מחלוקת לגבי מקום התאונה

המחלוקת העובדתית בין הצדדים היא בשאלת המיקום המדוייק של הנפילה שהתובעת נפלה ביום 27/9/10. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מחלוקת לגבי מקום התאונה: 1. התובעת הגישה לנתבע הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה בגין תאונת עבודה שארעה לה, לטענתה, ביום 27/9/10, עת מעדה ונפלה בהיותה בדרך לעבודה. 2. הנתבע, במכתבו לתובעת מיום 29/11/10, דחה את תביעתהּ, בטענה כי התאונה ארעה בהיות התובעת מצויה עדיין בחצר הבית הפרטי שלה, ובטרם החלה את דרכה לעבודה. טענה נוספת של הנתבע באותו מכתב היתה שהנפילה לא ארעה בשל "סיכוני הדרך". כנגד כך - הגישה התובעת את התובענה שבפנינו. 3. התובענה טופלה תחילה בידי המזכיר המשפטי במחלקת המנ"ת, ובהתאם ל"החלטה" שניתנה על ידיו - הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת. לאחר מכן, משהתברר כי המחלוקת בין הצדדים אינה רק משפטית בשאלה כיצד להגדיר את מקום נפילת התובעת, אלא עובדתית, בשאלה מה היה מיקום הנפילה - נקבע התיק להוכחות בפנינו. שמענו את עדויותיהם של התובעת ושל חוקר מטעם הנתבע, ולאחר מכן את סיכומי הצדדים, וכעת ניתן פסק דין זה. העובדות שאינן (או כמעט אינן) שנויות במחלוקת , הן אלה: 4. התובעת מתגוררת במושב מלאה. בחודש ספטמבר 2010, התגוררה התובעת, ביחד עם בעלה, בבית הוריו של בן זוגה במושב. בעלה של התובעת הוא "בן ממשיך" במשק של הוריו במושב. על נחלתם של ההורים במושב בנוי בית המגורים שבספטמבר 2010 התגוררו בו הן התובעת ובעלה, והן הורי בעלה (בינתיים עברה התובעת להתגורר בבית אחר שנבנה באותה נחלה). 5. בית הורי בעלה של התובעת, בנוי במרחק מה מהכביש. בין הכביש לבין הכניסה הראשית מוליך שביל (כנראה שביל בטון, או שהוא שביל סלול או מרוצף, אך נראה כשביל בטון). השביל האמור מוליך רק אל הכניסה לבית, הוא אינו מתפצל אל מקומות אחרים. (לבית עצמו יש גם כניסות נוספות). בצדו החיצוני של השביל הוא מגיע אל רשות הרבים - אל הכביש שבמושב. שם, באזור המפגש בין השביל לבין הכביש, עומד מכל של פח אשפה. מלבד המפגש של השביל עם הכביש שברשות הרבים, באזור פח האשפה, מצוי השביל כולו בתוך השטח של נחלת חמיה של התובעת, וצדו הפנימי מגיע עד רחבת הכניסה הראשית של הבית. (הכניסה האמורה לבית, נראית כאילו היתה בעבר מרפסת פתוחה של הבית, אך נסגרה במחיצות הכוללות חלונות). 6. בחודש ספטמבר 2010, עבדה התובעת בגן ילדים במושב תל עדשים. יום עבודתה של התובעת היה אמור להתחיל בשעה 7:30. לשם כך - היה על התובעת לצאת מביתה בסביבות השעה 7:00. התובעת נהגה להגיע לעבודתה במכוניתה, מלבד במקרים שבהם מכוניתה לא היתה זמינה לה, ואז - נהגה התובעת ללכת מרחק קצר אל בית הוריה, ומשם היא היתה מוסעת לעבודה על ידי אביה. 6. בספטמבר 2010 היתה התובעת בשלבים מתקדמים של הריון. (בסופו של דבר היא ילדה את בנה, במז"ט, ביום 10/11/10, בהיותה בשבוע ה-38 של ההריון). 7. ביום 27/9/10, היתה מכוניתה של התובעת בשימושו של בעלה. לפיכך, תכננה התובעת ללכת בבוקר אל בית אביה, כדי שהוא יסיע אותה לעבודה בתל עדשים. בעלה של התובעת היה אמור להסיע אותה בחזרה, בתום יום העבודה. התובעת יצאה מביתה בסביבות השעה 7:00, אך בטרם הגיעה אל בית אביה - היא נפלה ונחבלה. התובעת קמה מנפילתה, הגיעה אל בית אביה, והוא הסיע אותה לעבודתה. התובעת הגיעה לעבודה בשעה 7:26, אך זמן מה לאחר מכן היא חששה לשלום העובר, כי היא לא הרגישה את תנועותיו. התובעת טלפנה לאחיה, אשר בא ולקח אותה למרפאה בעפולה. משם - הופנתה התובעת לבית החולים. 8. בבית החולים אובחנה התובעת כסובלת מסכרת הריון ומלחץ דם גבוה בשל ההריון. התובעת אושפזה לזמן מה, וגם טופלה בחבלה שהיתה לה במרפק בעקבות הנפילה. (בסופו של דבר, כאמור, הלידה היתה ביום 10/11/10 ולמרבה השמחה - עברה בשלום, מבלי שנותרו אצל התובעת בעיות של סכרת או של יתר לחץ דם). המחלוקת העובדתית בין הצדדים וההכרעה בה 9. המחלוקת העובדתית בין הצדדים היא בשאלת המיקום המדוייק של הנפילה שהתובעת נפלה ביום 27/9/10. לגרסת התובעת - הנפילה היתה בצד החיצוני של השביל המוליך אל הבית, ליד פח האשפה שנמצא כבר ברשות הרבים. לגרסת הנתבע - הנפילה היתה בשביל עצמו, קרוב לכניסה לבית, בתוך השטח הפרטי של נחלת חמיה של התובעת. 10. לדעתנו, בחינת הראיות בתובענה, מלמדת שהסבירות בכך שגרסת הנתבע היא הנכונה, עולה על הסבירות שגרסת התובעת היא נכונה. דעתנו זו מבוססת בעיקר על הדברים שמסרה התובעת לחוקר הנתבע, ואשר אליהם נתייחס להלן. דברים אלה נמסרו לחוקר בעת שהתובעת טרם ידעה (כנראה) את המשמעות המשפטית של הדברים, ובעת שלא היתה לה כל סיבה למסור לחוקר פרט בלתי נכון על מיקום הנפילה. לעומת זאת, גרסת התובעת בתצהירה ובעדותה, נמסרה לאחר שהתובעת כבר היתה מודעת לתוצאה המשפטית שהנתבע ייחס למיקום הנפילה, וכשברור שלתובעת היה אינטרס להביא לכך שמיקום הנפילה ייראה ככזה שהיה ברשות הרבים ולא על השביל עצמו. אנו מודעים לטענת התובעת על כך שההודעה נגבתה על ידי החוקר בתנאים שאינם אידיאליים, מאחר שהתובעת לא ידעה מראש שהחוקר יגיע (ענין שלדעתנו כלל אינו אמור להשפיע על תוכן העובדות שנמסרות לחוקר) ומאחר שהתינוק של התובעת בכה באותו זמן. אכן, אנו סבורים שהבכי של התינוק היה עלול להשפיע על אופן מסירת ההודעה על ידי התובעת, אף אם החוקר לא היה מודע לכך. החוקר אמנם העיד כי לא היה מצב חריג שהפריע לגבייה תקינה של ההודעה, אך ברור לנו שהחוקר אינו יכול לדעת את ההשפעה הסובייקטיווית שהיתה אצל התובעת לעובדה שבמהלך שיחתה עם החוקר - התינוק שלה בכה. על כן, מקובלת עלינו גרסת התובעת שההודעה לא נגבתה ממנה בתנאים מיטביים, בשל הבכי של התינוק שהיה במהלך גביית ההודעה. עם זאת, בחינת ההודעה מעלה כי התובעת מסרה בה פרטים רבים מאד, פרטים שהיא כלל אינה חולקת עליהם. מכאן, שהבכי של התינוק לא הפריע לה לדייק בפרטים. על כן, הטענה שדווקא בענין מיקום הנפילה נמסרו פרטים בלתי נכונים בגלל הבכי של התינוק, נראית לנו תמוהה. בנוסף, ענין מיקום הנפילה אינו נלמד רק מתוכן ההודעה לחוקר, אלא גם מהמקום שבו עמדה התובעת בעת שצולמה על ידי החוקר, כשהתבקשה לעמוד במקום שבו היא נפלה. האופן שבו הצטלמה התובעת על ידי החוקר, כשהיא מביטה לכיוונו מהמקום שבו היא עומדת מלמד לכאורה שהיא היתה מודעת לכך שמדובר במקום עמידה שיש לו משמעות מבחינת מסירת פרטים עליו (והמשמעות היחידה הרלוונטית היא שמדובר במקום הנפילה). טענת התובעת שהחוקר, כביכול, לא ביקש ממנה לעמוד במקום שבו היא נפלה אלא שאל אותה "נגיד שכאן נפלת?", נדחית על ידינו בשל חוסר הסבירות שבה. אף אם לחוקר היה אינטרס להביא את התובעת למסור פרטים בלתי נכונים על מקום הנפילה (ולדעתנו, אין לו אינטרס כזה), אין זה סביר שהוא ינסה להשיג את אותה מטרה על ידי שאלה כפי שהתובעת טוענת שהיא נשאלה, שכן ברור שהתובעת מודעת למקום נפילתה, כך שאם הוא היה שואל שאלה כזו, לגבי מקום אחר מזה שהתובעת נפלה בו, הוא היה יכול לצפות שהתובעת תשיב לו שלא שם היא נפלה, אלא במקום אחר. על כן, שאלה מעין זו לא היתה יכולה לקרב את החוקר למטרה המיוחסת לו על ידי התובעת. חוקר שזו היתה מטרתו היה יכול לצלם את השביל בלא לצלם שם את התובעת במקום שקשור לנפילה. על כן, אנו סבורים שנכון להעדיף את הגרסה של התובעת כפי שהיתה בעת שמסרה את הודעתה לחוקר, על פני הגרסה כפי שהועלתה בהתדיינות בתובענה זו, גרסה שהשתנתה לאחר שהתובעת הבינה את המשמעות המשפטית שהנתבע מייחס למיקום הנפילה. 11. התובעת אמרה לחוקר, כך: "ש: תארי לי בבקשה איפה נפלת בדיוק? ת: באמצע השביל ביציאה מהכניסה לבית. ש: עד איפה השטח של הבית שלכם? ת: עד הכניסה לבית איפה שהכביש ליד הפח בכניסה. ש: למי שייך השטח במקום בו נפלת? ת: השטח שלנו.". מדברים אלה, שנאמרו בטרם היציאה לצילום, ניתן להבין שהתובעת אומרת שהנפילה היתה עדיין בשביל, בשטח "שלנו" (כלומר - שטח הנחלה של הורי בעלה של התובעת), שטח שמגיע עד לאזור "הכביש ליד הפח בכניסה". עצם אזכור הפח כסימון גבול בלא להזכיר שהנפילה היתה ממש לידו, כפי שטענה התובעת בעדותה בפנינו, מלמדת גם היא על כך שלא נכון לקבל את גרסתה החדשה של התובעת על כך שהנפילה היתה ליד הפח. 12. בתצלומים שבהם התבקשה התובעת לעמוד במקום המתאר את הנפילה, נראית התובעת כעומדת על השביל, לפני אמצעו של השביל, אלא בערך באמצע הדרך בין הכניסה לבין לבין אמצעו של השביל. בענין זה טוען ב"כ התובעת שאין התאמה בין התצלום לבין הדברים שנמסרו לחוקר בעל פה, שכן הנפילה התצלום אינו "באמצע" השביל. על סמך טענה זו מבקש ב"כ התובעת להפחית ממשקל ההודעה לחוקר והתצלומים. אין אנו מקבלים את הטענה האמורה, שכן בלשון הדיבור הרגילה, אין הכרח שהפרשנות של המונח "אמצע" תהיה פרשנות מתמטית שלו. בלשון יום יום, אנשים אומרים "אמצע" גם על מה שהוא אינו בדיוק "אמצע" אלא מצוי במקום כלשהו בין הקצוות. על כן, אנו סבורים שמקום הנפילה שנראה בתצלומים, אינו בלתי מתאים לדברים שנאמרו בתיאור המילולי על ידי התובעת. היא אכן אמרה שהיא נפלה ב"אמצע" השביל, אך היא התכוונה שהיא נפלה בשביל, בין הקצה האחד (הכניסה לבית) לבין הקצה השני (הכביש). זה תואם את התצלום. מכל מקום, ברור שהתובעת לא אמרה לחוקר שהיא נפלה בקצה השביל, ברשות הרבים. 13. על כן, אנו קובעים כי התובעת נפלה במקום שבו היא עומדת בתצלומים, כלומר על שביל הכניסה לבית, בטרם יצאה התובעת מהשטח הפרטי של הבית שבו התגוררה. סעיף 80(1) לחוק ומעט היסטוריה על פרשנותו 14. בסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא בפסק דין זה: "החוק"), נאמר כי יראו תאונה כתאונת עבודה, אף אם: "אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו". פרשנותו של הסעיף - בכל הנוגע לתאונה המתרחשת מחוץ לתחומי דירת המגורים, אך סמוך אליה - ידעה תהפוכות בבית הדין הארצי לעבודה. 15. בדב"ע שם/0-83 המוסד לביטוח לאומי - וקנין, פד"ע יא 327, נקבע כי אין אפשרות לקבוע מסמרות בענין הגדרת ה"מעון", אלא יש לבדוק בכל מקרה אם בעת התאונה, היה המבוטח כבר (או עדיין) בדרך לעבודה (או ממנה) או שמא הדרך טרם החלה (או כבר הסתיימה). הלכה זו התבררה, כנראה, ככללית מדי, שכן עדיין היתה התלבטות כיצד ליישם אותה (למעשה, לפי ההלכה האמורה, במקום להתלבט מהו ה"מעון" עוברת ההתלבטות לשאלה מהי ה"דרך", אך עדיין לא ברור מה הגבול בין ה"מעון" לבין ה"דרך"). 16. בדב"ע שן/0-82 דרדור - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 423 (שייקרא להלן: "ענין דרדור"), נדון עניינו של מבוטח שגר במושב, בבית שסביבו גינה, והגינה לא היתה מגודרת. המבוטח נפגע בתאונה בעת שהיה בדרכו בתוך השטח הקרוב לבית, בין הבית לבין המכונית שבה המתין לו חברו כדי לקחת אותו לעבודה (נסיבות אלה, דומות מאד לנסיבותיה של התובעת). בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעורו של אותו מבוטח, בהסתמך - בין השאר - על כך שהשטח סביב הבית אינו מגודר, כך שאין אפשרות לקבוע באופן מדוייק את תחום ה"מעון" ואת הגבול בינו לבין ה"דרך". 17. זמן מה לאחר מכן, ניתן בבית הדין הארצי לעבודה אחד מפסקי הדין המנחים בסוגיה שבפנינו. כוונתנו לפסק הדין בדב"ע נג/0-66 גלולה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 134 (שייקרא להלן: "ענין גלולה"). פסק הדין בענין גלולה, סקר את ההלכות העיקריות שנפסקו לפני כן בנושא זה וכן את ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף (שהיה בעבר - סעיף 36(1) לנוסח החוק מתשכ"ח). בענין גלולה נדון עניינה של מבוטחת אשר נפלה במדרגות הצמודות לביתהּ הפרטי, והוליכו מהבית אל החצר, כשלאחריהן היה גרם מדרגות נוסף שהוביל מהחצר אל רשות הרבים. בית הדין הארצי קבע בפסק הדין האמור, בין השאר, כך: "ככל שלתנאי העבודה אין קשר עם הסיכונים שלהם נחשף העובד, ככל שהוא עצמאי ובלתי תלוי ושולט בסיכונים האורבים לו בחלקתו הפרטית, ואלה אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו, מתרופף הקשר בינם לבין העבודה עד כי לא נותר ממנו דבר. קשר זה מן הדין כי יוותר גם בשיטת משפטנו, כתנאי להכרה בתאונות בדרך כבנות גמלת נפגעי עבודה, שהרי ככלות הכל גם הן אינן יוצאות מגדרן של 'תאונות עבודה', אשר בעלות ביטוחן נושא המעביד. את הקשר בין סיכון הדרכים לעבודה מוצאת שיטת משפטנו - כמסתבר בסעיף 36(1) לחוק - בעצם היות הדרך היחודית הישירה לעבודה וממנה מוכתבת לעובד על ידי מיקום אתר עבודתו, ובכך הופכת 'הדרך' לחלק מתנאי העבודה. אולם אין הצדקה ל'פלישת הדרך' אל תוך חלקתו הפרטית של העובד, באשר בתוך חלקתו פנימה נפסקים 'תנאי העבודה' - ותחתם שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים. ... המערערת נפלה על מדרגות המחוברות אל דירת מגוריה. הן היו בשליטתה הבלעדית, דרכן נכנסה לדירתה ויצאה ממנה לכל מטרותיה. אין כל ייחוד במדרגות האמורות הקושר אותן לתנאי עבודתה, ואך יד המקרה היא שנפלה תוך ירידתה בהן, שעה שהיו פניה מועדות לעבודתה. לא די בעיתוי נפילתה האמור על מנת ליצור את הקשר המינימלי לעבודה שמבלעדיו אין להכיר בתאונה כ'תאונת עבודה'. לאור האמור לעיל בדין נדחתה תביעת המערערת ואף אנו דוחים את ערעורה." (שם, 141-140). 18. ברוח זו פסק בית הדין הארצי לעבודה גם בדב"ע נו/0-222 ויסמן - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, פס"ד מיום 20/5/97). כנגד פסק הדין בדב"ע נו/0-222 הנ"ל, הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק - בג"צ 4197/97 ויסמן נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'. העתירה נדחתה על ידי בית המשפט העליון בפסק דין מיום 15/6/98. (להליכים בענין זה ייקרא להלן: "ענין ויסמן"). 19. לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בענין ויסמן (שניתן - כאמור - ביום 20/5/97), ובטרם מתן פסק הדין בבג"צ בענין ויסמן, ניתן בבית הדין הארצי לעבודה פסק דין ששינה את ההלכה. כוונתנו לפסק הדין בתיק דב"ע נז/01-22 מלחי - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ניתן ביום 27/11/97, וייקרא להלן: "ענין מלחי"). בענין מלחי נדון עניינה של מבוטחת שנפלה במדרגה האמצעית מבין שלוש מדרגות המוליכות בין חצרהּ הפרטית לבין המדרכה הציבורית, בעת שהתכוונה להגיע לעבודה. בדעת הרוב באותו פסק דין, נאמר, בין השאר, כך: "מסכימה אני כי הכרה בפגיעה בדרך לעבודה כתאונת עבודה היא הרחבה של הכרה בתאונות עבודה, ואין להרחיבה מעבר לנדרש. יש לשים סייג להגדרת הדרך לעבודה ולהקפיד עמו. יחד עם זה אין אני רואה מקום להבחנה בין חצריו של בית פרטי לחצריו של בית בן מספר דירות, שתיים לדוגמא. ברגע שהוכרה תאונה בחצרים של בית כתאונה בדרך לעבודה אין נפקות לשאלה אם החצר היא רכושו הפרטי של הנפגע אם לאו. מעבר לכך, להפלות בין השניים, שאם לא תאמר כן תפגע תכלית החקיקה. אין בכך הרחבה אלא החלת אותו כלל על כל עובד שנפגע. זאת ועוד. גם חצרו של בית בן כמה דירות אינו רכוש הציבור אלא רכושם של כל דיירי הבית. על כן, אם נאמר שיש רלוונטיות לכך שמדובר בחצר פרטית, ולא בשטח ציבורי, הרי שגם חצר של בית משותף היא פרטית. על כן אין לדעתי להבחין בין חצר מגודרת לבלתי מגודרת לעניין זה. אין גם להבחין בין היות הנפגע קרוב למדרכה או רחוק ממנה. הוספתי את היותה של המערערת קרובה למדרכה אך על מנת להדגיש את התוצאה האבסורדית במקרה הנוכחי. אילו לא הוכרה תאונה כתאונה בעבודה לגבי מי שגר בבית דירות ונפגע בחצר הבית על סף המדרכה לא הייתי רואה גם במקרה שלפנינו תאונת עבודה.". אם כן, החל מיום 27/11/97, זו היתה ההלכה הפסוקה שנפסקה בבית הדין הארצי לעבודה. 20. כאמור כבר לעיל, לאחר מתן פסק הדין בענין מלחי, דחה בית המשפט העליון את העתירה בענין ויסמן. 21. ביום 20/3/01, ניתן בבית הדין הארצי לעבודה פסק דין נוסף באותו נושא. כוונתנו לפסק הדין בתיק עב"ל 1393/00 המוסד לביטוח לאומי - אטיאס (שייקרא להלן: "ענין אטיאס"). בענין אטיאס, שב בית הדין הארצי לעבודה ופסק כפי שפסק בענין גלולה. פסק הדין בענין אטיאס אינו אומר במפורש שהוא משיב על כנה את ההלכה שנפסקה טרם פסק הדין בענין מלחי. אך בין השורות, ניתן להבין שהוא מתכוון לעשות כך. בסעיף 5א' לפסק הדין בענין אטיאס ציטט בית הדין הארצי לעבודה חלק מפסק הדין בענין ויסמן, ולאחר מכן כתב: "ברוח זו פסק בית הדין הארצי לעבודה הלכה, לפני פסק דין מלחי ואחריו". 22. ביום 24/6/01, לאחר פסק הדין בענין אטיאס ניתן פסק דין נוסף של בית הדין הארצי לעבודה, שגם ממנו משתמעת העובדה שההלכה הפסוקה אכן השתנתה וכבר אין חלות להלכה שנפסקה בענין מלחי. מדובר בפסק דין שניתן בעב"ל 298/99 המוסד לביטוח לאומי - סרוג'י (שייקרא להלן: "ענין סרוג'י"), שבו נדון ערעורו של הנתבע על פסק דין שניתן בבית דין זה (ב"ל 1283/98) ושבו התקבלה תביעתו של מבוטח, תוך הסתמכות על ההלכה שנפסקה בענין מלחי. בפסק דינו מיום 24/6/01, אישר בית הדין הארצי לעבודה הסדר פשרה בין הצדדים, שבו הסכימו כי הערעור יתקבל. בדברי באי כחם של הצדדים בדיון בפני בית הדין הארצי, נאמר, בין השאר, כך: "בנסיבות המקרה בעקבות המלצת השופט הגענו להסכמה לפיה - הערעור, ככל שהוא נוגע לתאונה בעבודה יתקבל הערעור, לאחר דברי ההבהרה ששמענו כי בית הדין פוסק על פי בג"ץ טליה ויסמן ולא על פי הלכת ששונה מלחי ...". מכאן, שהסכמתם של הצדדים בענין סרוג'י לכך שהערעור יתקבל, נעשתה לאחר שהובהר להם כי בית הדין הארצי לעבודה שוב איננו תומך בהלכה הפסוקה שנפסקה בהלכת מלחי. 23. מהאמור בסעיפים 21 ו-22 לעיל, מתברר שאכן, בית הדין הארצי לעבודה חזר בו משינוי ההלכה כפי ששונתה בענין מלחי, ואף כי הדבר לא נאמר על ידי בית הדין הארצי באופן מפורש, הרי שחזרה על כנה ההלכה שהיתה קיימת טרם פסק הדין בענין מלחי. 24. אכן, גם לאחר פסק הדין בענין סרוג'י פסק בית הדין הארצי לעבודה בהתאם לעמדה שנקבעה עוד שנים לפני כן, בענין גלולה. 25. סקירה מפורטת מאד של ההיסטוריה הפרשנית של סעיף 80(1) לחוק ביחס לתאונה המתרחשת בסמוך לבית המגורים, מצויה בפסק הדין בתיק עב"ל 19/99 המוסד לביטוח לאומי - רונן, פד"ע לז 721 (שייקרא להלן: "ענין רונן"). בפסק הדין בענין רונן נדון עניינו של מבוטח שהתאונה ארעה לו בשביל פנימי של גינת ביתו. בית הדין האזורי לעבודה שדן בעניינו קיבל את תביעתו, תוך שקבע כי מדובר במקום שהוא מחוץ לתחומי ה"מעון", אך בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעורו של הנתבע, תוך סקירת ההלכה הקודמת, והסתמכות על ההלכה כפי שהיתה לפני פסק הדין בענין מלחי ולאחריו. כך, בין השאר, נאמר בפסק הדין בענין רונן: "נקודת מוצא, המקובלת על הכול, היא שהחזקה המוקמת מכוח הוראתו של סעיף 80(1) לחוק נעצרת על סף ביתו של המבוטח פנימה מחוץ לדלת הבית. לאמור, היה המבוטח בדרכו לעבודה ונפגע בתאונה לפני שיצא את פתח ביתו או לאחר שחזר לביתו פנימה - לא תוכר התאונה כ'תאונת עבודה'. מנגד, ככל שהמדובר היה בתאונה שאירעה למבוטח בחצרים הסמוכים ל'מעון', רבו פניה של הפסיקה בכל הנוגע לתחום התפרסותו של המעון ולפירוש אשר יינתן למושג 'מעון'. ... לשיטתי, ככלל יעמוד התנאי הראשון וההכרחי, הוא זה של 'דלת המעון', אשר אותו רואים אנו כחוצץ בין רשות היחיד לבין רשות הרבים. במקרים היוצאים מן הכלל תושג דלת המעון אל החצרים שבקרבת הבית או הדירה. כזאת ייעשה בכפוף להתקיימותו של תנאי נוסף לפיו יוכח כי למבוטח 'השליטה המלאה על סיכוני הדרך'. בהתקיים שני התנאים האלה, בנפרד או במצטבר - לפי העניין - ניתן יהיה להעביר קו חוצץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים ולהבחין ביניהם. ואבהיר. התחום האפור כאמור, אין חולק על כך שהתחום הגרעיני, הראשוני, הברור והמוגדר של רשות היחיד הוא מדלת ביתו של המבוטח פנימה, בו '...שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים' זהו מעונו של המבוטח. מנגד, אליבא דכולי עלמא כביש או מדרכה רשות הרבים הם בהיותם פתוחים ופרוצים לכול ומחוץ לשליטתו של היחיד. זו הדרך בה חשוף המבוטח לסיכונים ההולכים ונמשכים על דרך החזקה המוקמת בסעיף 80 לחוק ממקום העבודה ואליו. בין רשות היחיד הברורה שהיא כאמור מדלת המעון פנימה, לבין רשות הרבים הפרוצה לסיכוני הדרך, ישנם מקרים בהם קיים התחום האפור. זה תחום החצרים שמחוץ לדלת המעון והסמוכים אליו. או אז מתעוררת השאלה להיכן נשייך תחום זה. האם נראה בו, ככלל, את רשות הרבים, או שמא ייספח לרשות היחיד של המבוטח - למעונו - ואם כן, באילו מקרים. התשובה לשאלה זו כרוכה בתשובה לשאלה 'למי והיכן, אם בכלל, השליטה על סיכוני הדרך' בתחום האפור הזה. תנאי 'השליטה המלאה' בו מדובר הוא ממין השליטה שיש למבוטח בביתו פנימה, בו 'שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים'. אלה המקרים היוצאים מן הכלל בהם ניתן לראות את תנאי חייו הפרטיים של המבוטח כהולכים ומתמשכים גם אל התחום שמעבר לדלת הבית. המדובר הוא במקום בו יכולים אנו לקבוע כי למבוטח ישנה אותה יכולת של שליטה מלאה על המתרחש בגבולותיו, לרבות על הסיכונים הגלומים בה, כשם שיש לו בביתו פנימה. כזו עשויה להיות רחבה הסמוכה לבית הפרטי, מדרגות, שביל או חצר סגורים ומגודרים בשער, שבהם למבוטח בלבד היכולת לקבוע את מצב התחזוקה שלהם או את פתיחת השער ונעילתו, כדרך שעושה הוא בדלת ביתו. בה במידה נראה דירה בבית דירות שמעלית מובילה היישר אל דלת הדירה והיא נתונה לשליטתם המלאה והיחידה של בעלי הדירה מי ייכנס בה ומי יבוא אליה ייכנס כדירת גג בבית דירות שהגג הסובב את הדירה או המדרגות המובילות אליה פתוחים אך לשימושם של בעליה ובאחריותם; כמוהם כבית פרטי ובו שתי דירות בלבד, ככל שניתן לקבוע כי הכניסה לכל אחת מן הדירות או המדרגות המובילות לכל אחת מן הדירות הן אוטונומיות למתגוררים בה והן בשליטתם. במקרים כגון אלה נעתיק באופן מושגי את דלת הדירה או דלת הבית אל גבולותיו החיצוניים של התחום האפור שמעבר להם אין ניתן עוד לייחס למבוטח שליטה על הנעשה. זה הגבול בו תוצב דלת המעון שממנו ואילך נמצא המבוטח בדרכו לעבודה ברשות הרבים. מנגד יהיו אותם מקרים בהם אין ניתן לייחס למבוטח בלבד את השליטה המלאה על התחום האפור הגובל בדלת הדירה או הבית, כגון החצר הפרוצה לרבים עליה עמד הבית הפרטי בעניין דרדור, בה אין ניתן לייחס למבוטח שליטה על התנהלות הרבים בחצרו. בולט הדבר ביתר שאת בבית דירות, או בבית פרטי בן שתי קומות, או בבניין דירות אשר לו כניסות אחדות. במקרים אלה השליטה על החצרים המשותפים אינה ניתנת לייחוס למבוטח כזו שיש לו על שליטתו בדירתו או בביתו פנימה. על-כן, נראה בחצרים הגובלים בדלת הדירה, במדרגות, בחצר או בשביל כרשות הרבים. בדומה אם המדובר הוא במקרה בו על אותה חלקת אדמה עומד בניין דירות ולצדו בית פרטי; ככל שאין ניתן לייחס למבוטח שליטה מלאה בשטח ממין זו הנתונה לו בביתו, שליטה מוגדרת ומגודרת תרתי משמע, נראה בחלקת קרקע זו את רשות הרבים המצויה מחוץ למעונו של המבוטח, בין אם אותו מעון בית פרטי הוא או בית דירות. ... כללם של דברים בפרק זה את המושג 'מעונו' נפרש כתחום שהוא רשות היחיד של המבוטח. החציצה שבין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים, החציצה שבין 'מעונו' לבין 'ממעונו' לצורך הוראתו של סעיף 80(1) לחוק, תהא דלת המעון - הבית הפרטי או הדירה. במקרים היוצאים מן הכלל נשיג את דלת המעון אל החצרים הסמוכים לו. זאת, בכפוף לכך שיוכח בראיות שלמבוטח היתה שליטה מלאה על סיכוני הדרך העשויים להיווצר באותם חצרים, כמוה כשליטה שיש לו על סיכונים ממין אלה בביתו פנימה. ודוק. מדברים אנו בחוק הביטוח הלאומי שהוא מדיני הביטחון הסוציאלי ובהוראתו של סעיף 80(1) לחוק אשר נועדה להרחיב את המטרייה של 'תאונת עבודה' על המבוטח גם בדרכו לעבודה. על-כן, בבואנו לצמצם את התחום בו צומחת למבוטח זכות לגמלה, נטל ההוכחה הוא על המוסד לביטוח לאומי הטוען זאת, והספק יעמוד לזכותו של המבוטח. רק אם ניתן יהיה לקבוע, על-פי עובדות המקרה כפי שיוכחו, כי ניתן לייחס למבוטח שליטה מלאה על החצרים בהם נפגע בתאונה ממין אותה שליטה שיש לו בביתו פנימה, יורחב שובל רשות היחיד ודלת המעון תועתק עד לאותו גבול בו ניתן יהיה לקבוע כי אין הם נתונים עוד בשליטתו, כאמור. ". 26. לאחר פסק הדין בענין רונן, ניתן בבית הדין הארצי לעבודה פסק דין בעב"ל 324/03 מרצ'י - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 21/2/05), אשר אף שאזכר בהסכמה את פסק הדין בענין רונן, לא נקבעה בו הלכה מפורשת בענין הגבול בין ה"מעון" לבין ה"דרך", והוברר כי בין חברי מותב בית הדין הארצי יש חילוקי דעות בענין זה. הערעור של המבוטח שם נדחה מסיבה אחרת - הנעוצה בגורם הנפילה. 27. חלוקי הדעות שמצאו ביטוי מסויים בפסק הדין בעב"ל 324/03 הנ"ל, באו לידי ביטוי בפסק דין נוסף, פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק עב"ל 273/05 אורן - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 4/5/06). שם נקבע, בדעת רוב, כי יש להחיל את ההלכה שנקבעה בענין רונן (בהסתמך על ענין גלולה ועל ענין ויסמן), על כך שהמבחן הקובע הוא מבחן השליטה המלאה בשטח שבו ארעה הנפילה. 28. ביום 6/6/07 ניתן בבית הדין הארצי לעבודה פסק דין נוסף באותה סוגיה. מדובר בעב"ל 1515/04 המוסד לביטוח לאומי - עטיה (שייקרא להלן: "ענין עטיה"). בענין עטיה נדון עניינה של מבוטחת שנפלה במדרגות המובילות אל שער הכניסה לביתה, כשהוברר שהמדרגות, אף שהן מצדו החיצוני של השער, הן בתחום השטח הפרטי שלה, ולה השליטה הבלעדית עליהן (בירור שנסמך - בין השאר - על כך שהריצוף של המדרגות זהה לריצוף השביל שבתוך התחום המגודר). גם בפסק הדין בענין עטיה נחלקו דעות חברי מותב בית הדין הארצי לעבודה, אך דעת הרוב היתה שבשל שליטתה הבלעדית של המבוטחת על המדרגות, אין לראות את התאונה ככזו שהתרחשה "בדרך". כך, בין השאר, נאמר בדעת הרוב בענין עטיה: "מן הצילומים שהוצגו כראיה עולה כי בסמוך לביתה הפרטי של המשיבה, בתקופה הנדונה, נמצאה חצר פרטית המתוחמת בגדר ובשער יציאה. בסמוך לשער נמצאות המדרגות, מושא דיוננו, המרוצפות בריצוף זהה לריצוף החצר והנראות כממשיכות את מתחם החצר. מדרגות אלו מסתיימות בקו הגבול של גדר חצר הבית. מעבר למדרגות אלו נמצא מתחם החניה הפרטית של המשיבה, המשמש את משפחת המשיבה בלבד, במובחן מכל רחבת הרחוב ההולנדי המשמש את כלל הציבור. מן המקובץ עולה כי המדובר הוא במדרגות פרטיות המשמשות את משפחת המשיבה ואורחיה בלבד מהוות חלק מחצר הבית. אף לו תמצא לאמר כי המדרגות הינן מחוץ למפתן הבית הרי שעדין מעבר לאלו המדרגות מצויה רחבה נוספת פרטית, המיועדת לחנייה, הנמצאת בשימוש משפחת המשיבה בלבד. אשר על כן, על רקע אמות המידה שנקבעו בפסיקה, הגענו למסקנה כי התאונה אירעה שלא ברשות הרבים אלא ברשות הפרט של המשיבה, במתחם בו החובה לדאגה לנטרול הסיכונים מוטלת על המבוטח. לפיכך אין לראות התאונה כ'תאונת עבודה' כהוראתו של סעיף 80(1) לחוק.". 29. ביום 30/12/09, ניתן בבית הדין הארצי לעבודה פסק דין נוסף בענין דומה; פסק הדין בתיק עב"ל 611/08 סיני - המוסד לביטוח לאומי. בפסק דין זה נדחה ערעורו של מבוטח שנפל בעת שהיה במפתן הכניסה לביתו (בקיבוץ), מפתן מרוצף ומקורה, שבו מאוחסנים חפצים השייכים לבני משפחת המבוטח. גם דחיה זו של הערעור, היתה בהסתמך על שליטת המבוטח על הסיכונים במקום הנפילה. 30. לדעתנו, על סמך סקירת ההלכה הפסוקה שלעיל, ניתן לקבוע כי ההלכה היום היא כזו: א. באופן רגיל, הגבול בין ה"מעון" לבין ה"דרך" עובר במקום שבו עובר הגבול בין רשות הרבים לבין רשות היחיד. ב. במקרים יוצאי דופן, ניתן לראות את ה"מעון" כנמשך אל מעבר לגבול רשות היחיד, אך זאת כשמוכח שלמבוטח יש שליטה מלאה על הסיכונים באותו מקום. ג. הנטל להוכיח את השליטה המלאה של המבוטח על הסיכונים במקום שהוא מחוץ לתחום רשות היחיד, מוטל על המוסד לביטוח לאומי, וספק בענין זה - אמור לפעול לטובת המבוטח. ד. לשם קביעת הגבול בין רשות הרבים לבין רשות היחיד, יש נפקות לשאלה אם מדובר בחצר מגודרת או אם מדובר במקום שאינו מגודר ולציבור יש גישה פתוחה אליו, כך שלא ברור היכן עובר הגבול. יישום ההלכה הפסוקה על המקרה של התובעת 31. עמדתנו היא שעל סמך האמור לעיל, החלת ההלכה הפסוקה על עניינה של התובעת, מחיייב את דחיית התביעה. להלן נסביר את עמדתנו זו. 32. מהעובדות שנקבעו לעיל, עולה כי מקום הנפילה היה בתחום "רשות היחיד". אמנם מדובר בבית שבו גרו אז לא רק התובעת ובעלה, אלא גם הוריו של בעלה, אך הדבר אינו הופך את הבית ל"בית משותף". מדובר ביחידת מגורים אחת, שהתובעת ובעלה כנראה התגוררו בה ביחד עם הורי הבעל, בתקופה הסמוכה לנישואיהם, עד שעברו לבית אחר שהוכן עבורם באותה נחלה. השביל שעליו נפלה התובעת, הוא חלק מ"רשות היחיד" של אותו בית. התובעת, כמצוטט לעיל, התייחסה לכך באופן טבעי בדבריה לחוקר הנתבע, כשאמרה שזה "השטח שלנו". בשל כך, על סמך אותה הלכה פסוקה דהיום, כפי שנסקרה לעיל, אנו רואים את הנתבע כמי שעלה בידיו להוכיח שהשליטה על "סיכוני הדרך" באותו שביל, היתה של משפחת התובעת. אין מדובר בשטח שהוא רשות הרבים ואף לא בשטח "אפור", אלא בשטח פרטי. 33. מכאן, שבעת הנפילה היתה התובעת עדיין בשטח שאותו עלינו לראות כתחום ה"מעון" שלה, ועדיין לא ב"דרך" לעבודה. לסיכום 34. על סמך כל האמור לעיל, אנו קובעים כי מאחר שהוכח שלתובעת (למעשה, למשפחתה) היתה שליטה על סיכוני הדרך באזור שבו היא נפלה ביום 27/9/10, כלומר - בשביל שנמצא בשטח הפרטי. על כן, בעת שהתובעת נפלה, היא עדיין לא היתה ב"דרך" מביתה לעבודתה, ועל כן - הנפילה האמורה אינה בגדר "תאונת עבודה" לפי הוראת סעיף 80(1) לחוק. 35. כיון שכך, אנו דוחים את התביעה. 36. אין צו להוצאות. 37. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו.