תביעת פינוי סדר דין מקוצר

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת פינוי סדר דין מקוצר: הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים 1. ענייננו בתביעת פינוי, שהוגשה על ידי התובעות בסדר דין מקוצר ביום 10.9.08 , ממקרקעין הידועים כחלקה מס' 63 בגוש 30607 בבית חנינא (להלן - הנכס או המקרקעין), שהם מקרקעין לא מוסדרים, ואשר לפי נסח הרישום שצורף על ידי התובעות לכתב התביעה רשומים על שם המנוח שנפטר ביום 9.3.88 (להלן - המנוח). 2. המנוח היה בעלה של התובעת 1 ואביה של התובעת 2. על פי צו ירושה מיום 15.7.88, שצורף לכתב התביעה, התובעות הן היורשות היחידות של המנוח. יצוין, כי הבת, התובעת 2, לא הייתה פעילה כלל במסגרת ההליך המקורי ולא הגישה כל תצהיר עדות ראשית מטעמה. 3. למנוח הייתה אחות, זינב (להלן - זינב), אשר הייתה נשואה לנתבע משנת 1967 ועד לפטירתה בחודש אוקטובר 2007, כשהיא חשוכת ילדים. זינב התגוררה בנכס עד לפטירתה. 4. במסגרת התביעה, שהוגשה כאמור ביום 10.9.08 בסדר דין מקוצר, טענו התובעות כי הנתבע נשא במקביל לזינב שתי נשים נוספות, אתן התגורר במקומות שונים, ולמעשה לא התגורר בנכס נשוא התביעה במהלך נישואיו לזינב. התובעת 1 הודתה כי על אף שלזינב לא היו כל זכויות בנכס, אשר היה שייך למנוח בלבד, אפשרו המנוח והתובעת 1, לפנים משורת הדין, לזינב להתגורר בנכס, ולאחר נישואיה אפשרו זאת גם לנתבע, על אף שהביעו לא אחת את רצונם בפני הנתבע ובפני זינב שהנתבע יפנה את הנכס, וזאת לאור התנהלותו ויחסו לאשתו זינב. לטענתן, עם פטירתה של זינב בוטלה הרשות שניתנה לה להתגורר בנכס, וכתוצאה מכך גם לנתבע. התובעות טענו כי באי פינוי הנכס נוגס הנתבע בזכויותיהן הקנייניות, ולכן הוגשה התביעה. 5. במסגרת בקשת רשות להתגונן (בש"א 11843/08), אשר אושרה בהסכמה ביום 4.1.09, טען הנתבע להתיישנות. לטענתו, הוא התגורר בנכס עם זינב החל מנישואיהם בשנת 1967 ועד לפטירתה בשנת 2007, והמשיך להתגורר בנכס לאחר פטירתה, ואף הפך לבעלים החל בשנת 2007 מכוח היותו יורש יחיד של זינב. הנתבע טען כי המנוח במהלך חייו מעולם לא ערער על החזקתה של זינב ושלו בנכס, וכי הוא הוכה בתדהמה כאשר נתבקש על ידי התובעות לפנות את הנכס. לטענתו, לא מובן מדוע השתהתה התובעת 1 במשך כל השנים, מפטירתו של המנוח בשנת 1988, והחלה לטעון רק לאחר שנים של מגורי הנתבע בנכס כי לזינב לא היו בו כל זכויות וכתוצאה מכך גם אין לנתבע זכויות בו. 6. עוד טען הנתבע, כי כאשר נודע לו לראשונה לאחר שהוגשה התביעה נגדו כי הנכס רשום אך ורק על שם המנוח - פנה לפקיד ההסדר ביום 8.10.08, ואף הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים (44118-11-10) למתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא הבעלים של הנכס מכוח ירושת זינב. יצוין, כי הנתבע, מטעמיו הוא, בחר למחוק את התביעה האמורה בחודש יוני 2011, לאחר שניתן פסק דין ביום 2.1.11 בהליך שלפנינו, כפי שיפורט להלן. 7. התביעה נדונה בפני בית משפט זה, וביום 15.9.10 התקיים דיון הוכחות שבמהלכו נחקרו, בין היתר, התובעת 1 והנתבע . לאחר שהוגשו סיכומים בכתב - ניתן ביום 2.1.11 פסק דין שבו נדחתה התביעה מחמת התיישנות דיונית, הואיל ונקבע כי לתובעות זכות בעלות בנכס לפחות משנת 1988 אך לא הוגשה על ידן התביעה במועד החוקי, ולכן חלה התיישנות. 8. התובעות הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים ( ע.א. 16881-02-11). בפסק דין מיום 28.4.11 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור והחזיר את התיק לבית משפט זה עם הנחייה לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס לטענת התובעות כי החזקתו של הנתבע בנכס הייתה מכוח הסכמת הבעלים בשל נישואיו לזינב, וכי הסכמה זו בוטלה עם פטירתה של זינב בחודש אוקטובר 2007. בית המשפט המחוזי קבע כי לבירור העובדתי האמור יש השלכה, לכאורה, על סוגיית ההתיישנות, בין אם מדובר בהתיישנות דיונית ובין אם המדובר בהתיישנות רוכשת. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי בית משפט זה ידון בהקשר להתיישנות גם בטענת התובעות לפיהן מרוץ ההתיישנות נפסק בשל הגשת התביעה לפקיד ההסדר, וככל שנדרש ממסקנותיו - ידון גם ביתר טענות הצדדים. 9. בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתנה החלטה ביום 5.5.11, לפיה על הנתבע להשלים את ראיותיו לעניין ההתיישנות. לאחר שהנתבע הודיע כי אין בידיו ראיות נוספות לעניין ההתיישנות - ניתנה החלטה ביום 29.1.12 לפיה יגישו הצדדים סיכומים לעניין ההתיישנות, בהתאם להנחיות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי. עתה משהוגשו הסיכומים - הגיעה העת להכריע בשאלת ההתיישנות. המתווה הנורמטיבי לעניין התיישנות 10. כידוע, טענת התיישנות נחלקת לשני סוגים - התיישנות מהותית, והתיישנות דיונית. את טענת ההתיישנות הדיונית חובה להעלות בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה (ראה סעיף 3 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן - חוק ההתיישנות), ואילו טענה להתיישנות מהותית (התיישנות רוכשת) אין חובה להעלות בהזדמנות הראשונה וניתן להעלותה בכל שלב משלבי הדיון. (ראה ע.א. 693/04 ראיד אל קימרי ואח' נ. חמיס מוחמד חוסיין אל קימרי ואח' מיום 28.9.07 פורסם בהוצאת "נבו"). 11. סעיף 51 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט - 1969 (להלן - הפקודה), שעניינו חזקת שנים כנגד רישום, קובע: "שוכנע פקיד ההסדר שפלוני מחזיק מקרקעין החזקה שתקופתה ותנאיה יש בהם למנוע כל תובענה לקבלתם, והמקרקעין רשומים על שמו של אדם אחר - ירשם המחזיק בלוח הזכויות כבעל המקרקעין לגבי טובת-ההנאה שהייתה לאדם שעל שמו הם רשומים". בהתאם לפרשנותו של סעיף 51 לפקודה בפסיקה, על הטוען טענת בעלות מכוח חזקת שנים להוכיח את התקיימותם של שני תנאים מצטברים - האחד, אורך תקופת ההחזקה, והשני, אופייה ו"תנאיה" של ההחזקה (ראה למשל ע.א. 2510/98 למד שין בע"מ נ. חסיד פ"ד נ"ג (5) 721). כאשר מדובר במקרקעין שאינם מוסדרים, מתבססת למעשה הטענה לקיומה של חזקת שנים לפי סעיף 51 לפקודה על חוק ההתיישנות, בכל הנוגע לתקופת ההחזקה (15 שנים לפי סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות ביחד עם סעיף 22 לחוק האמור), ומאידך גיסא - על חוק הקרקעות העותומאני , בכל הנוגע לאופי החזקה. רק מצירופם של שני יסודות אלה עולה טענת התיישנות אפקטיבית, עליה ניתן להתבסס כדי לטעון טענה בדבר חזקת שנים. לעניין אופי החזקה של מקרקעין לא מוסדרים קובע סעיף 20 לחוק הקרקעות העותומאני שתי דרישות לשם זיהוי חזקה ככזו אשר אופייה מצדיק קבלת טענת התיישנות : על החזקה להיות "חזקה נוגדת", ועל המחזיק להישען על טענה לזכות בעלות (ראה ע.א. 69/85 להבי נ. רשות הפיתוח פ"ד מ (3) 624 (להלן - פס"ד להבי). 12. משמעותה של דרישת ה"חזקה נוגדת" הינה, כי חזקתו של המחזיק בקרקע אינה נעשית מתוך הסכמתו ורשותו של הבעלים, אלא על אפו ועל חמתו של הבעלים. חזקה מסוג זה צריכה להיות ממשית, רצופה, בלעדית, וכרוכה בה התנגשות אינטרסים בין המחזיק לבין יריבו. 13. כאשר מדובר בקרבה משפחתית בין המחזיק ליריבו - קשה להוכיח חזקה נוגדת. המלומד ישראל גלעד בספרו "התיישנות במקרקעין" אומר בעמ' 219: "גם קרבה משפחתית או קשר חברתי הדוק בין המחזיק ליריבו יכולים לשמש אינדיקציה להעדר "ניגוד". זוהי אכן מגמת הפסיקה: 'הצדדים אחים, ואם אח אחד נותן לשני לגור בחדר אחד או בביתו אינו מוכיח שישיבתו בחדר נוגדת לזכויות האח'. סביר להניח כי הקרוב או החבר מסכים להחזקתו של המחזיק בגלל קשרי המשפחה או קשרי הידידות ביניהם, ועל בסיס ההבנה שהמשך ההחזקה הוא בשל קשרים אלה ומכוחם". 14. חזקה יוצרת התיישנות רק כשהיא "נוגדת", דהיינו שאיננה באה מכוח זכות הבעלות של היריב ( ראה ע.א. 223/52 גרייבר נ. גרין פ"ד ט' 47 וע.א. 213/76 גילברג נ. פאנוס פ"ד ט"ו 272). לא קל גם להוכיח אם פלוני, המחזיק בקרקע מתוך התרסה בזכויות הבעלים ושלא מכוחו, מחזיק בה מתוך ומכוח הסכמה בשתיקה של הבעלים, דהיינו מתוך הסכמה שהתנהגות (ראה ע.א. 3217/91 בנימין פלר נ. יורשי המנוח דוב אקסלרוד ז"ל פ"ד מ"ז, 281) (להלן - פס"ד פלר). ברור שאם על פי נסיבות המקרה ניתן להסיק כמסקנה עובדתית, שההחזקה נעשתה בהסכמת הבעלים, אפילו הייתה זו הסכמה שבשתיקה, בבחינת רשות למחזיק להשתמש בקרקע - תחשב החזקתו של המחזיק בקרקע לחזקה מכוח זכותו של הבעלים במקרקעין וממילא חסר בה יסוד הקונפליקט, והיא אינה החזקה נוגדת ( ראה בעניין זה: ע.א. (נצ') 2/81, קונס בע"מ נ. שושני ואח', פ"מ תשמ"ג (א) 361. וכן י. גלעד, התיישנות במקרקעין - קווים לרפורמה, משפטים י"ח עמ' 177). כשפלוני מחזיק בקרקע שהבעלות הרשומה בה היא של אחר - שתיקתו של הבעלים יכולה להתפרש לעתים כהסכמה להחזקת פלוני בקרקע, אם כי אין היא חייבת להתפרש כאמור. למחזיק בקרקע עשויים להיות אינטרסים שונים באשר לאופייה של שתיקה זו: אם הוא מחזיק בקרקע תקופה שאינה מגעת לתקופת ההתיישנות, יהיה לו עניין להתייחס לשתיקת הבעלים כאל הסכמה להחזקתו בקרקע ללא תמורה, שאז לא יחשב למסיג גבול ולא יהיה צפוי לתביעה לתשלום שכר ראוי או לתביעה לסילוק ידו המיידי מהקרקע. אם, לעומת זאת, חלפה תקופת ההתיישנות, המחזיק יעדיף לטעון שחזקתו לא באה לו מכוח הבעלים אלא מדובר ב "חזקה נוגדת" , ועומדת לו טענת התיישנות. הלכה היא, כי לא האינטרס של המחזיק או של הבעלים לגבי אופייה של ההחזקה בקרקע יכריע. על בית המשפט לקבוע את אופייה של ההחזקה על פי טיבה, על פי התנהגות הבעלים והמחזיק במשך תקופת ההחזקה, ויתר נסיבות המקרה, ולפי אלה יקבע אם בהסכמת הבעלים ומכוחו נעשתה ההחזקה אם לאו (ראה פס"ד פלר וכן ע.א. (חיפה) 2043/01 המועצה המקומית זיכרון יעקב נ. מעיין צבי ואח' תק-מח 2001 (3) 21484) (להלן - פס"ד מעיין צבי). יצוין כי החזקה של בר רשות מכוח הסכמה בשתיקה - אין עמה חזקה נוגדת על פי הפסיקה. 15. על פי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תביעה לקיים זכות כלשהי נתונה להתיישנות ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות - לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה. על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נלה עילת התובענה. הפסיקה מבחינה בין הזכות שסעיף 2 לחוק ההתיישנות, שהיא הזכות המושגית, לבין עילת התובענה שבסעיף 6, שעמה מתחיל מרוץ ההתיישנות וזהו הגיבוש הקונקרטי של הזכות. אין די בקיומה של הזכות המושגית בעניין פלוני כדי להביא לתחילתו של מרוץ ההתיישנות, אלא רק כאשר הזכות הופכת לעילת תובענה קונקרטית ניתן לומר כי מרוץ ההתיישנות מתחיל. 16. השאלה היא אם כן, לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, מתי הזכות הופכת לעילת תביעה קונקרטית. בע.א. 316/62 עירית תל-אביב יפו נ. זלמן כהן פ"ד יח (4) 744 נקבע כי מרוץ ההתיישנות לטובת מחזיק בקרקע שכופר בזכות הקניין של הבעלים מתחיל רק מאז שהמחזיק עושה מעשה המראה בעליל שהוא כופר בזכות הקניין של הבעלים. במלים אחרות, יום היוולד עילת התביעה הוא היום שבו החלה החזקתו הנוגדת של הטוען להתיישנות, ועל כן מחובתו להצביע על מעשה מסוים בזמן מסוים אשר בעטיו החלה ההחזקה הנוגדת שלו, ואשר מאז ועד להגשת התביעה עברה תקופת ההתיישנות. 17. כפי שנאמר בתעודת עובד הציבור מטעם לשכת הסדר המקרקעין בירושלים, שהוגשה ביום 28.2.12 (להלן - תעודת עובד הציבור), בפסיקה ובספרות נקבע כי הגשת תביעה בהסדר עוצרת את מרוץ ההתיישנות ( ראה חיים זנדנברג, "הסדר זכויות במקרקעין בארץ ישראל ובמדינת ישראל" עמ' 305, 355 ו- 364). טענות התובעות לעניין ההתיישנות 18. התובעות מכחישות את טענת הנתבע לפיה הוא החזיק בנכס החל בנישואיו לזינב בשנת 1967 וטוענות כי הוא התגורר לסירוגין במקומות אחרים לאחר נישואיו לנשים אחרות בנוסף לזינב, ולכן אין לראותו כמי שהחזיק בנכס כלל. לחלופין טוענת התובעת 1 כי הנתבע לא הוכיח החזקה נוגדת והיא החלה, לכל היותר, עם פטירתה של זינב בשנת 2007 ולכן לא חלפה תקופת ההתיישנות. עוד נטען בהקשר זה, כי זינב עצמה החלה להתגורר בנכס בשנת 1973 כברת רשות, והנתבע כבן זוגה, הפך גם כן לכל היותר לבר רשות, ורשות כזו ניתנת לביטול בכל עת. לטענת התובעות, מעמד של הנתבע כבר רשות הפך למעמד של מסיג גבול עם הבעת רצונן של התובעות לפנותו. 19. התובעות טוענות כי טענותיו של הנתבע לפיהן הוא הבעלים של הנכס מחד, ומחזיק בו החזקה נוגדת במשך תקופה העולה על תקופת ההתיישנות מאידך, הינן טענות סותרות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת הואיל ומי שמחזיק בנכס מכוח בעלות אינו יכול להיחשב כמחזיק בו בניגוד לרצון הבעלים (הוא עצמו). 20. כמו כן טוענות התובעות, כי הליכי ההסדר, שבהם מצויים המקרקעין נשוא התביעה עוד משנות ה - 60 של המאה הקודמת, עוצרים את מרוץ ההתיישנות כאמור בתעודת עובד הציבור . לטענתן, גם אם החזיק הנתבע בנכס בחזקה נוגדת (דבר המוכחש על ידן) - הרי שעם פתיחת הליכי ההסדר נעצר מרוץ ההתיישנות, והדבר אף הודע לנתבע עוד ביום 27.10.08 על ידי פקיד ההסדר (ראה נספח ת/17 לסיכומי התובעות), על אף שהועלם על ידי הנתבע מבית המשפט. עוד נטען בהקשר זה, כי תקיפת החלטת פקיד ההסדר בעניין דחיית טענת ההתיישנות אינה יכולה להיעשות בדרך של תקיפה עקיפה, במסגרת התביעה שלפנינו, אלא היה על הנתבע להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, לפי סעיף 88 לפקודה, ומשלא הוגש ערעור כאמור ותביעתו למתן פסק דין הצהרתי נמחקה לבקשתו - קיים מעשה בית דין לעניין ההתיישנות. 21. התובעות דוחות את טענת השיהוי שהועלתה על ידי הנתבע וטוענות כי אם טענת ההתיישנות דינה להידחות - על אחת כמה וכמה שאין מקום לטענה בדבר שיהוי, אשר הועלתה רק בסיכומי הנתבע בהליך המקורי, והינה בגדר הרחבת חזית אסורה. לגופו של עניין נטען, כי לא היה שום שיהוי הואיל ולאחר פטירתה של זינב בשנת 2007 ביקשו התובעות מהנתבע לפנות את הנכס ומשלא שעה הנתבע לפניות אלה - הוגשה תביעת הפינוי בספטמבר 2008, תוך פחות משנה ממועד פטירתה של זינב. טענות הנתבע לעניין ההתיישנות 22. הנתבע טוען בסיכומיו כי לצורך דיון בשאלת החזקה בנכס יש להפריד בין החזקתו לבין החזקתה של זינב. טענת בעלותו של הנתבע בנכס מכוח ירושה עולה רק לאחר פטירת זינב בשנת 2007 ולכן, לדעת הנתבע ובניגוד לעמדת התובעות, אין כל סתירה בין טענת ההתיישנות לבין טענת הבעלות, שכן טענת ההתיישנות מתבססת על החזקה רבת שנים בנכס, ואילו שאלת הבעלות התעוררה רק לאחר מות אשתו. 23. לטענת הנתבע, החזקתו בנכס במשך שנים רבות הוכחה במסגרת ההליך המקורי ואף אושרה על ידי התובעת 1 עצמה, ובית המשפט המחוזי לא ערער על קביעה זו אלא סבר כי יש לבדוק אם מגורי הנתבע בנכס, להבדיל ממגורי זינב, היו בהסכמה או לא מכוח נישואיו לזינב. הנתבע טוען כי שאלת ההסכמה למגורים או ביטולה אינה רלבנטית לעניין ההתיישנות הדיונית, והיא רלבנטית רק לשאלת ההתיישנות הרוכשת. על כן טוען הנתבע, כי אף אם בית המשפט ישתכנע שהמגורים היו בהסכמת התובעת 1 ולא הייתה חזקה נוגדת - הרי שיש בכך כדי לאיין את קיומה של ההתיישנות הרוכשת, אולם אין בכך כדי לבטל את הטענה בדבר קיומה של התיישנות דיונית, הנסמכת על חוק ההתיישנות. לעניין שאלת ההסכמה מפנה הנתבע לפרוטוקול הדיון המקורי וטוען כי אם הייתה הסכמה למגורים - הרי שהייתה זו הסכמה למגוריה של זינב בלבד, ואילו לגבי הנתבע הייתה התנגדות מצד התובעת 1, אך התובעות לא עשו מאומה במשך שנים רבות על מנת לפנותו, ומכאן נובעת שאלת ההתיישנות עקב חזקה נוגדת. 24. הנתבע טוען כי די בקיומה של אחת מטענות ההתיישנות כדי לגרום לדחיית התביעה, ואין צורך כי יתקיימו שני הסוגים, הן ההתיישנות הדיונות והן ההתיישנות הרוכשת. לטענתו, ההתיישנות הדיונית גורמת לדחיית התביעה אך אין היא מצריכה דיון בשאלת החזקה הנוגדת, שכן אין היא גורמת להעברת בעלות לידי הנתבע. מאידך, ההתיישנות המהותית אכן מצריכה דיון בשאלת החזקה הנוגדת, והחזקה הנוגדת התקיימה בפועל במקרה דנן. לטענת הנתבע, זכותן של התובעות במקרקעין קמה להן עוד בשנת 1988, עם מות המנוח, ומשחלפו יותר מ- 20 שנים והתובעות לא הפעילו את זכותן לפינוי הנתבע - הרי שחלפה תקופת ההתיישנות בהתאם לחוק ההתיישנות, ואין צורך להתייחס כלל לשאלת החזקה הנוגדת, על אף שבנסיבות העניין מתקיימת גם החזקה הנוגדת. 25. עוד טוען הנתבע, כי טענת התובעות לפיה יש לחשב את תחילת מרוץ ההתיישנות ממועד פטירתה של זינב בשנת 2007 בטעות יסודה, שכן הוכח כי הנתבע החזיק במקרקעין עוד בחיי המנוח ואם המנוח לא טרח לפנותו וחלפה תקופת ההתיישנות - אין לתובעות זכות לעשות זאת עקב התיישנות עילת התביעה. לחלופין טוען הנתבע, כי גם אם עילת התביעה התגבשה עם פטירתו של המנוח בשנת 1988 הרי שגם אז התיישנה עילת התביעה. לטענת הנתבע, התובעות מבלבלות בין עילת תביעה שקיימת להן (עם מות המנוח) לבין עילת התביעה שקיימת לנתבע לבעלות (עם מותה של זינב). לטענתו, עם מותה של זינב לא קמה כל זכות חדשה לטובת התובעות שלא הייתה להן לפני כן. 26. לעניין התביעה בפני פקיד ההסדר טוען הנתבע כי תשובתו של פקיד ההסדר לעניין הפסקת מרוץ ההתיישנות על ידי הליך ההסדר רלבנטית למצב בו הייתה מוגשת תביעה על ידי הנתבע לצורך העברת הרישום משמו של המנוח לשם הנתבע, אך איננה רלבנטית לתביעה שהוגשה על ידי התובעות. לטענתו, הליך ההסדר אכן עוצר את מרוץ ההתיישנות אולם רק נגד מי שרשום כבעלים, ועל כן הליך ההסדר יכול היה לעצור את מרוץ ההתיישנות נגד המנוח בלבד, ולא נגד התובעות. לגופה של ההלכה לפיה הליך ההסדר עוצר את מרוץ ההתיישנות, שנקבעה לפני כניסתו לתוקף של חוק ההתיישנות, מביע הנתבע ספק אם היא עדיין בתוקף לאחר קבלתו של חוק ההתיישנות, אשר שותק בעניין זה. עוד סבור הנתבע, כי כאשר מדובר בטענת התיישנות דיונית - הרי שההלכה האמורה אינה רלבנטית כלל. דיון והכרעה 27. על אף שמטעמי יעילות וחיסכון לא פורטו ההלכות הידועות לעניין התיישנות במסגרת פסק הדין המקורי - אין צריך לומר כי המתווה הנורמטיבי המתייחס להתיישנות, כפי שפורט בפסקאות 10 עד 17 לעיל, היה לנגד עיני בית משפט זה עת הגיע למסקנה כי על סמך העובדות שהוכחו בפניו דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, מסקנה שמצאה את ביטויה בפסק הדין מיום 2.1.11. 28. כמצוות בית המשפט המחוזי בפסק דינו (ע.א. 16881-02-11) מיום 28.4.11, נדונה שנית טענת התובעות לפיה החזקתו של הנתבע בנכס הייתה מכוח הסכמת הבעלים בשל נישואיו של הנתבע עם זינב, וכי הסכמה זו בוטלה עם פטירתה של זינב בשנת 2007. כמו כן, נדונה טענת התובעות לפיה מרוץ ההתיישנות נפסק בשל הגשת התביעה לפקיד ההסדר. 29. נתחיל דווקא עם הטענה הנוגעת להפסקת מרוץ ההתיישנות בשל הגשת התביעה לפקיד ההסדר. כפי שעולה מן העובדות שהוכחו במסגרת ההליך המקורי, עד לפטירתה של זינב בחודש אוקטובר 2007 לא העלה הנתבע מעולם כל טענה בדבר בעלותו בנכס או בדבר בעלותה של זינב. גם בעלותו של המנוח עד לפטירתו בשנת 1988 לא נסתרה על ידי הנתבע , וכך גם בעלותן של התובעות מכוח ירושת המנוח עם פטירתו, על פי צו הירושה מיום 15.7.88. הפעם הראשונה שבה הנתבע העלה טענת בעלות, מכוח ירושתו את אשתו זינב, הייתה במכתבו לפקיד ההסדר מיום 8.10.08, כחודש לאחר שהוגשה התביעה נגדו, וכן בתביעתו לבית המשפט המחוזי (44118-11-10), למתן פסק דין הצהרתי, שהוגשה ביום 23.11.10 אך כאמור נמחקה, לבקשת הנתבע, בפסק דין של כב' השופטת גילה כנפי - שטייניץ מיום 16.6.11. הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא, שלא נטענה למעשה כל טענת בעלות בנכס על ידי הנתבע בתקופה הרלבנטית לתביעה דנן, ולכן הוראות הפקודה, לרבות סעיף 51 המתייחס לחזקת שנים כנגד רישום, אינן רלבנטיות כלל לענייננו. לפיכך, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם מרוץ ההתיישנות נפסק בשל הגשת התביעה לפקיד ההסדר שכן, כאמור, תביעה כזו למעשה איננה קיימת. 30. כל טענותיו של הנתבע מתמקדות אם כן בשאלת החזקתו בנכס במשך תקופה העולה על תקופת ההתיישנות מבלי לטעון לבעלות בנכס, ולכן ספק בכלל אם יש להתייחס לשאלת החזקה הנוגדת. עם זאת, בהתאם להנחיית בית המשפט המחוזי, נבדקה שנית אופייה של החזקה - האם היא הייתה מכוח הסכמת הבעלים, והאם הסכמה זו בוטלה עם פטירתה של זינב בשנת 2007. 31. אכן אין מחלוקת כי זינב הייתה ברת רשות בנכס, לפחות משנת 1973 אם לא קודם לכן, ולפיכך לא ניתן לטעון כי היא החזיקה בנכס החזקה נוגדת. הואיל ומטבע הדברים שהרשות להחזיק בנכס על ידי זינב פגה עם פטירתה בשנת 2007 - השאלה היא , האם כך הדבר גם לגבי הנתבע. התובעות עצמן, בסעיף 50 לסיכומיהן, טוענות כי הימצאותו לסירוגין של הנתבע בנכס יחד עם זינב מקורה אך ורק ברשות שהוענקה לזינב עצמה , ולנתבע מעולם לא הוענקה ולא צמחה זכות עצמאית להחזיק בנכס, מעבר לזכות שהייתה לאשתו זינב. מכאן המסקנה, שהנתבע מעולם לא קיבל רשות עצמאית מהבעלים להתגורר בנכס. 32. האם הייתה בכל זאת הסכמה שבשתיקה למגוריו של הנתבע בנכס, אשר אינה מקימה חזקה נוגדת כאמור בפסקה 14 לעיל? מעדותה של התובעת 1 עולה, באופן מפורש, כי היא התנגדה למגורי הנתבע בנכס עקב התנהגותו כלפי גיסתה זינב, הן לפני פטירתו של המנוח והן אחרי פטירתו בשנת 1988, ואף המנוח עצמו בחייו התנגד שהנתבע "ימשיך איתה בבית" (פרוטוקול עמ' 8 שורות 25 - 28 ועמ' 9 שורות 1 - 6). מכאן, שניתן לראות את החזקתו של הנתבע בנכס, להבדיל מהחזקתה של זינב עצמה אשר לגביה כאמור אין מחלוקת שהייתה ברת רשות, כ"החזקה נוגדת", עם כל המשתמע מכך. 33. לא ברור מהעובדות בתיק מתי החלה החזקה הנוגדת של הנתבע - האם, כטענתו, עוד משנת 1967 עת התחתן עם זינב, או שמא משנת 1973 כאשר התחתן עם אישה נוספת, סלחיה (ראה פרוטוקול עמ' 12 שורות 23 -24), והתובעת 1 הביעה את מורת רוחה מהתנהגותו זו. נראה שהדבר היה רק בשנת 1973, אולם כך או כך, לא נעשה דבר על ידי המנוח לפני פטירתו על מנת להוציא את הנתבע מהנכס, וגם התובעות לא עשו דבר קונקרטי כלשהו עם קבלת זכויות הבעלות בנכס לאחר פטירת המנוח בשנת 1988, ועד להגשת תביעת הפינוי בחודש ספטמבר 2008. 34. כפי שנאמר בפסקה 15 לעיל, הפסיקה קובעת כי אין די בקיומה של זכות מושגית בעניין פלוני כדי להביא לתחילתו של מרוץ ההתיישנות, אלא רק כאשר הזכות הופכת לעילת תובענה קונקרטית - ניתן לומר כי מרוץ ההתיישנות מתחיל. במקרה שלפנינו, נראה כי יום היוולדה של עילת התביעה הוא היום שבו החלה חזקתו הנוגדת של הנתבע, אי שם בשנת 1973 כאשר התובעת 1 הביעה את התנגדותה, ולמצער - ביום שבו קיבלו התובעות את זכות הבעלות על המקרקעין מכוח צו הירושה מיום 15.7.88. הואיל וחלפו יותר מ - 15 שנים, כנדרש על פי סעיף 5 (ב) לחוק ההתיישנות, בין היוולדה של עילת התביעה (גם מהמועד המאוחר יותר, מועד קבלת המקרקעין בירושה על ידי התובעות בשנת 1988) לבין המועד שבו הוגשה התביעה בחודש ספטמבר 2008 - הרי שחלה התיישנות על התביעה מכוח חוק ההתיישנות. 35. לחלופין, גם אם תתקבל הטענה כי לא מדובר במקרה דנן ב"החזקה נוגדת" - עדיין נראה כי חלה התיישנות על התביעה, כפי שיובהר להלן. 36. "החזקה הנוגדת" מתייחסת לאופי ההחזקה לצורך טענה בדבר בעלות מכוח חזקת שנים לפי סעיף 51 לפקודה, כפי שפורט בפסקה 11 לעיל. משהוכח כי הנתבע לא טען מעולם טענת בעלות בנכס לפני שהוגשה התביעה דנן נגדו - הופך נושא ה"חזקה הנוגדת" ללא רלבנטי בהקשר זה, ועלינו לבדוק האם מדובר בהחזקה של בר רשות, אשר על פי הפסיקה, ניתן לבטל את הרשות בכל עת ומרוץ ההתיישנות מתחיל מרגע ביטולה של הרשות. (ראה למשל ע.א. 304/72 ביאלר נ. ביאלר פ"ד ר"ז 533). במלים אחרות, עלינו לבדוק האם הנתבע קיבל רשות להתגורר בנכס והאם רשות זו בוטלה עם פטירתה של זינב בשנת 2007. 37. הואיל ונאמר כבר בפסקה 31 לעיל שהנתבע לא קיבל רשות מהבעלים להתגורר בנכס והרשות ניתנה למעשה לזינב בלבד - הרי שאין לראות את הנתבע כבר רשות עצמאי. לפיכך, אין משמעות ל"ביטול" הרשות עם פטירתה של זינב. משלא ניתנה מעולם רשות עצמאית לנתבע מלכתחילה להחזיק בנכס - לא ניתן לומר שהרשות בוטלה בשלב כלשהו, בין אם בעת פטירתה של זינב בשנת 2007 ובין אם בעת הגשת התביעה בשנת 2008. 38. נראה שבמקרה דנן היה מדובר במשך כל השנים במקרה מיוחד, סוג של העלמת עין מצד הבעלים (המנוח) מהחזקתו של הנתבע בנכס מכוח נישואיו לזינב, וזאת מתוך רצונו של המנוח לסייע ככל שניתן לאחותו, שחייה לצד הנתבע ממילא היו קשים מכל בחינה שהיא. העלמת העין האמורה מצד המנוח לא הגיעה מעולם לדרגה של מתן רשות לנתבע להתגורר בנכס, ואף לא לכדי הסכמה שבשתיקה, ובוודאי שכך הדבר עת הגיע הנכס לידי התובעות, מכוח ירושה, בשנת 1988. כפי שהוכח במסגרת ההליך המקורי, התובעת 1 לא רק שלא העלימה עין מהחזקתו של הנתבע בנכס, אלא אף הביעה את מורת רוחה מכך לאורך השנים, לפחות בפני זינב עוד בשנת 1973 עת נשא הנתבע אישה אחרת על פניה של זינב. נראה שבתקופה זו לא עשתה התובעת 1 דבר ממשי בעניין זה לנוכח העלמת העין האמורה של בעלה, ואף לא היה לה כוח ממשי לעשות כן בהיות בעלה הבעלים של הנכס. מאידך, אין הדבר כך לאחר פטירתו של המנוח בשנת 1988. בתקופה שבה הגיע הנכס בירושה לידי התובעות בשנת 1988 ואילך, לא הייתה עוד מניעה כלשהי מצד התובעות לפעול על מנת לסלק את הנתבע מהנכס ולא להגיע למצב של התיישנות. אם התובעת 1 לא עשתה כן עד להגשת התביעה בשנת 2008, יהיו המניעים לכך ככל שיהיו - אין לה להלין אלא על עצמה כי חלפה תקופת ההתיישנות. סוף דבר 39. לאור כל האמור לעיל, מסקנתי נותרה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, כפי שנקבע בפסק הדין מיום 2.1.11. התובעות, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבע, תוך 30 ימים, הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 18,000 ₪, המתייחס הן להליך המקורי והן להליך שלפנינו. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. פינויתביעת פינויסדר דין מקוצר