מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא דחיית בקשה למתן פסיקתא: כללי 1. בפניי בקשה למתן פסיקתה שהוגשה על-ידי הנתבעים והתובעים שכנגד, ביום 3.6.12, שעניינה פסק דין שניתן ביום 16.10.06, ואשר זו לשונה: "התובעת תשלם לנתבעים, ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ; א. ארנסון בע"מ; יוסי ריכטר; שוק קניון אגריפס ניהול ואחזקה בע"מ, סך של 821,757 ₪ (הסכום כולל מע"מ). סכום זה ישא ריבית והצמדה החל מיום מתן הפסיקתא ועד לתשלום בפועל". 2. מתן פסיקתא נעשית בדרך שגרה, מעשים שבכל יום, כאשר היא מוגשת על ידי הצדדים עצמם, בהסכמה, וחותם עליה שופט או רשם, כאמור בתקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - "תקנות סד"א"), והיא ערוכה על פי טופס 16 של התוספת הראשונה לתקנות האמורות. 3. ברם, בעניין שבפנינו, התעוררה מחלוקת קוטבית בין הצדדים, כאשר תחילה ניסו הם להגיע להסדר, ובהעדר הסכמה, העלו טענותיהם המפורטות בכתב. עתה, עליי להכריע בעניין. 4. כדי להבין את המחלוקת, אין מנוס מלתאר, בתמצית, את ההליכים שהיו עד כה בבית משפט זה ובבית משפט העליון, ולאחר מכן, יוצגו עמדות שני הצדדים. בפרק הדיון, אתייחס לטענות - ואכריע בהן. הדיון והפסיקה בבית המשפט המחוזי 5. בשנת 2001 הגישה התובעת תביעה נגד הנתבעים, שתמציתה המשפטית הוגדרה בפתח בפסק הדין, שניתן על ידי ביום כד תשרי תשס"ז (16.10.06) (להלן - "פסק הדין"), כדלקמן: "אדם רכש נכס. בחוזה הרכישה נקבע מועד לקבלת הנכס. ניתנה ארכה לקבלן, ואולם הנכס לא נמסר בתוך מועדים אלה. בהמשך, טוען הקונה כי הנכס אינו ראוי, בשל ליקויי בנייה שבו, ושולח אזהרה לפני ביטול, ולאחריה הודעת ביטול בגין ליקויים אלה. לאחר שתוקנו הליקויים, והחוזה שב לסדרו, מגלה הרוכש כי ייעודו של הנכס כלל אינו מתאים למטרות אותן הוא מייעד לו. בשלב זה, הוא מבקש שוב לבטל את החוזה, ואף מגיש תביעה משפטית בעניין. זו היא, בקליפת אגוז, תמצית הליך זה". 6. בפסק הדין, מנותחות העובדות הקונקרטיות של הנתונים שהוצגו לעיל בפיסקה הקודמת, ונערך ניתוח משפטי ביחס לעובדות הללו, כאשר המסקנות של פסק הדין מתייחסות לנכסים אותם רכשה התובעת מן הנתבעים, שהם: מחסנים וחנות. 7. אין כאן המקום, כמובן, לחזור על כל האמור בפסק הדין, אלא רק לראות כיצד יש לנסח פסיקתה לפסק הדין הנ"ל, ולבדוק אם הפסיקתה המוצעת על ידי התובעים שכנגד (כאמור בפיסקה 1 לעיל), מתאימה לפסק הדין. 8. בפיסקאות 44-45 לפסק הדין, מניתי את הנושאים שבהם עליי להכריע. לאחר הניתוח של סוגיית ביטול החוזה, הגעתי למסקנה, בפיסקה 98 של פסק הדין, כדלקמן: "הנובע מן האמור הוא שלא מצאתי עילה המתירה לתובעת לבטל את החוזה. משמעות הדבר היא כי החוזה עודנו שריר וקיים". כמו כן, לא מצאתי עילה שתצדיק ביטול חוזה על-ידי בית המשפט (פיסקה 99). לכן, כתבתי (פיסקה 101): "התביעה הראשית נדחית, ונותרה רק שאלת הסעדים הספציפיים הקמים לתובעת מכוח איחור במסירה ופגמים בממכר, ועל כך נדון להלן לאחר בחינת התביעה שכנגד". 9. בעניין התביעה שכנגד, קבעתי כי היו הליכי פשרה ומשא ומתן בין הצדדים, שלא השתכללו לכלל חוזה מחייב, ולכן, התביעה שכנגד - נדחתה (פיסקאות 102-105). 10. התביעה שכנגד לעניין דמי ניהול נדחתה אף היא, שכן בניית החנות לא הושלמה עד יום מתן פסק הדין, ולכן, אין התובעים שכנגד זכאים לפיצוי בשל התנהגותם זו (פיסקאות 106-107). 11. לאחר שקבעתי כי התוצאה היא ששתי התביעות נדחות, וכי ההסכם הופר וההפרות אומצו על-ידי שני הצדדים, אמרתי כי יש מקום למתן פיצויים חלקיים וכמעט סימליים (פיסקה 108). 12. וזה נוסח הפרק האחרון של פסק הדין, שכותרתו "הסעדים האופרטיביים": "111. הנתבעים ישלימו את בניית החנות, על ידי כך שידאגו לה גם לדלת סגורה, וזאת תוך 60 יום מעת מתן פסק דין זה. עם השלמת הבנייה, ומשעה שדחיתי את כל הטענות האחרות לגבי מצב הממכר, תקבל התובעת את החזקה בנכס. במועד זה תהא התובעת חייבת בתשלום יתרת התמורה לנתבעים, על פי תנאי החוזה (התמורה בעבור הנכס, ללא חובות דמי ניהול ופיגורים, כאשר הסכומים נושאים הפרשי הצמדה למדד יוקר המחיה, אך ללא ריבית). ממועד זה ואילך, תישא התובעת בתשלום דמי הניהול. 112. מועדים אלה יוכלו הצדדים להאריכם או לקצרם בהסכמה בלבד, וזאת במסמך בכתב שייחתם על ידי שני הצדדים או באי כוחם יחדיו. 113. אם לא תושלם הבנייה או לא יועבר התשלום עד המועדים שנקבעו כאן, בלא שתושג הסכמה על הארכה, כאמור, תקום לצדדים עילת תביעה חדשה, וזאת במנותק מסוגיות ההפרות השונות שנדונו בפסק דין זה. 114. הנתבעים ישלמו, בגין הפרותיהם הלא יסודיות, אשר קבעתי כי אכן אירעו, פיצוי כולל בסך 50,000 ₪ לתובעת. מאחר והצדדים לא הביאו ראיות מדויקות על המשמעות הכספית של כל הפרה והפרה, ראיתי לנכון לפסוק סכום גלובלי זה על דרך האומדנא, דהיינו: 'שודא דדיינא'. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק דין זה ואילך. ניתן לקזז סכום זה, כולו או מקצתו, כנגד חוב התובעת לנתבעת בגין תשלום יתרת התמורה (הנזכרת בפיסקה 111), וזאת בדרך של הודעה מתאימה בכתב. 115. לאור התוצאה, כל צד ישא בהוצאות המשפט שלו, ובשכר טרחת עורך דינו". פסק הדין של בית המשפט העליון 13. שני הצדדים לא היו מרוצים מפסק דיני, והגישו ערעור לבית המשפט העליון, בשנת 2007, שהוכרע לפני כשנתיים ביום כב אדר ב' תשע"א (28.3.11) - ע"א 2286/07 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' ד' ר' (להלן - "פסק הדין של בית המשפט העליון"). 14. פסק הדין המרכזי, שניתן על ידי השופטת אסתר חיות, מנתח מבחינה משפטית סוגיות חשובות בתחום דיני החוזים, במיוחד סוגיית ההטעיה. המסקנה, לענייננו, היא זו (פיסקה 23 לפסק הדין של בית המשפט העליון): "מכל הטעמים המפורטים לעיל אציע לחבריי לדחות את ערעור ר' וכן אציע לדחות את ערעור המוכרים, למעט בסוגיה אחת הנוגעת לפסיקת הפיצוי בסך 50,000 ש"ח לטובת ר'. בעניין זה אציע לקבל את ערעור המוכרים ולבטל את פסיקת הפיצוי. לבסוף אציע לחבריי שלא לעשות צו להוצאות בערעורים נוכח תוצאתם". 15. השופט יצחק עמית הסכים. השופט חנן מלצר הצטרף לפסק דינה של השופטת חיות והוסיף שתי הערות בתחום דיני החוזים (נושאים שאינם רלבנטיים לעניין החלטה זו). לענייננו, הוא מזכיר כי מאחר והתביעה הוגשה מצד הקונה למתן פסק דין הצהרתי, ייתכן ואין צורך בהגשת בקשה לפיצול סעדים. אולם, מכל מקום, הוא מוסיף "למען הסר ספק - ראוי לאשר פיצול כזה בדיעבד". הוא אף מביא אסמכתאות לכך. הבקשה של התובעים שכנגד ונימוקיה 16. נוסח הפסיקתה המבוקשת הובא לעיל בפיסקה 1. 17. ההסבר לעצם הגשת הפסיקתה וכיצד הגיעו באי-כוח הנתבעים והתובעים שכנגד לסכומים האמורים בפסיקתה, מוסבר בבקשה שהוגשה על ידי עו"ד הדס פורת-רואש, הנתמכת בתצהירו של מנכ"ל שוק קניון (נתבעת 4), מר רועי סהר, בדרך אותה אציג להלן. 18. רכיב ראשון הוא "חוב התמורה". על-פי התצהיר ודפי חשבון (נספח 2 לבקשה) חוב התובעת בגין המחסנים (חוב של מחסן אחד בקיזוז יתרת זכות של מחסנים אחרים) הוא 11,844 ₪. החוב בגין החנות הוא 60,850 ₪. לסכומים הללו התווספו הפרשי הצמדה וריבית ממועד המסירה (המחסנים מיום 15.11.98, והחנות מיום 16.10.06). לכן, חוב התמורה הכולל בגין החנות והמחסנים הוא 177,829 ₪ (על-פי לוח תחשיב המצורף כנספח 3 לבקשה). 19. רכיב שני הוא "דמי הניהול". על-פי הנטען בתצהיר ובבקשה, המפתח שנקבע בהסכם הניהול שבין הצדדים, מחייב את התובעת והנתבעת שכנגד בדמי ניהול לתובעים שכנגד, בסכומים אלה: 21.27 ₪ למ"ר מחסנים, ו- 48.91 ₪ למ"ר חנות. דמי הניהול חושבו רק ביחס לתקופות בהן הנכסים לא הושכרו. גם כאן צורף דף תחשיב (נספח 4), ממנו עולה כי דמי הניהול בתוספת הצמדה וריבית אותם חייבת הנתבעת שכנגד לתובעים שכנגד, הוא סך של 805,285 ₪. 20. יסוד שלישי הוא "דמי השכירות". בתצהיר ובבקשה מובאת טבלה מסכמת של פרטי שכירויות של הנכסים לאורך השנים, ללא שערוך, תוך ציון מועד התחלה וסיום וגובה דמי השכירות של כל יחידה ויחידה. מועדי ההתחלה של השוכרים, מפורטים בטבלה, כל אחד בזמנו, כאשר חלקם משנת 2008, חלקם משנת 2009, חלקם משנת 2010 וחלקם משנת 2011. בהמשך נאמר, כי המועד הקבוע לשערוך היה על בסיס יום תחילת השכירות של כל נכס, ואף שאינו מדויק, הוא נוטה לטובת הנתבעת שכנגד, ואף מפשט ומקל על תחשיב הסכומים. דמי השכירות, בתוספת הפרשי הצמדה עד ליום הגשת התצהיר (31.5.12), הינו סך של 161,357 ₪. 21. בסיום התצהיר נאמר, כי על פי עצה משפטית שקיבל המנהל מר סהר, דמי השכירות הנ"ל שייכים לנתבעת שכנגד, בהיותה הבעלים של הנכס, ולכן הם הופחתו מדמי הניהול. בשל כך יתרת הסכום לחיוב של דמי הניהול, הוא סך של 643,928 ₪. 22. לאור זאת, הסכומים אותם חייבת הנתבעת שכנגד לתובעים שכנגד כוללים שני חיובים: חוב התמורה בסך 177,829 ₪ (פיסקה 18 לעיל), ויתרת חיוב דמי הניהול (בניכוי דמי השכירות), בסך 643,928 ₪ (פיסקה 21 לעיל), דהיינו, יחדיו, סכום המופיע בפסיקתה, שהוא סך של 821,757 ₪. עמדת הנתבעת שכנגד 23. לאחר שהצדדים ביקשו פסקי זמן שונים כדי לנסות להידבר ביניהם, ונעניתי לבקשתם (ראה החלטותיי מיום 11.6.12, 25.6.12, 11.7.12), הוגשה, לבסוף, תגובת המשיבה (התובעת והנתבעת שכנגד), ביום 29.7.12. 24. במבוא לתגובה מתייחס עו"ד בנימין טמיר לבקשה במילים אלה: "מדובר בבקשת סרק מתחכמת, המוגשת בחוסר תום לב והמגלמת בתוכה ניסיון פסול של המבקשים להשתמש שלא כדין בהליכי בית המשפט ולנצלם לרעה" (סעיף 1.1 לתגובה). 25. גם לגבי מועד הגשת הבקשה, מתרעם ב"כ הנתבעת שכנגד, תוך שהוא מזכיר כי הבקשה הוגשה חמש שנים ותשעה חודשים לאחר פסק הדין של בית משפט זה, ושנה וחמישה חודשים לאחר פסק הדין של בית המשפט העליון. 26. לטענת המשיבה (הנתבעת שכנגד), ניתוח פיסקה 111 לפסק הדין (הובא לעיל וצוטט במלואו בפיסקה 12 לעיל) מעלה כי חובת תשלום דמי הניהול חלה לאחר מסירת הנכס, אך דבר זה טרם בוצע, לטענת הנתבעת שכנגד; ואף אם בוצע הדבר, אין הוא מזכה את התובעים שכנגד בסכום כספי, אלא, לכל היותר, בתביעה חדשה על פי פיסקה 113 לפסק הדין. 27. יתרה מזו, קביעת דמי התמורה שלא הושלמה, ביחס למחסנים מיום 15.11.98 (ראה הבקשה כפי שתומצתה לעיל בפיסקה 18), סותר לחלוטין את פיסקה 106 לפסק הדין של בית משפט זה. 28. חישוב דמי הניהול ביחס לחנות, מיום 16.10.06, אף הוא מועד שלא נקבע בפסק הדין. 29. לא זו אף זו, כל שיטת החישוב של דמי הניהול והפחתת דמי השכירות שהתקבלו משוכרים שונים במהלך השנים, הוא נושא שאיננו מופיע בפסק הדין. 30. גם לעניין ההיבט המשפטי נורמטיבי של הפסיקתה, מכוח תקנה 198 לתקנות סד"א הנ"ל, טוען עו"ד טמיר כי אין בסיס לפסיקתה עצמאית, אלא עליה להתבסס על החלטה שיפוטית וטפלה לה, ואין היא יכולה להוות אמצעי לשינוי או לתוספת על פסק הדין (סעיף 5 לתגובה). 31. בסיכום, מבקש ב"כ הנתבעת שכנגד כי בית המשפט ידחה את הבקשה וישית על המבקשים (התובעים שכנגד) הוצאות משמעותיות, בשל הדרך שבה נקטו; במקום להגיש תביעה ולשלם אגרה, הם מנסים לפנות לבית משפט שסיים מלאכתו לפני חמש וחצי שנים, בבקשות המתייחסות לנתונים חדשים. תגובת התובעים שכנגד 32. לטענת עו"ד הדס פורת-רואש, ב"כ המבקשים, מי שנוהג בחוסר תום לב הינם המשיבה ונציגיה, אשר מסרבים לשלם את התמורה ולהחזיק בנכסים (סעיף 2 לתשובה). 33. לדברי ב"כ המבקשים, אין אפשרות לדון פעם נוספת בפלוגתאות שהוכרעו, כפי שרוצה המשיבה, שכן הדבר מנוגד לעקרון סופיות הדיון. 34. אומנם, פסק הדין אינו נוקט בסכומים מפורשים, ולכן הוגשה הפסיקתה הנ"ל, כדי לאפשר למבקשים לפעול לאכיפת פסק הדין במסגרת ההוצאה לפועל (סעיף 19 לתשובה). 35. גם לעניין מועד מסירת המחסנים, חולקת ב"כ המבקשים על טענות הנתבעת שכנגד. 36. בסיום, מדגישה ב"כ המבקשים כי "הבקשה אינה כוללת עובדות חדשות אלא נסמכת על התאריכים הקבועים בפסק הדין ועל העובדות המפורטות בפסק הדין" (סעיף 29 לתשובה). דיון 37. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נראית לי עמדת הנתבעת שכנגד, על פני בקשת המבקשים, התובעים שכנגד. 38. הבאתי באופן מלא (ראה לעיל בפיסקה 12) את סיום פסק דיני (פיסקאות 111-115), ולעומתו את נוסח הפסיקתה (שהובא בפיסקה 1 של החלטתי זו). 39. כבר התחושה הראשונה של הפער בין שני המסמכים, מעוררת אי נוחות. 40. לא זו אף זו, כאשר בית משפט קובע הוראות ביחס לדברים שיבוצעו בעתיד, כמו התקנת הדלת הסגורה תוך 60 יום, השלמת הבנייה, וקבלת החזקה בנכס (פיסקה 111 רישא לפסק הדין; הובאה לעיל בפיסקה 12), והצד שכנגד חולק על כך שבוצעו הדברים הללו, לא יעלה על הדעת כי בית המשפט - בלי לשמוע ראיות - יקבע כי חיוב מסירת התמורה ותחילת תשלום דמי הניהול, יתחילו במועד עליו מודיע אחד הצדדים, באופן חד צדדי, כאשר הצד שכנגד חולק על כך. 41. צפיתי אפשרות של שינוי מועדים, ולכן, בפיסקה 112 של פסק דיני (צוטט לעיל בפיסקה 12) קבעתי מנגנון של שינוי המועדים, בכתב בלבד. אם אכן כך היה הדבר, היו התובעים שכנגד רשאים לפתוח תיק הוצל"פ ביחס ליתרת התמורה ולהתחלת תשלום דמי הניהול, אם היה מסמך בכתב המעיד על מסירת החזקה והשלמת הבנייה. 42. אולם, מאחר והצדדים לא פעלו על פי פיסקה 112 לפסק הדין, יש ללכת על פי האמור בפיסקה 113 לפסק הדין, המתווה את הדרך הבאה: "אם לא תושלם הבניה או לא יועבר התשלום עד המועדים שנקבעו כאן [בפיסקה 111] בלא שתושג הסכמה על הארכה, כאמור [בפיסקה 112], תקום לצדדים עילת תביעה חדשה, וזאת במנותק מסוגיית ההפרות השונות שנידונו בפסק דין זה". 43. עילת תביעה זו, אושרה גם על ידי בית המשפט העליון, במסגרת "פיצול סעדים", כפי שהסביר השופט חנן מלצר (ראה פיסקה 15 לעיל). 44. לפיכך, לא ניתן להכין פסיקתה המתייחסת ליתרת החובה של התמורה, ולדרך החישוב של הריבית והצמדה לגביה (תוך פיצול מועדים בין המחסנים לבין החנות), בהעדר ראיה על מועד המסירה שלהם. 45. יתרה מזו, כל חישוב דמי הניהול מבוסס על הנחה של התחלת חיוב, שטרם הוכחה, שכן בפיסקה 111 סיפא לפסק הדין נאמר כי רק לאחר מסירת החזקה תישא התובעת (הנתבעת שכנגד) בתשלום דמי הניהול. מאחר ומועד ההתחלה שנוי במחלוקת, לא ניתן לקבוע זאת בפסיקתה. 46. "הגדילה לעשות" ב"כ התובעים שכנגד, בכך שקבעה דרך של קיזוז בין דמי השכירות לבין דמי הניהול. בעיקרון, צודקת ב"כ התובעים בכך שהתובעים שכנגד זכאים רק להפרש שבין דמי הניהול לבין דמי השכירות, שגבו משוכרים בגין נכס השייך לנתבעת שכנגד. אולם, נושאים אלה, מטבע הדברים לא היו יכולים להיכלל בפסק הדין, לא על דרך העיקרון (שכן לא הובאו, במהלך המשפט בפניי, כל ראיות שהמחסנים והחנות הושכרו על ידי התובעים שכנגד למאן דהוא), ולא כל שכן על דרך החשבון הפרטני, שעליו מבוססת הבקשה, שכן מדובר על שנות שכירות (משנת 2008 ואילך) שכולן היו לאחר פסק דיני משנת 2006. 47. היעלה על הדעת כי בית המשפט יוציא פסיקתה בשנת 2013, על פסק דין שניתן בשנת 2006, ואשר כל הסכומים שבו מובססים על נתונים של עובדות שמעצם הגדרתן היו לאחר מתן פסק הדין?! 48. עצם הצעת הפסיקתה האמורה על ידי המבקשים מהווה פגיעה אנושה בעקרון מעשה בית דין וסיום ההליכים. 49. גם לשיטת התובעים שכנגד, מדובר בחוב כספי שנמצא בסמכות בית משפט השלום, ואין להסדירו אגב פסיקתה של בית משפט מחוזי, בהליך של פסק דין הצהרתי על ביטולו של חוזה. 50. כל זאת נכון, במיוחד, כאשר בית המשפט העליון מבהיר כי שמורה לצדדים זכות התביעה מכוח פיצול הסעדים. 51. ברצוני להבהיר, כי אם וכאשר יתנהל הליך של התחשבנות כספית בין הצדדים - בהליך משפטי מסודר בבית משפט השלום - יהיו התובעים שכנגד צודקים בעצם הרעיון של קיזוז שכר דירה שקיבלו מאת השוכרים. ברם, אינני בטוח, כלל ועיקר, אם הקיזוז צריך להתייחס, מבחינה משפטית, לדמי השכירות שהתקבלו בפועל (כפי שנכלל הדבר בחישוב שערכו התובעים שכנגד; ראה פיסקה 20 לעיל), או שמא יש לקזז את דמי השכירות הראויים, אשר יכול ויהיו גבוהים יותר. לא שמעתי בעניין זה טענות, והנושא אינו בסמכותי. חזקה על בית משפט השלום, בהליך המתאים, כי ייתן דעתו לעניין זה, ולאחר שמיעת הצדדים וטיעוניהם המשפטיים, יפסוק בעניין. היבטים נורמטיביים 52. מסקנותי דלעיל, כך נראה לי, מובנות לכל מי שעוסק בהליכים אזרחיים, כלחם חוקו. 53. מכאן, כי גם ללא אסמכתאות, ניצבת החלטה זו על כנה. 54. מאחר וב"כ הצדדים, ובמיוחד ב"כ הנתבעת שכנגד, הביאו אסמכתאות (ראה סעיף 5 לתגובת עו"ד טמיר, ב"כ המשיבה), ראיתי לנכון להוסיף לאסמכתאות הללו עוד שני פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות. 55. וכך פרש השופט אליקים רובינשטיין את תקנה 198 לתקנות סד"א שהוזכרה לעיל בפיסקה 2, בהחלטה שנתן (רע"א 9643/09 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' א.ד.י. ערכות סטריאו והזעקות לרכב בע"מ (23.12.09), פיסקה ח): "כעולה מן התקנה, הפסיקתה היא ביסודה מכשיר אופרטיבי מעשי לנוחות מימושו של פסק הדין, ולא בכדי צורף לתקנות סדר הדין האזרחי טופס 16, בגדרי תקנה 198, המתווה דפוס אפשרי לכתיבתה של פסיקתה. כפי שמציין המחבר זוסמן (סדר הדין האזרחי, מה' 7 בעריכת ש' לוין, 1995 סעיף 422 בעמ' 523) 'אם חתם השופט בעצמו על הפסיקתה, יכול הוא לשמש לפירוש פסק הדין שהיה סתום' (מובא גם בפי הרשמת (כתארה אז) אפעל-גבאי בבש"א 7132/94 בנק המזרחי נ' תעשיות פרי עפולה, פ"ד מט(1) 532, 537)); עוד נאמר מפיה (ע"א 5671/91 שאבי נ' לוי (לא פורסם)), כי 'במקרים מסוימים עשויה הפסיקתה לשמש בדיעבד לפרשנות'; ראו גם ע"א 1050/01 גבעת כח נ' עו"ד זרח רוזנבלום (לא פורסם)) מפי הרשם (כתארו אז) שחם; עוד ראו: גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 10, תשס"ט-2009, 340; ד"ר א' וינוגרד, תקנות סדרי הדין, א' (2002), 302, שלשיטתו פסיקתה הניתנת על-ידי שופט שישב בדין, דינה עשוי להיות 'כדין החלטה המתקנת את פסק הדין או מבהירה אותו'. ברי, עם זאת, כי ככלל אין תפקידה של פסיקתה להיות אלא שיקוף של פסק הדין, לא 'מקצה שיפורים' לו; שאם נאמר אחרת, לא יחדלו דיונים מקרב הארץ, וכבר אמר רש"י על הדיבור 'טרחכם' בפסוק 'איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם' (דברים א', י"ב) 'מלמד שהיו ישראל טרחנין; היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין'. ברי מקל וחומר, כי פסיקתה אינה יכולה לשקף פסק דין ששונה ואיננו עוד כשהיה בראשונה. פסיקתה היא 'שורתו התחתונה' של פסק הדין, ואינה יכולה להיות אלא כזאת - ולא אחרת. 56. ולפני חודשים ספורים, הובהרו הדברים וחודדו בהחלטת השופט צבי זילברטל (רע"א 3417/12 יובל תמיר נ' נובה ארנה בע"מ (בפירוק) (28.10.12), פיסקה 6; ההדגשות במקור): "תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) מסמיכה את בית המשפט לערוך פסיקתה 'על סמך החלטה שניתנה'. לצד פרטים טכניים שונים הפסיקתה תכיל את 'הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון'. הפסיקתה היא תמצית ההחלטה שניתנה, עליה לשקף את תוצאתה האופרטיבית של ההחלטה או פסק הדין, ללא הנימוקים שעמדו בבסיסם, וכל זאת במדויק - ללא שינוי, גריעה או תוספת (ראו: רע"א 426/09 סלאח נ' חברת אזהר, חברה לפיתוח נכסים, פסקה 14 ( 20.7.2009); רע"א 3488/08 שנרך נ' פלס ( 26.6.2008); רע"א 3110/04 דוד נ' מלצר, פסקה 4 ( 31.5.2005); יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי 523 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן). לפסיקתה אין כל קיום עצמאי, שכן 'הפסיקתא איננה חי הנושא את עצמו, אלא היא סמוכה להחלטה או פסק דין שניתנו, והיא נערכת על פיהם' (ע"א 6449/97 טמשה נ' עדן ( 5.2.1998)). אכן, ישנם מקרים חריגים בהם הפסיקתה עשויה לחרוג מגדר היותה כלי המשקף אך את תוצאתו האופרטיבית של פסק הדין, ולשמש אף אמצעי להבהרתו ופירושו (רע"א 9643/09 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' א.ד.י. מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ, פסקה ח' ( 23.12.2009)). זאת, כאשר פסק הדין סתום או עמום ולשם מימושו הנכון נדרשת אותה פעולה פרשנית או מבהירה, הנעשית במסגרת הפסיקתה, על ידי השופט שישב בדין (זוסמן, בעמ' 523; (ע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף, פסקה 9 ( 10.8.2010)). אולם, גם אז אין הפסיקתה שבה ופותחת את ההליך או מהווה לו מקצה שיפורים (רע"א 9643/09 הנ"ל)". 57. ההלכה, אפוא, ברורה. הבקשה שבפניי חורגת ת"ק על ת"ק פרסה מהמתחם המצומצם של תקנה 198 לתקנות סד"א, ועל כן, החלטתי, לדחות את הבקשה. סיום 58. לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי הבקשה חסרת בסיס, ויש לדחותה לאלתר. 59. לפיכך, צודק ב"כ התובעת שכנגד כי יש לזכותו בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. הוא לא נקב סכומים, ואף לא מסר נתונים על ההסכם בינו לבין מרשתו (לעניין זה ראה את "הודעת נוהל בדבר קביעת שכר-טרחת עורך-דין", שהוצעה על ידי נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק ביום יב בשבט תשנ"ח (6.2.98), ופורסמה בפ"ד נא(1), עמ' 1). לכן, על בסיס הערכה כללית, של היקף הנושא, אני מחייב את התובעים שכנגד, כולם יחד וכל אחד לחוד, לשלם לנתבעת שכנגד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 10,000 ₪. פסיקתא