכתאות לגבי מכירת ארבעת כלי הרכב צורפו כנספח כז לתצהיר כהן, ועולה מהן כי בנוסף לאיווקו מכרה התובעת שלושה כלי רכב נוספים: מיניבוס מספר 2481767, אוטובוס מספר 8718100 ואוטובוס מספר 8752000. אוטובוס מספר 8718100 הינו אוטובוס ששנת ייצורו היא 1995, ואוטובוס 8752000 הוא אוטובוס כחול ששנת ייצורו היא 1996 (ראה רישיונות הרכב נספח יא לתצהיר רמתי). ראיות אלה עולות בקנה אחד עם עדויות העדים מטעם הנתבעים כי ההסעות בוצעו באוטובוסים ישנים, ולא באוטובוסים של חברת פסגות כנטען בתצהירו של כהן. יתירה מכך: טענת התובעת עצמה כי נאלצה למכור כלי רכב אלה בעקבות ביטול ההסכם מצביעה על כך שנעשה בהם שימוש לשם ביצוע ההסעות על פי ההסכם. השימוש באוטובוסים ישנים, אף אם באופן חלקי ולא קבוע, אינו עולה בקנה אחד עם הוראות משרד החינוך ומשרד התחבורה, שמטרתן להבטיח את בטיחותם של התלמידים, ומתווסף לשיקולים לאי מתן סעד בגין הפרת ההסכם במקרה זה. גובה הפיצויים שלהם עותרת התובעת בגין הפרת ההסכם הואיל ומצאתי כי ההסכם הינו בלתי חוקי וכי אין מקום ליתן לתובעת סעד, לרבות סעד של פיצויים, בגין הפרתו, התייתר הדיון בנושא גובה הפיצויים שלהם זכאית התובעת בעקבות ביטול ההסכם שלא כדין על ידי רמתי. למעלה מן הצורך אתייחס לנושא זה בקצרה, דהיינו מהו גובה הפיצויים שלהם הייתה זכאית התובעת אילו מדובר היה בהסכם חוקי. התובעת טוענת כי בעקבות ביטולו של ההסכם שלא כדין על ידי ועד ההורים היא זכאית לפיצויים המוסכמים שנקבעו בסעיפים 28 ו-29 להסכם ולפיצוי עבור נזקיה. נזקים אלה הינם ההכנסות שהיו לה במשך כל תקופת ההסכם אלמלא בוטל, דהיינו 273,000 ₪. לטענת התובעת ביטול ההסכם על ידי ועד ההורים גרם לכך שלא הייתה יכולה להמשיך בפעילות, ועל כן מכרה את כלי הרכב שלה וחדלה מלפעול בסוף שנת 2009. הנתבעים טוענים כי התובעת לא הוכיחה את נזקיה. בנוסף טוענים הנתבעים כי טיעונה של התובעת הוא טיעון שעניינו אובדן הכנסות ולא טיעון שעניינו אובדן רווחים או הפסדים שנגרמו לה, ועל כן אין הוא משקף את נזקיה של התובעת ואינו יכול לשמש בסיס לפיצוי. עוד טוענים הנתבעים, כי בשל התנהלותה של התובעת, שסרבה לקבל את הצעת רמתי לשוב לעבודה למשך שבועיים, ושלא עשתה דבר למניעת ביטול ההסכם, אין היא זכאית לפיצויים המוסכמים הקבועים בהסכם. הנתבעים אינם חולקים על כך שהתובעת זכאית לתשלום עבור ביצוע ההסעות בחודש אוקטובר 2009 עד יום 19.12.09, המסתכם בסכום של 21,660 ₪ נכון למועד ביטול ההסכם, כפי שטוענת התובעת (ראה: סעיף 28.3 לסיכומי התובעת). קבעתי לעיל כי התובעת הפרה את ההסכם באי איסוף התלמידים, וכי הפרה זו הינה הפרה לא יסודית של ההסכם, ועל כן לא הייתה לנתבעים זכות לבטל את ההסכם באופן מיידי. בהסכם הוראה המתייחסת לביטולו במקרה של הפרתו. מדובר בסעיף 26 להסכם הקובע: "בכל אופן הצדדים אינם רשאים להפסיק ההסכם זה במהלך תקופתו אלא במקרים בהם הפר צד את התחייבויותיו כלפי השני לפי הסכם זה ולאחר מתן התראה בת שבועיים". אציין כי התובעת עצמה טוענת בסיכומיה כי סעיף זה חל על ההפרה שבה עסקינן, דהיינו אי איסוף התלמידים (ראה סעיפים 19 ו-21 לסיכומי התובעת). ועד ההורים היה רשאי, איפוא, לבטל את ההסכם עם התובעת בעקבות הפרתו על ידיה בהתראה של שבועיים. על כן נזקיה של התובעת מסתכמים לכל היותר בנזקים שנגרמו לה בשל כך שלא ניתנה לה התראה בת שבועיים על ביטול ההסכם. אין בסיס לעתירת התובעת לחייב את הנתבעים לפצותה בסכום אובדן הרווחים (ובודאי שלא בסכום אובדן ההכנסות) במהלך תקופת ההסכם כולו. נזקיה של התובעת כתוצאה מאי מתן התראה בת שבועיים הינם אובדן רווחים של שבועיים. ואולם אני סבורה כי אין התובעת זכאית אף לפיצוי בגין נזק זה, וזאת מחמת כל אחד משני הטעמים הבאים. ראשית, התובעת לא הוכיחה גובהו של סכום זה. התובעת אומנם הוכיחה מהן הכנסותיה בשבועיים של הסעות על פי ההסכם, אלא שלא הוכיחה מהן הוצאותיה, ועל כן לא ניתן לחשב את הרווחים שאבדו. שנית, התובעת לא עמדה בחובה הקבועה בסעיף 14 לחוק התרופות להקטין את נזקיה. במכתבו מיום 29.10.09 הציע ב"כ הנתבעים לתובעת לשוב לעבודה למשך שבועיים. התובעת דחתה את ההצעה. הואיל ומאז ביטול ההסכם ועד אותו מועד לא הייתה לתובעת עבודה חילופית, הרי שהיה עליה, מכוח חובתה להקטין את הנזק, לשוב לביצוע ההסעות למשך שבועיים. התובעת טוענת שדחתה את ההצעה הואיל וסרבה "לשחק לידיו של רמתי ולהכשיר את הפרת ההסכם" (סעיף 13.1 לסיכומיה), אלא שאין מדובר בנימוק העומד לתובעת, שכן התובעת לא נדרשה על ידי הנתבעים לוותר על טענותיה. כל שנדרשה הוא להתחייב לבצע את ההסעות בהתאם להסכם (ראה סעיף 14 למכתב ב"כ הנתבעים - נספח יג לתצהיר כהן). התוצאה היא כי הפיצויים שלהם זכאית התובעת בגין נזקיה מסתכמים בתשלום עבור התקופה שבה ביצעה הסעות במהלך חודש אוקטובר 2009, בסכום של 21,660 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. באשר לפיצויים המוסכמים - כאמור, התובעת עותרת לחיוב הנתבעים בתשלום הפיצויים המוסכמים הקבועים בסעיף 29 ובסעיף 28 להסכם. סעיף 29 להסכם קובע פיצויים מוסכמים בסכום של 15,000 ₪ בגין ביטול ההסכם ללא מתן התראה של שבועיים כאמור בסעיף 26 להסכם. משקבעתי כי ההסכם בוטל על ידי הנתבעים שלא כדין ומבלי שניתנה התראה של שבועיים כקבוע בו, זכאית התובעת לפיצויים אלה. אציין כי הצעת ב"כ הנתבעים מיום 29.10.09 לאפשר לתובעת לשוב לעבודה למשך שבועיים אינה מרפאת את הפגם של ביטול החוזה ללא התראה עשרה ימים קודם לכן. סעיף 28 להסכם קובע פיצויים מוסכמים בסכום של 30,000 ₪ בגין ביטול ההסכם מבלי שהופר במהלך תקופתו. הואיל וקבעתי כי התובעת הפרה את ההסכם, הסעיף אינו חל במקרה זה. לפיכך אילו היה ההסכם חוקי והיה מקום לפסוק לתובעת פיצויים, הרי שסכום הפיצויים שלו הייתה זכאית היה 36,660 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. מי מהנתבעים חייב לשאת בתשלום? ההסכם נחתם על ידי רמתי בשם ועד ההורים, אשר אינו אישיות משפטית עצמאית. רמתי פעל, איפוא, כשלוחם של כל חברי הוועד, שפעלו כשלוחים של כל ההורים שילדיהם הוסעו בהסעות על פי ההסכם. אין בעובדה כי התובעת לא תבעה את כל ההורים, או את כל חברי הוועד, כדי לשנות מאחריותם של הנתבעים, ביחד ולחוד, לשאת בסכום ההשבה שלו זכאית התובעת כמפורט לעיל. באשר לעילה השטרית הנטענת על ידי התובעת - כהן מסר בסעיף 10 לתצהירו כי שני השיקים שמסר לו רביבו בעת החתימה על ההסכם נועדו להבטחת התשלומים המגיעים לתובעת לחודשים ספטמבר-אוקטובר 2009. לאחר קבלת התשלום עבור חודש ספטמבר 2009 החזיר לרביבו את השיק הראשון. רביבו לא התייחס בתצהירו לשיקים, ובחקירתו הנגדית אישר למעשה כי מדובר בשיק בטחון (ראה עדותו בעמ' 34 שו' 27 - עמ' 35 שו' 19). הואיל והסכום שהתובעת זכאית לו הינו שווי ההסעות בחודש אוקטובר, זכאית התובעת להיפרע מהשיק שבידיה, וזאת בסכום שלא יעלה על סכום פסק הדין. סוף דבר התוצאה שאליה הגעתי הינה כי על הנתבעים לשלם לתובעת עבור ההסעות שביצעה במהלך חודש אוקטובר 2009. חובתו של ועד ההורים לשלם עבור הסעות אלה לא הייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים, ואין לי אלא להצר על כך שהסכום לא שולם אלא תשלומו הותנה בהתחייבות של התובעת שלא יהיו לה תביעות בעתיד. אילו היה משולם סכום זה נראה כי היה נחסך הליך ממושך שהוצאותיו בלתי מבוטלות. לפיכך הנני מורה כי הנתבעים ישלמו לתובעת סכום של 21,660 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.10.09 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאותיה בתביעה זו בסכום של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אני דוחה את התביעה שכנגד. זכות ערעור כחוק. 1 54678313 חוזהדיני חינוךהסעת תלמידים / ילדים