טיפול בחיות - רשלנות רפואית

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא רשלנות רפואית בטיפול בחיות: בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט מנחם קליין), שניתן בת.א. 57087/06, ביום 02.06.11, במסגרתו נדחתה תביעת המערער נגד המשיב בגין רשלנות רפואית בטיפול בסייחה. העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1. מדובר בתביעה בגין רשלנות רפואית בטיפול בסייחה. המערער, יהודה אברג'יל (להלן: "המערער"), בעל אורווה ומגדל סוסים, רכש סוסה בהריון, כאשר הסייחה נולדה בחורף 2003 (להלן: "הסייחה"). הסוסה והסייחה שהו באורוות של המערער בעיר אַזור. המשיב, רופא וטרינר המתמחה בטיפול בסוסים, טיפל בסוסים של המערער, ובכלל זאת גם בסייחה, על פי קריאותיו של המערער. 2. בהיות הסייחה כבת 3 חודשים, כאשר עדיין ינקה, הועברה יחד עם הסוסה אל החווה בכפר הירוק, וזאת כדי שניתן יהיה להרביע שם את הסוסה. 3. בהמשך, לאחר שחלתה, הועברה הסייחה, ביחד עם הסוסה, לחווה במושב בורגתא, שם, כעבור שבוע, נפטרה הסייחה. 4. לטענת המערער, בחודש יוני 2003 הוא פנה אל המשיב בבקשה שיבדוק את הסייחה, שסבלה משיעול מתמשך, כל זאת כאשר הסייחה שוהה באורוות של המערער. המשיב בדק את הסייחה וקבע כי אין צורך בטיפול מיוחד. לאחר שמצבה לא הוטב, ואף חלה החמרה, קרא המערער למשיב מספר פעמים נוספות, כשבכל פעם, לאחר שבדק את הסייחה, קבע המשיב כי אין צורך בטיפול, ובכלל זאת אין צורך בטיפול אנטיביוטי אותו ביקש המערער ליתן לסייחה. לטענת המערער, לאחר שהועברה הסייחה לחווה שבכפר הירוק, נקרא המשיב פעם נוספת לבדוק אותה, כאשר לאחר שבדק אותה שוב, קבע כי יש ממצאים המצביעים על אפשרות של מחלה, והורה לטפל בסייחה באמצעות זריקות אנטיביוטיות. יצויין, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי הוחלט על מתן טיפול אנטיביוטי רק לאחר שהסייחה הועברה לחווה בכפר הירוק, אולם קיימות מחלוקות רבות באשר למועדי הביקורים השונים של המשיב באורווה, מטרת הביקורים (אם נקרא המשיב ספציפית לבדוק את הסייחה או סוסים אחרים באורווה), לגבי הבדיקות שנערכו לסייחה (האם בדק המשיב את חום הסייחה), התסמינים מהם סבלה (האם סבלה מחום ונזלת), והאם הטיפול שניתן לה היה ראוי בנסיבות העניין או שמא היה מקום ליתן אנטיביוטיקה מוקדם יותר. לטענת המערער, הטיפול האנטיביוטי ניתן מאוחר מידי ולא במינון הנדרש, ורק בשל כך נפטרה הסייחה בחווה במושב בורגתא כעבור 10 ימים. לטענת המערער, טיפולו הרשלני של המשיב בסייחה מהווה רשלנות כמשמעה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. 5. מנגד, טען המשיב כי בעת הביקורים שערך באורוות המערער שבאזור, הוא ציין בפני המערער כי הסוסים מוחזקים בתנאים ירודים שעלולים לגרום לשיעול אצל הסוסים. עוד טען, כי בכל הפעמים שבדק את הסייחה באורוות המערער באזור לא נמצאו כל סימפטומים שהעידו על דלקת ראות, וכי לא היה מקום להורות על טיפול אנטיביוטי. לטענתו, בעת שבא לבדוק את הסוסה, טרם הרבעתה בחווה בכפר הירוק, הבחין שהסייחה משתעלת, והחליט לבדוק אותה מיוזמתו, ורק בשל העובדה שהיה לו חשד לדלקת בדרכי הנשימה, נתן לה טיפול אנטיביוטי, ולאחר שהמשיב פנה אליו שוב וציין כי יש החמרה במצב הסייחה, המליץ לו להעבירה לבית חולים. לטענת המשיב, בעת ששהו הסוסה והסייחה בחווה בבורגתא, הוצגה הסוסה למכירה, תוך שהמערער מריץ את הסוסה במשך כעשרים דקות, ותוך שהסייחה רצה אחריה, כאשר זמן קצר לאחר מכן, נפלה הסייחה ונפטרה. 6. בית משפט קמא, לאחר ששמע את עדויות הצדדים, קבע כי גרסתו של המשיב אמינה ועדיפה על פני גרסתו של המערער. כך, העדיף בית המשפט את גרסת המשיב כי הוא לא נקרא על ידי המערער לבדוק ספציפית את הסייחה, וכי ביקוריו באורוות המערער היו לצורך בדיקה וטיפול בסוסים אחרים, ובדיקת הסייחה הייתה כבדרך אגב. עוד קיבל בית המשפט את טענת המשיב כי טיפול אנטיביוטי במקרה לא מתאים עלול להחמיר את המצב. בית המשפט קיבל גם את גרסת המשיב לפיה ממצאי בדיקת הסייחה לא הצדיקו מתן טיפול אנטיביוטי, וכי לא אובחנו אצלה נזלת וחום, אלא שיעולים בלבד, מהם סבלו סוסים רבים באורווה, ולא הייתה הצדקה לטיפול אנטיביוטי. באשר למחלוקת בעניין חובת תיעוד הביקורים, קבע בית המשפט, כי לא הייתה מוטלת על המשיב חובה לתעד את ביקוריו. בית משפט קמא דחה את טענת המערער כי המשיב היה חייב לתעד את כל הביקורים באורווה ולהציג כרטיסים רפואיים שמכילים תיעוד מדוייק של הביקורים. לאור זאת, דחה בית המשפט את טענת המערער להיפוך נטל הראיה והעברתו אל המשיב. במסגרת זאת, ציין בית משפט קמא כי ה"נהלים מקצועיים לרופאים וטרינרים לחיות מחמד - שמירת נתונים במרפאה וטרינרית (מס' נוהל 104.01)" (להלן: "נהלי שמירת נתונים"), שהוצאו ביום 20.12.09, ולפיהם מרפאה וטרינרית בה מטופלות חיות מחמד, מחוייבת לתעד ולשמור את המידע הרפואי של בעלי החיים שבטיפולה, לתקופה מומלצת של 3 שנים לפחות ממועד הביקור - אינם חלים בענייננו, ראשית היות ולא מדובר בחיות מחמד שמגיעות למרפאתו של הוטרינר, אלא כאמור, בסוס, או בסייחה, שמטבע הדברים הרופא הוטרינר מגיע לבקר אותם באורווה, וכן הואיל והאירוע נשוא התובענה התרחש בשנת 2003, זמן רב לפני פרסום נהלים אלו, שאינם חלים על המקרה ולכן לא היה ניתן לטעון לחובת ניהול ושמירת מסמכים רפואיים. ביהמ"ש הוסיף וציין כי יש לראות בנהלים אלה משום פרקטיקה נהוגה בלבד, ולא נהלים בעלי מעמד של חוק או תקנה מחייבים. לגבי השאלה האם הפר המשיב את חובת הזהירות, כטענת המערער, לא קיבל בית משפט קמא את חוות דעתו של ד"ר שרביט, מטעם המערער, שהתבססה בעיקרה על דברים שאמר המערער למומחה, כך גם לא קיבל את חוות דעתו של ד"ר שיין, גם היא מטעמו של המערער. ד"ר שיין טיפל בשני סייחים אחרים באורווה של המערער, אצלם נמצאו חיידקים, והסיק כי גם הסייחה נדבקה בחיידקים אלה, וכי אילו היה מורה המשיב על בדיקה מתאימה, היה הדבר מתגלה, והיה ניתן טיפול אנטיביוטי מוקדם יותר. ואולם ד"ר שיין לא בדק את הסייחה, או את המצב התברואתי באורווה, וכאמור בית המשפט לא קיבל את חוות דעתו, מה גם שד"ר שיין לא העיד בפני בית משפט קמא. מנגד, קיבל ביהמ"ש את חוות דעתה של הוטרינרית ד"ר גילה סיטין, מטעם המשיב, שקבעה כי המשיב פעל באופן סביר, הן בבדיקה שערך באורוות המערער, והן בבדיקה שערך בחוות הכפר הירוק, בה המליץ על טיפול אנטיביוטי. בית המשפט ציין, כי על אף תמיהות מסויימות שהתעוררו אצלו לאחר חקירתה הנגדית של המומחית מטעם המשיב, עדותה נמצאה מהימנה ועדיפה על פני עדות מומחה ההגנה. לבסוף קבע בית המשפט כי לא השתכנע שהוכח שהמשיב התרשל בטיפולו בסייחה, לא הוכח כי בעת שטיפל המשיב בסייחה באורוות המערער (טרם הועברה לכפר הירוק) התרשל, ולא הוכח שהייתה הצדקה ליתן כבר אז, בעת ששהתה הסייחה באורוות המערער, טיפול אנטיביוטי, וזאת בין היתר תוך הסתמכות על חוות דעתה של ד"ר סיטין. בית המשפט סיכם כי בעדות המערער נמצאו מספר סתירות, כך למשל כשנשאל לגבי מיקום האורווה והאם היו באזור גרוטאות, או כשדיבר על עניין הביטוח. לעומת זאת, ציין ביהמ"ש כי עדותו של המשיב הייתה קוהרנטית ואמינה יותר. בית משפט קמא הקדיש פרק נרחב על חובותיו של וטרינר לפי המשפט העברי, כאשר מסקנותיו בעניין זה היו, בין השאר, כי המשפט העברי מחייב את הדאגה לרווחתם של בעלי החיים, ולא אחת דאגה זו קודמת אף לדאגה לרווחתם של בני האדם. בנסיבות אלה, סיכם וקבע בית משפט קמא, כי המשיב פעל כרופא וטרינר סביר בנסיבות העניין, בדק את הסייחה באופן סביר, והחלטתו לא ליתן לה טיפול אנטיביוטי בשלב הראשון הייתה החלטה סבירה, כאשר בשלב השני מתן האנטיביוטיקה שיפר את מצבה של הסייחה, וגם אם כעבור כמה ימים נפטרה, הרי שנותק הקשר הסיבתי המשפטי בין פעולותיו של המשיב בין מותה של הסייחה, ופעולותיו של המשיב אינן עולות כדי רשלנות. טענות הצדדים בערעור 7. לטענת המערער, המשיב התרשל בטיפולו בסייחה, שהייתה כבת 3 חודשים בלבד, ולמרות תלונות חוזרות ונשנות על שיעול, ריר וכו', התמהמה בטיפול שנתן לה, וכתוצאה מכך נפטרה הסייחה. עוד טוען המערער, כי פסה"ד ניתן בניגוד לדיני ראיות בסיסיים, כאשר בית המשפט הסתמך על כך שבדין העברי טיפול בחיות הוא מצווה, כאשר לא היה מקום שעובדה זו תשפיעה על הקביעה האם התרשל המשיב אם לאו. לטענת המערער, שגה בית המשפט כשהתעלם ממחדלו של המשיב לנהל רישום כלשהו של ביקוריו וטיפוליו בסייחה, על אף שהובאו עדים שהעידו על נוהג של עריכת רישום, וכן כשהתעלם מכך שהמשיב לא המציא קבלות, וזאת על אף שהתחייב להמציאן, אך אלו לא נמצאו על ידו. לטענתו יש בכך משום סטייה מהותית מדיני הראיות, ויש לזקוף לחובת המשיב עובדה זו בהתאם להלכה בדבר הימנעות מהבאת ראיה. בנסיבות אלה, ולאור מחדל המערער לערוך רישום כלשהו, טוען המערער, כי שגה בית המשפט כשלא קיבל טענתו בדבר היפוך נטל הראיה, וכשלא הטיל על המשיב את הנטל להוכיח כי לא התרשל, נטל בו לא עמד. לטענת המערער, שגה בית המשפט כשהסתמך על חוות דעתה של ד"ר סיטין מטעם המערער וכשקבע בהתבסס עליה כי המשיב לא הפר את חובת הזהירות. לטענתו, התגלו סתירות מהותיות בין חוות דעתה של ד"ר סיטין, בה העלתה השערה לפיה מות הסייחה נגרם ממחלה בשם "טרנדלס", שלא ניתנת לטיפול באנטיביוטיקה, לבין עדותו בחקירה נגדית, אז חזרה בה מתיאוריה זו. עוד לטענתו, גרסתו לא נסתרה, בעוד שהעדויות מטעם המערער נסתרו, וחלקן עלו רק בשלב מאוחר ומהוות הרחבת חזית אסורה, כך לגבי עדותו של ד"ר פרישלינג ועדותו של ד"ר אשל נבון, שטען כי התלווה למשיב בביקוריו באורווה, אך לא זכר את פרטי המקרה, כאשר קיומו של עד זה לא נזכר בכתב ההגנה, וגרסתו מוכחש על ידי המערער. כמו כן, עלו סתירות בין עדות המשיב לעדותה של ד"ר סיטין מטעמו באשר לסיבה בגינה הגיע לאורווה של המערער, דהיינו, האם נקרא לבדוק את הסייחה באופן ספציפי. באשר לסיבת המוות, מציין המערער כי שגה בית המשפט כשסבר כי מהדו"ח הפתולוגי לא עולה מהי סיבת המוות, כאשר עיון בדו"ח מלמד, לטענת המערער, כי הסייחה סבלה מדלקת ריאות, ומעדויות מומחי המערער (ד"ר פייר שרביט) עולה כי דלקת ריאות חריפה יכולה להסתיים במוות. מה גם שלא הוצגה אפשרות אחרת כגורם למוות, וטענת המשיב לפיה עובר לפטירה "הורצה" הסייחה, מהווה הרחבת חזית ולא אוזכרה בכתב ההגנה או בחוות הדעת מטעם המשיב, ולא נתמכה באף ראיה, ואף נשללה על ידי המומחה מטעם המשיב. לבסוף, טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא כשלא דן כלל בשאלת הנזק, על אף קיומן של חוות דעת שמאיות מטעמו. 8. לטענת המשיב, בצדק קבע בית משפט קמא כי פעל כוטרינר סביר וכי לא הפר את חובת הזהירות, כאשר הכרעתו מתבססת על קביעות עובדתיות, העדפת גרסת המשיב על פני גרסת המערער, והעדפת חוות הדעת מטעם המשיב, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, זולת מקרים יוצאי דופן, אשר המקרה דנן אינו נמנה עליהם. לטענתו, הוא בדק את הסייחה מספר פעמים כשהייתה באורוות המערער, כאשר לא נמצא ממצא המעיד על דלקת בדרכי הנשימה או דלקת ריאות, ועל כן לא הורה על טיפול אנטיביוטי כפי שביקש המערער. לטענתו, על אף שבדק את הסייחה, הרי שמטרת הביקורים הייתה לבדוק סוסים וסייחים אחרים, ולאו דווקא את הסייחה. לטענתו השיעול ממנו סבלה הסייחה נבע מהתנאים בהם הוחזקה. לטענתו, גם בדיקת הסייחה בכפר הירוק הייתה מיוזמתו, כאשר הוא בא לבדוק את הסוסה טרם הרבעתה, והבחין כי הסייחה משתעלת, כאשר אז, ורק אז, התגלו ממצאים המעידים על חשד לדלקת בדרכי הנשימה, ועל כן הורה על טיפול אנטיביוטי, ובהמשך, על העברתה לבית חולים, כאשר לטענתו, מצב הסייחה השתפר. עוד טוען המשיב, כי המערער לא הוכיח שסיבת המוות הייתה דלקת ריאות. לטענת המשיב, בצדק קבע בית המשפט כי לא היה חייב לערוך תיעוד רפואי ובצדק לא העביר את נטל ההוכחה. לטענתו, אין בחקיקה, לרבות בחוק הרופאים הוטרינריים, תשנ"א-1991, והתקנות מכוחו, כל מקור לחיוב עריכת תיעוד רפואי. עוד לטענתו, הנהלים שהציג ב"כ המערער למשיב במהלך חקירתו - נהלי שמירת נתונים - אשר מהם ניסה ב"כ המערער ללמוד על קיומה של חובת תיעוד, הוגשו בחוסר תום לב ובניסיון להטעות את המשיב במהלך חקירתו, ומדובר במסמכים שפורסמו באתר האינטרנט של משרד החקלאות, שנים לאחר המקרה נשוא הדיון, המהווים המלצות בלבד, ואשר אינם חלים על סוסים אלא על חיות מחמד בלבד, כפי שגם קבע, בצדק, בית משפט קמא. לבסוף, טוען המשיב, כי בצדק קבע בית משפט קמא כי הוא פעל כרופא וטרינר סביר, ומרגע שאבחן כי הסייחה חולה וכי יש חשש לדלקת בדרכי הנשימה, הוא נקט בכל הפעולות הנדרשות, אשר רופא סביר, מקצועי ומיומן היה נוקט בהם, ונתן לסייחה טיפול אנטיביוטי. בהקשר זה, מוסיף וטוען המשיב, כי העובדה שהטיפול האנטיביוטי פעל, ומצב הסייחה השתפר, מנתק כל קשר סיבתי בין אי מתן אנטיביוטיקה מוקדם יותר לבין פטירת הסייחה. ד י ו ן 9. סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") דנים בעוולת הרשלנות, כאשר סעיף 35 קובע, בין השאר, כי בעל מקצוע "שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות" - הוא רשלן. 10. עוולת הרשלנות כוללת מרכיבים של אשם, קשר סיבתי ונזק, כאשר על מנת לבסס חבות בעוולת רשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), הפרתה של חובה זו על ידי התרשלות (מעשה או מחדל שאדם סביר לא היה עושה באותן נסיבות), וגרם נזק [ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 400 (2004); י' גלעד דיני הנזיקין - גבולות האחריות (כרך א, 2012), בעמ' 421 (להלן: "גלעד")]. רכיב הקשר הסיבתי מורכב מקשר סיבתי עובדתי, וקשר סיבתי משפטי. הוכחת קיומו של יסוד הקשר הסיבתי העובדתי נעשית באמצעות מבחן ה-"סיבה בלעדיה אין", שמשמעותו כי אלמלא פעילות המזיק - לא היה נגרם הנזק לניזוק, דהיינו אלמלא הפרת חובת הזהירות לא היה נגרם הנזק [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 144 (1982); גלעד, כרך ב', בעמ' 1346]. 11. בבחינת רשלנות רפואית של כל רופא יש לבחון הוכחת היסודות הנ"ל, כפי שאלה נבדקים ונבחנים בבואנו לבחון רשלנות בכל תחום שהוא. לא יכולה להיות מחלוקת כי כשם שחלה חובת זהירות מושגית על רופא המטפל בבני אדם, כך קיימת חובת זהירות מושגית המוטלת על רופא וטרינר המטפל בבעלי חיים, ונראה כי בודדים המקרים בהם לא נמצא כי מתקיימת גם חובת זהירות קונקרטית. 12. לגבי החובה לערוך רשומות רפואיות מלאות ומדוייקות, ככל שמדובר בטיפול בבני אדם, הרי שהמחוקק הטיל חובה מפורשת בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996, ובתי המשפט חזרו והדגישו את חשיבות הרישום, הן לצורך ניהול מעקב שוטף ורציף, והן כדי לאפשר למטופל להוכיח כי הטיפול שניתן לו היה רשלני [ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו, (פורסם בנבו, 02.09.02, פסקאות 13-14 לפסק דינו של השופט ריבלין)]. אין מחלוקת כי ככל שמדובר בטיפול רפואי בבני אדם, להעדר רישום רפואי יכולה להיות נפקות בפן הראייתי - במישור נטל ההוכחה, כאשר אי עריכתו של רישום רפואי או אי שמירתו, עשויים להביא להעברת נטל השכנוע מכתפי התובע לכתפי הנתבע [ע"א 8842/08 עיזבון המנוח גדעון לב ארי נ' אריה (פורסם בנבו, 20.01.11, פסקה 17 לפסק דינו של השופט עמית)]. יודגש, כי לא בכל מקרה בו קיים חסר או ליקוי ברשומה הרפואית משמעות הדבר כי תהיה העברת נטל השכנוע. כך למשל כאשר על אף החסר ניתן להבין מהתיעוד ברשומות את השתלשלות העניינים וניתן לקבוע את הפעולות שננקטו - לא יועבר נטל השכנוע [ע"א 828/07 מהדי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (פורסם בנבו, 07.10.08, פסקה 10 לפסק דינו של השופט ג'ובראן)], או, לדוגמא, במקרה בו אין קשר סיבתי בין הנזק הראייתי לבין העדר יכולת מצד התובע להוכיח רכיב בעוולת הרשלנות [ע"א 2087/08 מגן נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו, 12.08.10, פסקה 7 לפסק דינו של השופט הנדל )]. 13. ואולם, אקדים את המאוחר, ואציין כבר עתה, כי ספק אם על פי המצב החוקי כיום, או במועד נשוא האירועים שבנדון, ניתן להחיל נורמות אלה גם על רופא וטרינר המטפל בבעלי חיים, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחיות שאינן "חיות מחמד", אלא בהמות או בעלי חיים גדולים שמטבע הדברים אינם מגיעים למרפאה של הרופא הוטרינר. 14. ביום 20.12.09, לאחר המקרה נשוא הערעור, הוצאו נהלי שמירת נתונים, לפיהם "חובה על מרפאה וטרינרית לתעד ולשמור את המידע הרפואי של בעלי החיים שבטיפולה" (סעיף 1), וזאת בכרטסת ידנית או בתוכנת מחשב (סעיף 2), כאשר הפרטים אותם יש לתעד הינם: פרטי הבעלים, פרטי בעל החיים, הסיבה הרפואית שבגללה הובא בעל החיים לטיפול, היסטוריה, ממצאים חריגים, בדיקות שנערכו ותוצאותיהם והטיפול שניתן (סעיף 3). נקבע במפורש כי נהלים אלה חלים לגבי "חיות מחמד". הנוהל אינו מגדיר במפורש מהי חיית מחמד, אם כי נראה שניתן ללמוד לעניין זה מהגדרת "בעלים של בעל חיים" שמוגדר כ"אדם המחזיק בעל חיים בביתו או בחצרו, ודואג לצרכיו באופן קבוע". מכאן שבמונח "חיות מחמד" הכוונה לחיות שאדם מגדל להנאתו האישית, אם בתוך הבית או בחצר ביתו, כגון כלבים, חתולים, ציפורי מחמד וכדומה, וזאת בניגוד לחיות אותן מגדלים לשימושים כלכליים, כגון תרנגולות, עזים, פרות, סוסים וכדומה, שמטבע הדברים גדלים בלולים, ברפתות, אורוות, וכדומה. ויודגש, המדובר בנהלים שהוצאו בשנת 2009 על ידי השירותים הווטרינריים, אשר בכל מקרה אינם בגדר חוק או תקנה, ועל כן, לפחות בשלב זה, יש לראות בהם בגדר המלצה בלבד או נוהג, מה גם שהם הוצאו כאמור לאחר האירועים שבנדון. 15. השאלה המרכזית הדרושה הכרעה בענייננו היא האם הוכיח המערער עובדתית כי המשיב התרשל בטיפול בסייחה בעת ששהתה באורוותו בעיר אזור, באופן שרשלנותו היא שהביאה בסופו של יום לפטירת הסייחה. ויודגש, אין מחלוקת בין הצדדים באשר לאופן בו טופלה הסייחה לאחר שהועברה לכפר הירוק, אלא המחלוקת היא לגבי הטיפול בעת שהייתה הסייחה באורווה באזור, ובעיקרה - האם סבלה הסייחה מתסמינים המעידים על דלקת ריאות או דלקת בדרכי הנשימה עוד בעת שהייתה באורווה באזור, שהצדיקו מתן אנטיביוטיקה לאלתר. 16. כאמור, בית משפט קמא קבע, לאחר ששמע את המומחים הרפואיים ואת העדים האחרים, ובחן את מכלול הראיות, כי לא הוכחה רשלנותו של המשיב, ולא הוכח כי המשיב הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. בית המשפט העדיף את גרסת המשיב לגבי מטרת ביקוריו באורווה, וקבע כי מטרת הביקור לא הייתה לשם בדיקת הסייחה אלא בדיקת סוסים אחרים באורווה, וקבע שלא הייתה סיבה ליתן לסייחה אנטיביוטיקה באותו שלב. בית המשפט ציין כי עדותו של המשיב הייתה מהימנה, ועדיפה על פני עדותו של המערער בה נמצאו סתירות. זאת ועוד, בית המשפט העדיף את חוות דעתה של הוטרינרית ד"ר סיטין, מטעם המשיב, שקבעה כי המשיב פעל באופן סביר, הן בבדיקה שערך באורוות המערער, בה לא הורה על מתן אנטיביוטיקה בהעדר סימנים מתאימים לטיפול שכזה, והן בבדיקה שערך בחוות הכפר הירוק, בה המליץ על טיפול אנטיביוטי. ד"ר סיטין הסבירה בחוות דעתה כי יש ליתן טיפול אנטיביוטי, רק מקום בו נמצא ממצא של חום וקולות נשימה לא תקינים, וכי מתן אנטיביוטיקה ללא אינדיקציה לדלקת, עלול דווקא לעודד התפתחות חיידקים העמידים לאנטיביוטיקה. עוד ציינה ד"ר סיטין, כי שיעול אצל סייחים יכול להיגרם מגורמים רבים, שאינם על רקע חיידקי. לבסוף ציין בית המשפט כי "על אף תמיהות מסויימות שנתגלו בחקירה הנגדית של המומחית מטעם ההגנה, דברי עשו עלי רושם מקצועי ואמין ועדותה עדיפה על פני עדות מומחה ההגנה". לעומת זאת, ציין בית המשפט כי חוות דעתו של ד"ר פייר שרביט, מטעם המערער, מבוססת בעיקרה על דברים שנאמרו לו על ידי המערער, וכי אין גם לקבל את מסקנותיו של ד"ר שיין, שלא העיד, ואשר "חוות דעתו" אינה אלה מכתב על פני עמוד אחד, הממוען "לכל המעוניין", שלא בדק את הסייחה אך הסיק לאור מצבם של סוסים אחרים באורווה, כי הסייחה סבלה מדלקת, וכי לו הייתה מקבל אנטיביוטיקה מוקדם יותר, מצבה היה משתפר. 17. מדובר בקביעות עובדתיות מנומקות ומבוססות בחומר הראיות, כאשר בית המשפט העדיף באופן ברור את גרסת המשיב, וציין כי עדותו הייתה "קוהרנטית, מסתברת יותר עם נסיבות העניין ואמינה יותר בעיני", על פני גרסת המערער, בה נמצאו סתירות, וכך גם העדיף בית המשפט את חוות דעתה של ד"ר סיטין מטעם המשיב, לאחר שבחן את כל חוות הדעת ושמע את העדים. תפקידה של הערכאה המבררת בתביעת נזיקין שעילתה רשלנות רפואית הוא, בין היתר, לקבוע ממצאים עובדתיים. קביעותיה המשפטיות של הערכאה קמא הן נגזרות של קביעותיה העובדתיות, אשר כלל ידוע הוא כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות שכאלה, אלא במקרים חריגים. הגם ש"רשלנות" היא מושג נורמטיבי, בחינתה נערכת בשדה העובדות של המקרה הקונקרטי. ככלל, מלאכה זו טומנת בחובה גם הכרעה בין שתי חוות דעת של מומחים. העדפת חוות דעת אחת על פני האחרת מצויה אף היא בפריזמה של שיקול דעתו של בית המשפט המברר. במקרים כגון דא, אין בית המשפט שלערעור נוטה להתערב. רק כאשר מסקנותיו של בית המשפט השומע את הראיות אינן מבוססות על פניהן, וכשהתשתית העובדתית מופרכת או בלתי סבירה בעליל - אז, ורק אז, יתערב בית המשפט שלערעור [ראו ע"א 5787/08 קפאח נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות [פורסם בנבו] (10.8.2010); ע"א 3758/03 מזרחי נ' קופת חולים מאוחדת [פורסם בנבו] (4.3.2004)]. לאור כל האמור במקרה שלפנינו לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא לפיהן לא הוכחה רשלנות מצד המשיב, שפעל כרופא וטרינר סביר, ולא הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. עיון בראיות שהוצגו בפני בית המשפט מלמד כי המערער לא עמד בנטל להוכיח רשלנות מצד המשיב, ואין בחוות הדעת שהוגשו מטעמו ובעדויות מטעמו כדי להוכיח שהסייחה אכן סבלה מסימפטומים שהצדיקו טיפול מיידי באנטיביוטיקה עוד כששהתה באורווה באזור. 18. כאמור, המערער טוען כי בהעדר תיעוד רפואי או תיעוד כלשהו מצד המשיב, היה מקום להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי המשיב להוכיח כי לא התרשל. בית משפט קמא, קבע, בצדק, כי אין להעביר במקרה זה את הנטל אל כתפי המשיב, ולא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו. אומנם, אין ספק בדבר חשיבות קיומן של רשומות רפואיות, ואין ספק כי לו היה עורך המשיב רישום של הביקורים של הביקורים שלו באורווה, ורישום לגבי הממצאים שלו בעת הבדיקה (גם אם הרישום היה נערך בסמוך לאחר בדיקת הסוסה או הסייחה) - היה בכך כדי למנוע מחלוקות עובדתיות רבות בין הצדדים. ואולם, כפי שפורט לעיל, ספק אם ניתן לזקוף לחובתו של המשיב במקרה זה העדר תיעוד רפואי, שכן, כפי שפורט לעיל, המחוקק לא קבע, בוודאי לא במועדים הרלוונטיים לענייננו, חובה שכזו. המערער מבקש להסתמך על נהלי שמירת נתונים, אשר, כפי שפורט לעיל, אינם רלוונטיים במקרה זה, ודין טענותיו בהקשר זה להידחות, מה גם שנהלים אלה עליהם ביקש המערער להסתמך לא הוגשו על ידו כנדרש, אלא הוצגו למשיב במסגרת חקירתו הנגדית בניסיון להציגם כחוק מחייב. 19. עוד יצוין כי המערער לו רצה המערער להוכיח כי גם בהעדר חובה חוקית לביצוע רישומים, מדובר היה בנוהג ברור ובנורמה מקובלת בקרב וטרינרים במועדים הרלוונטיים - היה מחובתו להוכיח נוהג שכזה. אלא שהמערער לא הוכיח נוהג שכזה. אומנם ד"ר פרישלין, מטעם המשיב העיד כי הוא מנהל רישום רפואי, ואולם לא די בכך כדי להוכיח שמדובר בנוהג ברור ובנורמה מקובלת אצל וטרינרים, במיוחד בהעדר חובה חוקית. 20. המערער טען עוד כי מחובתו של המשיב היה לפחות להציג חשבוניות או קבלות שהיו מעידות לפחות על מועד הביקורים, ומרגע שלא עשה זאת, היה מקום להעביר הנטל. אומנם קיומן של חשבוניות היה יכול לפטור חלק מהמחלוקות העובדתיות, למשל באשר למועדי הביקורים באורווה, ואומנם על פי חוק מחוייב המערער לנהל פנקסים, והמערער אף התחייב להציג את החשבוניות ולא עשה כן, ואולם בסופו של יום מדובר בחובה שעיקרה במישור דיני המיסים, ואינני סבורה כי אי הצגת החשבוניות יש בה כדי להצדיק העברת הנטל, כפי שמנסה לטעון המערער, מה גם שספק אם ניתן היה ללמוד מהחשבוניות דבר משמעותי מעבר למועדי הביקורים, וסביר כי לא היה בהם מידע אודות הבדיקות והטיפול בסייחה. 21. לסיום, אני סבורה כי יש מקום שהמחוקק ייתן דעתו לסוגיה זו וישקול לעגן בחקיקה את החובה לקיום רישום רפואי גם על רופאים וטרינרים, זאת בוודאי לגבי ביקור במרפאתו של הוטרינר, וכך גם בנוגע לביקורים ובדיקות שנערכות על ידו מחוץ למרפאה. ראוי שבהמשך לנהלים שהוצאו בשנת 2009 לגבי חיות מחמד ישקול הממונים במשרד החקלאות הוצאת הנחיות מתאימות לגבי כל בעלי החיים ולעגן הנחיות אלה בחקיקה. סוף דבר 22. לאור כל האמור דין הערעור להידחות, ועל המערער לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪, אשר יועבר למשיב, באמצעות ב"כ, מתוך הפיקדון שהפקיד המערער. יתרת הפיקדון, על פירותיו, תוחזר למערער, באמצעות ב"כ. תביעות רשלנות רפואיתרשלנותרפואהבעלי חיים