מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא רציפות בעבודה לעניין חישוב פיצויי פיטורים: 1. התובע עבד אצל הנתבעת מס' 1 כעשר שנים עד שפוטר. לב המחלוקת בין הצדדים היא האם עבודתו אצל הנתבעת היתה רצופה, או שמא היתה תקופה בה התובע לא התייצב לעבודה ולמעשה התפטר ממנה, ולאחריה שב, כך שאת הזכאות לפיצויי פיטורים יש למנות רק מנובמבר 2006. 2. רקע עובדתי א. הנתבעת מס' 1 (להלן - הנתבעת) היא חברה המתמחה בטיפול בגנים ואחזקתם. ב. הנתבעים מס' 2 ו - 3 הם בעלי המניות של הנתבעת. הנתבע מס' 2 (להלן -הנתבע) הוא מנהל הנתבעת. ג. התובע החל לעבוד בנתבעת ביום 1.1.98, כאחראי על תחזוקת גינות במוסדות. תחילה התובע עבד בעיר ראשון לציון ולאחר מכן, בשנת 2002, בעיריית תל אביב-יפו. ד. הצדדים לא הציגו חוזה עבודה או הודעה על תנאי עבודה. ה. התובע נעדר מהעבודה בחודשים מרץ - מאי 2006. בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלה מהי נפקות אותה היעדרות. האם מדובר בהתפטרות של התובע או בתקופה בה התובע עבד או שהיה מוכן ומזומן לעבוד, ובגינה התובע זכאי לשכר. כלומר, האם מדובר בנתק ביחסי העבודה. ו. לתובע נמסר מכתב פיטורים ביום 12.12.07 (נספח א' לתצהיר התובע). על פי האמור במכתב זה, סיום עבודתו של התובע הוא יום 11.1.2008. ז. לאחר סיום עבודתו, שולמו לתובע פיצויי פיטורים בסך 11,312.15 ₪ (סעיף 49 לסיכומי התובע וסעיף 38 לסיכומי הנתבעים). ההליך 3. כתב התביעה הוגש על ידי התובע, טרם שפנה לייצוג משפטי. סכום התביעה המקורי הועמד על מליון ₪ (ואף זאת משיקולי אגרה, כאשר סכום התביעה לפני הפחתתו הועמד על למעלה מ - 1,600,000 ש"ח). בישיבת הקד"מ התובע נדרש להבהיר את תביעתו. הבהרה כאמור הוגשה, בה התובע פירט את את הסכומים הנתבעים, חזר בו מחלק מהרכיבים (למשל, התביעה לדמי כוננות) ואף צמצם את תביעתו לכ - 600,000 ₪. בסיכומי התובע סכום התביעה צומצם שוב, לכ - 483,000 ₪. יש להצטער על כך שלא הוגש כתב תביעה מתוקן שיכלול את כל טענות התובע. מכל מקום, משהגענו עד הלום, נתייחס לכתב התביעה ולהודעת התובע מיום 22.11.09 כאל כתב טענות אחד המאגד את טענות התובע, ככתב תביעה. 4. בפנינו העידו התובע והנתבע והם נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם. מאחר שהתובע הקדיש חלק ניכר מסיכומיו לשאלת מהימנות עדותו של הנתבע, נציין כי איננו מקבלים את טיעוניו בנושא. התרשמנו כי הנתבע השיב לשאלות שנשאל ללא נסיון להתחמק מהן, כפי מיטב הבנתו ולא מעבר לכך. גם לא התרשמנו כי יש לייחס לעדות התובע משקל או מהימנות באופן שונה מעדות הנתבע. לפיכך, הכרעותינו מבוססות בעיקר על הראיות החיצוניות והאובייקטיביות והעדפת עדות זו על פני אחרת תהא ככל שזו נתמכת במסמכים ועל פי הגיונם של דברים. 5. תמצית טענות התובע א. התובע זכאי למלוא שכרו ולפיצויי פיטורים בגין עשר שנות עבודה. על פי הראיות, הנתבעת סיימה עבודתה באחזקת גינות ציבוריות עבור עיריית תל אביב במהלך שנת 2005. בעקבות זאת, התובע הועסק במשרדי הנתבעת בעבודות שונות, כגון שיווק ופרסום, כתיבת יישומי תוכנה וכדומה. טענת הנתבעים כי התובע התפטר היא טענה מאוחרת שיש לדחות. משלא היתה הפסקה בעבודתו של התובע, הוא זכאי לשכר בגין כל התקופה, מאחר שהיה מוכן ומזומן לעבודה. ב. בנוסף, ועל יסוד אותה טענה, לעבודה ברצף, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בגין עשר שנות עבודה אצל הנתבעים. ג. התובע זכאי לפדיון הבראה בגין שבע השנים שקדמו לפיטוריו. גם אם תתקבל טענת התיישנות, יש לראות בתשלום הבראה בשלושת החודשים האחרונים לעבודה כתשלום שכר, מאחר שאותם סכומים הופחתו משכר התובע בשל העדרות למרות שעבד במשרה מלאה. ד. התובע זכאי לפיצויי הלנת שכר. התובע הוכיח ששכרו שולם באיחור. הנתבעים לא הוכיחו מתי נמסרו שיקים לתשלום השכר ועדות התובע כי הם נמסרו במועדים שונים לאחר המועד החוקי, לא נסתרה. התביעה בנושא זה לא התיישנה מאחר שמדובר ביותר משלושה איחורים חוזרים ונשנים. ה. הנתבעים ניכו משכרו של התובע סכומים ולא העבירו אותם לחברת הביטוח. בנוסף, העבירו לחברת הביטוח סכומים נמוכים משמעותית מהסכומים אשר היה עליהם להעביר. לפיכך התובע זכאי גם לדמי גמולים שהיה על הנתבעת להעביר לחברת הביטוח. ו. בתשובה לטענות הקיזוז שהנתבעים העלו, התובע טען כי יש לדחותן. הן מאחר שלא הוכח שהשימוש ברכב או בטלפון היה שלא כדין והן מאחר שלא הוסבר מדוע הסכומים לא נוכו בתקופת העבודה. ז. הנתבעת היא חברה משפחתית ובנסיבות בהן לא שולמו לתובע זכויות בסיסיות כגון שכר ותנאים סוציאליים, זהו המקרה המצדיק הרמת מסך. 6. תמצית טענות הנתבעים א. עד שנת 2005 התובע עבד ברצף, כפי שעולה מטפסי 106. ב. מהראיות עולה כי התובע אינו זכאי לשכר הנתבע. כך, התובע כלל לא עבד בחודש אוקטובר 2005, הוא עבד באופן חלקי בחודשים דצמבר 2005 עד פברואר 2006, ובחודשים מרץ עד מאי 2006 התובע לא עבד כלל. גם בחודשים יוני עד אוקטובר 2006 התובע עבד באופן חלקי ועל כן קיבל שכר חלקי. כלומר, אין בסיס לטענה כי התובע עבד באופן מלא ורצוף במשך עשר שנים. ג. גרסת התובע לפיה במשך 14 חודשים עבד ולא קיבל את שכרו מבלי שילין על כך אינה הגיונית ועל כן יש לדחותה. ד. טענת התובע בסיכומים, לפיה הוא זכאי לשכר בגין תקופה זו, מאחר שהיה מוכן ומזומן לבצע את העבודה היא טענה חדשה ויש לדחותה מאחר שמדובר בשינוי חזית. ה. התביעה לפיצויי הלנת שכר התיישנה. לכל היותר התובע רשאי לתבוע הלנת שכר בגין החודשים נובמבר 2007 וינואר 2008. ו. יש אף לדחות את התביעה להלנת שכר לאור ריבוי הגרסאות והסכומים הנתבעים בשל רכיב זה המעידים על מהות התביעה. מעבר לכך, טענות רבות בנושא ההלנה נטענו לראשונה בסיכומים ויש לדחותן בשל שינוי חזית. ז. יש אף לדחות את התביעה לפיצויי הלנה לגופה, שעה שחישובי התובע מבוססים על בסיס ממוצע שרירותי. בנוסף, הטענה ששיקים שנרשם עליהם שנמסרו בתשעה בחודש, נמסרו בפועל באיחור, נטענה בעלמא. ח. התובע התפטר בחודש פברואר 2006 מהעבודה על ידי זניחת העבודה ומשום כך הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים בגין עשר שנות עבודה. ט. התביעה לדמי גמולים לבטוח פנסיוני, המפורטת בסיכומי התובע מהווה הרחבת חזית מאחר שבכתב התביעה נתבעו דמי גמולים לתקופה שמפברואר 2004 ואילו בסיכומים נתבעו דמי גמולים החל מחודש ינואר 2001. בנוסף, לא הוצגה כל ראיה להוכחת התביעה ברכיב זה, מעבר לטבלאות חישוב אשר לא בוארו. בנוסף, על פי הראיות שהנתבעים הציגו, דמי הגמולים שולמו במלואם. י. ההפחתה הזמנית בדמי הגמולים משנת 2002 נעשתה בהסכמה, היא עולה מראיות הנתבעים (נ/20) והתובע לא הציג כל ראיה לסתור. יא. דין התביעה לפדיון הבראה להדחות בשל התיישנות, מאחר שנתבע פדיון לשבע השנים שקדמו לסיום העבודה. טענות התובע, לפיהן דמי ההבראה ששולמו לתובע קוזזו כנגד שכר, אינן עולות מהתלושים. יב. יש לקזז מכל סכום שיפסק לחובת הנתבעים דמי שימוש בטלפונים ניידים ושימוש חריג ברכב של הנתבעת. בנושא זה, הנתבעים הותירו לשיקול דעת בית הדין את גובה הקיזוז. יג. אין בסיס לטענות בנושא הרמת מסך. לא צורפה תמצית מרשם החברות, לא פורט מדוע יש לחייב את הנתבעים 2-3 באופן אישי ואף התובע אינו טוען כי הנתבעים 2-3 העסיקו אותו. על פי הדין, אין כל עילה לחיובם האישי. 7. להלן נדון בכל אחת מטענות הצדדים, על פי רכיבי התביעה. האם התובע עבד ברצף במשך 10 שנים או שהיה נתק ביחסי העבודה במהלך שנת 2006 8. הנטל להוכחת הטענה כי יחסי העבודה נותקו בשנת 2006 מוטל על הנתבעים, הטוענים את הטענה. נבחן להלן את גרסאות הצדדים והראיות שהוצגו. 9. בפועל, התובע לא עבד בין החודשים פברואר למאי 2006. הגם שהתובע ניסה לטעון כי מאחר שלא פוטר ולא התפטר, הוא זכאי לשכר בגין תקופה זו, מטיעוניו עולה במובלע ההנחה כי בפועל לא עבד (ר' סעיפים 40-42 לסיכומי התובע, המבוססים על הטענה כי התובע היה מוכן ומזומן לעבוד ולא כי עבד בפועל). גם לא הובאו ראיות לכך שהתובע אכן עבד בפועל בתקופה זו. חיזוק למסקנה זו נמצא בטפסי 106 שבהם מצוין שהתובע לא עבד ובטענת הנתבעים בתשובה לתביעה לשכר בגין תקופה זו. 10. לטענת הנתבעים, התובע התפטר במהלך חודש פברואר 2006 ושב לעבודה בחודש יוני 2006. לאחר ששמענו את העדויות ועיינו בראיות, אנו סבורים כי טענה זו לא הוכחה, ברם שוכנענו כי הפסקת העבודה של התובע היתה בהסכמה. להלן נפרט את נימוקינו למסקנה זו. 11. למרות שהנתבעים טענו שהתובע התפטר בפברואר 2006, אין כל מסמך שיכול להעיד על התפטרות או גמר חשבון. המסמכים הבודדים היכולים לשמש כעזר, תומכים בגרסה לפיה מדובר בהפסקת עבודה מוסכמת. ראשית, בכל תלושי השכר של התובע מצויין כי תחילת העבודה היא ינואר 1998. כלומר, תלוש השכר, המהווה הודאת בעל דין מטעם המעביד, אינו תומך בגרסת הנתבעים. בנוסף, הנתבע העיד כי בתקופה הנ"ל, שבה התובע לא התייצב לעבודה, הרכב והטלפון שניתנו לתובע במסגרת עבודתו, נותרו אצל התובע (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 15-24). גם עובדה זו מלמדת שהנתבעת לא סברה כי היחסים בין הצדדים הסתיימו. 12. הוצג לפנינו מוצג נ/11 שהוא תדפיס שערך הנתבע, לגבי התייצבותו של התובע לעבודה ועליו הערות בכתב ידו של התובע. התובע ביקש שלא לייחס למסמך זה משקל, מאחר שאין עליו תאריך ולטענתו, הנתבע העיד כי המסמך אינו מתאר נכונה את ימי העבודה של התובע בנתבעת. איננו מקבלים טיעון זה. התובע נחקר לגבי מסמך זה ואישר בעדותו כי מדובר במסמך שהוחלף בינו לבין הנתבע וכי הוא נערך בתחילת שנת 2007 (עמוד 3 לפרוטוקול, שורות 17-29, עמוד 4, שורות 28-32). החשוב לענייננו הוא כי גם על פי נ/11, שנערך לשיטתו של התובע בתחילת שנת 2007, הנתבע ציין כי התובע נעדר מהעבודה בחודש ספטמבר (ככל הנראה 2005, על פי עדות התובע כי המסמך כולו נערך בתחילת שנת 2007) וכן בחודשים מרץ עד מאי 2006, ולא העיר על כך כל הערה. ליתר דיוק, על פי הערות התובע על גבי נ/11, הוא נעדר מהעבודה מיום 10.2.06 ועד יום 24.5.06. היינו, בזמן אמת, התובע לא סבר שהוא זכאי לשכר בגין תקופת העדרות זו. יש בכך אף אישור של התובע לטענת הנתבעים כי בפרק זמן זה לא התייצב לעבודה (ומשום כך אינו זכאי למשכורת בגין חודשים אלה, נושא אליו נתייחס בהמשך). 13. זאת ועוד, אם הנתבעת סברה שהתובע התפטר, היה עליה לבצע גמר חשבון לתובע, אך תלוש שכר שבו נערך גמר חשבון לא הוצג. 14. אל הראיות שנסקרו לעיל מצטרפת עדות הנתבע לפיה "ידעתי שהוא לא מגיע... לפעמים הלכתי רק כדי לראות אותו כי הוא לא היה זמין בטלפון. כשהייתי מוכרח את הרכב בעבודה... היו ימים שהייתי אומר לו שהוא לא יכול לקחת את הרכב והוא היה מגיע בהסעה (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 3-20). מעדות זו עולה כי הצדדים לא ניתקו את הקשר במהלך התקופה שבה התובע לא עבד בפועל. 15. הצדדים התייחסו באריכות לשאלת סיום המכרז מול עיריית תל אביב, כנקודת ציון שיכולה לשמש עוגן בשאלה מתי הסתיימה, אם בכלל, עבודתו של התובע במהלך עשר שנות יחסי העבודה בין הצדדים. נבהיר כי על פי הראיות, החוזה של הנתבעת מול עיריית תל אביב הסתיים במחצית שנת 2005, התובע יצא לחופשה במהלך חודש יולי 2005 ולאחר מכן עבד באופן חלקי במשרדי הנתבעת (ר' עדות הנתבע החל מעמוד 8 לפרוטוקול שורה 2 ועד עמוד 9, שורה 22). אנו סבורים כי המחלוקת בין הצדדים בנושא זה אינה מקדמת את השאלה העובדתית שהיא האם התובע עבד בפועל בתקופה שבמחלוקת. ממילא, הן על פי עדות התובע והן על פי עדות הנתבע, התובע ביצע עבודות שונות עבור הנתבעת גם בתקופה שלאחר סיום המכרז מול עיריית תל אביב (ר' בסעיף 12 לתצהיר התובע ובעדות הנתבע בעמוד 12 לפרוטוקול, שורות 15-18, 23-25). 16. לאור האמור לעיל, אנו קובעים שטענת הנתבעים כי התובע התפטר בחודש פברואר 2006 לא הוכחה. שוכנענו כי התובע לא התייצב לעבודה בחודשים מרץ - מאי 2006, אולם היה מדובר בהפסקת עבודה בהסכמה, ללא ניתוק יחסי העבודה בפועל. הפרשי פיצויי פיטורים 17. משהגענו למסקנה כי התובע לא התפטר בשנת 2006, נדחית טענת הנתבעים כי תשלום פיצויי הפיטורים בגין תקופת העבודה האחרונה מהווה את מלוא פיצויי הפיטורים שהתובע זכאי להם. התובע זכאי להפרשי פיצויי פיטורים, בגין כל תקופת עבודתו, בהתחשב בתקופות בהן עבד במשרה חלקית או לא התייצב כלל לעבודה. 18. בנושא האחרון אנו מסתמכים על נ/11 שהוא התכתבות בין הצדדים מזמן אמת, לגבי נוכחותו של התובע בעבודה. על פי מסמך זה, התובע נעדר מהעבודה בחודשים ספטמבר 2005, מרץ - מאי 2006. היינו, תקופת העבודה הרלוונטית לצורך חישוב פיצויי הפיטורים אינה 120 חודשים אלא 116 חודשים. בנוסף, מנ/11 עולה כי אף לשיטתו של התובע, בחודשים אוקטובר 2005 עד פברואר 2006 וכן מיוני 2006 ועד אוקטובר 2006, עבד באופן חלקי. אף אם נאמץ את הערות התובע על נ/11 במלואן, מדובר ב - 85 ימי עבודה על פני 11 חודשים, היינו ממוצע של פחות משמונה ימי עבודה בחודש, שהם לכל היותר כ - 36% משרה. אף נתון זה יש להביא בחשבון בעת חישוב הפרשי פיצויי הפיטורים לתובע. (במאמר מוסגר נציין, כי ההבדל במניין ימי העבודה בין הצדדים, על פי הרישום בנ/11, הוא 26 ימים ואם ניקח בחשבון כי על פי נ/2-נ/4 בחודש דצמבר שולם לתובע שכר בגין 13 ימים, הפער מצטמצם במחצית. בהתחשב בתקופת עבודה בת עשר שנים, מדובר בהבדל שהוא מזערי לצורך חישוב פיצויי הפיטורים ועל כן לצורך רכיב זה בלבד, החישוב נערך על פי הגרסה המיטיבה עם התובע). 19. על פי טופס 161 (ת/5) משכורתו של התובע לצורך פיצויי פיטורים היתה 9,460 ₪. בגין 105 חודשי עבודה (116 חודשים שהם כלל תקופת העבודה, בהפחתת 11 חודשים בהם התובע עבד בהיקף חלקי ואשר יחושבו בנפרד), התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 82,775 ₪ (9,460 ש"ח X 105/12 חודשים). בגין תקופת העבודה בה עבד בהיקף חלקי, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 3,122 ₪ (9,460 ₪X 11/12 חודשים X 36% משרה). בהפחתת 11,312 ₪ ששולמו לתובע כפיצויי פיטורים, התובע זכאי להפרשי פיצויי פיטורים בסך 75,484 ₪. בהתחשב במחלוקת העובדתית והמשפטית שנפלה בין הצדדים, אשר באה אל סיומה בפסק דין זה, פיצויי הפיטורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.08 ועד התשלום בפועל. זכאות התובע לשכר 20. לטענת התובע, הוא זכאי לשכר ולהפרשי שכר בגין החודשים אוקטובר 2005, דצמבר 2005 ועד אוקטובר 2006 וכן בגין חודש ינואר 2008 (סעיף 44 לסיכומי התובע). כאמור לעיל, אנו רואים בנ/11 מסמך שבו התובע העלה על הכתב בזמן אמת את השגותיו לגבי עבודתו בפועל אצל הנתבעת ואת גרסתו לגבי היקף עבודתו באותה תקופה. די ברישומי התובע בנ/11 על מנת לדחות את התביעה לשכר ולהפרשי שכר בגין התקופה הנזכרת באותו מסמך. מעבר לכך, התובע לא הביא ראיות לעבודה בפועל אצל הנתבעת, שיש בהן לתמוך בתביעתו ברכיב זה. כל שהתובע טען בנושא בתצהירו, הוא כי בכל תקופת העבודה עשה כל שנדרש ממנו, ובתקופות בהן הנתבעת המתינה לזכיה במכרזים, הוא ביצע עבודות שונות אצל הנתבעת, כגון אחזקת רשת המחשבים, גינון על גגות, ביצוע שליחויות שונות, כתיבת יישומי תוכנה לשיווק ופרסום של הנתבעת, כתיבת תוכנת מעקב לקוחות ושיווק ופרסום בפועל (סעיף 12 לתצהיר התובע ור' גם סעיף 10). 21. נציין כי מסיכומי התובע עולה כי לטענתו, הוא זכאי לשכר מאחר שהיה מוכן ומזומן לעבוד אצל הנתבעת, על פי קריאה. על פי טיעון זה, אף לשיטתו, בפועל לא עבד בכל התקופה אצל הנתבעת. עוד נציין כי הטיעון האחרון עלה לראשונה בסיכומים ומדובר בשינוי חזית, שהנתבעים התנגדו לו. לפיכך איננו מוצאים מקום לדון בטענה זו. 22. זאת ועוד, הוצג לפנינו מסמך מזמן אמת, הרלוונטי לתקופה לגביה נתבע השכר, והוא נ/11. למסמך זה התייחסנו לעיל בסעיפים 12 ו- 18 לפסק הדין. על פי מסמך זה, גם לשיטתו של התובע, הוא עבד באופן חלקי כדלקמן - בחודש אוקטובר 2005- 7 ימי עבודה בחודש דצמבר 2005 - יום אחד בחודש ינואר 2006 - 9 ימי עבודה חלקיים (או כפי שנרשם על ידי הנתבעים בנ/11 "ממוצע ביום 4"). בחודש פברואר 2006 - ארבעה ימי עבודה חלקיים בחודשים מרץ ואפריל לא עבד כלל בחודש מאי 2006 - 4 ימים בחודש יוני - 19 ימי עבודה חלקיים בחודש יולי 2006 - 13 ימי עבודה חלקיים בחודש אוגוסט 2006 - 10 ימי עבודה חלקיים בחודש ספטמבר 2006 - 6 ימי עבודה חלקיים בחודש אוקטובר 2006 - 6 ימי עבודה. רישום זה עומד בסתירה לעדות התובע לגבי עבודתו אצל הנתבעים ותביעתו לשכר כאילו עבד במשרה מלאה בתקופה הרלוונטית. מעבר לכך, אין כל ראיה שתתמוך אף בהערותיו של התובע על גבי נ/11 ואשר תסתור את הרישומים של הנתבע על גבי אותו מסמך. בהקשר זה נציין כי את אמירתו של הנתבע בחקירה הנגדית, לפיה ייתכן ונפלו במסמך זה טעויות (אמירה שעליה התובע מבסס חלק ניכר מטיעוניו), יש להבין כאמירה כללית על רקע העובדה כי באותה תקופה בנו של הנתבע ביצע את המעקב אחר נוכחות העובדים ולא הנתבע עצמו, ולא כאמירה שיש בה חזרה של הנתבע מהרישומים בנ/11 (להקשר המלא שבו נאמרו הדברים, ר' בעמוד 11 לפרוטוקול, שורות 13-22). 23. הנתבע צירף לתצהירו ולכתב ההגנה רישומים שהנתבעת העבירה מדי חודש לרואה החשבון שלה, לשם עריכת המשכורות לכלל עובדי הנתבעת. ברישומים אלה מצויינים כלל עובדי הנתבעת, מועד תחילת עבודתם, מספר ימי העבודה והערות שונות. לא נסתרה טענת הנתבעים כי מדובר ברישום מזמן אמת ואף התובע לא טען כך (נספחים נ/1, נ/2, נ/5, נ/8, נ/12 לתצהיר הנתבע וכן נ/4 ונ/5 לכתב ההגנה המתוקן). נבחן לאור מסמכים אלה האם התובע זכאי להפרשי שכר - על פי מסמכי הנתבעים שלא נסתרו, התובע לא עבד כלל בחודש אוקטובר 2005 (נ/1), כפי שאף צוין על ידי הנתבעת בנ/11 ועל כן אינו זכאי להפרשי שכר בגין חודש זה; בגין חודש דצמבר 2005, שבו לשיטת התובע (כעולה מנ/11) עבד יום אחד, שולם שכר בגין 13 ימים (נ/2, נ/3 ונ/4); בגין חודש ינואר 2006 שולם שכר עבור תשעה ימי עבודה (נ/4 ונ/5 לכתב ההגנה המתוקן), ושכר זה תואם את רישומי התובע בנ/11, על כן אינו זכאי להפרשי שכר בגין חודש זה; בגין חודש פברואר 2006, על פי נ/5 - נ/7, שולם לתובע שכר בגין ארבעה ימי עבודה, כפי שאף התובע ציין בנ/11. לפיכך גם בין חודש זה אינו זכאי להפרשי שכר; לאור המפורט בסעיפים 9 ו- 12 לפסק הדין, נקבע שהתובע לא עבד בפועל בחודשים מרץ ואפריל 2006 ועל כן אינו זכאי לשכר בגין חודשים אלה; לגבי חודש מאי 2006, התובע טען בנ/11 כי עבד ארבעה ימים, אולם אין לכך תימוכין ברישומי הנתבע. יחד עם זאת, התובע הציג תכתובת דוא"ל ששלח לו הנתבע ביום 23.5.06, שיש בה לתמוך בכך שהוא נדרש לעבוד בחודש זה (נספח ב' להודעת התובע מיום 22.11.09). על כן התביעה לשכר בגין חודש זה מתקבלת באופן חלקי והתובע זכאי לשכר ארבעה ימי עבודה בחודש מאי 2006 (9,460 ₪ X 4/22 ימי עבודה). התביעה לשכר חודש מלא בגין חודש יוני 2006 נדחית לאור הערתו של התובע על גבי נ/11, לפיה עבד 19 ימי עבודה חלקיים. נציין כי על פי נ/8 ונ/9, שולם לתובע בחודש זה שכר בגין עשרה ימי עבודה (מלאים). מכל מקום, לא הוכח כי התובע זכאי להפרשי שכר בגין חודש זה; בגין החודשים יולי עד אוקטובר 2006, הנתבעים טענו כי התובע הגיעו באופן ספורדי ועבד מספר שעות מצומצם ובגין עבודה בתקופה זו שולם לתובע סכום של 7,000 ₪ מבלי שהונפק לו תלוש (צילום השיק - נ/10). תשלום זה מוסכם על התובע (סעיף 44 לסיכומי התובע). משלא הוכח שהתובע עבד בהיקף מלא ואף על פי רישומיו על נ/11, עבד בתקופה זו באופן חלקי, ואין חולק שקיבל שכר בגין עבודתו, ואין כל טענה חלופית להפרשי שכר או הסבר שממנו ניתן לגזור זכאות להפרשים כנ"ל, התביעה להפרשי שכר בגין חודשים אלה נדחית. 24. נותרה לדיון התביעה להפרשי שכר בגין חודש ינואר 2008, הוא חודש העבודה האחרון. לטענת הנתבע, התובע לא עבד בחודש זה ועל כן אינו זכאי לשכר. טענה זו, שאין ראיה אשר תתמוך בה, אינה מתיישבת עם האמור במכתב הפיטורים, לפיו ניתנה לתובע הודעה מוקדמת בת חודש וכי סיום עבודתו יהא ביום 11.1.08. היא אף אינה מתיישבת עם טופס 161 (ת/5) בו צוין כי יום העבודה האחרון הוא 11.1.08. לפיכך התביעה ברכיב זה מתקבלת. מאחר שמשכורתו האחרונה של התובע עמדה על 9,460 ₪, התובע זכאי לשכר 11 ימים בחודש ינואר 08, בסך 3,357 ₪ (9,460 ₪X 11/31 ימים). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.08 ועד התשלום בפועל. התביעה לפיצויי הלנת שכר 25. התובע תבע פיצוי הלנת שכר בגין איחורים חוזרים ונשנים בתשלום המשכורות, החל מחודש דצמבר 2002. טענת ההגנה המרכזית של הנתבעים היא טענת התיישנות ועל כן יש לדון בה כטענה מקדמית. 26. בנושא ההתיישנות, יש להדגיש כי אין מדובר בהתיישנות דיונית, אלא בהתיישנות מהותית (ע"ע 55/99 אבו חצירא - לבנוני, (פורסם בנבו, 24.5.00); דב"ע לב/ 2-15 עזבון שמואל נתן כהן ז"ל - רוזנהויסר, פד"ע ד 169 (1972)). עוד יש לציין כי התביעה ברכיב זה היא בגין שכר ששולם בפועל, אך באיחור (כך לטענת התובע, המוכחשת על ידי הנתבעים). 27. הוראת החוק הרלוונטית היא סעיף 17א' לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן - חוק הגנת השכר), בו נקבע - "(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית-דין אזורי כמשמעותו בחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 יום מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית-הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 יום לתקופה של 90 יום. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות. (ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א)." 28. בתשובה לטענת הנתבעים בנושא ההתיישנות, התובע הפנה לסעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר. לטענתו מאחר שמדובר באיחורים חוזרים ונשנים, תביעתו לפיצויי הלנת שכר לא התיישנה. בעניין זה הדין עם התובע, ברם גם על פי הוראת סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר, תקופת ההתיישנות מוארכת לשלוש שנים מהיום שהעובד קיבל את שכרו ולא מעבר לכך (ע"ע (ארצי) 402/07 ניצנים חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ - חודאדי (פורסם בנבו, 19.1.10); ע"ע 195/99 מרוביץ - עמישב שרותים בע"מ, פד"ע לד 198 (1999)). על כן, התביעה לפיצויי הלנת שכר בגין התקופה שקדמה לחודש ינואר 2005 התיישנה (סעיפים 64.1 - 64.4 לסיכומי התובע). 29. זאת ועוד, איננו מקבלים את התביעה לפיצויי הלנת שכר לחודשים אוקטובר 2005 עד פברואר 2006, הנסמכת על ת/1 - ת/4, שהם ספחי שיקים שנמסרו לתובע. גרסתו של התובע בכל הנוגע לספחים אלה אינה מהימנה. התובע צירף מלכתחילה את הספחים הנ"ל להודעתו מיום 8.2.10 (נספח ב') ואף שב והפנה אליהם בתצהירו. לא צוין בתצהירו של התובע כי הספחים נרשמו בשני צבעים שונים של עט או כי חלק מהספחים נרשמו על ידי הנתבעים וחלק אחר הרשום עליהם הוסף על ידי התובע. הנתבעים התייחסו למסמכים אלה בתצהיריהם (סעיפים 17-18) וטענו כי הרישום על גבי הספחים אינו מופיע במקור וכי הוא הוסף ככל הנראה על ידי התובע. רק בפתח ישיבת ההוכחות, שהתקיימה למעלה משנה לאחר הגשת תצהירי הנתבעים, התובע הסביר במסגרת השלמת חקירה ראשית כי אכן מדובר ברישום שהוא ערך כי "עשה סדר בבלגן, ולשייך את הנספחים האלה שלא רשום בהם לא שנה ולא תאריך, לשייך אותם להפקדות ולסכומים שקיבלתי." (עמוד 2 לפרוטוקול, שורות 16-23). מדובר בהסבר מאוחר ובלתי משכנע, שיש בו נסיון לתקן את גרסתו בתשובה לראיות הנתבעים. מכל מקום, הסכום של 19,000 ₪ אמנם קרוב לסכום משכורות חודש נובמבר 2005 - פברואר 2006, אולם אינו זהה לסכום המשכורות, כעולה מתלושי השכר (19,284.5 ₪). בנוסף, על גבי דפי חשבון הבנק שהתובע הציג, קיים רישום (ככל הנראה של התובע או מי מטעמו, באין הסבר אחר) לפיו ההפקדה בסך 19,000 ₪ הינה בגין 12/05, ינואר ופברואר 06', ללא התייחסות למשכורת נובמבר. כלומר, אף הרישום אינו מתיישב עם גרסת התובע. זאת ועוד - מת/8 עולה כי הפקדת 19,000 ₪ לחשבון התובע נעשתה כהפקדה במזומן (ואף נגבתה עמלת טיפול בשטרי כסף). התובע לא טען כי השכר שולם במזומן ואין הסבר בתצהירו לכך שהפקדה זו, שהוא מייחס לתשלום שכר באיחור, נעשתה במזומן ולא בשיקים כפי שנהגו הצדדים בכל תקופת העבודה. גם לא נטען על ידי התובע כי מדובר היה בשיק מזומן, ואם כן - מדוע הוצגו מספר ספחי שיקים (ת/1 - ת/4) ולא ספח אחד. אי בהירות עובדתית זו אף היא פועלת לחובת התובע ויש בה להטות את הכף כלפי דחיית גרסת התובע בנושא. 30. נותרה לדיון רק התקופה שמחודש נובמבר 2006 ועד חודש ספטמבר 2007 (סעיף 64.6 לסיכומי התובע). למעט עדות בעל פה לפיה שיק משכורת נמסר לתובע תמיד בתשעה בחודש, לא הובאה כל ראיה חיצונית שיש בה לתמוך בגרסת הנתבעים. התובע המציא את פירוט דפי חשבון הבנק שלו כראיה למועד קבלת השיקים, כאשר טענתו היא שלמרות שעל השיקים נרשם התשעה בחודש, הם נמסרו לידיו בתאריכים מאוחרים יותר. התובע חזר על גרסתו זו גם בחקירה הנגדית (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 3-12). התובע לא נחקר בחקירה נגדית על דפי פירוט חשבון הבנק לתקופה זו. בהתחשב בכך שאין זה סביר שעובד ישהה הפקדת שיק משכורת ואף מדפי חשבון הבנק של התובע עולה כי רוב התקופה הרלוונטית החשבון היה ביתרת חובה - עובדה שיש בה לחזק את ההנחה שלא היתה לתובע סיבה לעכב את הפקדת השיקים שנמסרו לו, אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה. 31. מאחר שהנתבעים לא הציגו חישוב מטעמם או הצביעו על טעות בחישובי התובע בסיכומיו, אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה במלואה (21,757 ש"ח). התביעה לפדיון הבראה 32. ברכיב זה נתבע פדיון הבראה לשבע השנים האחרונות לעבודת התובע אצל הנתבעת. התובע טען כי בעצם תשלום דמי הבראה בגין תקופה העולה על שבע שנים (הנלמד על ידי התובע מכך שבחודשים נובמבר 2007 עד ינואר 2008 שולמו לתובע מעל 55 ימי הבראה), הנתבעים הודו בקיומו של חוב לתובע. טענה זו לא נוכל לקבל. הזכות לפדיון הבראה וכן הגבלתה לשנתיים שקדמו להפסקת העבודה, קבועה בצו ההרחבה הקובע את עצם הזכאות לדמי הבראה ואת היקף הזכות. אין מדובר בהתיישנות על פי חוק ההתיישנות, התשי"ח -1958. משכך, גם אם המעביד שילם לתובע דמי הבראה, במהלך תקופת העבודה, בגין תקופות עבר, אין בכך להוות ויתור על הוראת צו ההרחבה הקובע כי לא ישולם פדיון הבראה לתקופה העולה על השנתיים שקדמו להפסקת העבודה. 33. גם לגופם של דברים, אנו סבורים כי דין התביעה ברכיב זה להידחות. התובע טען לחילופין, כי גם אם טענת ההתיישנות תדחה, הוא עדיין זכאי לפדיון הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, בסך 4,452 ₪. בתלוש חודש ינואר 2008 שולמו לתובע 7,198 ₪ כפדיון 22.61 ימי הבראה. התובע טען כי יש לראות את דמי ההבראה ששולמו לו בשלושת חודשי העבודה האחרונים כשכר עבודה. ביחס לחודש ינואר 2008, לא נוכל לקבל טענה זו, שאינה מתיישבת עם קבלת התביעה לשכר עבודה (ר' סעיף 24 לעיל). נעיר כי התביעה לשכר חודש ינואר 2008 והתביעה לפדיון הבראה (למרות שבתלוש חודש ינואר 2008 מצויין תשלום דמי הבראה), אינן מתיישבות זו עם זו. מכל מקום, משהנתבעת שילמה לתובע פדיון הבראה בסכום העולה על תביעתו החלופית של התובע ברכיב זה (בגין השנתיים האחרונות לעבודתו), דין התביעה לפדיון הבראה להידחות. הפרשי דמי גמולים לפוליסת ביטוח מנהלים 34. התביעה ברכיב זה אינה מעוגנת בראיות. כל שהתובע צירף לתמיכה ברכיב זה, הוא טבלת אקסל שהוא ערך (נספח ד' להודעת התובע מיום 22.11.09). אין כל מסמך מחברת הביטוח שיתמוך בטענות התובע. לעומת זאת, הנתבעים צירפו לתצהירם אישור מחברת הביטוח על הפקדות החל מיוני 1998 ועד סיום עבודתו של התובע (נ/19). הנתבעים אף צירפו "טופס דילוג" שאין עליו תאריך והוא בחתימת התובע (נ/20). התובע הציג טיוטת טופס דילוג משנת 2005, עליה הערותיו בכתב יד (ת/7). הגם שהתובע טען בתצהירו שלא ביקש הפסקה זמנית בהפקדה לפוליסה, עולה מחקירתו הנגדית כי הפחתה בתשלום דמי הגמולים נעשה בהסכמתו - "... בד"כ נטיתי לעזור במה שאני יכול לעזור" (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 25-26). 35. לאור טענותיו הכלליות של התובע ברכיב תביעה זה, משלא הציג מטעמו ולו ראשית ראיה לתביעה ברכיב זה, ובשים לב לכך שהסכומים הנקובים בסיכומי התובע אף עולים על הסכומים הנקובים בטבלה שהתובע ערך (נספח ד' להודעתו מיום 22.11.09), דין התביעה ברכיב זה להידחות. התביעה כנגד הנתבעים מס' 2 ו -3 36. על פי הדין, הכלל הוא כי התאגיד הוא גוף הנפרד מבעלי המניות שלו או מנהליו ורק במקרים חריגים יורם מסך ההתאגדות. כל הפעולות שיוחסו לנתבע הן פעולות שביצע במסגרת ניהולה השוטף של הנתבעת. ביחס לנתבעת מס' 3, זו כלל לא נזכרה בראיות, לא הובאה ולו ראשית ראיה לגבי ניהול שלה את הנתבעת או קשר כלשהו עם התובע. בנסיבות אלה, אין מקום לחיוב אישי של הנתבעים מס' 2 ו -3 (השוו: ע"ע (ארצי) העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל אביב - שיינפלד (פורסם בנבו, 16.2.12); ע"ע (ארצי) 15288-10— 12 בוימל - פלזן, (פורסם בנבו, 8.5.12)). 37. לא מצאנו שיש ממש בטענות הקיזוז שהנתבעים טענו. בנושא קיזוז הוצאות טלפון, הגם שהנתבעים טענו כי מדובר בסכום לא מבוטל של למעלה מ - 11,000 ₪, לא הוצגה כל ראיה לתמיכה בטענה זו. החלק השני של טענת הקיזוז נוגע לשימוש ברכב של הנתבעת. נטען שהתובע עשה שימוש ברכב לצרכיו הפרטיים ועל כן יש לחייבו ב - 30% מהוצאות הרכב. כרטסת הנהלת חשבונות שצורפה בתמיכה לטענה זו (נ/21) היא לשנת 2005. אין ראיה ואף לא נטען כי התובע הוחתם על מסמך כלשהו שבו נאמר לו כי יצטרך להשתתף בהוצאות הרכב. בנוסף, הנתבע העיד שהעמיד את רכב הנתבעת לשימוש התובע אף בתקופות בהן לא עבד אצלה (ר' סעיף 11 לעיל). אלה מעידים כי מדובר בטענה שנולדה בדיעבד ושאינה משקפת את הסכמת הצדדים במהלך יחסי העבודה. זאת במיוחד כאשר כרטסת הנהלת החשבונות הרלוונטית היא לשלוש שנים לפני פיטורי התובע. בנסיבות אלה, דין טענת הקיזוז בין שווי שימוש ברכב, נדחית. 38. סוף דבר - התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. הפרשי פיצוי פיטורים בסך 75,484 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.08 ועד התשלום בפועל; ב. שכר חודש מאי 2006 בסך 902 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.06 ועד התשלום בפועל; ג. שכר חודש ינואר 2008 בסך 3,357 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.08 ועד התשלום בפועל; ד. פיצויי הלנת שכר בסך 21,757 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. בהתחשב בפער המשמעותי בין סכום התביעה ובין הסכומים בהם התובע זכה, אין צו להוצאות. רציפות בעבודהפיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים