##הימנעות מהפללה עצמית:## סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), מסמיך קְצין-משטרה, ובהתאם גם מפקח מוסמך לדבר, "לחקור בעל-פה כל אדם המכיר, לפי הסברה, את עובדותיה ונסיבותיה של כל עבירה...". הוא מתיר עוד "לרשום בכתב כל הודעה, שמוסרה אדם הנחקר כך". זוהי, אפוא, האכסניה לסמכותו של מפקח בעניני תכנון ובנייה לחקור חשודים, יהא זה בנכס המקרקעין נושא-החשד ויהא זה במקום אחר לפי הדין. ברם, בהמשכה של הפקודה הושתו הגבלות על שימוש בסמכות זו. המרכזית שבהן קבועה בסעיף 2(2), וזו לשונו: אדם, הנחקר כך, יהיה חייב להשיב נכונה על כל השאלות, שיציג לו בשעת החקירה אותו [מפקח מוסמך] חוץ משאלות שהתשובות עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכנת אשמה פלילית. הוראה זו מעגנת בחקיקה את חירותו של אדם שלא להשיב לשאלות, ותשובתו להן עלולה להפלילו. זוהי, בכינוי נפוץ, "זכות השתיקה" של חשוד. לאמתו של דבר, הכוונה היא לחופש ממתן תשובה בחקירה, שכנגדו ניטלת מן הרשות החוקרת סמכותה לחייב את הנחקר להשיב לשאלותיה אלו. פן משלים לחופש זה, חירותו של חשוד להימנע ממסירתן של ראיות מפלילות, קבוע בסעיף 47 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. ##סירוב לשתף פעולה בחקירה משטרתית:## "הלכה פסוקה היא כי סירוב לשתף פעולה בחקירה, כאשר מדובר בהליך בדיקה שבכוחו לתרום להוכחת חפותו של חשוד - אינו חוסה בצילו של החיסיון מפני הפללה עצמית ... אף שאותה בדיקה עשויה להוליד תוצאה שתעמוד לחובת החשוד. על כן יש בו משום גילוי של התנהגות מפלילה, המבטאת תחושה של אשם, ובתור שכזה הינו בעל כוח ראייתי עצמאי, כראיה נסיבתית, לחובתו של המסרב" (ההדגשה הוספה). (ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל פ"ד מג(3) 441, 453 (השופט קדמי); ראו גם ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד פ"ד נו(5) 221, 230 (השופט גרוניס); קדמי, חלק ראשון, בעמ' 271; קדמי, חלק שני, בעמ' 1136). "חוקרי המשטרה רשאים, ולעתים אף חייבים, להשתמש בתחבולות; אך על האמצעים שהם נוקטים להיות סבירים. מה גדרה של סבירות זו? דומה שאת גבול ההיתר תוחמים שני סייגים עיקריים: האחד, שאין להשתמש בתחבולה המפרה את זכות החשוד להימנע מהפללה עצמית; והשני, שאין לנקוט אמצעי חקירה שהשימוש בהם פוגע בשורת עשיית הצדק" (ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(5) 221, 291 (השופט - כתארו אז - מצא)). ##זכות השתיקה:## "זכות השתיקה", כתב כבוד השופט אליהו מצא בבית-המשפט העליון, "הינה הביטוי המובהק ביותר לחיסיון מפני הפללה עצמית. בצורתה ה'מוחלטת' - שלא לפצות פה ולא לומר דבר - הוענקה זכות השתיקה על-ידי המחוקק, במפורש, רק לנאשם במסגרת משפטו (סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). החיסיון מפני הפללה עצמית, במסגרתה של חקירה, מקנה אך זכות שתיקה 'יחסית', דהיינו זכות שלא להשיב על שאלות מפלילות. אך כשהמדובר בחשוד בביצוע עבירה, הנחקר בידי איש מרות, מתפרש גם חיסיון זה, על דרך ההרחבה, כזכות שתיקה מוחלטת" (ע"א 5381/91 חוגלה שיווק (1982) בע"מ נ' אריאל, פ"ד מו(3) 378, 381 (1992). ראו עוד בג"ץ 6319/95 חכמי נ' לוי, פ"ד נא(3) 750, 764 (1997); רע"פ 3445/01 אלמליח נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 865, 869 (2002)). על אף האמור, העמיקה הפסיקה ודנה בשאלה כלום יש להבחין בין זכותו של חשוד להימנע מהפללה עצמית לבין הזכות שלא לומר דבר, מטוב ועד רע, בחקירה. את המחלוקת פרשׂ בפני הקוראים כבוד המשנה לנשיא, השופט תיאודור אור, בפרשה שנדונה בהרכב מורחב של שופטים ועסקה בבנו של ראש-הממשלה לשעבר, גלעד שרון: "על-פי לשונם של סעיפים 161, 47 ו-2(2) [לחוק סדר הדין הפלילי; לפקודת הראיות ולפקודת הפרוצדורה (עדות), בהתאמה], רק לנאשם קיימת זכות שתיקה, ואילו לכל 'אדם', הכולל גם חשוד, עומדת הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, לאמור: הזכות שלא לומר דבר אשר עלול להפליל אותו ולשמש ראיה לחובתו בעתיד ולא למסור ראיה אשר עלולה להפלילו... אלא שבפסיקתו של בית-משפט זה הובעה לא אחת עמדה המרחיבה את זכותו של החשוד בחקירתו והמכירה בזכותו המוחלטת שלא לומר דבר" (רע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' שרון, פ"ד נח(1) 748, 756 (2003)). עד כה לא נצרך בית-המשפט העליון להכרעה בין גישות אלו (ראו גם ע"פ 5121/98 טור' (מיל') יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461, 496 (2006); ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, בפסקה 34 לפסק-דינה של כבוד השופטת אילה פרוקצ'יה (פורסם במאגרים, 28.5.07)). ממילא, הכרעה שכזו אינה דרושה במקרה שבפני. עניננו, כזכור, בקבילותם של דברים שנאמרו, ועל פניהם תורמים להפללתו של מי שהיה בעת אמירתם חשוד. ##חופש השתיקה המוחלטת:## דברים נוספים שכתב השופט אור, בשם אומריהם, בהקשרו של חופש השתיקה המוחלטת, מספקים ביאור אשר כוחו יפה גם בסוגיית האמרה המפלילה: "אחד הטעמים נעוץ בדאגה לחשוד. במהלך חקירה פלילית ניצב החשוד לבדו אל מול חוקריו, ללא כל סיוע משפטי. קיים החשש כי חוקרים ישתמשו לרעה בכוח המצוי בידיהם על-מנת לגבות הודאות מחשודים. הטענה היא כי יש להבטיח את זכותו של חשוד, שעה שהוא ניצב בסיטואציה המאיימת והעוינת של חקירה, כדי להגן עליו מפני התנהגות לא ראויה של חוקריו. טעם נוסף נעוץ ברצון להגן על שיטת המשפט מפני הודאות שווא של חשודים. הטענה היא שהסיטואציה שבה אדם נחקר הינה כה מאיימת מעצם טבעה וטיבה, עד שיש למנוע מצבים שבהם יענה שקר לשאלות בחקירה בשל הבלבול, הלחץ והמצוקה שהינו שרוי בהם. הודאות שווא כאלה תסכלנה את מטרות החקירה - גילוי האמת והתחקות אחר עבריינים. טעם נוסף הינו השאיפה להימנע מלהטיל על אדם חובות עשה, בייחוד לאור פגיעתה של החקירה בפרטיותו ובכבודו. הדבר מתיישב גם עם אופיו האדברסרי של ההליך הפלילי, שלפיו על התביעה לגייס את הראיות ולא על הנאשם לספקן. הקנייתה של זכות שתיקה מוחלטת לחשוד מבטיחה שהחשוד לא יסתכן באמירת דברים אשר בדיעבד יסתבר שהיה בהם כדי להפלילו, גם אם בשעת החקירה נראה שאין בדברים כדי להוות ראיה מפלילה בעתיד" (רע"פ 8600/03 שרון הנ"ל, בעמ' 759). ##זכות חשודים ונאשמים לאי הפללה עצמית:## החירות להימנע מהפללה עצמית הוכרה כערך מרכזי בשיטתנו. חוליה רבת חשיבות היא במארג הערכים, החוסים תחת כנפיו של העיקרון בדבר הגינות ההליך. כך הוסף ונכתב אודותיה בהלכה הפסוקה, בהקשרו של נאשם ויפה הוא גם לחשוד: "אין כופים על נאשם להתגונן באופן פוזיטיבי נגד האישומים המיוחסים לו, ועל כן אין הוא מחויב להעיד במהלך משפטו או להשיב לשאלות שנשאל במסגרתה של חקירה המתנהלת נגדו כאשר התשובות לשאלות אלה עלולות להפלילו. בכך אף ניתן ביטוי נוסף למעמדה האיתן של חזקת החפות, שכן שיטות משפט המעניקות לנאשמים זכות שתיקה אינן מחייבות אותם לגלות מידע מפליל המצוי בידיהם, והנטל להוכחת האשמה נותר על כתפיהן של רשויות התביעה לבדן. חזקת החפות וזכות השתיקה הן מהאדנים שעליהם שעונים דיני העונשין שלנו. הן חלק בלתי נפרד מזכותו של נאשם להליך הוגן. הן קשורות במישרין לעקרונות של הוגנות, צדק וחירות. הן מבטאות את ההכרה בפער הכוחות האדיר שבין המדינה - בכובעה כתובעת - לבין הנאשם העומד לדין. הן מטילות על המדינה את הנטל להצדיק את הפגיעה בזכויות-היסוד הנגרמת כתוצאה מהרשעתם וענישתם של נאשמים. הן מקטינות את הסיכון לטעות שבהרשעת אדם חף. משכך, אף יש הרואים בהן זכויות חוקתיות הנגזרות מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו" (רע"פ 4142/04 סמל (מיל.) מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סב(1) 378, 402 (2006)). זהו, כפי שצוין, ערך מסוג של חופש, לאמור החופש של אדם שלא למסור גרסה העלולה להפלילו. אך בד בבד מצמיח הדבר לחשודים ערכים מסוג של זכויות, אשר כנגדם קמות לרשות החוקרת חובות. זכותו של חשוד היא, כי הרשות החוקרת תודיעו על החופש המסור לו. חובתה של הרשות החוקרת היא ליידע. הזכות, כמו החובה שאל מולה, קמות עוד בטרם הופנו אל החשוד שאלות, שהתשובה להן עלולה להפלילו, ובטרם נתבקש בידי גורמי החקירה, בכל דרך אחרת, למסור מידע אשר עלול להפלילו. משפט פליליהפללה עצמית