מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עלות ייעוץ פיננסי: עניינו של פסק הדין שלפניי בתביעה כספית בסך 491,708 ₪ שהינם יתרת שכ"ט נטענת עבור שירותי ייעוץ כלכלי ופיננסי. טענות התובעים: התובע 1 הינו רו"ח במקצועו ובעליה של הנתבעת 2. עיסוקם של התובעים הינו בין היתר במתן שירותי ייעוץ כלכלי ופיננסי. בעקבות פניית הנתבעת לתובעים נכרת בין הצדדים הסכם למתן שירותי ייעוץ פיננסיים (להלן: ההסכם) לתקופה שראשיתה בחודש 7/06 וסופה בחודש 6/07, עם אופציה להארכה ל-4 תקופות נוספות בנות 6 חודשים כל אחת. הצדדים סיכמו כי במידה והנתבעת תחליט שלא לממש את האופציה, עליה להודיע על כך לתובעים 60 יום לפני תום התקופה. הלכה למעשה הסתיים ההסכם בחודש יוני 2009. בסעיף 9 להסכם התחייבה הנתבעת לשלם לתובעים תשלום חודשי בסך של 15,000 ₪ ומע"מ כחוק. הנתבעת הפרה את ההסכם ולא שילמה את שכר הטירחה המגיע לתובעים, חרף העובדה שלא חלקה על הסכומים הנקובים בחשבונות שהוצגו לה. בהתאם לדו"ח הגביה אשר צורף לכתב התביעה ולכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת, עומד חובה לתובעים על סך של 491,708 ₪. בנוסף לסכום זה, זכאים התובעים לסכום נוסף של 50,175 ₪ בגין הפרשי ריבית והצמדה מיום חתימת ההסכם ועד למועד הגשת כתב התביעה. טענות הנתבעת: הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה. לטענתה, ההסכם והצעת המחיר אינם עונים על דרישות והוראות דיני הרשויות המקומיות וכן על הוראות חוק יסודות התקציב, התשמ"ה- 1985 (להלן: חוק יסודות התקציב)   ומשכך, אינם בעלי תוקף משפטי מחייב. בהתאם להוראות סעיף 27 לחוק יסודות התקציב, כל הסכם בין רשות ובין נותן שירות מחייב עריכתו של מכרז וכן אישורים וחתימות כדלקמן: אישור ועדת מכרזים, אישור מליאת חברי המועצה, אישור היועץ המשפטי של הרשות, חתימה וחותמת של גזבר המועצה וחתימתו של ראש הרשות. במקרה דנן לא נערך מכרז, ואף יתר התנאים הנקובים לעיל לא התקיימו, ובכללם היעדר חתימת ראש הרשות והגזבר והעדר אישור תקציבי. חרף האמור לעיל, הסכימה הנתבעת לכל אורך הדרך לשלם לתובעים את שכרם בגין עבודות שביצעו על פי המוסכם, ואף שילמה סך של 160,892 ₪. הנתבעת הבהירה כי הסכימה לשלם לתובעים את שכר טרחתם, אך זאת בתנאי שיוכיחו כי קיבלו את אישורה, לרבות אישור הגזבר, וכן יוכיחו את ביצוע העבודות. התובעים לא הוכיחו כי אכן ביצעו את העבודות הנטענות ובהיקף השעות הנדרש. אין בכרטסת או בדו"ח הגביה שצורף לכתב התביעה כדי לשקף את גובה החוב. המדובר בדו"ח יזום שנערך על ידי התובעים ואין בו כדי לחייב את הנתבעת.  הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובעים הפרו את ההסכם כך שבמהלך שנת 2008 לא סיפקו לה שירות למעט מספר שעות בודדות. כמו כן, מחודש 11/06 ועד תום שנת 2007 לא עמדו התובעים בהיקף 120 השעות החודשיות להן התחייבו. עוד נטען, כי התובע 1 נעלם למשך חודשים רבים, בהם נאלצה הנתבעת לבצע חלק מן העבודות בעצמה, דבר שגרם לה להוצאות אותן היא זכאית לקזז, ככל שייפסק לתובעים  סכום כלשהו. עוד נטען, כי התובעים לא העניקו שירותים כמתחייב בטיפול במוסדות מס הכנסה, ביטוח לאומי, הדרכה,  פיקוח על התאמות בנקים, מתן ייעוץ למערכת הנה"ח וגזברות, פיקוח על תקציבים שוטפים ובלתי רגילים, התובע היה נעדר מדיונים במשרד הפנים וכו'. דיון והכרעה: במסגרת הדיון מיום 25.10.11 הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו פסק הדין בתיק זה יינתן על יסוד סיכומים בכתב וללא שישמעו ראיות, והצדדים הגישו סיכומיהם. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, ואנמק. אדרש תחילה לעצם קיומו של חוב כספי. כאמור לטענת הנתבעת חוב כזה לא הוכח. לאחר מכן, אתן דעתי לסוגיית חוקיותו של ההסכם שנחתם בין הצדדים. החוב הכספי בפתח הדברים יצוין, כי בכותרת כתב התביעה נקבו התובעים בסכום התביעה 491,708 ₪. יחד עם זאת, בהמשך ציינו כי עומדת להם זכות לסך נוסף של 50,175 ₪ בגין הפרשי ריבית והצמדה מיום חתימת ההסכם ועד למועד הגשת התביעה. חרף האמור, התביעה לא הועמדה על הסך הכולל של שני הסכומים ואגרה שולמה אך בגין הסך של 491,708 ₪. משכך, לא אדרש לטענות הנוגעות להפרשי הצמדה וריבית עד למועד ההגשה. ולגופו של עניין - כאמור, אין חולק כי הנתבעת צרכה את שירותי התובעים למצער למשך תקופה מסויימת. בסיס שכרם של התובעים הועמד בהסכם שנחתם על סך של 15,000 ₪ ומע"מ כחוק לחודש. הראיה המרכזית עליה נסמכים התובעים בנוגע לסכום הנתבע הינה דו"ח גביה לתקופה שבין 1.8.06 ליום 30.6.09 שעותק ממנו צורף לכתב התביעה (ולהלן: דו"ח הגביה). עיון בדו"ח הגביה מעלה שהתקבול האחרון אשר התקבל אצל התובעים היה ביום 9.5.07 ולאחריו עמדה יתרת החובה של הנתבעת לתובעים על סך של 41,233.50 ₪. החל ממועד זה ועד ליום 30.6.09 לא שולמו סכומים נוספים לתובעים, וביום 30.6.09 עמדה יתרת החובה על סך של 491,708.50 ₪. לטענת הנתבעת, מסמך זה נערך על ידי התובעים ומשכך אין ליתן לו משקל כלשהו. דין טענה זו לדחייה. ראשית, מהטעם שהנתבעת עצמה סומכת ידיה על הדו"ח בכל הנוגע לתשלומים ששילמה היא לתובעים. אין בפי הנתבעת טענה לתשלום נוסף כלשהו שאינו משתקף ממנו או טענה כי נפלה בו טעות אחרת. שנית, הדו"ח עצמו אינו כולל כל רכיב כספי נוסף למעט זה המוסכם בין הצדדים. אין בו אלא את ציון החודש הרלוונטי והחיוב השוטף שבצידו. בנסיבות אלה הרי שאין כל נימוק מדוע שלא לסמוך על האמור בו, לרבות תוצאתו הסופית. ההסכם, כזכור, מדבר בשנת התקשרות אחת ובארבע תקופות אופציה. הנתבעת אינה טוענת כי במועד כלשהו הודיעה לתובעים שאין בדעתה לממש את האופציה, כפי שעליה לעשות בהתאם להוראות ההסכם. משכך, אין אלא לקבל כי האופציה כולה מומשה וכי האמור בדו"ח משקף חיוב אותנטי. בפי הנתבעת טענות מטענות שונות הנוגעות לאי ביצוע עבודה כמסוכם, ביצוע חלקי טענות קיזוז וכדומה. אדרש לאלה כעת. אשר לעצם ביצועה של עבודה - טענת הנתבעת ברכיב זה הינה לכל היותר כללית וחלקית. התובעים צירפו לסיכומים שהגישו נספחים רבים המעידים על עבודה שביצעו עבור הנתבעת עד לתום תקופת ההתקשרות הנטענת. כך, בין היתר, דו"ח חשב חודשי מחודש 4/09 לחשב מלווה (נספח 3 לסיכומים) ונספח א.1 להצעת התקציב הרגיל לשנת 2009 של הרשות המקומית, עליה חתומים ראש הרשות גזבר הרשות וב"כ כיועץ המשפטי של הרשות מיום 22.3.09 (נספח 4 לסיכומים). עוד צורפו ניירות עבודה ודוחות כספיים לשנת 2009 (נספח 5 לסיכומים), נספח לדוח הרבעוני מחודש מרץ 2009 (נספח 6 לסיכומים), הצעת התקציב הרגיל לשנת 2008 של הרשות המקומית (נספח 7 לסיכומים), כרטסת בדיקת פעולות של שנת 2004 שבוצעה בשנת 2008 (נספח 8 לסיכומים), הצעת התקציב הרגיל לשנת 2009 (נספח 9 לסיכומים) שדרוג תוכנית ההבראה לנתבעת (נספח 10 לסיומים) וכן דו"ח בדיקות מ - 2009 של חשבונות ספק (בגינו לא נדרש תשלום נוסף - נספח 11 לסיכומים). בכל אלה יש כדי להצביע על ביצוע עבודה. הנתבעת התייחסה למסמכים אלה באופן כללי בלבד. לדבריה, על נספחים 3, 5 ו- 7 לא צוין עבור מי נערכו ומסמכים 4, 8, 9, 10 ו-11 לא ברור מדוע בוצעו ואילו עבודות בוצעו. ביצוען, כך לטענת הנתבעת, לא נתבקש כלל. כאמור, מדובר בטענות כלליות בלבד. הנתבעת אשר מלינה על כך שחלק ממסמכים אלה אינם נראים על פניהם כקשורים אליה, אינה מתכחשת לעצם קבלתם מידי התובעים או כי הנתונים המפורטים בהם מתייחסים אליה. אשר למסמך שצורף כנספח 4 (נספח א.1 להצעת התקציב הרגיל), הרי שבהתאם להוראת סע' 8 להסכם כוללת עבודת התובעים גם ייעוץ ופיקוח על תקציבים רגילים ולא כפי שנאמר בסיכומי הנתבעת. כך גם באשר לנספח 8 הנראה על פניו כחלק ממערך בקרה כולל שבוצע על ידי התובעים, וכן לנספח 9 שהינו הצעת התקציב הרגיל של הרשות לשנת 2009, ולנספח 10 שהינו שדרוג תוכנת ההבראה שלה מספטמבר 2007. הנתבעת אינה נדרשת כלל לנספח 6 לסיכומי התובעים, שהינו דו"ח רבעוני ממרץ 2009, המעיד על המשך ההתקשרות בין הצדדים עד למועד סיום כולל של תקופות האופציה. בנסיבות העניין לא מצאתי לקבל טענות אלה של הנתבעת. זאת ועוד, הנתבעת אף לא הוכיחה טענותיה בדבר ביצוע חלקי של העבודה - הנתבעת לא פירטה דבר כלשהו בנוגע לעבודות שנאלצה לבצעה בעצמה או תשלום בו נאלצה לשאת בגין עבודות אלה, כך שניתן יהיה לשקול קיזוזו מהסך המגיע לתובעים, ואף לא ראתה לנכון לפרט מתי לא התייצב התובע לעבודתו ומתי נעלם כטענתה. בהתאם להסכם וככל שהיה בדברים ממש, רשאית הייתה הנתבעת שלא להאריך את תקופת ההסכם לתקופת האופציה בהודעה מראש. כל הודעה כזו לא נשלחה ואף לא נטען כי ניתנה הודעה כאמור. הנתבעת המשיכה לצרוך את שירותי התובעים עד לשנת 2009 כמוכח מהמסמכים. אשר לטענת הנתבעת כי התובעים לא עמדו בהיקף השעות שנקבע בהסכם - טענה זו גם כן יש לדחות. בהתאם להוראת ההסכם, היועץ ייתן את שירותיו במסגרת שלא תעלה על 120 שעות חודשיות, וככל שיחרוג ממסגרת זו יקבל שכר לפי תעריף שעות נוספות. משמע, התובעים אינם מחוייבים במתן 120 שעות חודשיות, אלא ההסכמה היא כי חריגה אשר משמעה למעשה חריגה כלפי מעלה גוררת אחריה תוספת כספית. טענת הנתבעת כי שילמה תשלומים במשך השנה הראשונה ביחס למספר שעות בהן עבדו התובעים, לא נתמכה אף היא במאום (אף לא בהסכם עצמו). אין לפניי כל דו"ח הכולל פירוט שעות העבודה שהשקיעו התובעים בייעוץ שניתן לנתבעת, לא כזה שנערך על ידי התובעים עובר למשלוח דרישות התשלום ולא כזה שנשלח על ידי הנתבעת ומשקף את התשלומים שכן שולמו. דרישות התשלום השוטפות בדו"ח זהות ומתאימות לסיכום בין הצדדים, ומסתכמות כאמור לסך חודשי של 17,325 ₪ לחודש. אין חולק כי החל מחודש 5/07 לא שולמו לתובעים סכומים נוספים. לסיכום - לאור העובדה שלא הוצגה בפני בית המשפט כל הודעה מצד הנתבעת לתובעים על הפסקת ההתקשרות ביניהם, ולאחר שנוכחתי כי התובעים הוסיפו לעבוד למען הנתבעת וזו הוסיפה לצרוך שירותים, הרי שאין לי אלא לאמץ את דו"ח הגבייה ולקבוע כי סכום החוב הנקוב בו, הוכח. תוקפו של החוזה שנחתם הנתבעת העלתה טענות שונות בדבר אי חוקיותו של ההסכם, מכוחן מבקשת היא לקבוע כי התובעים אינם זכאים לתשלום. יצוין, כי חלק מטענות אלה לא פורטו דיין במסגרת כתב ההגנה (תצהיר מר אבו-ראס). אוסיף ואציין בהקשר זה, כי הטענות הינן ממקורות חקיקתיים שונים המתייחסים לאופן בו על מועצה מקומית להתקשר בחוזים. מדובר למעשה במארג חקיקתי, שכל הוראה בו משלימה את רעותה. לעניין זה השלכות שונות אף עליהן יש ליתן את הדעת. העדר מכרז  - הנתבעת מפנה לחוק חובת מכרזים התשנ"ב- 1992 ביחס להתקשרויות חוזיות שהיא מבצעת. סעיף 192 לצו המועצות המקומיות (א) תשי"א -1950 (ולהלן: צו המועצות המקומיות) מורה כי: "מועצה לא תתקשר בחוזה להעברת טובין, להזמנת טובין או לביצוע עבודה, אלא על פי הוראות התוספת הרביעית"  עניינה של תוספת זו כאמור בכותרתה, בהוראות בדבר מכרזים וקבלת הצעות. חרף האמור, סע' 3 לתוספת הרביעית מורה מתי רשאית המועצה להתקשר בחוזה ללא מכרז. ס"ק (8) קובע כי אין חובת עריכת מכרז כאשר המדובר בחוזה לביצוע עבודה מקצועית, הדורשת ידע ומומחיות מיוחדים: " חוזה לביצוע עבודה מקצועית הדורשת ידע ומומחיות מיוחדים, או יחסי אמון מיוחדים, כגון: עבודות תכנון, פיקוח, מדידה, שמאות, ייעוץ ועבודות כיוצא באלה;" בית המשפט העליון בעע"ם 6145/12 עיריית נצרת עילית נ' זאב הרטמן, חבר מועצה (פורסם במאגרים המשפטיים) אשר עסק בעניין מינויו של רו"ח לעירייה ללא מכרז, קבע כי את הוראת סע' 3(8) לתקנות העיריות (מכרזים), הזהה לעניין שלפנינו, יש לפרש בצמצום: "בהיותה של הוראה זו חריג לכלל בדבר חובת מכרז, הטעימה הפסיקה כי יש לפרשה בצמצום: "התקנות ...מפרטות מה הם סוגי החוזים בהם רשאית העיריה להתקשר ללא מכרז, אך כחריג יש לפרשן על דרך הצמצום לאור הכלל הגדול המחייב עריכת מכרז פומבי" (בג"צ 4672/90 אריאל הנדסת חשמל רמזורים נ' עיריית חיפה, פ"ד מו(3), 267,269 (השופט (כתארו אז) ש' לוין); עע"מ 7027/07 אדגר נ' המועצה המקומית בנימינה (פורסם בנבו); בג"צ 11088/05 הייב נ' מנהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו]). עיננו הרואות כי אך במקרים שנדרשת בהם מומחיות מיוחדת או מדובר ביחסי אמון מיוחדים, נמצא מקום למתן פטור ממכרז, נוכח הייחודיות של נותן השירותים" באותו עניין קבע בית המשפט העליון כי אין ליתן פטור ממכרז להתקשרות עם רואה חשבון במסגרת הוראת סעיף זה. אכן, אפשר שנכון הדבר כי גם בעניין שלפניי היה מקום מראש לקבוע כי הדרך הנכונה להתקשרות עם התובעים הייתה באמצעות מכרז. אולם, דעתי היא כי בכלל נסיבות העניין אין לקבל את טענת הנתבעת כי בשל העדר מכרז, מדובר בחוזה שאינו חוקי. בפסק דינה (עת"מ 27/08 עו"ד עדנאן חמדאן נ' מועצה מקומית כפר כנא [פורסם במאגרים המשפטיים], נדרשה כב' השופטת מוניץ לרציונל העומד בבסיס הסעיף באשר למתן הפטור במקרים מסויימים ממכרז, והיא מביאה מדבריו של עו"ד הרציג (בספרו "דיני מכרזים" כרך א' מהדורה שניה עמ' 64 - 65) כי נוכח ייעודה הספציפי של העבודה או יחסי האמון המיוחדים הנדרשים לצורך ביצועה, לא תמיד מכרז, אשר מציב את סוגיית המחיר במרכז, הוא הדרך המתאימה להתקשרות מסוג זה. במקומות כאלה עשויים לגבור דווקא קריטריונים אחרים, שאינם ניתנים להשוואה (ראה שם עמ' 9 לפסק הדין). אכן, גם באותו עניין הובעה דעה כי חרף הוראות הסעיף רצוי שהרשות תפרסם מכרז (שם דובר ביועץ משפטי), ואולם לצורך העניין שלפניי ולפי שהחוזה נחתם קוים וזה מכבר הסתיים, והנתבעת היא שמבקשת לחלוק על תוקפו, עליה הנטל להוכיח כי שירותי הייעוץ אשר ניתנו לה על ידי התובעים עמם נחתם חוזה ללא מכרז, הינם בהכרח שירותים הטעונים מכרז. עניין זה לא הוכח. המועצה לא הבהירה די בכתב ההגנה או בסיכומים שהגישה, באמצעות תוכן עובדתי קונקרטי, מדוע (ובניגוד לאופן בו פעלה) מדובר בשירות המחייב עריכת מכרז לצורך קבלתו ואין המדובר בייעוץ כהגדרתו בחוזה אשר לכאורה פטור ממכרז בשל מומחיות מיוחדת ויחסי אמון מיוחדים. אף שהתובע הינו רו"ח, הרי שבהסכם עליו חתמו לא צוין כי מדובר בשירותי ראיית חשבון אלא בשירותי ייעוץ ומההסכם משתמע כי השירותים הניתנים על ידי היועץ נרחבים מאלה של רו"ח העוסק בפעילות השוטפת של המועצה וכי עסקינן, כפי שראו הצדדים לציין מפורשות, בייעוץ. עוד ראוי לציון בהקשר זה כי המועצה אף החתימה על החוזה את החשב המלווה, האמון מטעם משרד הפנים על ביקורת תקציבה. משמע, גם החשב המלווה היה סבור שמדובר בשירותי יעוץ שאינם חייבים בחובת מכרז. לסיכום נקודה זו אשוב ואבהיר, שאף אם דרך המלך הינה עריכת מכרז על כל התכליות העומדות בבסיס הליך כזה "הגנה על עקרון השויון, שמירה על טוהר המידות, מניעת משוא פנים ושחיתות וכן, במישור אחר, מתן אפשרות לרשות המינהלית להתקשר בעסקה אופטימלית מבחינה כלכלית..." (ראה עע"ם 6145/12 לעיל), בוודאי שאין בהעדרו של מכרז ובהתחשב במכלול האמור בנסיבות העניין שלפניי, כדי להביא לקבלת טענת הנתבעת בדבר אי חוקיות ההסכם. אופן חתימת החוזה בסיכומיה, טענה הנתבעת כי לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 203 (א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות) הקובע כדלקמן: "חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או  לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר - עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה". הוראה זהה מצויה בס' 193 לצו המועצות המקומיות. בטרם שאדרש למחלוקת גופה אציין כי גם קבלה של טענת הנתבעת שההסכם לא נחתם כהלכה, אינה גוררת בהכרח תוצאה של דחיית התביעה. בע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים [פורסם במאגרים המשפטיים] (להלן: פרשת בית הרכב), קבע בית המשפט בין היתר כי אף בהעדר חתימות כאמור ובהסתמך על הוראות סעיפים 30 ו - 31 לחוק החוזים (חלק כללי) ולאורה של דוקטרינת הבטלות היחסית הלקוחה מן הדין המינהלי, הרי שאף אם יש לקבוע כי החוזה בטל, אזי לעניין תוצאות הבטלות קיים שיקול דעת לשופט במסגרת מתחם התוצאות האזרחיות להביא לצדק יחסי בין הצדדים. וכך נאמרו בין היתר הדברים באותו עניין: "מכאן ניתן לומר כי במסלול החוזי, סעיף 203 אינו מחייב בטלות מוחלטת והשבה מוחלטת, כתוצאה שאין בלתה, אלא קיים שיקול דעת לשופט, במסגרת מתחם התוצאות האזרחיות האפשריות משילוב סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים (ראה פסקה 31 לפסק הדין). ולעניין דוקטרינת הבטלות היחסית: "התוצאה המינהלית העקרונית היא כאמור בטלות. החזקה היא בטלות, אך החריג הוא הכרה בתוקפו של החוזה. כאן באה דוקטרינת הבטלות היחסית ששלטונה הוא "ללא מצרים - גם לגבי פגמים בהליך, גם לגבי פגמים בשיקול דעת ואף לגבי חריגה מסמכות" (דפנה ברק-ארז "הבטלות היחסית במשפט המינהלי: על מחירן של זכויות" ספר יצחק זמיר על משפט, ממשל וחברה (בעריכת יואב דותן ואריאל בנדור) 283, 306 (2005) (להלן: דפנה ברק הבטלות היחסית)). הבטלות היחסית מגמישה את תוצאת הבטלות מתוך מטרה להביא לצדק יחסי בין הצדדים..." (ראה בפסקה 38 לפסק הדין).   הדברים נאמרים בהקשר זה למעלה מן הצורך, שכן מצאתי לדחות לגופה את טענת הנתבעת בהקשר לחתימות על ההסכם. אולם, לפי שהם נחוצים גם בהמשך הדברים הקדמתי והבאתי אותם כעת כבר בהקשר זה. ולגופו של עניין בנוגע לחתימות - עיון בהסכם מעלה כי מתנוססות עליו מספר חתימות: חותמת הנתבעת ועליה חתימות בכתב יד של שניים, וכן חתימה וחותמת של רו"ח מר צבי אפרת- החשב המלווה (החתימות כולן קיימות גם על הצעת המחיר מיום 27.5.06). טענת הנתבעת כי החוזה אינו חתום כדין נותרה סתומה, שכן הנתבעת לא פירשה טענתה ולא הבהירה של מי שתי החתימות המתנוססות על חותמת המועצה ולא ציינה כי אלה אינן של ראש המועצה  והמזכיר או אחר הממלא את תפקיד המזכיר או כל אחד אחר. הנתבעת לא הסבירה מי חתם בשמה ובמקומה, מי הטביעה את חותמתה ולא טענה לזיוף או כל טענה אחרת. הטענה סתמית וכללית ויש לדחותה לגופה. יתרה מכך, כאמור, על ההסכם מתנוססת חתימה נוספת, היא חתימתו של החשב המלווה למועצה. סעיף 142 ג'(5) לפקודת העיריות (החל בענייננו מכוח הוראת סעיף 34(א) לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]) קובע כדלקמן: "התחייבות כספית מטעם העיריה לא תחייב את העיריה אלא אם כן חתם עליה, נוסף על החתימות הנדרשות לפי פקודה זו, גם החשב המלווה; על כל התחייבות כספית יצוין בכתב כי מונה לעיריה חשב מלווה וכי זו תחייב את העיריה רק אם נחתמה על ידו כאמור; התחייבות כספית שלא נחתמה כאמור - בטלה;" העובדה שהחשב המלווה אשר מונה למועצה במסגרת תוכנית הבראה הוסיף חתימתו על ההסכם מאפשרת אף היא את המסקנה כי ההסכם נחתם כהלכה על ידי הנציגים בעלי הסמכות (ראה הוראות הסעיף) ויתרה מכך, מאפשרת את המסקנה הנוספת והיא כי עלות החוזה אף תוקצבה כהלכה. במצב דברים זה, נשמט גם הבסיס מתחת לטענות הנתבעת בדבר הצורך באישור מליאת המועצה והממונה על המחוז לעניין תקצוב ההסכם. ממילא, העדרם של זה  וגם של זה לא הוכחו על ידי הנתבעת בפרוטוקולים, בכתב או בכל דרך אחרת. העדר הפניה להוראה תקציבית - טענה נוספת אשר הועלתה על ידי הנתבעת הינה, כי ההסכם אינו ממלא אחר התנאים הקבועים במסגרת סעיף 27 לחוק יסודות התקציב אשר קובע כדלקמן: "27 (א)   בחוזה של תאגיד או של רשות מקומית שהתמורה הכרוכה בו עולה על 89,000 שקלים חדשים יציין החותם עליו בשם התאגיד או בשם הרשות המקומית - (1) כי נתקיימו בו כל התנאים וניתנו לגביו כל האישורים הדרושים לפי כל דין; (2) כי ההוצאה הכספית לביצועו מתוקצבת, ויצויין סעיף ההקצבה. (ב)   חוזה של תאגיד או של רשות מקומית שהתמורה הכרוכה בו עולה על 460,000 שקלים חדשים ולא נתקיימו בו כל התנאים או לא ניתנו לגביו כל האישורים הדרושים לפי כל דין, או שההוצאה הכספית לביצועו לא תוקצבה - בטל". החוזה שלפניי הינו חוזה למשך שנה הכולל בחובו אופציה להארכת התקופה למשך שנתיים נוספות. אין בחוזה הוראה המציינת כי ניתנו לגביו כל האישורים הנדרשים על פי דין ואף לא הוראה כי ההוצאה הכספית לביצועו מתוקצבת. בהקשר התמורה החוזית לא נטען לפניי דבר על ידי הנתבעת. ברור, כי אם אראה בחוזה כזה אשר משכו שנה הרי שהיקפו נופל מהסך של - 460,000 ₪, ולפיכך ההוראה החלה עליו הינה ההוראה שבסע' 27 (א) וככל שיראה החוזה ככזה אשר משכו 3 שנים, הרי שההוראה החלה הינה הוראת סע' 27(ב). להבחנה זו משמעות פרגמטית, שכן ככל שהיקף התמורה עולה על 460,000 ₪, הרי שהעדרה של הוראה בחוזה כי ההוצאה הכספית תוקצבה וכי נתקיימו בו כל התנאים וניתנו לגביו כל האישורים הדרושים לפי כל דין, גוררת את בטלות החוזה. תניה דומה בכל הנוגע לחוזה שהיקפו נופל מהסך הנ"ל, אינה קייימת. הצדדים לא נדרשו כלל לסוגיית התמורה בהקשר זה והנתבעת עצמה אך מפנה להוראות סע' 27(ב). סבורני, לאחר עיון, כי נוכח העובדה שמשכו של החוזה הינו שנה כאמור בו, וכי הזכות (הברירה) להאריך תוקפו לתקופה נוספת מצוייה בידי המועצה בלבד (ראה סעיף 9 להסכם), הרי שיש לקבוע כי היקף התמורה ממנו הינו כזה הצפוי להתקבל על פני שנה אחת, ועל כן נופל מהסך של 460,000 ₪. בהתחשב באמור, העדרן של הוראות הנגועות לתקצוב ולאישור אינו גורר את בטלותו. ממילא, הימצאה של חתימת החשב המלווה על ההסכם מלמדת כי החוזה תוקצב כהלכה. קבלת חוות דעת משפטית : גם בנוגע לעניין זה לא מצאתי לשעות לנתבעת. בהתאם לאמור בסעיף 7(א) לחוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי), על שר הפנים לקבוע בתקנות את סוגי החוזים אשר יחייבו קבלת חוות דעת משפטית עובר לכריתתם. הנתבעת לא הוכיחה כי הסכם מסוג זה אכן נכלל בתקנות ובכל אופן, לא הובאה כל ראיה לפיה חוות דעת כאמור לא הוכנה. אציין, כי על אחד מהמסמכים שצירפו התובעים לסיכומיהם מצויה חותמת של היועץ המשפטי למועצה ולפיכך לא ברור מדוע לא הובא תצהיר גם מפיו. סיכום- מכל האמור לעיל, לא הוכח לי כי עסקינן בחוזה שאינו חוקי ועל הנתבעת לכבדו. למעלה מן הצורך ועל מנת שלא יימצא הנייר חסר, אציין כי אף אם היה מקום לקבוע כי קיימת חריגה מהוראות הדין ביחס לקיומו של מכרז, ביחס לחתימות על החוזה או בהעדר חוות דעת משפטית או בשל העובדה שהחוזה עצמו אינו מעיד בהוראה מפורשת בו כי תוקצב או כי נערך בכפוף לכל האישורים הנדרשים (סע' 27 לחוק יסודות התקציב), גם אז דעתי כי אין לשעות לנתבעת ולהורות כי התובעים אינם זכאים לשכר, ואנמק. בהמשך לאמור לעיל, בכל הנוגע לעניין פרשת בית הרכב (שעניינו בחריגה מהוראת סע' 203 לפקודת העיריות בכל הנוגע לחתימות על החוזה), הרי שגם התקשרויות נוספות שיש בהן חריגה מסוימת מהוראות הדין נידונו כבר בפסיקה ואף להן נמצאו להם פתרונות ברוח האמור שם. כך במסגרת תא"ק (חי') 857/08 עבדללה מוחמד חליחל נ' מועצה מקומית בית ג'אן [פורסם במאגרים המשפטיים], עמדה כבוד השופטת ת. שרון נתנאל על נפקות הוראת הבטלות המצויה בסעיף 27 לחוק יסודות התקציב וקבעה כי זו אינה ניצבת בחלל ריק אלא היא נתונה להשפעת דברי חקיקה נוספים (סע' 13 לפסק הדין). בית המשפט מפנה בהקשר זה לבג"צ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מט(4) 749 שם נקבע כי לאחר חקיקת חוק החוזים והוראות סע' 30 ו - 31 בכללו כי: "שוב אין תחולה לגישה כי החוזה הפסול הוא 'מוקצה', כי אין ידי השופט נוגעות בו, וכי ההפסד נשאר במקום בו הוא נוצר - אין השבה ואין אכיפה. על פי הדין החדש, החוזה הפסול הוא בטל.  אם ניתן להפריד בין החלק הבטל לבין שאר חלקי החוזה, יש לעשות כן. כל צד חייב להשיב לצד השני את מה שקיבל על פי החוזה. בית המשפט רשאי, אם ראה שמן הצדק לעשות כן, ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מחובת ההשבה, כולה או מקצתה; ואם צד ביצע את חיובו לפי החוזה, לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו."... ". ובהמשך קובע בית המשפט (בתא"ק 857/08) כי יש לאזן בין הצדדים. מחד גיסא, בהתחשב בהוראת סע' 27 לחוק הרי שההסכם אינו חוקי. מאידך גיסא, אין להתעלם מעובדות שנוצרו - עבודות שבוצעו או כספים ששולמו, שהביאו להתעשות הצד השני. לשם עשיית צדק יש צורך בהשבה או תשלום כזה או אחר: "בהקשר לכך יש ליתן את הדעת למידת אי החוקיות שבעסקה. לא הרי אי-חוקיות, שכוונתה לקדם מטרה לא חוקית, או להשיג דבר במרמה, כאי-חוקיות הנוגעת לקבלת כל האישורים הדרושים להתקשרות. על פי תורת הבטלות היחסית, לא כל הפרה של כלל, גם אם חמורה היא, תגרום לבטלות הפעולה כולה. ביהמ"ש רשאי, על פי שיקול דעתו, להכיר בתוקף הפעולה, כולה או חלקה, חרף הפגם שנפל בה, תוך שקלול כל הגורמים הנוגעים לעניין, במטרה להגיע לתוצאה מאוזנת וצודקת. על ביהמ"ש להגן לא רק על האינטרס הציבורי בחוקיות פעולות הרשות ובהכוונת פעילותה לעתיד לבוא, אלא חובתו הינה גם לשמור על הגִינוּת הרשות המנהלית כלפי האזרח ועל זכויותיו של מי שהתקשר עם הרשות בחוזה ומילא אחר התחייבויותיו על פי החוזה (כולן או חלקן)" (סע' 18 לפסק הדין). במסגרת רע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין [פורסם המאגרים המשפטיים], קבע כבוד השופט דנציגר במקרה דומה (התקשרות שלא בהתאם להוראות סע' 203 לפקודת העיריות) את המתווה הבא ביחס להיקף ההשבה מקום בו מדובר בחוזה בלתי חוקי. בצד הכלל כי אין להורות לרשות לשלם תמורה מלאה כפי שסוכמה בין הצדדים, בית המשפט אינו שולל קיומה של אפשרות למתן צו קיום מלא במקרים חריגים: "...אכן, איני פוסל את האפשרות כי לכלל זה יהיו חריגים במקרים יוצאים מן הכלל, אך מקרים אלו צריך שיהיו נדירים ביותר. לדידי, על בית המשפט להורות על מתן צו קיום מלא רק באותם המקרים בהם אין בהשבה כדי לעשות צדק עם הצדדים, ובלבד שהתקיימו התנאים המצטברים הבאים: הצד המתקשר הוא תם לב לחלוטין, בעוד התנהלות הרשות חסרת תום לב או עולה כדי הצגת מצג שווא או התרשלות [השוו: גרוסקופף, 601 ו-620; עניין עירית רחובות, 388; וכן השוו: פרידמן אי חוקיות ב', 188-186; שלו חוזים, 389]; בחינת תקציבה של הרשות מעלה כי לחיוב הכספי היה קיים מקור תקציבי בתקופה הרלבנטית; ואי העמידה בדרישות הצורה הקבועות בסעיף 203 לפקודת העיריות או סעיף 232 לצו אינה יורדת לשורשו של עניין, למשל כאשר נערך הסכם בכתב החתום על ידי גזבר הרשות וראש הרשות, אך ללא חותמת העירייה. העדרו של הסכם בכתב, בדרך כלל, לא ייחשב כפגם שאינו יורד לשורשו של עניין. סבורני כי תנאים מצטברים אלו עולים בקנה אחד עם אמות המידה שהתווה בית משפט זה בעניין זגורי ובעניין בית הרכב, ויש בהם על מנת להנחות ביתר בהירות את בתי המשפט הדנים בדרך שגרה בתביעות מן הסוג שלפנינו, כמו גם ליצור מידה רבה יותר של וודאות משפטית [ראו גם עניין ביהם, 16, ולעומת זאת: זמיר, 428-427]. אדגיש כי קביעתי זו נוגעת לתמורה בגין שירותים שסופקו או עבודה שכבר בוצעה, ואין היא חלה כלל במקרים בהם מתבקשת אכיפה של הסכם בלתי חוקי צופה פני עתיד, בהם אין לתת צו קיום, ולו מחמת הטעם כי נותן השירותים או מבצע העבודה לא קיים את חיובו כנדרש על פי סעיף 31 לחוק החוזים. סבורני כי רק כאשר נסיבות המקרה מלמדות כי המדובר במקרה כה חריג בו התקיימו התנאים המצטברים הנזכרים לעיל יש להעדיף את עשיית הצדק הפרטני בין הצדדים על פני דרישות הצורה הקבועות בסעיף 232 לצו או הקבועות בהוראות בעלות תכלית זהה". (פסקה 29). ומן הכלל אל הפרט - סבורני כי נסיבות המקרה שלפניי תואמות את המתווה שנקבע ברע"א 5210/08 כמקרה חריג המצדיק צו קיום מלא. זאת, הן מהטעם שלא הוכח לי כי התובעים לא היו תמי לב בכל הנוגע לאופן ההתקשרות עם הנתבעת. החוזה נחזה כחוזה החתום על ידי רשויות הנתבעת כחוק, כמו כן חתם עליו החשב המלווה בין היתר עדות לכך כי נחתם כהלכה וכי קיים מקור תקציבי לביצועה של ההתקשרות. והן מהטעם שהנתבעת מימשה למעשה את כל תקופת האופציה אף שהיה בידה לבטלה במספר תחנות בדרך, וצרכה שירותים מהתובעים לכל אורך התקופה ואף שילמה בהתאם למוסכם כספים על פני תקופה. מדובר בחוזה שנחתם ובוצע ובעבודה שהושלמה זה מכבר. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך 491,708 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. 1כן אני מחייבת את הנתבעים בהוצאות התובעים ובשכ"ט ב"כ בסך של 30,000 ₪. 54678313 ייעוץ פיננסי