מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול חוזה עם חפציבה: 1. לפניי בקשה שהגיש המנהל המיוחד, בה הוא מבקש להורות כי הסכם הרכישה שנחתם (אם אמנם נחתם) בין בני הזוג מזל טוב ומשה יונה (להלן - בני הזוג או המשיבים) לבין חברת חפציבה בניה פיתוח והשקעות בע"מ (בפירוק; להלן - חפציבה השקעות), בקשר לדירה הידועה כדירה 6 בבנין 6 בעיר אלעד (להלן - הדירה), הינו בטל, וכי הזכויות בדירה מוקנות לו והוא רשאי לממשן. כמו כן מבקש המנהל להורות לבני הזוג למסור לו לאלתר את החזקה הבלעדית בדירה כשהיא פנויה מכל מחזיק וזכות של צד ג', ולהשיב לו לאלתר את דמי השכרות שקיבלו עבור הדירה במהלך התקופה בה החזיקו בה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ובתוספת דמי שכירות ראויים עבור התקופות שבהן הדירה לא הושכרה. המנהל מבקש להורות גם כי בני הזוג ימציאו לו דין וחשבון אודות הכנסותיהם מהשכרת הדירה, בצירוף הסכמי השכירות הרלוונטיים ופירוט תקופות השימוש. 2. רקע עובדתי - המשיב משה יונה עבד בקבוצת חפציבה החל משנת 1990 ועד לקריסת החברות (באוגוסט 2007), כמנהל מחלקת התשלומים ואחראי לבדיקת חשבונות של ספקים וקבלנים. המשיב הוא בן דודו של בועז יונה, שהיה מנכ"ל קבוצת חפציבה. הדירה נבנתה במסגרת פרויקט אלעד ו' של חפציבה השקעות. מדובר בפרויקט גמור שבנייתו הושלמה לפני הקפאת ההליכים. המנהל מציין כי תיק רכישת הדירה לא אותר בתוך המסמכים שברשותו, והמידע שעליו מבוססת הבקשה נלמד מתוך נתוני "המשכנת" ונתוני הנהלת החשבונות של חברות חפציבה, וכן מהסכם הרכישה ומסמכים נוספים שסופקו על ידי בא כוחו של המשיב (המשיב עצמו לא התייצב לבירור אליו זומן על ידי המנהל בנוגע לדירה). הסכם הרכישה שהציג המשיב נערך ביום 10.5.05 בין חברת חפציבה השקעות לבין בני הזוג, ולפיו נרכשה הדירה במחיר של 470,000 ₪ (נספח 2 לבקשה). על פי לוח התשלומים בנספח ב' להסכם הרכישה, אמורים היו בני הזוג לשלם על חשבון התמורה סכום של 20,000 ₪ במועד ההסכם, ואת יתרת התמורה, בסכום של 450,000 ₪, במועד אכלוס הדירה. המנהל מוסיף כי מעיון בתשריט הדירה שהוכן לאחרונה לקראת הוצאת חוזי חכירה (נספח 4 לבקשה) עולה שמדובר בדירת שלושה חדרים ואופציה לחדר נוסף, שנבנה בפועל, כך שכיום מדובר בדירת 4 חדרים. 3. המנהל טוען כי בהתאם לרישומי הנהלת החשבונות שבידיו, לא בוצע תשלום בפועל בגין רכישת הדירה, ובמקום זאת נרשם בהנהלת החשבונות רישום מיום 16.11.05 (עם ערך של 10.11.05), שלפיו זוכה סכום של 467,991 ₪ כנגד החוב של בני הזוג, ומאידך חויב כרטיס החו"ז של חברה אחרת בקבוצת חפציבה, חפציבה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ (בפירוק, להלן - חפציבה בניין), ומכאן שלכאורה נהייתה חפציבה בניין חייבת לחפציבה השקעות (מוכרת הדירה) את סכום המכירה, כשבמקביל לכך זיכתה חפציבה השקעות את בני הזוג כנגד הסכומים שהיו חייבים לה עבור הדירה. ביום 16.11.05 הנפיקה חפציבה השקעות עבור בני הזוג חשבונית הנושאת את המועד הנחזה של ההסכם, 10.11.05 (נספח 6 לבקשה). מרישומים נוספים בספרי החברות של קבוצת חפציבה ניתן ללמוד שבסופו של דבר חוייב כנגד סכום זה כרטיס החו"ז של מרדכי יונה (דודו של המשיב ואביו של בועז), כאשר גם כאן מדובר ברישום חשבונאי גרידא, שאין בצידו תשלום בפועל. עסקת רכישת הדירה דווחה לרשויות מיסוי המקרקעין בסכום של 470,000 ₪ (נספח 7 לבקשה). לטענת המנהל, מהשתלשלות עובדתית זו ניתן להסיק בבירור כי בני הזוג לא שילמו מכיסם דבר על חשבון רכישת הדירה. עיסקה מעין זו אינה יכולה להיחשב כעיסקה שנעשתה בתנאי שוק רגילים או במהלך העסקים הרגיל של החברות, ובנסיבות אלו דינה להתבטל. מבחינה משפטית מעלה המנהל שתי טענות אפשריות: ראשית, כי העסקה בין בני הזוג לבין חפציבה היתה עסקה שבה לנושא משרה בחברה המתקשרת יש עניין אישי, כהגדרת המונח בחוק החברות, תשנ"ט-1999, ולפיכך היא דורשת אישורים מיוחדים שלא ניתנו, ועל כן דינה להתבטל. שנית, כי מדובר בעסקה שיש בה הפרה של חובת האמונים מצד נושא המשרה שאישר אותה, וגם מטעם זה דינה להתבטל. עסקה חריגה שלנושא המשרה עניין אישי בה - המנהל מפנה לסעיף 270 לחוק החברות, העוסק בעסקאות הטעונות אישורים מיוחדים לצורך הכשרתן, וזאת כל עוד הן אינן פוגעות בטובת החברה. לטענתו, בעסקה שלפנינו ניתנה למשיבים דירה ללא תמורה, ובכך נפגעו קופת החברה ונכסיה, ובהתאם לכך גם טובתה, ומכאן שהעסקה אינה יכולה להיות מאושרת ממילא, ללא קשר לשאלה אם ניתנו לה אישורים אם לאו. לחילופין טוען המנהל כי גם אם ניתן להכשיר את העסקה, החוק דורש אישורים מיוחדים לעסקה שבה יש לנושא משרה בחברה המתקשרת עניין אישי, ואישורים אלו לא ניתנו במקרה שלפנינו. אין מחלוקת כי מרדכי יונה היה דירקטור בחברה חפציבה השקעות וכן בעל מניות ובעל שליטה, ועל כן הוא מהווה נושא משרה בהתאם לסעיף. המנהל מציין כי המשיב אמנם אינו מהווה קרוב של מרדכי יונה (שהוא דודו) בהתאם להגדרת המונח "קרוב" בחוק, אולם לטענתו אין בכך כדי למנוע את המסקנה כי גם פעולה כלפי קרוב משפחה שאינו מהמדרגה הראשונה עלולה להיות נגועה בניגוד עניינים, כאשר לנושא המשרה יש עניין אישי להיטיב עם אותו קרוב משפחה מדרגה יותר רחוקה. המנהל טוען כי הגדרת עניין אישי פורשה בפסיקה באופן רחב, ופעולה שבה נושא משרה מיטיב עם אדם אחר שיש לו עימו קשרים מיוחדים (קשרי ידידות, קשרים עסקיים או קשרי קירבה משפחתית), מעידה על קיומו של עניין אישי של נושא המשרה בפעולה. לטענת המנהל, לא ניתן להסביר פעולה שמטרתה להוציא נכס מרשות החברה ללא תמורה, אלמלא קיומו של עניין אישי של נושא המשרה. מעורבתו של מרדכי יונה בעסקה הינה ברורה, שכן כרטיס החו"ז שלו חוייב בגין העיסקה, דבר שלא יכול היה להיעשות ללא ידיעתו ואישורו. עסקה שבה לנושא המשרה קיים עניין אישי מחייבת אישורים מיוחדים, שלא ניתנו במקרה שלפנינו. המנהל מוסיף כי במקרה זה מדובר אף ב"עיסקה חריגה" כמשמעה בחוק, שכן מכירת הדירה ללא תמורה אינה מהווה עסקה בתנאי שוק או במהלך העסקים הרגיל, ואינה בגדר התנהלות מסחרית תקינה. עסקה חריגה מעין זו מחייבת את אישור דירקטוריון החברה, וכאשר נושא המשרה הנגוע בעניין אישי הוא דירקטור ובהיעדר ועדת ביקורת, היא מחייבת גם את אישור האסיפה הכללית של החברה. במקרה שלפנינו לא ניתנו אישורים אלו. בהתאם לסעיף 281 לחוק רשאית החברה לבטל את העסקה, שכן בני הזוג ידעו על עניינו האישי של נושא המשרה בחברה, וידעו או היו צריכים לדעת על כך שלא ניתן אישור מתאים לעסקה. המנהל מבקש איפוא לבטל את העסקה. עיסקה שיש בה משום הפרת חובת אמונים - המנהל טוען כי פעולותיו של מרדכי יונה (נושא המשרה בחברת חפציבה) בקשר לעסקה שלפנינו, היו פעולות שלא לטובת החברה, אשר קיים בהן ניגוד עניינים. על מנת שהחברה תוכל לאשר פעולות אלו עליהן להיעשות לטובת החברה, דבר שלטענת המנהל לא התקיים במקרה זה. לחילופין נדרש אישור דירקטוריון החברה, אשר לא הוענק במקרה שלפנינו. המנהל טוען כי החברה רשאית אם כן לבטל את העסקה גם בעילה זו, בהתאם לסעיף 256(ג) לחוק החברות. 3. המשיבים טוענים כי הם רכשו מחפציבה השקעות את הזכויות בדירה ביום 10.5.05, וכי המשיב בעצמו שילם לבועז יונה במשרדו את שארית התמורה עבור הזכויות בדירה (470,000 ₪, לאחר שסכום של 20,000 ₪ שולם על ידו כבר במעמד החתימה על ההסכם), וזאת בסמוך למועד קבלת ההחזקה בדירה ביום 23.8.05. המשיב מפנה לחשבונית המס שקיבל מחברת חפציבה השקעות ביום 10.11.05 (נספח 6 לבקשה), וטוען כי היא מעידה על ביצוע התשלום, גם אם התקבלה באיחור (ולא בסמוך למועד התשלום). המשיב מוסיף כי החשבונית הונפקה רק לאחר שפנה למנהלי הקבוצה וביקש מהם באופן חוזר ונשנה כי תישלח לו, לאחר שלא קיבל אותה במועד התשלום. המשיבים מציגים גם את פירוט חוזה הרכישה ומצב חשבון הדיירים (נספח 4 לתשובה), מהם עולה כי בני הזוג שילמו לחפציבה השקעות סכום של 467,992 ₪ עבור הדירה, וכי אין להם יותר חובות או תשלומים עתידיים. לטענת המשיבים, טענת המנהל לפיה תמורת המכירה בוצעה על דרך זיכוי החוב של המשיב כנגד חיוב כרטיס החו"ז של חברת חפציבה לבניין (בה עבד באותה עת), אינה עולה מהתיעוד שצירף המנהל, ואף אינה מעניינם של המשיבים, שכן הם ביצעו את התשלום לו התחייבו והם אף מחזיקים באסמכתאות המוכיחות עניין זה, כאמור. לטענתם, התנהלותה הפנימית של החברה אינה יכולה לפגוע בזכויותיהם הקנייניות בדירה. למשיבים לא ידוע אם המוכרת העבירה את הסכום ששולם אל חשבון הליווי של הפרויקט, וגם אם לא עשתה כן אין הדבר תלוי בהם, ואין בכך כדי להצדיק את ביטול ההסכם המכר והקניית הזכויות בדירה למנהל. המשיב מכחיש כי עסק בנושא של מכירת דירות בקבוצת חפציבה ובמיוחד את היותו איש קשר לשוק האפור, כפי שנטען בבקשה. המשיבים טוענים כי גייסו את ההון העצמי ששימש אותם לרכישת הדירה, באמצעות מכירת דירתו של המשיב בשכונת פסגת זאב (בעבור 111,000 דולר), השכרת הדירה שהורישה סבתו של המשיב, וקבלת סכום כסף נוסף מסבתו המנוחה ששימש לרכישת הדירה. המשיבים מציינים כי הם השתכרו כ-20,000 ₪ לחודש באותה תקופה, ולפיכך עלה בידיהם לחסוך סכומי כסף משמעותיים לצורך רכישת הדירה, וכן כי הם קיבלו במתנה דירה בת 4 חדרים מאביו של המשיב, ברחוב גולדה מאיר בירושלים, שבה הם מתגוררים. בנוסף מציינים המשיבים כי הם שילמו את מס הרכישה הנדרש מהם בעבור רכישת הדירה (נספח 8 לתשובה). המשיבים טוענים כי יש לדחות את הטיעון המשפטי שהציג המנהל, שכן הוא מבוסס על הנחה עובדתית לא נכונה שלפיה הם לא שילמו את התמורה לדירה. היותו של המשיב אחיינו של מרדכי יונה אינו מעלה ואינו מוריד, שכן אחיין אינו מוגדר קרוב על פי חוק החברות, ולפיכך לא חל במקרה זה "העניין האישי" כהגדרתו בחוק. יש לדחות את נסיונו של המנהל לחרוג מלשון החוק ולהרחיב את תחולתו גם על מי שאינו קרוב. לחילופין טוענים המשיבים כי אין מדובר כאמור בעסקה חריגה כמשמעה בחוק, משום שהיא נעשתה בתנאי השוק, ולא היה בה כדי לשפיע באופן מהותי על רווחיות החברה, רכושה או התחייבויותיה. למשיבים לא ידוע האם לעסקה ניתן אישור הדירקטוריון או אם נקבעה דרך אישור אחרת בתקנון, והעובדה כי המנהל לא מצא מסמך המעיד על דברים אלו, אינה מלמדת שהדירקטוריון לא כונס ולא נתקבלה בו ההחלטה המתאימה. המשיבים מוסיפים כי הם לא ידעו ולא היה עליהם לדעת אם העסקה טענה אישור, ואם ניתן לעסקה אישור מתאים. כמו כן טוענים המשיבים כי אין מדובר בעסקה המהווה הפרת אמונים של נושא משרה בחברה, משום שהיא בוצעה במהלך עסקיה הרגיל של החברה ומבלי שרווחיותה נפגעה, ועל כן אין תחולה לסעיף 254(א) לחוק בענייננו. לחילופי חילופין טוענים המשיבים כי גם אם תתקבלנה טענותיו של המנהל, יש לקזז סכום של 290,000 ₪ אותו חייבת חברת "חפציבה בניין" למשיב, בגין זכויותיו הכספיות כעובד לשעבר. 4. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות שבתיק, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הבקשה. הסוגייה המרכזית הדורשת הכרעה במקרה שלפנינו הינה עובדתית, ונוגעת לשאלה אם המשיבים שילמו את התמורה עבור הדירה אם לאו. בעניין זה טען המשיב כי שילם לבועז יונה במזומן, בעת שהיה במשרדו, את מרבית סכום התמורה (450,000 ש"ח), וזאת בסמוך למועד קבלת החזקה בדירה (23.8.05). המנהל לעומת זאת טען כי אין במסמכי החברה ראיות לתשלום מעין זה, והראיות היחידות הקיימות לביצוע העסקה הן של פעילויות חשבונאיות "על הנייר", שלהן לא נלווה תשלום ממשי. 5. מבחינה ראייתית מתבססת גרסתם של המשיבים על החשבונית שקיבלו מחברת חפציבה השקעות (נספח 6 לבקשה) הנושאת את התאריך 10.11.05, וכן על תדפיס "המשכנת" (פירוט חוזה הרכישה ומצב חשבון הדיירים), ממנו עולה כי חוב המשיבים שולם וכי אין להם תשלומים עתידיים. כמו כן מפנים המבקשים לעדותו של המשיב ולעדויותיהם של בועז יונה וזאב טננבאום (שהיה החשב ומנהל הכספים של קבוצת חפציבה). המשיב העיד כי הוא שילם לבועז יונה סכום של 450,000 ₪ במזומן ביום 23.8.05, לאחר שהודיעו לו כי הדירה מוכנה (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 16.7.12). המשיב הוסיף בעדותו כי הוא לא ביקש קבלה עבור התשלום, שכן בועז יונה הבטיח כי ידאג שהקבלה תומצא לו, וכן כי החשבונית הוצאה לו באיחור (של למעלה מחודשיים), וזאת רק לאחר ש"שיגע" את מנהלי קבוצת חפציבה. גרסתו של המשיב נתמכת במידת מה בדברים שמסר בועז יונה במסגרת חקירתו אצל המנהל, שם מסר כי זכור לו שהמשיב שילם לו במזומן, אך כי הוא אינו זוכר מה עשה עם כספי המזומן שקיבל. בועז יונה חזר על דברים אלו גם בעת שהעיד בבית המשפט (פרוטוקול הדיון מיום 3.12.12, עמ' 3-1), אך לא ידע לומר מה היה הסכום ששילם לו המשיב. בעדותו בדלתיים סגורות של זאב טננבאום, שהיה כאמור מנהל הכספים של חפציבה, הוא מסר כי לא זכורה לו עסקת המכירה של הדירה, אולם זכור לו כי המשיב ביקש קבלה וחשבונית (פרוטוקול הדיון מיום 11.10.12 בבקשה 35, עמ' 5-4). בנוסף לראיות אלו הציגו המשיבים את המקורות הכספיים שאפשרו להם לטענתם לשלם במזומן עבור הדירה. 6. מבחינה ראייתית הציג המנהל את תרשימי הנהלת החשבונות של החברה, מהם עולה כי לא התקבל תשלום מהמשיבים אלא רק כי כרטיס החו"ז של המשיב זוכה, בעוד שכרטיס החו"ז של חברת חפציבה בניין חויב, כך שחפציבה בניין נעשתה חייבת של המוכרת, חפציבה השקעות. בסיומה של שרשרת חיובים, חויב לבסוף כרטיס החו"ז של מרדכי יונה. המנהל היפנה גם אל עדותו של מר טננבאום, בה מסר כי כל אדם ששילם במזומן קיבל קבלה, וכן לתצהירה של גילה בניאן, שהיתה מזכירתו של בועז יונה, בו מסרה כי לא ראתה בכספת שהיתה במשרדו של בועז יונה סכומי מזומן שעלו על 100,000 ₪ (מלבד תשלומים בודדים שהתקבלו מגורמים בשוק האפור). 7. לאחר שבחנתי את הראיות הקיימות, הגעתי למסקנה כי סביר יותר להניח, בהתאם לנטל ההוכחה המקובל במשפט האזרחי, כי גרסתו של המנהל היא הנכונה, וכי המשיב לא שילם את סכום התמורה במזומן. גרסתם של המשיבים בעניין זה מבוססת במידה רבה על עדויותיהם של המשיב ושל בועז יונה, לפיהן שילם המשיב לבועז יונה את הסכום במזומן, כאמור לעיל. כמו כן נתמכת גרסתו של המשיב באשר למועד הוצאת החשבונית בעדותו של מר טננבאום (במסגרת בקשה 35). ברי כי למשיב יש אינטרס להעיד (לטובת עצמו) כי שילם את הסכום במזומן, ויש לציין גם כי גרסתו זו (בדבר התשלום במזומן) לא הוזכרה על ידו בתצהיר שהגיש, אלא רק בשלב החקירה הנגדית. המשיב אף מיאן להגיע לחקירה בעניין זה שערך המנהל. גם לבועז יונה אינטרס להעיד לטובת קרובו המשיב, ולכך יש להוסיף כי בחקירתו (ובעדותו) הוא לא ידע להגיד מה עשה עם הכסף המזומן שקיבל, כיצד הפקיד אותו, האם וכיצד הורה לרשום את הפעולה, ומדוע נרשם החיוב בסופו של דבר בכרטיס החו"ז של אביו, מרדכי ז"ל. למעשה, בועז יונה לא ידע להגיד דבר אודות העסקה מלבד העובדה כי זכר שקיבל מהמשיב תשלום במזומן. לפיכך נראה כי מדובר בשתי עדויות שישנו קושי ממשי להסתמך עליהן. בעדות הנוספת עליה מבקשים המשיבים להתבסס, של מר טננבאום, אישר האחרון כי המשיב ביקש ממנו קבלה וחשבונית, אם כי לא עלה בידו לזכור את הסכום ואת אופן התשלום: "כן, אני זוכר שהוא אמר את זה ואמרתי לו איפה ששילמת שם תבקש, אני לא זוכר אם זה מזומן או לא מזומן ואני לא זוכר את הסכום. אמרתי לו איפה ששילמת שיוציאו לך קבלה" (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 11.10.12 בבקשה 35). עדות זו אכן מחזקת את גרסתו (הכללית) של המשיב, בכל הנוגע למועד המאוחר בו קיבל את החשבונית, אולם אין בה כדי לתמוך בצורה ישירה במסקנה כי הוא שילם במזומן עבור הדירה. יש לזכור (כפי שיוסבר גם להלן) כי הוצאת החשבונית כשלעצמה אינה מעידה בהכרח על ביצוע תשלום במזומן. 8. אל מול העדויות העדויות הללו עליהן ביקשו המשיבים להסתמך, קיימות ראיות אחרות המחזקות את גרסתו העובדתית של המנהל. בנקודה זו ראוי להדגיש כי ככלל, יש מקום להעניק עדיפות לראיות אובייקטיביות הנמצאות בספרים וברישומים, שכן אלו אינן סובלות באופן טבעי מאובדן הזיכרון או מחוסר אובייקטיביות של העדים השונים. עם זאת נראה כי ניתן להעניק משקל רב יותר לעדויות אנושיות ככל שהן עוסקות בשיטה קבועה הנהוגה זמן רב (לעומת אירוע ספציפי, שאת עצם קיומו ופרטיו קשה יותר לזכור). בהקשר אחרון זה יש להפנות לעדותו של טננבאום, בה הודה כי "מי ששילם במזומן קיבל קבלה". העובדה כי לא ניתנה קבלה במקרה שלפנינו מחזקת איפוא את הסברה כי לא בוצע תשלום במזומן. בנוסף לכך אישר מר טננבאום פרקטיקה נוספת, שהיתה נהוגה ביחס לדירות של בני משפחת יונה, אשר התבטאה במסירה של דירות בחינם, כלומר באי תשלום תמורה בפועל, ובחיוב כרטיס החו"ז של מרדכי יונה חלף התשלום (פרוטוקול הדיון בבקשה 35, עמ' 4 שורה 10). מדובר אם כן בעדויות בדבר פרקטיקות נוהגות, ויש בהן כדי לחזק את גרסת המנהל. באשר למקרה הספציפי של דירת המשיב, טננבאום הודה במעורבות כלשהי בכתיבת החשבונית שניתנה למשיב, אולם הוסיף כי הוא אינו זוכר וכי לא ניתן לדעת, על פי החשבונית, האם אמנם בוצע תשלום אם לאו. בחשבונית עצמה (נספח 6 לבקשה) לא מוזכר כיצד בוצע התשלום, והיא מתייחסת למחיר העסקה כולה (467,991 ₪), ולא למחיר שלטענת המשיב שולם על ידו במזומן לבועז יונה (450,000 ₪, ראו פרוטוקול הדיון מיום 16.7.12, עמ' 4, שורה 19). מכאן, שהחשבונית עצמה אינה יכולה להעיד על ביצוע התשלום במזומן (כפי שטען גם מר טננבאום). לכך יש להוסיף, וזה אולי העיקר, כי הראיות האובייקטיביות האחרות, שהן הרישומים בספרי הנהלת החשבונות, מלמדות בצורה ברורה למדי כי לא בוצע תשלום אמיתי (במזומן או אחר), וכי כרטיסה של חברת חפציבה בניין הוא שחויב בסכום התמורה, עד שסכום זה התגלגל בסופו של דבר לכרטיס החו"ז של מרדכי יונה. המשיבים לא הציגו הסבר לראיה זו, ולא ביקשו להבהיר כיצד נוצר החיוב לחובתם של חברת חפציבה בניין ומרדכי יונה (לאחר מכן). לכאורה נראה כי אם היה מבוצע תשלום על ידי המשיבים, לא היה כל צורך לחייב חברה אחרת בקבוצת חפציבה. נכון אמנם כי המשיבים אינם אחראים לניהול ספרי הרשימות של קבוצת חפציבה, ואין להם דרך לדעת מדוע בוצע חיוב זה, אולם מדובר בראיה אובייקטיבית שלא ניתנה לה פרשנות אחרת, ויש בה כדי להעיד על אי ביצוע של תשלום אמיתי. בהקשר זה יוזכר שוב כי העד טננבאום אישר בעדותו את הפרקטיקה שבמסגרתה בני משפחת יונה לא שילמו במזומן על דירותיהם, וחיוב הדירה נעשה לבסוף על חשבונו של מרדכי יונה, עניין המחזק את המסקנה הזהה העולה מהרישומים. לבסוף יש לציין כי גם הפרטים המופיעים בדפי הנהלת החשבונות אליהם היפנו המשיבים, ובהם נכתב כי "אין חובות להיום" ו"אין תשלומים עתידיים", אינם יכולים להעיד כי המשיבים אכן שילמו את התמורה, ולמעשה אין בהם כדי לסתור את ההנחה שהחיוב שבוצע (שהביא לכאורה לסילוק חובם) הוא חשבונאי בלבד. 9. בנוסף לכך יש לציין כי המשיבים לא הבהירו כיצד עלה בידיהם לשלם סכום כה גבוה במזומן (ואף מבלי לקבל עבורו קבלה). אמנם, המשיבים הציגו לכאורה את מקורות המימון שלהם, הכוללים דירה שמכרו בשנת 1993 (תמורת 111,000 דולר) דירה נוספת שהשכירו (תמורת 2,000 ₪ לחודש), חסכונות שצברו וכן סכום כסף נוסף (25,000 דולר) שקיבל המשיב בירושה מסבתו, גם כן בשנת 1993 (נספחים 7-5 לתשובת המשיבים). אולם, ניתן לראות כי חלק ניכר מסכום המימון התקבל כבר בשנת 1993 או בסמוך לכך, כלומר כ-12 שנים לפני מועד קניית הדירה (בשנת 2005). המשיבים לא הציגו דפי חשבון בנק המעידים על משיכת סכום הכסף שמימן לכאורה את קניית הדירה, וקשה להעלות על הדעת שסכומים נכבדים אלו, בגובה של מאות אלפי שקלים חדשים, נותרו בדירת המגורים של המשיבים (או במקום אחר), ולא בבנק, במשך חודשים או שנים כה ארוכות (המשיב העיד כי באותה עת היה ברשותו סכום במזומן של 600,000 ₪, ראו פרוטוקול הדיון מיום 16.7.12, עמ' 4, שורה 19). גם העובדה (שעליה אין למעשה מחלוקת) כי המשיב לא ביקש לקבל מבועז יונה קבלה על סכום כה גבוה ששולם במזומן (מעבר לכך שהפרקטיקה המקובלת היתה כי תשלום במזומן הביא להוצאת קבלה, כפי שהעיד מר טננבאום, כאמור לעיל), מעוררת תמיהה, ומחזקת את המסקנה כי תשלום מעין זה לא בוצע. לכך יש להוסיף כי בתצהיר שהגישה גילה בניאן, שהיתה מזכירתו של בועז יונה, היא העידה כי היא מעולם לא ראתה בכספת שהיתה במשרדו של בועז יונה סכומי כסף בגובה של יותר מ-100,000 ₪ (בעוד שהסכום שלכאורה שילם המשיב במזומן היה 450,000 ₪). מאחר שניתן להניח כי סכום כה גבוה במוזמן הושם בכספת, הרי שיש בעדותה זו של גב' בניאן לחזק את המסקנה כי לא בוצע תשלום במזומן. לאור כל האמור יש לקבוע כי גרסתו של המנהל, ולפיה המשיבים לא שילמו תמורה עבור הדירה, הינה מסתברת יותר (בהתאם לנטל המקובל במשפט האזרחי), ועל כן יש לקבלה. 10. נוכח קביעה עובדתית זו, יש לקבל גם את עמדתו של המנהל ביחס להיבט המשפטי של המקרה, וליכולתה של החברה להביא לביטול ההסכם. ראשית נבחן את הסעיפים המנויים בפרק החמישי של חוק החברות (להלן - החוק). סעיף 270 לחוק קובע לאמור: "270. עסקאות של חברה המפורטות להלן, טעונות אישורים כקבוע בפרק זה, ובלבד שהעסקה אינה פוגעת בטובת החברה". מסעיף זה עולה כי קיימות שתי דרישות מצטברות לצורך הכשרתה של אחת מהעסקאות הנדונות (בהמשך הפרק): אי פגיעה בטובת החברה, וקבלת אישורים מתאימים (בהתאם לסוג העסקה). בעניין זה נכתב בספרות: "יש להניח, שאישורים לא יועילו להכשיר עסקאות הפוגעות בטובת החברה. זוהי דרישה מצטברת של טובת חברה אובייקטיבית וגם של אישורים" (ד"ר יחיאל בהט, חברות החוק החדש והדין, כרך ב', מהדורה 12, תשע"א-2011, עמ' 533-532). באופן דומה נקבע גם בפסיקה: "יש לזכור, כי תנאי נוסף לאישור ההסכם - בכל הנוגע לכריתתו תוך ניגוד עניינים - הוא כי ההסכם הינו "לטובת החברה" (סעיף 270 לחוק החברות)." (ע"א 2773/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' עטר, פ"ד סב(1) 456 (2006), פיסקה 18). במקרה שלפנינו, ברי כי עסקה שמהותה היא העברת נכס של החברה בחינם, אינה יכולה להיות "לטובת החברה", ואף המשיבים לא טענו דבר בעניין זה. מאחר שלא נמצא גם כי לעסקה ניתנו אישורים (כלשהם), ברי כי שני התנאים הנדרשים לצורך הכשרתה לא התקיימו. יודגש, כי גם אם לעסקה היו ניתנים האישורים המתאימים, לא ניתן היה להכשירה, מאחר שהיא פוגעת בטובת החברה. 11. מהן ההשלכות של עסקה שאינה כשרה לפי סעיפי הפרק החמישי? סעיף 280 לחוק קובע כי עסקה מעין זו תהיה חסרת תוקף, אולם הוא עוסק במקרים הספציפיים של עסקה בין חברה לבין נושא המשרה בה, או לעסקה חריגה עם בעל השליטה - מקרים אלו אינם נוגעים לענייננו. סעיף 281 עוסק בעסקה הטעונה אישור, וקובע לאמור: "281. חברה רשאית לבטל עסקה עם אדם אחר, הטעונה אישור כאמור בפרק זה, למעט עסקה כאמור בסעיף 271, וכן רשאית היא לתבוע ממנו פיצויים בשל הנזק שנגרם לה אף בלא ביטול העסקה, אם אותו אדם ידע על ענינו האישי של נושא המשרה בחברה באישור העסקה או על ענינו האישי של בעל השליטה בחברה הציבורית או בחברה הפרטית שהיא חברת איגרות חוב באישור העסקה, וידע או היה עליו לדעת על העדר אישור לעסקה כנדרש לפי פרק זה". סעיף זה דורש התקיימותם של שני תנאים על מנת שהחברה תוכל לבטל את העסקה: ידיעה של האדם עימו נעשתה העסקה על עניינו האישי של נושא החברה או בעל העסקה באישור העסקה, וידיעה, בכוח או בפועל, על היעדר אישור מתאים לעסקה מכוח החוק. יש לשים לב כי הסעיף עוסק בשני מצבים שונים של אישור העסקה (ששניהם מהווים תנאי לצורך הביטול): הראשון הוא האישור ה"רגיל", השוטף של העסקה על ידי נושא המשרה/בעל השליטה, והשני הוא האישור ה"סטטוטורי" על ידי האורגן המתאים בחברה, בהתאם לסוג העסקה ועל פי הוראות הפרק החמישי לחוק. הסעיף מצריך איפוא עיסוק בשאלת קיומו של עניין אישי באישור העסקה (הרגיל), ובטיב ידיעתו של האדם בדבר העניין האישי באישור העסקה ובדבר היעדר האישור ה"סטטוטורי" המתאים לפי החוק. יוער עוד כי הסיפא של הסעיף אינו נראה מותאם למצב שבו העסקה פוגעת בטובת החברה, שכן במצב כזה אין כאמור צורך באישורים, נוכח העובדה שהתנאי הנדרש של אי פגיעה בטובת החברה אינו מתקיים, כך שממילא אין די באישורים כדי להכשיר את העסקה. בעניין זה נאמר בספרות: "טובת החברה היא חלק מן האישור, ולכן אישור שנפל בו פגם מהותי, בהיותו חורג מטובת החברה, לא יועיל." (בהט לעיל, עמ' 594). נראה איפוא כי במקרה שבו העסקה פוגעת בטובת החברה, לא קיים צורך אמיתי לבחון אם האדם שעימו נעשתה העסקה ידע (או צריך היה לדעת) על היעדר אישור מתאים. נדמה כי במצב כזה יש לקבוע, מכוח ההיגיון, כי מאחר שממילא לא היה די באישורים כדי להכשיר את העסקה (שכן היא פוגעת בטובת החברה), אין גם צורך לבחון את טיב הידיעה של האדם עימו נעשתה העסקה ביחס לאותם אישורים, שכן לבחינה מעין זו אין משמעות: בין אם האדם ידע או לא ידע על קיומם, ממילא אין בהם די כדי להכשיר את העסקה. 12. כל זאת באשר לסעיפים המצויים בפרק החמישי של החוק. אולם עסקת המכירה במקרה שלפנינו מהווה גם הפרה של חובת אמונים מצידו של בועז יונה, שכיהן בחברה כנושא משרה. בסעיף 254(א) לחוק נקבע: "נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה." במקרה שלפנינו יש לקבוע כאמור כי פעולת המכירה, שנעשתה ללא תמורה, לא היתה לטובתה של החברה. בנוסף, מעורבותו של בועז יונה בפעולת המכירה ברורה ועולה גם מעדותו של המשיב (וזאת גם משנקבע כי בועז יונה לא קיבל ממנו תשלום במזומן). כך למשל העיד המשיב: "סיכמתי עם בועז את תנאי החוזה ... אמרו לי שעם החוזה חתום אקבל את הקבלה. בועז אמר לי. ... בועז אמר לי לך תיקח את הדירה, אני אדאג לך לקבלה." (עמ' 5-3 לפרוטוקול הדיון מיום 16.7.12). לפיכך יש לקבוע כי בועז יונה הפר במסגרת הפעולה הנדונה את חובת האמונים שלו לחברה. סעיף 255 לחוק עוסק בדרכים שבהן יכולה חברה להתגבר על הפרת האמונים של נושא המשרה ולאשר את הפעולות שנעשו תוך הפרת האמונים: "255.  (א)  חברה רשאית לאשר פעולה מהפעולות המנויות בסעיף 254(א) ובלבד שנתקיימו כל התנאים האלה: (1)   נושא המשרה פועל בתום לב והפעולה או אישורה אינן פוגעות בטובת החברה; (2)   נושא המשרה גילה לחברה, זמן סביר לפני המועד לדיון באישור, את מהות ענינו האישי בפעולה, לרבות כל עובדה או מסמך מהותיים. (ב)  אישור החברה לפעולות שאינן פעולות מהותיות יינתן לפי הוראות הפרק החמישי לענין אישור עסקאות, ואישור החברה לפעולות מהותיות יינתן לפי הוראות הפרק החמישי לענין אישור עסקאות חריגות; הוראות הפרק החמישי לגבי תוקפן של עסקאות, יחולו, בשינויים המחויבים, לגבי תוקפן של פעולות". ניתן לראות כי הסעיף קובע שלושה תנאים מצטברים, שאף אחד מהם לא התקיים במקרה שלפנינו: ראשית, הפעולה פגעה כאמור בטובת החברה (ובנוסף, נושא המשרה לא פעל בתום לב). שנית, אין ראיות כי נושא המשרה גילה לחברה בזמן המתאים את מהות עניינו האישי בפעולה, ושלישית, לא ניתנו אישורים מתאימים, כאמור לעיל. לפיכך יש לקבוע כי מדובר בפעולה שנעשתה תוך הפרת אמונים של נושא המשרה, שלא אושרה על ידי החברה. סעיף 256(ג) לחוק, הוא סעיף התרופות (המקביל לסעיף 281 בפרק החמישי), החל במקרה של הפרת אמונים. סעיף זה קובע: "256(ג). חברה רשאית לבטל פעולה שעשה נושא משרה בשם החברה כלפי אדם אחר או לתבוע מאותו אדם את הפיצויים המגיעים לה מנושא המשרה, אף בלא ביטול הפעולה, אם אותו אדם ידע על הפרת חובת האמונים של נושא המשרה, וידע או היה עליו לדעת על העדר אישור לפעולה" במקרה שלפנינו, ברי כי משעה שנקבע שהמשיבים לא שילמו את התמורה עבור הדירה, הרי שהם גם ידעו (בפועל) כי מדובר בהפרת חובת אמונים מצידו של בועז יונה, נושא המשרה, אשר העביר להם רכוש של החברה בלא ששילמו עבורו. המשיב העיד כאמור על מעורבותו של בועז יונה בעסקה (ומכאן שידע עליה). כמו כן יש לקבוע כי המשיב ידע, או צריך היה לדעת, כי לפעולה זו לא ניתן אישור על ידי הגורמים המוסמכים בחברה (מאחר שהיא נוגדת בבירור את טובת החברה ומהווה הפרת אמונים). יתרה מכך, גם אם נניח כי לפעולה היה ניתן אישור, הרי שלא היה בו די כדי להכשיר את הפעולה (לעניין זה ראו, בהקשר של סעיף 256(ג) לחוק, פר"ק (מחוזי ב"ש) 46519-02-10  לידן קמעונאות לישראל בע"מ נ' חברת נייקי ישראל בע"מ, בקשה 8 (25.3.12), פיסקה 14), ולפיכך יש לקבוע (כאמור לעיל) כי לשאלת ידיעתם של המשיבים על האישור לא היתה ממילא נפקות לצורך התקיימות תנאי הסעיף. לאור האמור יש לקבוע כי החברה רשאית לבטל את הפעולה, באמצעות ההודעה שהגישה במסגרת בקשה זו. 13. נוכח מסקנות אלו יש מקום לקבל את הבקשה ולהורות כי הסכם המכירה בטל, כי הזכויות בדירה מוקנות למנהל שרשאי לממשן, וכי על המשיבים למסור לו את החזקה הבלעדית בדירה כשהיא פנויה מכל זכות צד ג' ומכל מחזיק. יחד עם זאת הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה אין מקום לקבל את הסעד הנוסף שנדרש בבקשה, בדבר השבה של מלוא דמי השכירות שקיבלו המשיבים, החל מהמועד בו קיבלו את החזקה בדירה. כזכור, סעיף 280 לחוק, הקובע ביטול מדעיקרא, אינו חל בענייננו (ואף המנהל לא טען לתחולתו), ומכאן שביטול ההסכם שלפנינו נעשה רק עם מתן הודעת הביטול מטעם המנהל (וזאת במסגרת הבקשה שהגיש). יש להורות איפוא על העברת דמי השכירות שקיבלו המשיבים עבור הדירה, רק החל ממועד הגשת הבקשה (23.4.12) ועד התשלום בפועל, וזאת בסכום של 3,000 ₪ לחודש, הוא סכום דמי השכירות שמקבלים כעת המשיבים (ראו פרוטוקול הדיון מיום 16.7.12, עמ' 5 ו-6, וכן הסכם השכירות שהוגש וסומן כנספח א/2). מסקנתי זו מבוססת גם על שיקול הדעת הרחב המסור לבית המשפט לפירוק, ועל מכלול נסיבות המקרה שלפנינו, ובכללן היקף הראיות שהובאו בתיק ומידת חוזקן, כמו גם המועד המאוחר יחסית שבו הוגשה הבקשה על ידי המנהל. 14. לפני סיום יש לדחות את טענת המשיבים בדבר קיזוז הסכומים שקבוצת חפציבה חייבת להם, עבור פיצויים וזכויות סוציאליות המגיעים לכאורה למשיב כעובד לשעבר בקבוצת חפציבה. חובם של המשיבים לחפציבה מקורו בדמי השכירות שקיבלו עבור הדירה, שאת תמורתה לא שילמו, ואילו חובה הנטען של חפציבה למשיב נובע מהיותו של המשיב עובד לשעבר בקבוצה. על מנת שניתן יהיה להפעיל את הסדר הקיזוז במקרה של חברה בפירוק, נדרש להתקיים קשר ענייני הדוק בין החובות ההדדיים שקיזוזם מתבקש, וזאת בהתאם לסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980. החובות "אמורים להיות משולבים ביניהם במידה זו או אחרת, עד שההפרדה ביניהם תיראה ותישמע מלאכותית ובלתי סבירה" (ע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ נ' אגרא - אבן יהודה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ''ד מט(2) 133 (1995), עמ' 144). במקרה שלפנינו, ברי כי אין קשר ענייני בין החובות, שכן חובם של המשיבים (עבור שכר הדירה) נובע מהעובדה כי הדירה ניתנה להם בלא ששילמו עבורה, ודבר זה נעשה, ככל הנראה, כתוצאה מכך שהמשיב הינו קרוב משפחה של בועז יונה (בהקשר זה ניתן להפנות פעם נוספת לעדותו של מר טננבאום, שהעיד כי הפרקטיקה שהיתה נהוגה ביחס לדירות של בני משפחת יונה, היתה מתן דירות בחינם, בדרך של אי תשלום בפועל וחיוב כרטיס החו"ז של מרדכי יונה חלף התשלום (פרוטוקול הדיון בבקשה 35, עמ' 4 שורה 10)), ועל כל פנים לא כתוצאה מכך שהמשיב עבד בחברה. לפיכך מדובר בחובות שאינם קשורים זה לזה, ועל כן לא מתקיים התנאי הנדרש בסעיף 74 לפקודה לצורך ביצוע הקיזוז. 15. לאור כל האמור יש לקבל את הבקשה באופן חלקי, ולהורות כי הסכם הרכישה בקשר לדירה בטל, וכי הזכויות בדירה מוקנות למפרק ולמנהל אשר רשאים לממשן. על המשיבים למסור למנהל את החזקה בדירה עד ליום 31.3.13, כשהיא פנויה מכל זכות צד ג' ומכל מחזיק, וכן להשיב לו את דמי השכירות שקיבלו (בסכום של 3,000 ₪ לחודש), החל מיום 23.4.12 ועד למועד מסירת הדירה בפועל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום קבלת שכר הדירה ועד ליום התשלום בפועל. המשיבים יישאו בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. חוזהבנק מלווהביטול חוזה