מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פינוי שוכר מדירה בקיבוץ: הקדמה תביעה לפינוי מושכר. עפ"י הנטען בכתב התביעה ביום 1.7.2011 נכרת בין התובע- אגודה שיתופית המסווגת כקיבוץ (להלן : "התובע" או "הקיבוץ"), לבין הנתבע, הסכם המקנה לנתבע רשות להתגורר בדירה בת חדר וחצי המסומנת בספרי הקיבוץ כדירה מס' 365 (להלן : "הדירה"). לטענת התובע, עפ"י ההסכם בין הצדדים, רשאי היה הנתבע להתגורר בדירה עד ליום 1.7.2012 ומשתמה תקופת ההסכם, על הנתבע היה לפנות את הדירה והוא לא עשה כן למרות שהתובע הסכים כי הנתבע יפנה את הדירה עד ליום 1.8.2012. 3. עוד טוען התובע, כי מנהל הקהילה בקיבוץ שלח לנתבע הודעה מיום 28.6.2012,לפיה הוארך ההסכם עד ליום 1.8.2012 (דהיינו לחודש ימים) אלא שהנתבע סירב לפנות את הדירה וחרף פניות ששלחו אליו התובע וב"כ התובע, סירב הוא לפנות את הדירה. 4. הנתבע לא הגיש כתב הגנה במועד, ולפיכך ניתן כנגדו פסק דין המקבל את התביעה. בטרם בוצע פסק הדין, הוגשה בקשה לביטולו הנתמכת בתצהיר מפורט מטעם הנתבע. הנתבעת הגישה תגובה נתמכת בתצהיריהם של מר גדעון טלטש- מנהל הקהילה והגב' ניצה אור- מרכזת נושא השכירות אצל התובע. 5. בישיבה שהתקיימה ביום 15.1.2013 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה יבוטל פסק הדין שניתן במעמד צד אחד תצהירי הצדדים שצורפו לבקשה לביטול פסק דין ולתגובת הנתבע ישמשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים ותישמר לצדדים הזכות להגיש תצהירים משלימים. הנתבע בחר להגיש תצהיר משלים מטעמו. טענות הצדדים: 6. הנתבע, שהיה בעבר חבר האגודה השיתופית כפר גליקסון והוריו מוסיפים להתגורר בקיבוץ כחברי האגודה, העלה מספר טענות הגנה, שיש בהן, כך לשיטתו, כדי להביא לדחיית התביעה: א. ראשית, טוען הנתבע כי שוכר מזה מספר שנים אתא הדירה מן הקיבוץ, וכי הסכם השכירות האחרון שנחתם בין הצדדים הוא הסכם שכירות מיום 1.7.2009 המצורף כנספח א' לתצהירו התומך בבקשה לביטול פסק הדין (התצהיר הנ"ל יכונה להלן : "התצהיר הראשון") ומדי שנה הוארך ההסכם מחדש, כאשר לטענת הנתבע מאז חתימת ההסכם הנ"ל בשנת 2009 המתייחס לתקופה שבין 1.7.2009 ועד 1.7.2010 "לא נכרת הסכם בכתב" וכי "ביחס להארכת תקופת השכירות ...היתה ברירת המחדל המשך יחסי השכירות אלא אם הודיע התושב ובמפורש שאין ברצונו בכך" (סעיף 3 לתצהירו הראשון של הנתבע). לטענת הנתבע, נוהל זה, לפיו הוארך ההסכם בעל פה רק ע"י מתן הודעה מטעם התושב, כי אינו מעוניין להפסיק את השכירות, חזר על עצמו בעת הארכת הסכם השכירות בשנים 2010 ו- 2011 ועתה גם בשנת 2012 כאשר הגב' ניצה אור שאלה את הנתבע אם הוא מעוניין לבטל את הסכם השכירות והוא השיב בשלילה, ובכך נכרת הסכם שכירות חדש לשנה נוספת. ב. הנתבע טען כי ההסכם בין התובע לבין הנתבע המתייחס לתקופה שבין 1.7.2011 ועד 1.7.2012 ואשר מצורף לכתב התביעה הוא הסכם מזוייף. ג. הנתבע המשיך להתגורר בדירה לאחר 1.7.2012 והוא אף שילם בגין דמי שכירות ובגין שירותים שצרך לאחר התקופה הנ"ל ואף שילם דמי שכירות בגין חודש 8/2012, דבר המלמד כי תקופת החוזה הוארכה וכי טענת התובע, לפיה הוארכה תקופת השכירות ב- 30 ימים בלבד- עד ליום 1.8.2012 אינה אמת. ד. בנוסף, כך לטענת הנתבע, וללא כל קשר למסמכים שנחתמו, לנתבע, כבן של חברי קיבוץ, זכות להתגורר בקיבוץ ועל האגודה לספק לבן של חבר קיבוץ דיור, ככל שדיור זה זמין (ראו סעיף 31 לתצהירו הראשון של הנתבע). ה. הנתבע מעלה טענה חלופית- והיא חוסר תום לב מובהק שבו נהג התובע; לטענת הנתבע, הקיבוץ מתנכל לו מאחר והנתבע, בעל מינוי "נאמן ניקיון" מטעם המשרד לאיכות הסביבה, פעל כדי למנוע פעילות מסחרית בלתי חוקית שהתובע קיים בחצריו, שכללה פעילות ספוט וספורט אתגרי בניגוד להחלטה שיפוטית שאסרה על ביצוע פעולות אלה. לאחר שהנתבע הציג את המפגעים שמסבה פעילות זו לגורמים שונים, החל התובע מתנכל לו, ובסוף שנת 2011 פיטר אותו מעבודתו בקיבוץ והנתבע אף זומן לישיבה שבה איימו נציגי הקיבוץ, שהם ימשיכו להתנכל לו אם ימשיך לדווח לרשויות על הפעילות שמקיים התובע ובשלב מסויים, אגב הפרת ההסכם בין הצדדים, החליט הקיבוץ לפנותו מן הדירה שלא כדין. 7. עמדנו על טענות הנתבע לעיל, ולהלן נביא בקצרה תגובת התובע לטענות אלה; ואלה טענות התובע בתצהירי נציגיו, מר גדעון טלטש והגב' ניצה אור: א. קיים נוהל מסודר לשכירת נכס מן התובע; הגב' ניצה אור נהגה לפנות לשוכר, לבקש ממנו להודיע אם הוא מבקש להמשיך בשכירת הדירה; חידוש השכירות לא נעשה באופן אוטומטי, כטענת הנתבע, כי אם לאחר שהדייר היה מודיע כי הוא מבקש לחדש את השכירות ורק לאחר אישור מנהל הקהילה מר טלטש והגורמים המוסמכים לגבי כך, היה מתחדש הסכם השכירות, זאת ע"י משלוח הסכם שכירות חדש המתייחס לתקופת השכירות הרלוונטית. ב. אומנם, הסכם השכירות האחרון שנחתם (פיזית) בין הצדדים הוא הסכם השכירות שנחתם ביום 1.7.2009 אלא שבכל שנה, לאחר שהצדדים היו מנהלים מו"מ לגבי חידוש ההסכם, היתה הגב' אור לוקחת את ההסכם עליו חתמו הצדדים (אותו הסכם משנת 2009) מתקנת את התאריך, מתקנת את תקופת השכירות ואת תנאי ההסכם, ושולחת את ההסכם לידי הנתבע. לטענת התובע, הנתבע קיבל ממנה את העתקי ההסכמים המתייחסים לשנים 2010-2011 ו- 2011-2012. ג. ההסכם המתייחס לתקופה שבין 1.7.2012 ועד 1.7.2013 לא חודש מעולם; אומנם, מודה התובע, כי הנתבע הודיע על רצונו לחדש את ההסכם אולם התובע לא הודיע מעולם כי הוא מסכים להארכת ההסכם ואף תואמה פגישה בין מר טלטש לבין הנתבע ליום 28.6.2012 במהלכה, ולאחר ששטחו נציגי הקיבוץ בפני הנתבע את אי שביעות רצון הנהלת הקיבוץ ומוסדותיו מהתנהלות הנתבע ובכלל זה הדבקת מדבקות על רכבים חונים בקיבוץ מקום שבו הוא- הנתבע, מחנה את רכבו על שטחי נוי ציבוריים והפניית מכתבי תלונה לגורמים שונים הכוללים האשמות שוא. מאחר והנתבע לא השיב לטענות נציגי הקיבוץ, הודיעו הם, כי אין בכוונתם להאריך את תוקף ההסכם בין התובע לבין הנתבע. ד. ההחלטה שלא לחדש את ההסכם אושרה במוסדות הקיבוץ. לטענת התובע, בשל עיתוי קבלת ההחלטה ניתנה לנתבע ארכה בת 30 ימים ועל כן הוא התבקש לפנות את הדירה תוך 30 ימים, דהיינו עד ליום 1.8.2012 , כפי שעולה מן המכתב מיום 28.6.2012 אשר נשלח לתיבת הדואר של הנתבע וחרף מכתבי תזכורת מיום 18.7.2012 ומיום 6.8.2012 (נספחים ד' ו- ה' לתצהירו של מר טלטש) לא פינה הנתבע את הדירה והוא ממשיך להחזיק בה. ה. באשר לטענה, כי התובע המשיך לגבות מן הנתבע דמי שכירות ותשלומים בגין הוצאות, טוען מר טלטש, כי הנתבע שילם דמי שכירות עד לחודש 8/2012 ובכל מקרה, סבר הוא כי הנתבע יפנה את הדירה, וכאשר הבינו נציג התובע כי הנתבע אינו מתכוון לפנות את הדירה הורו הם להנהלת החשבונות בקיבוץ, שלא להוסיף לקבל סכומי כסף מן הנתבע ולא לפרוע שיקים שמשך הנתבע לפקודת התובע. ו. כך או כך, מוקנית לקיבוץ הזכות להביא להפסקת השכירות בין התובע לבין הנתבע וזאת על ידי מתן הודעה 30 ימים מראש, כפי שקובע סעיף 8 להסכם. ז. אין לנתבע זכות לשכור את הדירה ככל אשר תחפוץ נפשו, זאת מאחר ומערכת היחסים בין התובע לבין הנתבע מוסדרת בהסכם השכירות. הנתבע אינו חבר האגודה, ועל כן זכותו כלפי הקיבוץ מוסדרת בהסכם בין הצדדים. ח. התובע כופר בטענות הנתבע, לגבי טענת חוסר תום הלב מצד הקיבוץ. הראיות: 8. עדי הצדדים נחקרו על תצהיריהם. מטעם התובע העידו מר גדעון טלטש והגב' ניצה אור ומטעם הנתבע העיד הוא ונחקר על שני תצהיריו. השאלות שבמחלוקת: 9. אלה הן השאלות שבמחלוקת, כפי שהן עולות מתצהירי הצדדים: א. האם חודש הסכם השכירות בין התובע לבין הנתבע בתקופה שבין 1.7.2012 ועד 1.7.2013. ב. במידה וההסכם לא חודש; האם קמה לנתבע זכות להמשיך להתגורר בדירה מכח היותו של הנתבע בן של חברי קיבוץ, או בשל התנהלות התובע, הנגועה, לטענת הנתבע, בחוסר תום לב. ג. למקרה ויוכח כי ההסכם חודש- כטענת הנתבע, האם רשאי התובע להשתמש בהוראות סעיף 8 להסכם השכירות, לפי הנוסח שצירפו הצדדים לתצהיריהם, ולטעון להבאת הסכם השכירות לקיצו לפני תום תקופת השכירות המקורית. 10. נדון בשאלה אלה ראשונה ראשונה ואחרונה אחרונה. הכרעה השאלה הראשונה: האם הוארך ההסכם בין התובע לבין הנתבע: 11. זוהי השאלה העיקרית בין הצדדים ולא בכדי שפכו הצדדים דיו רב, הן בתצהיריהם והן בסיכומיהם, בניסיון לשכנע בצדקת עמדת כל אחד מהם. 12. בטרם נכריע במחלוקת נעיר, כי הגם שההסכמים הכתובים שנחתמו בין הצדדים (עליהם נעמוד להלן) אינם נוקטים בלשון "שכירות", כי אם במושג "רישיון". נראה, כי הצדדים עצמם השתמשו בתצהיריהם ובסיכומיהם במילה "שכירות" ככזו שמבטאת את יחסי הצדדים, ועל כן אף בית המשפט יעשה שימוש במילה זו ויתייחס ליחסי הצדדים כאל יחסי שכירות, כפי שהצדדים עצמם עשו. נראה, כי גם הצדדים אינם חולקים עוד, כי היחסים בין הצדדים היו יחסי שכירות לכל דבר ועניין, באשר מדובר בזכות שהוקנתה לנתבע בתמורה "להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות" (סעיף 1 לחוק השכירות והשאלה התשל"א- 1971) . 13. בטרם נכריע בשאלה זו, נעיר כי אף הנתבע אינו חולק כי ההסכם התחדש מדי שנה, אם כי טוען הוא שהסכם השכירות התחדש לאחר שהשיב בשלילה לשאלה אם הוא מעוניין לסיים תקופת השכירות "ובכך נכרת הסכם שכירות נוסף לשכירות יחידת הדיור עד לחודש יולי 2013" (סעיף 4 לתצהיר הנתבע הראשון). משמע, טענת הנתבע היא כי בכל שנה, לקראת תום תקופת השכירות, נכרת הסכם חדש לשנה נוספת והדבר נעשה בעל-פה (ראו סעיפים 3 ו- 4 לתצהירו הראשון של התובע). לפיכך, נדרש בית המשפט לבחון אם הצדדים כרתו הסכם חדש המתייחס לתקופה שבין 1.7.2012 לבין 1.7.2013. 14. הנטל להוכיח כריתת הסכם השכירות מוטל הוא על הנתבע. הנתבע טוען כי הוא מחזיק בנכס על-פי הסכם שכירות המקנה לו זכויות חזקה בנכס הנמצא בבעלות התובע. הנטל להוכיח טענה המקדמת את עניינו של בעל דין מוטלת על אותו בעל דין (ע"א 357/72 שנסי נ' בצלציוני פד"י כ"ז (1) 741). מקום שהנכס מצוי בבעלות התובע והנתבע טוען כי קיבל רשות הבעלים להחזיק בו, הרי הנטל להוכיח טענה זו מוטל הוא על הנתבע (השוו: ע"א 296/11 מוחמד נג'אר נ' שאוקי חמדאן עליאן (טרם פורסם- ניתן ביום 23.2.2012). 15. אקדים מסקנה לניתוח; לטעמי נכשל התובע להוכיח, כי הדירה הושכרה לו לשנה נוספת. לא זו אף זאת, הראיות שלפניי מוכיחות כי הנתבע ידע היטב כי הסכם השכירות לא הוארך, וחלק מטענותיו באשר לנוהלי חידוש הסכמי השכירות נמצאו מופרכות על פניהן וכך גם טענתו כי נכרת הסכם שכירות בינו לבין התובע. 16. אציין עוד, כי עדותו של הנתבע לא עשתה עליי רושם מהימן. ניכר, כי הנתבע לא העיד באופן עקבי והעיד באופן מגמתי במטרה לקדם את גרסתו. די אם אפנה לכך שהנתבע הצהיר באופן חד משמעי כי ההסכם המתייחס לתקופת השכירות בשנים 2011-2012 שצורף כנספח א' לכתב התביעה, מעולם לא הגיע לידיו, כי מדובר בהסכם מזוייף שאינו משקף הסכמת הצדדים, וכי הסכם זה מעולם לא נחתם והוא- הנתבע "פגשו" לראשונה בכתב התביעה שהגיש התובע; אלא שבמהלך שמיעת הראיות, כפי שיובהר עוד להלן, התחוור כי בניגוד להצהרתו "החד משמעית" של הנתבע, מסמך זה היה גם היה בידיו של הנתבע, הוא קיבלו בתחילת תקופת השכירות, והוא הסתירו וטען, כי מעולם לא הגיע לידיו וזאת על מנת שמצגיו יתיישבו עם הגרסה אותה הוא טען; לרוע מזלו ובשל חוסר תשומת לבו של הנתבע, אי התאמה בין שני העותקים של ההסכם שצירפו הצדדים חשף את מה שניסה הנתבע להסתיר- והוא קיומו של ההסכם הנ"ל בידיו של הנתבע. עובדה זו מטילה צל כבד על גרסתו של הנתבע ועל התמונה אותה הוא ניסה לצייר. אציין עוד, כי אין זו הטענה היחידה שבה נחשפו אי דיוקיו של התובע, וכפי שעוד אבהיר להלן קיימים עוד מספר טעמים לרושם הלא אמין שהותיר בי הנתבע. 17. על מנת להכריע בשאלה הנ"ל שבמחלוקת (טענת הנתבע כי נכרת חוזה שכירות), נדון תחילה בשאלה- מהו הנוהל לפיו נהגו הצדדים באשר להארכת תוקפת השכירות (וכאמור- אין מחלוקת, כי היה צורך באקט כלשהו להארכת תקופת השכירות- אפילו אליבא דהנתבע). 18. באשר לנוהל חידוש הסכם השכירות טוען הנתבע, מחד גיסא, כי הנוהל היה פשוט, הגב' ניצה אור היתה פונה אליו ושואלת אם הוא- הנתבע, מבקש להפסיק (לסיים- בלשון הנתבע) את תקופת השכירות וכאשר ענה הנתבע בשלילה, התחדש ההסכם אוטומטית מבלי שהתלווה לכך אקט נוסף כלשהו. לטענת הנתבע, ברירת המחדל היתה חידוש יחסי השכירות (סעיף 3 לתצהירו השני של הנתבע). לגבי ההסכמים בכתב, טוען הנתבע, כי ההסכם היחיד שנחתם הוא ההסכם משנת 2009 ומאז נכרתו שני הסכמי שכירות לשנים 2010-2011 ו- 2011-2012 בעל-פה ללא כל הסכמים בכתב (ראו סעיפים 3-7 להסכם הראשון). 19. מאידך, טוען התובע, כי בכל שנה היה מתחדש ההסכם באופן שלאחר שהשוכר היה מגלה את דעתו כי בכוונתו לשכור את הדירה, היה מועבר העניין להנהלת הקיבוץ (למנהל הקהילה) ורק לאחר אישורו היה נשלח לנתבע הסכם שכירות אשר כולל תנאי השכירות המוסכמים (ראו סעיף 6 לתצהירה של הגב' ניצה אור). באשר למערכת היחסים בין התובע לבין הנתבע, העידה הגב' ניצה אור, כי אכן הסכם השכירות האחרון נחתם בשנת 2009 אולם בכל שנה חודש הסכם השכירות, והסכם השכירות המקורי תוקן (לאחר שתוקן התאריך, תקופת השכירות ותנאי השכירות) ועותק ממנו נשלח לנתבע. 20. מבין שתי הגרסאות באשר לנוהל חידוש השכירות, אני מבכר גרסת התובע ואני דוחה מכל וכל את גרסת הנתבע; להלן אנמק מסקנתי זו: א. הוכח בפניי כי הנתבע קיבל את ההסכמים המתייחסים לתקופת השכירות 2010-2011 ו- 2011-2012 דבר המפריך מן היסוד את גרסתו, ההסכם בין הצדדים הוארך לאחר שהודיע הנתבע כי אין בכוונתו לסיים את תקופת השכירות, מבלי שהתלווה לכך אקט נוסף כלשהו לרבות קבלת הסכמים בכתב. ב. באשר להסכם המתייחס לתקופה שבין 2011 לבין 2012 אשר צורף כנספח א' לכתב התביעה, טען הנתבע כי הוא ראה אותו לראשונה עם קבלת כתב התביעה (ראו תצהיריו וכן עדותו בעמוד 31 שורה 11 שם הוא מעיד לגבי ההסכם הנ"ל כי הוא לא קיבל את המסמך מן התובע וכי "ראיתי אותו במסמכים שהוגשו לבית המשפט. לי לא היה מעולם" אלא שגרסה זו קרסה תחתה, שכן עיון בנספח א' לכתב התביעה מעלה כי בכל העמודים קיים קו לאורך, וניכר כי ההסכם שצורף כנספח ב' לתצהיר הנתבע אינו צילום של המסמך נספח א' לכתב התביעה. אם כך, הסכם זה היה בחזקת הנתבע מאז קבלתו בשנת 2011 וטענתו כי הסכם זה "התגלה" לו עם קבלת כתב התביעה, הינה טענה מופרכת על פניה. ג. באשר להסכם המתייחס לשנת 2010-2011 אף כאן טען הנתבע, כי הוא לא קיבל מסמך וההסכם נכרת בעל-פה. הנתבע מודה כי הוא קיבל את נ/1 לידיו (ראו עדות הנתבע בעמוד 30 שורות 2 ו- 3 לפרוטוקול). עפ"י המסמך נ/1- מכתב מיום 23.6.2010 צירפה הגב ניצה אור אל המכתב הסכם : "זה חוזה מצולם ומעודכן" נכתב במכתב. האמור לעיל מוכיח כי למכתב הנ"ל צורף אותו הסכם המתייחס לתקופה שבין 1.7.2010 ועד 1.7.2011. יצויין כי הנתבע הסתפק בלטעון כי "לא זכור לו" כי קיבל ההסכם (ראו עדותו בעמוד 30 שורה 9 לפרוטוקול) מבלי שיפנה אל הגב' ניצה אור ויתריע בפניה כי הוא לא קיבל הסכם. ודוק, התובע שלח לנתבע הסכם "מעודכן" דבר שיש בו כדל ללמד כי ההסכמים התעדכנו מדי שנה. ד. מסקנתי היא- כי בטרם תחל תקופת השכירות קיבל הנתבע, כחלק מחידוש ההסכם מדי שנה, את ההסכמים המצולמים לאחר שעודכנו ותוקנו בידי הגב' ניצה אור. הדבר תומך בגרסת התובע, מפריך את גרסת הנתבע ופוגע במהימנות דבריו. כאמור הנתבע ניסה לטעון כי לא קיבל הסכמים בכתב אלא שהסתבר כי טענה זו אינה נכונה. הנתבע קיבל גם קיבל את שני ההסכמים שנכרתו בשנים 2010 ו- 2011 והם היו בידיו. ה. נימוק נוסף שתומך בגרסת התובע לגבי נוהל חידוש ההסכם, הוא שמדי שנה נשלח ההסכם לידי השוכר וההסכם קבע כי תקופת שכירות היא לשנה אחת, כאשר בסעיף 3 (ב) להסכם נקבע, כי אין הקיבוץ חייב לאפשר לשוכר לגור מעבר לתקופת השכירות. אילו טענת הנתבע נכונה, ולפיה ברירת המחדל היתה חידוש ההסכם- דהיינו כל עוד השוכר אינו מודיע על רצונו לסיים את ההסכם יש להאריך את ההסכם אוטומטית, היה הדבר מקבל ביטויו בהסכם בין הצדדים. אלא שטענה זו שטוען הנתבע אינה מתיישבת עם ההסכמים שנשלחו אליו, אשר קבעו כי ההסכם הוא לתקופה קצובה ויש צורך בכריתת הסכם חדש מדי שנה. ו. על האמור לעיל אוסיף נימוק נוסף; הטענה, לפיה מוארך ההסכם אוטומטית, אינה מתיישבת עם שורת ההיגיון ועם לשון ההסכם. הסכם, מטבע הדברים כולל חובות השוכר לשלם לקיבוץ, וסכומים אלה מתעדכנים. לדוגמא- דמי השימוש ששילם השכור בשנת 2008 עמדו ע"ס 1050 ₪ (ראו ההסכם ת/1) ואילו דמי השימוש ששילם השוכר בשנת 2011 עמדו ע"ס 1,200 ₪. משכך הם פני הדברים, היו הצדדים אמורים לנהל מו"מ וטענת הנתבע, לפיה הוא אמור היה להודיע כי אינו מסיים את ההסכם כדי לחדש את הסכם השכירות, אינה מתיישבת עם השינויים שחלו במשך השנים בתנאי השכירות לרבות בדמי השכירות. ז. אני מקבל טענת מר טלטש, שעדותו עשתה עליי רושם מהימן, כי הקיבוץ נוהג לקבל את הסכמת מנהל הקהילה לפני הארכת תוקף הסכמי שכירות, זאת מן הטעם הפשוט שייתכן והקיבוץ אינו מעוניין יותר להאריך הסכמי שכירות בשל צורך בדירה פלונית (ראו האמור בסעיף 20 לתצהירו של מר טלטש, אש העיד, כי קיים צורך בדירות לשיכון אלה שמעוניינים להיקלט כחברים בקיבוץ). 21. המסקנה היא- שאני דוחה את טענת הנתבע באשר לנוהל לפיו הוא האריך את הסכמי השכירות. הסכמי השכירות בין הצדדים הוארכו לאחר ששני הצדדים הסכימו להאריך את הסכם השכירות. הגם שהצדדים לא טענו למשמעותו המשפטית של משלוח הסכם בכתב המהווה העתק מעודכן של הסכם היסטורי עליו חתומים הצדדים לאחר עדכון תנאיו הכספים, נראה, כי הסכם השכירות היה חלק אינטגרלי מהליך כריתת ההסכם, והוא מהווה "קיבול" להצעת הנתבע לשכור את המושכר בהתאם לתנאים האמורים בהסכם ולמצער, מהווה המסמך "הצעה" לשכור את הנכס עפ"י התנאים האמורים בו והקיבול היה נעשה בהתנהגות הנתבע. כך או כך, העתק ההסכם לאחר עדכון הפרטים בו ומשלוחו היה אות לכריתת ההסכם בין הצדדים, מאחר וכך נהג התובע במשך שנים. 22. גם בשאלה אם נכרת הסכם שכירות בין התובע לבין הנתבע לגבי התקופה שבין 1.7.2012 ועד ליום 1.7.2013 אני מבכר את גרסת התובע ודוחה את גרסת הנתבע; משנדחתה טענת הנתבע, כי הוא נהג להאריך הסכם השכירות בשנת 2010 ו- 2011 ע"י מתן הודעה כי אין בכוונתו לסיים את ההסכם ומשקבענו כי בשנים עברו קיבל הנתבע את ההסכמים בכתב, המסקנה המתבקשת היא שהוא- הנתבע, ידע היטב כי כל עוד אין בידו הסכם בכתב הרי לא נכרת הסכם, והשיחה שהתנהלה על מדשאות הקיבוץ בין הנתבע לבין הגב' ניצה אור עליה עמד הנתבע בסעיף 4 לתצהירו, אין בה משום כריתת הסכם, זאת לאחר שקבענו כי נוהל כריתת ההסכמים שעל פיו נהגו הצדדים החל משנת 2008 לא היה כטענת הנתבע. 23. ועוד, לטענת הנתבע היה בידיו מסמך שמוכיח קיומו של הסכם. הנתבע טען כי הוא ביקש הנחה בגין תשלום במזומן לאחר חידוש ההסכם לשנת 2012-2013 או עם חידושו . בעניין זה העיד הנתבע בעמוד 33 שורות 15-19 לפרוטוקול: "יותר מזה, ביקשתי הנחה לחצי שנה. יותר מזה אמרה שיש תשובה מטלשט שאפשר לקבל הנחה של 3% אם אני רוצה לחצי שנה, היא הביאה את התשובה בדף מודפס בעט כחול. היה לי את המסמך ואולי זרקתי ואין לי אותו, לא שמרתי. אכן פניתי וכשגב' אור אמרה לי את התשובה אמרתי לה שאני לא מעוניין בהנחה ולשלם מראש ולהמשיך בעניינים קודמים ומרגע זה המשכתי לקבל חשבוניות וקבלות." 24. כפי שעוד נבהיר להלן, מערכת היחסים בין התובע לבין הנתבע היתה מתוחה באותה עת והצדדים היו מלאים טענות כרימון האחד כלפי משנהו. הנתבע עצמו מודה, כי הוא פעל כנגד "מפגעים סביבתיים" שמסבה פעילות הספורט האתגרי שמנהל התובע, וזאת מתוקף היותו "נאמן ניקיון" מטעם המשרד לאיכות הסביבה (ראו סעיף 22 לתצהירו הראשון של הנתבע) מאידך, טוען התובע, כי הנתבע שלח פניות לרשויות באשר לפעילות התובע לרבות בכל הנוגע לפעילות הספורט האתגרי, וכי בשל פניות הנתבע הגיעו פקחים שונים לקיבוץ ולפיכך, סבורים חלק מחברי הקיבוץ כי הנתבע אינו מתאים לאורחות החיים בקיבוץ (ראו סעיף 18 לתצהירו של טלטש). באותה תקופה הנתבע סבר, כי התובע פיטר אותו מעבודתו על רקע תלונותיו כנגד הקיבוץ (ראו טענת הנתבע בסעיף 25 לתצהיר הנתבע). והנה, מגיעה לידי הנתבע ראיה חשובה כדי להוכיח קיומו של הסכם (שלא נשלח אליו עד לאותו שלב), בדמות תשובת מר טלטש על נכונות הנתבע להעניק הנחת מזומנים; ומה הנתבע עושה באותה ראיה? הוא לא שומר אותה ו"זורק" אותה, למרות שהנתבע מתגלה לנו כמי שיודע לשמור מסרונים ישנים ( נספח ז' לתצהירו), מכתבים ואף המעטפות שבהן נשלחו המכתבים משנת 2011 (ראו נספח י"א לתצהיר). הנתבע, כך עולה, ידע לשמור מסמכים פחות חשובים, ואילו הראיה האמורה לעיל לא שמר הנתבע. אין לי אלא לדחות טענתו זו של הנתבע ולקבוע כי לא נכרת הסכם בין התובע לבין הנתבע להארכת הסכם השכירות. 25. משכך, איני מאמין לגרסתו של הנתבע באשר לדרך שבה נהגו הצדדים לכרות הסכם שכירות, וכן איני מאמין לגרסתו של הנתבע כי כרת הסכם שכירות עם הקיבוץ. אני דוחה טענת הנתבע, אפוא, לקיומו של הסכם שכירות בינו לבין התובע. 26. נראה, כי די באמור לעיל כדי להוביל לקבלת התביעה. יחד עם זאת, החלטתי לדון באשר התרחש בישיבה שהתקיימה בין נציגי הקיבוץ לבין הנתבע ביום 28.6.2012 שכן מטרת הישיבה ותוכן הדברים שנאמרו בה, יש בהם כדי להוכיח כי לא נכרת הסכם שכירות בין הצדדים וכי הנתבע ידע היטב כי לא נכרת הסכם שכירות. 27. נזכיר, כי מערכת היחסים בין הצדדים היתה כה מתוחה, הסכם שכירות חתום על ידי התובע אינו מגיע לתיבת הנתבע בקיבוץ, והנה ביום 27.6.2012 מקבל הוא מכתב- המסמך המסומן כנספח י"ג לתצהירו, ולפיו מוזמן הוא לישיבה ביום 28.6.2012 והישיבה תעסוק "בנושא השכרת דירה לשנה הבאה"; הנתבע טוען כי הוא סבר כי יש לו הסכם שכירות, כי "הם רצו לדון איתי על ההסכם ולא על עצם קיומו של ההסכם" (עדות הנתבע בעמוד 10 שורה 34 לפרוטוקול) וכי במהלך הפגישה הם הודיעו לי כי המכתב הדורש את פינויו של הנתבע "מוכן" (עמוד 34 שורה 23 לפרוטוקול). לטעמי, תוכן השיחה שהתקיימה בישיבה נלמד מן המכתב שקיבל התובע ומכותרתו, ומן הנסיבות שאפפו את הפגישה הנ"ל. נזכיר, כי באותה תקופה הנתבע מקבל מכתב מן התובע בנושא השכרת הדירה לשנה הבאה, כאשר טרם קיבל הסכם בכתב וכאשר מערכת היחסים בין הצדדים מתוחה מאד. בנסיבות אלה, נראה, כי טענתו הנתבע כי הקיבוץ (באמצעות מנהל הקהילה) רוצה לדון עימו על "תנאי ההסכם" ולא על חידושו, היא היתממות לשמה. אני מבכר את גרסת טלטש לגבי תוכן השיחה שהתקיימה על פני גרסת הנתבע, שכן גרסת טלטש, מתיישבת עם המסמך נספח י"ד לתצהיר הנתבע ועם הרקע לשיחה הנ"ל ואינה מתיישבת עם גרסת הנתבע, שבחלקה הגדול דחיתי, כאמור לעיל. 28. המסקנה היא, שהנתבע לא הוכיח כי נכרת הסכם בינו לבין התובע. אדרבא, הוכח בפניי כי לא נכרת הסכם בין הצדדים, ומשכך, יש להורות על פינוי הנתבע מן המושכר. 29. לאור האמור לעיל פטור אני מלדון בשאלה אם רשאי התובע להשתמש בסעיף 8 להסכם כדי להביא את ההסכם לסיום מוקדם. טענת הנתבע, לפיה הוא זכאי למגורים מתוקף היותו בן של חברי קיבוץ: 30. טוען הנתבע, כי הוא זכאי למגורים בקיבוץ מתוקף היותו בנם של חברי הקיבוץ. לשיטת הנתבע, "גם אלמלא הארכת הסכם השכירות שאירעה בחודש 6/2012 הייתי זכאי לדרוש דיור בשכירות, בתוקף מעמדי כבן של חברי האגודה השיתופית- המשיבה, על פי הכללים המחייבים אותה- חייבת היתה להיעתר לבקשתי זו" (סעיף 18 לתצהירו הראשון של הנתבע). טענתו זו מבסס הנתבע על "מדיניות התובע" ולפיה יש לבניהם של חברים עדיפות בקבלת הדיור (סעיף 17 לתצהיר הנתבע) . 31. דין טענה זו להידחות ולהלן הנמקתי בקצרה. 32. טענת הנתבע, לפיה יוכל הוא לגור בקיבוץ לעולמי עד בניגוד להסכמת הקיבוץ, גם כאשר הקיבוץ הביע רצון שלא להשכיר לו דירה, היא טענה שאינה מתיישבת עם ההסכם לו טען הנתבע. כאמור, הנתבע עצמו טען, כי הוא שכר דירה בקיבוץ, כי בשנת 2008 ובשנת 2009 נוסח ההסכמים בין הצדדים היו כנוסח ההסכם ת/1 וכי הנתבע נדרש לחדש את ההסכם מדי שנה. אם מגורי הנתבע היו מכח הסכם שכירות מתחדש, ואם הנתבע הסכים לתנאים האמורים בהסכם ת/1 הרי מעמדו של הנתבע כמעמדו של כל שוכר ואין לו מעמד עודף. 33. בנוסף, הן מר טלטש והן הגב' אור כפרו בטענתו זו של הנתבע, לפיה נהנה הוא ממעמד מיוחד מתוקף היותו בן של חברי אגודה . הגב' אור טענה, כי בן של חבר קיבוץ אינו חבר ואין לקיבוץ "מחוייבות אליו כמו לחבר קיבוץ" (ראו עדותה בעמוד 7 שורות 11 ו- 12 לפרוטוקול) וכי אותו דף מידע נספח ח' לתצהירו של הנתבע העוסק "בפתרונות דיור זמני של בני/ בנות קיבוץ" אליו מפנה הנתבע, מתייחס לבני קיבוץ המצויים בהליכי קליטה לחברת באגודה השיתופית, וקבוצה זו אינה כוללת את הנתבע (שם, שורות 8 ו- 9 לפרוטוקול). על הנתבע היה, אפוא, להוכיח כי קיימת חובה בדין או בתקנון האגודה או בהחלטות הקיבוץ, המקנה לו זכויות כלפי התובע. טענות הנתבע, לפיהן מגיעות לו זכויות להתגורר בקיבוץ מתוקף היותו בן של חברים נותרו טענות בעלמא. איני יכול להסיק מאותו "דף מידע", שאינו בגדר החלטה, קיומן של זכויות המוקנות לנתבע כלפי התובע; הנתבע לא הוכיח זכות הנובעת מהוראות הדין, התקנון או החלטות הקיבוץ, הוא לא הוכיח אותה "מדיניות" לה טען, לא הוכיח מהו תוקפה המשפטי של אותה "מדיניות", ולא הוכיח כי התקבלו החלטות שמקנות לו זכות מגורים בקיבוץ. 34. בנוסף, ככל שהקיבוץ מפלה את חבריו, באופן שהוריו של הנתבע מופלים לרעה ביחס לחברים אחרים (עובדה שלא הוכחה בפניי) רשאים הוריו של הנתבע לפנות לבית המשפט על מנת שהאוגדה תשווה אותם ליתר החברים. כאמור, לא הוכח בפניי קיומה של חובה מצד הקיבוץ כלפי הנתבע ולא הוכח בפניי כי התובע הפר חובה זו. 35. לאור האמור לעיל אני דוחה טענתו זו של הנתבע. טענת הנתבע, לפיה הנתבע סילקו מן הקיבוץ בשל חוסר תום לב ומאחר והוא קיים את תפקידו כ"נאמן ניקיון" 36. טענתו הנוספת של הנתבע היא, כי הקיבוץ התנקם בו, לאחר שהנתבע, בתוקף היותו "נאמן ניקיון"- תפקיד שאין בצידו שכר, דיווח על מפגעים סביבתיים שהסבה פעילות מסחרית שמבצע התובע- הקיבוץ הכוללת, בין היתר, פעילות ספורט אתגרי, טיולי טומקארים, ניווטים וטיולי סוסים. לטענת הנתבע הוא דיווח על המפגעים הסביבתיים של פעילות זו, שהתגלתה כבלתי חוקית עפ"י קביעת בית המשפט שדן בהליכים כנגד פעילות זו. 37. ממשיך הנתבע וטוען, כי כחלק מניסיון התובע להניא את הנתבע מפעילותו זו, פוטר הנתבע מעבודתו. הנתבע טוען כי התנהלות התובע בכל הנוגע ליחסי השכירות בין הצדדים, מקורה בחוסר תום לבו ובניסיונו להתנכל בנתבע בשל פעילותו הנ"ל. 38. כבר אמרתי, כי מערכת היחסים בין הצדדים לקראת חודש 6/2012 היתה מתוחה. אין מחלוקת כי התובע וחלק מחבריו ראו בנתבע כמי שאחראי לביקורים תכופים של פקחים אל הקיבוץ; כמו-כן אין מחלוקת כי בחודש 9/2011 הגיש הנתבע תלונה כנגד הפעילות שקיים התובע בחצריו ובחיק הטבע (ראו המסמך נ/2). 39. יחד עם זאת, גם אם אניח שהתובע החליט כי אינו מאריך את ההסכם בשל התנהלותו של הנתבע ובשל סברת חלק מחברי הקיבוץ, כי "הנתבע זורק אבן לבאר ממנה שתה" (ראו עדות הגב' אור בעמוד 13 שורה 12-16 לפרוטוקול), איני מוצא בכך משום חוסר תום לב. משכיר אינו חייב להאריך חוזה שכירות תהא הסיבה אשר תהא. זכות הקניין של התובע מקנה זו זכות לבחור את השוכרים בכסיו. לפיכך, גם אם אניח, כי הקיבוץ החליט שלא להתקשר מחדש עם הנתבע, אין בכך כדי להוות חוסר תום לב. 40. החלטת בעלים של נכס שלא לחדש הסכם שכירות, תהא הסיבה אשר תהא, אינה מהווה חוסר תום לב. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום שמדובר בקיבוץ שבו אורחות חיים מיוחדים; הקיבוץ רשאי שלא להשכיר למי שהקיבוץ סבור, כי אינו מתאים לאורחות החיים בקיבוץ. לסיכום: 41. הנתבע לא הוכיח זכות להחזיק בדירה, ולפיכך אני מקבל את התביעה ומורה על פינוי הנתבע מן הדירה בת חדר וחצי המסומנת בספרי הקיבוץ כדירה מס' 365. הנתבע יפנה את הדירה תוך 30 ימים. 42. כמו-כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (שניהם ביחד) בסך 7,500₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. פינוי מושכרשכירותפינויקיבוץ