מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא העברת אסירים לארצותיהם / העברת אסירים לישראל: רקע והליכים 1. לפניי דיון על פי האמור בסעיף 10(א) לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, תשנ"ז-19965 (להלן: "החוק"). 2. למעשה, מדובר בדיון מחודש בעניינו של המשיב, וזאת על פי החלטת בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, מיום 25.12.12, במסגרת הדיון בעתירה שהגיש המשיב (ראה בג"ץ 6109/12 יניב מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח'). 3. ברקע הדברים, המשיב נדון לעונש של מאסר עולם באנגליה, זאת לאחר שהורשע שם ביום 29.3.99 בעבירה של ביצוע רצח ונדון לעונש של מאסר עולם. על פי השיטה שהיתה נהוגה אז באנגליה, נקבע למשיב tariff לתקופת המאסר, לפיו המשיב לא יוכל להשתחרר ממאסרו בטרם תחלופנה לפחות 13 שנות מאסר, לאחר תקופה זו יערך דיון לעניין אפשרות שחרור המשיב שחרור מוקדם. 4. ביום 2.3.00 ביקש המשיב לאפשר לו לעבור לכלא בישראל כדי לרצות את עונשו בישראל, זאת על פי הוראות החוק. ביום 6.1.02 הוציא שר המשפטים צו, מכוח סמכותו לפי סעיף 8 לחוק, להעברת המשיב לריצוי יתרת עונש המאסר בישראל. 5. ביום 30.1.02 הגישה מדינת ישראל בקשה לבית משפט זה לפי סעיף 10 לחוק. הבקשה הוגשה במסגרת הבקשה המונחת לפניי. בבקשה זו נכתב על ידי המבקשת, כי היא התחייבה לפני הרשויות באנגליה כי המשיב ירצה לפחות 13 שנות מאסר בכלא. ביום 1.2.02 נערך דיון בבית המשפט בפני כב' השופט מ' גל (כתוארו אז). המשיב לא היה מיוצג על ידי סנגור והוא הצהיר באותו דיון כי הוא מסכים לרצות את עונש המאסר במדינת ישראל. המשיב הוסיף ואמר: "הבטיחו לי שהעונש כאן ייקצב כפי שנקצב באנגליה. אם יהיה צורך אעורר נושא זה בהמשך". בא כוח המבקשת הגיב לכך ואמר בדיון, כי לא הובטח למשיב דבר לעניין קציבת העונש, זולת התחייבות המבקשת שאם ייקצב עונש למשיב, הוא לא יפחת מ-13 שנה. עוד הוסיף בא כוח המבקשת וטען כי שאלת קציבת העונש אינה חלק מהשלב הנוכחי של ההליך. לאחר זאת, ניתנה החלטת בית המשפט, לפיה המשיב ישא את עונש המאסר בישראל. כמו כן נאמר, כי המאסר הוא מאסר עולם, תקופת מניינו מיום המעצר (12.6.98). כן צוין באותה החלטה, כי גזר הדין ניתן ביום 29.3.99. 6. במשך השנים נקט המשיב בהליכים שונים, כפי שיפורטו בהמשך. מההליכים בהם נקט המשיב עולה, כי הוא ביקש כל העת לקצוב את עונשו וכן העלה השגות וטענות שונות באשר למשך תקופת המאסר שעליו לרצות בישראל, תוך התייחסות ל-tariff. המשיב טען לעיתים כי נקצב לו עונש של 13 שנות מאסר ולעיתים טען כי נקצב לו עונש מינימום של 13 שנות מאסר, וכי היה צפוי שישוחרר ממאסרו לאחר מכן, ובכל מקרה אין זה סביר כי היה מסכים לכך שייקצב לו כאן עונש גבוה בהרבה, של 30 שנות מאסר כפי שאירע. בהמשך אתייחס לאותם הליכים, להחלטות שניתנו בהם ולמשמעות שיש לייחס להליכים אלה, לרבות טענות המשיב במסגרת אותם הליכים. 7. ביום 10.8.11, קצב נשיא המדינה את עונשו של המשיב ל-30 שנות מאסר, זאת בהתאם להמלצת וועדת השחרורים. לאחר שחלפו 13 שנות מאסר, דהיינו בשנת 2012, הגיש המשיב את עתירתו לבג"ץ. המשיב טען, כי מדובר בעתירה מסוג "הביאס קורפוס". במסגרת עתירה זו דרש המשיב להורות על שחרורו המיידי בטענה כי יש לקבוע שעונשו עומד על 13 שנות מאסר בלבד, זאת בהתאם ל- tariff שנקבע באנגליה. לעומת זאת טענה המבקשת, כי אין מדובר בחלק מגזר הדין, אלא מדובר בקביעה התוחמת את הזמן המינימאלי שעל המשיב לרצות את עונשו באנגליה, ורק לאחר מכן יוכל לפנות שם לוועדת השחרורים. לפיכך נטען על ידי המבקשת, כי אין חובה לשחרר את המשיב בחלוף 13 שנות מאסר. לטענת המבקשת, טענה הנסמכת על מסמכים שונים אליהם אתייחס בהמשך, וועדת השחרורים באנגליה לא הייתה רשאית לשחרר את המשיב בחלוף 13 שנה, אלא אם השתכנעה שלא קיים עוד צורך מבחינת אינטרס ההגנה על הציבור להחזיקו במשמורת, וככל שהוועדה הייתה מורה על שחרורו - היה נותר אסיר ברישיון למשך כל חייו. 8. במסגרת הדיון בבג"ץ נערכו מספר ניסיונות להגיע לפתרון המחלוקת שבין הצדדים. במסגרת זו פנה המשיב פעם נוספת לנשיא המדינה כדי שיקצוב את עונשו, וביום 6.12.12 הקל הנשיא בעונשו של המשיב, כך שקצב את עונשו ל-28 שנות מאסר. הבג"ץ, בהחלטתו, מצא לנכון להעיר, כי היה זה ראוי שבדיון שהתקיים בהליך זה, בשנת 2002, יהיה המשיב מיוצג על ידי סנגור, דבר שלא נעשה כאמור. בית המשפט העליון היה סבור, כי בעתירה שלפניו קיים סעד חילופי, דהיינו, החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שידון פעם נוספת בבקשה לריצוי עונש המאסר בישראל, על פי האמור בסעיף 10 לחוק. בית המשפט העליון הוסיף וקבע, כי במישור הדיוני, ניתנת אורכה למשיב לערער על החלטת בית המשפט המחוזי משנת 2002, בית המשפט העליון דן עתה בעתירה כערעור על אותה החלטה וקובע כי במסגרת ערעור זה יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לבירור המחלוקת שלא התבררה. נקבע, כי בית המשפט המחוזי יזקק למחלוקת רק אם המשיב יחליט לפנות אליו תוך 30 יום מקבלת החלטת בית המשפט העליון, וכי בית המשפט "יקיים דיון כהלכתו בכל השאלות העובדתיות והמשפטיות הצריכות לעניין שלא לובנו במסגרת בקשת המדינה לפי סעיף 10 לחוק". 9. יוצא, אפוא, כי לאור החלטה זו של בית המשפט העליון, למעשה הוחזר הדיון לנקודת המוצא שהייתה בשנת 2002, אלא שכבר עתה ברור לכל כי המשיב ריצה תקופת מאסר משמעותית במדינת ישראל, לא ניתן עוד להורות או להעלות מחשבה כי המשיב יחזור לרצות מאסרו באנגליה, מה עוד שהמשיב עצמו לא ביקש כך. קריאה מדוקדקת של החלטת בית המשפט העליון מביאה למסקנה, כי הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי כדי לקיימו על פי הקבוע בסעיף 10 לחוק. בית המשפט העליון הבהיר בהחלטתו, כי המחלוקת שבין הצדדים היא בשאלה כיצד יש להמיר את הנתונים שבדין האנגלי לריצוי עונש המאסר בישראל. 10. סעיף 10(א) לחוק קובע: "הועבר אסיר לישראל, לפי חוק זה, יורה בית המשפט על פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, על נשיאת המאסר או יתרת המאסר בישראל, הכל כפי שיפורט בצו". סעיף 10(א1) קובע, כי: "בצו כאמור בס"ק (א) רשאי בית המשפט לקצר את תקופת המאסר שעל הנידון לשאת בישראל ולהעמידה על תקופת המאסר המירבית שנקבעה בדיני העונשין של ישראל לעבירה שבשלה הוטל העונש, ובלבד שניתן לעשות כן לפי ההסכם שבין מדינת ישראל לבין המדינה שבה הוטל העונש". 11. העולה מהוראת סעיף 10(א1) לחוק הוא ברור וחד-משמעי, כי בית המשפט בישראל אינו מוסמך לקצר עונש מאסר, אלא אם כן העונש המקסימאלי הקבוע בחוק בישראל בגין עבירה זהה בה הורשע האסיר, נמוך מהעונש שהוטל במדינה הזרה (ראה: ע"פ 2788/08 רונן אטיאס נ' היועץ המשפטי לממשלה). 12. עוד ייאמר, כי באשר ל"סנכרון" בין העבירות בהן הורשע המשיב באנגליה והעבירה המקבילה לה בישראל, הצדדים כלל אינם חלוקים בשאלה זו, שכן המשיב הורשע באנגליה בעבירת רצח, הזהה לעבירת הרצח בישראל. בשתי המדינות העונש היה מאסר עולם. לכן, אין מחלוקת בין הצדדים שכלל לא מתעורר בעניין זה האמור בסעיף 10(א1) לחוק מבחינת השאלה, אם העונש המקסימאלי בישראל קצר מהעונש המקסימאלי בעבירת רצח באנגליה. 13. עולה אפוא, כי המחלוקת היחידה שבין הצדדים היא בשאלה, האם הועמד עונשו המקסימאלי של המשיב באנגליה על 13 שנות מאסר. כמו כן עולה השאלה, מהי משמעותו של ה-tariff, האם מדובר בחלק בלתי נפרד מגזר הדין, או שמא מדובר בהליך שמתבצע לאחר מתן גזר הדין בדומה לבקשה בישראל לקציבת העונש, הליך המתנהל בפני וועדת השחרורים. לעניין זה יש לפנות להוראות סעיף 11(א) לחוק, הקובעות: "ציווה בית המשפט כאמור בסעיף 10, יחולו הוראות כל דין החלות על נשיאת מאסר או על שחרור ממאסר, על מאסר לפי חוק זה". העולה מהאמור, כי לאחר שנקבע שהמשיב ירצה את עונשו בישראל, על פי בקשתו, ענייני משך תקופת המאסר, לרבות קציבת עונש המאסר, ייקבעו ויתנהלו על פי הדין בישראל. 14. עוד חשוב יהיה לדון ולקבוע, למען שלמות התמונה, מה הייתה ידיעתו של המשיב ביחס לעונש שהוא אמור לרצות בישראל שעה שביקש לרצות את עונשו בישראל. טענות הצדדים 15. בדיון שהתקיים לפניי הפנה המשיב לטענות שהעלה במסגרת הדיון בבג"ץ. כמו כן הגיש המשיב טענות בכתב. לטענת המשיב, המבקשת מסרבת לכבד את ה-tariff שקבע 13 שנות מאסר חרף הבטחתו המפורשת של קונסול ישראל באנגליה באותה תקופה. באשר למעמדו המשפטי של ה-tariff טוען המשיב, כי הוא חלק בלתי נפרד מגזר הדין. המשיב מודע לכך, שהמבקשת טוענת כי מדובר בביצוע גזר הדין. לדברי המשיב, זוהי המחלוקת הקריטית. לעניין זה, מפנה המשיב לפסיקה של בית הלורדים שקבע כי מדובר בחלק מגזר הדין והוא למעשה גזר דין. כך גם מפנה המשיב לפסיקה מצפון אירלנד ופסיקת בית המשפט האירופאי לזכויות האדם. המשיב גם מפנה לחוות דעת של עו"ד מאנגליה, מומחה לדין האירופאי ולזכויות אסירים. אותו עו"ד ששמו אדווארד פיצג'רלד קבע בחוות דעת, כי המבקשת, שעה שקצבה את עונשו של המשיב ל-28 שנות מאסר, מפרה את האמנה בדבר העברת נידונים לנשיאת מאסר, מהמדינה בה נגזר העונש למדינת אזרחותו, וכי מדובר בהחמרה שלא כדין ביחס לדין האנגלי. 16. עוד טוען המשיב, כי מעולם לא נתן הסכמתו לרצות עונש מאסר מעבר לזה שנקבע באנגליה. הוא לא לקח על עצמו סיכון שכזה ולדברי המשיב, קשה להאמין שהמבקשת סבורה כי כך הם פני הדברים. המשיב טוען, כי לא היתה הסכמה שכזו מטעמו במישור העובדתי, וכי גם במישור החוקי לא יתכן שתתקבל הסכמה שכזו. המשיב מוסיף וטוען כי מדובר בסוגיה חוקתית, העוסקת בזכות לחירות, ועל כן יהא זה בלתי מידתי לקבוע שאדם הסכים לקבל על עצמו שנות מאסר רבות נוספות (ההפרש בין 13 שנים לבין 30 שנים). 17. המשיב טוען בנוסף, כי נפל פגם חמור בכך שהוא לא היה מיוצג בדיון שהתקיים בבקשה זו בשנת 2002, לא הוסברה לו האפשרות לקבל ייצוג ואין ספק כי אילו היה מיוצג באותו דיון, התוצאות היו שונות. לפיכך, מבקש המשיב כי בית המשפט יתרגם את העונש שהוטל עליו כך שייקבע שהוא נדון למאסר עולם, המורכב משתי תקופות: הראשונה, 13 שנות מאסר לריצוי בין כותלי בית הכלא; השנייה, בסיום ריצוי 13 שנות המאסר הוא ישוחרר ברישיון אם לא נשקפת ממנו סכנה ממשית עתידית לבטחון הציבור, ולחילופין ייקבע כי על המשיב הוטל מאסר עולם עם זכאות לשחרור מוקדם לאחר ריצוי 13 שנות מאסר בהעדר סכנה לשלום הציבור. 18. מתגובת המבקשת שניתנה בכתב עולה, כי המבקשת סבורה שהמשיב היה מודע היטב להליך שהתנהל. המבקשת טוענת כי המשיב היה מודע לכך שלא ניתנה כל הבטחה שהוא ירצה 13 שנות מאסר בלבד, אלא הובהר לו כי הוא אמור לרצות לפחות 13 שנות מאסר במדינת ישראל, ורק לאחר מכן הוא יוכל לפנות ולבקש לקצר את עונשו. בהקשר זה, מפנה המבקשת למסמכים שונים אליהם אתייחס בהמשך. עוד טוענת המבקשת, כי הובהר למשיב, והמשיב היה מודע לכך, כי באשר לריצוי עונש המאסר ותקופתו או קיצורו, יחולו הדינים של מדינת ישראל. גם בהקשר זה מפנה המבקשת למסמכים שונים, המבססים טענה זו. 19. לפיכך, טוענת המבקשת כי המשיב היה מודע בזמן אמת לעובדה כי העברתו לישראל לצורך ריצוי עונש המאסר, משמעותה החלת דיני ישראל בקשר לעונש המאסר או קיצורו. 20. באשר לפן המשפטי, מפנה המבקשת להוראות החוק וכן להוראות האמנה הנוגעת לחוק. על פי סעיף 10 לאמנה, נקבע כי המדינה שבה ירוצה העונש, לא תחמיר את העונש שהוטל. בכל מקרה טוענת המבקשת כי דבר שכזה לא נעשה לגבי המשיב בישראל. לטענת המבקשת, ה- tariffאינו חלק מגזר הדין אלא הוא קובע את המועד המוקדם ביותר שבו ניתן לבחון שחרור מוקדם של אסיר עולם. בהקשר זה מפנה המבקשת לסעיף 9.3 לאמנה, בו נאמר באופן חד משמעי שאכיפת העונש תיעשה תחת הוראות החוק במדינה בה נושא האסיר את עונשו, וכך גם נקבע בסעיף 47 בדברי ההסבר לאמנה, לפיו עולה כי ביצוע גזר הדין יהא בהתאם לדין הפנימי של המדינה המבצעת, לרבות הדינים החלים על שחרור מוקדם על תנאי של אסיר. עקרונות אלה, כך טוענת המבקשת, קיבלו ביטוי בסעיף 11 לחוק. ידיעת המשיב עובר לבקשתו לריצוי העונש בישראל 21. שיקול מרכזי אותו יש לבחון הוא, מה הייתה ידיעתו של המשיב בזמן שביקש לרצות את עונש המאסר בישראל, והאם היה בסיס לטענתו כי סבר שירצה בישראל 13 שנות מאסר בלבד. לעניין זה הגישו הצדדים מסמכים, המתארים את ההחלטות סביב העברתו של המשיב לרצות את עונש המאסר בישראל. 22. ראשית ייאמר, כי בגזר הדין גופו לא נקבע tariff, אלא שגזר הדין שהוטל על המשיב היה לריצוי עונש של מאסר עולם. בשלב מאוחר יותר, כך עולה ממכתבו של מר גרהם ווילקינסון, שהיה מזכיר המדינה (מכתב מיום 24.11.00), המשמש גם כראש הרשות להעברת אסירים לריצוי עונשם מעבר לגבול. מר ווילקינסון מסביר כי המשיב הורשע ברצח ונדון ביום 29.3.99 למאסר עולם, שהוא עונש חובה במקרים אלה של הרשעה ברצח. לדבריו, בית המשפט נעדר שיקול דעת לפסוק עונש אחר במקרה של הרשעה ברצח. במקרה כזה, על מזכיר המדינה חלה החובה לקבוע tariff. עוד נאמר כי אותו tariff הוא חלק מגזר הדין והוא קובע את שנות המאסר שעל המשיב לשאת בגין העבירה בה הורשע. לא ניתן לשקול שחרור מוקדם באנגליה בטרם מרצה האסיר את מספר שנות המאסר שנקבע ב- tariff. עוד ציין מר ווילקינסון במכתבו, כי אין כל בטחון שהמשיב ישוחרר לאחר ריצוי אותן שנות מאסר, אלא שעניינו ייבחן בחלוף אותן שנים. במידה ומוחלט שלא לשחררו בחלוף אותן שנים, עניינו של האסיר נבחן בכל שנתיים מחדש. כאשר מחליטים לשחרר אסיר שכזה שביצע רצח ונידון למאסר עולם, הוא הופך לאסיר ברישיון לכל ימי חייו ויכול להיות מוחזר לכלא בכל עת. במקרה של המשיב, נקבע tariff של 13 שנה. עוד מוסיף מר ווילקינסון וקובע במכתבו, כי לא תהיה לממשלת אנגליה התנגדות לכך שהמשיב ירצה את עונשו בישראל, אם הרשויות בישראל תתחייבנה שהמשיב ירצה לפחות 13 שנות מאסר. 23. קודם למכתב הבהרה זה של מר ווילקינסון שנשלח לעו"ד רג'ינה תפוחי ממשרד המשפטים בישראל, נערכה פנייה מטעם המשיב למדור ה-tariff שנמצא ברשות הכליאה של הוד מלכותו בלונדון. באותה פנייה התבקשה קביעה של tariff. בעקבות פנייה זו קבעה הרשות באנגליה, כי מאסר המינימום יעמוד על 13 שנים. 24. הצדדים הגישו את המסמכים עליהם חתם המשיב וזאת בעקבות בקשתו לרצות את עונש המאסר בישראל. מסמכים אלה נשלחו לקונסול ישראל באנגליה באותה עת, מר ב. בר-און. הקונסול העביר מסמכים אלה למשרד המשפטים ביום 11.4.00. המשיב חתם על מסמך בעברית, שנושא כותרת "נספח 4, טופס מספר 6". במסגרת זו חתם הקונסול על התנאים שהוסברו למשיב, לרבות התנאי שפורט בסעיף 6, כדלקמן: "עליך לדעת שלאחר שתעבור למדינת ישראל, תישא את יתרת העונש שהוטל עליך בהתאם לדין הקבוע לעניין נשיאת עונש מאסר וקיצורו במדינת ישראל, לרבות עניין קיצורו של העונש". המשיב חתם בהמשך הטופס, על אישור קבלת ההודעה והודיע כי ברצונו לבקש את העברתו לישראל. בנספח מספר 5, שהוא פנייה של אסיר ישראלי לרשות המוסמכת לשם העברתו למדינת ישראל כדי לשאת שם את יתרת המאסר שהוטל עליו במדינה אחרת, טופס שנחתם על ידי המשיב, נאמר, בעברית, כי "בתאריך 29.3.99 הרשיע אותי בית משפט השלום -המחוזי בת"פ מספר T981025 והטיל עלי עונש לתקופה של, ראה דף... שנים. באותו ת"פ בית המשפט הטיל עלי-לא הטיל עלי עונש נוסף/ פיצוי לקורבן העבירה כפי שאפרט כאן... אני מצרף לבקשתי את הסכמי כפי שניתנה בכתב בפני מנהל בית הסוהר שבו אני נושא את עונשי ואת התייחסותו של האחראי בנושא הטיפול בי". בנספח מספר 6, שהוא הסכמתו של המשיב לשאת את עונש המאסר בישראל, עליו חתם המשיב, נאמר בסעיף 1: "המשך נשיאת העונש במדינת ישראל יהיה בהתאם לדיני העונשין של ישראל בקשר לנשיאת עונש המאסר או קיצורו, והדין החל במדינה שבה הוטל העונש יפסיק לחול עלי". חתימה זו של המשיב אושרה על ידי הקונסול באותו טופס. כל הטפסים האמורים נחתמו על ידי המשיב והקונסול ביום 2.3.00. 25. עולה מכך, כי שעה שהמשיב חתם על בקשתו לרצות את עונשו במדינת ישראל טרם נקבע ה-tariff, שכן הפנייה לקביעת ה-tariff נעשתה כאמור ביום 18.8.00. באותו מועד, כפי שמצוין באותה פנייה, הייתה תלויה ועומדת המלצה בלבד של ה-LORD CHIEF JUSTICE, לקביעת tariff של בין 12-13 שנים. בעקבות כך, כאמור, נעשתה פנייה מטעם המשיב לקביעת ה-tariff. קביעה זו, כאמור, נעשתה מאוחר יותר, ובכל מקרה לאחר שהמשיב הביע הסכמתו ורצונו לרצות את יתרת עונשו בישראל. 26. עולה, כי המשיב היה מודע לכך שנדון למאסר עולם, שהוא מאסר לכל תקופת חייו, טרם נקבע ה-tariff בשעה שחתם על המסמכים שנדונו לעיל, וכי הובהר לו היטב באותם מסמכים עליהם חתם, כי נשיאת עונש המאסר וקיצורו ייקבעו על פי דיני מדינת ישראל. 27. עוד מפנה המבקשת לבקשתו של המשיב מיום 03.04.00, שנכתבה בכלא, אומנם בשפה האנגלית, אולם נכתבה בשמו, לאחר התייעצות עם עורכי דינו, בה צוין, כי תוכן הבקשה נכתב לאחר ששוחח על כך עם עורכי דינו (היקמן ורוז), השגרירות הישראלית וכן עם הקצין טלבוט. בבקשה המופנית למנהל הכלא נאמר, כי המשיב מבקש לרצות את יתרת העונש בישראל מאחר והוא בעל אזרחות ישראלית ונדון למאסר העולה על שישה חודשים. המשיב כותב בבקשתו כי כיום הוא מרצה עונש של מאסר עולם, עורכי הדין שלו יפנו בבקשה לקביעת tariff בשמו. המשיב ציין כי הובהר לו על ידי הרשויות כי הוא רשאי לפנות בבקשה זו גם טרם נקבע ה-tariff. בהקשר זה יש להוסיף את מכתבו של המשיב עצמו, מיום 10.4.00, שאמנם נכתב בשפה האנגלית, אולם אין טענה מפי המשיב כי נעשה בניגוד לדעתו. במכתב זה, המופנה למדור האחראי להעברת אסירים לריצוי עונשם במדינה אחרת, מודיע המשיב כי ברור לו שיהא עליו לרצות בישראל לפחות את התקופה שתיקבע ב-tariff. ככל הנראה מכתב זה נערך בהתאם לדרישת הרשויות באנגליה, שהתנו את מעברו של המשיב לישראל בכך שהמשיב ירצה לפחות את התקופה שתיקבע ב-tariff. 28. בשלב מסוים, העלה המשיב טענה, כאילו קונסול ישראל באנגליה באותה תקופה הסביר לו שהוא ירצה אך ורק 13 שנות מאסר בישראל. דברים אלה אינם מתישבים עם המסמכים עליהם חתם המשיב, שהם כאמור מנוסחים בשפה העברית. זאת ועוד, מר בר-און חתם על תצהיר מיום 10.9.12, בו הוא מכחיש טענה זו של המשיב. יתר על כן, עו"ד רג'ינה תפוחי ששימשה כפרקליטה במחלקה לעניינים בינלאומיים מאז 1998, עסקה בעניינו של המשיב. היא הגישה תצהיר לבית המשפט שנחתם ביום 11.9.12. בתצהיר זה פירטה את העובדות כי שוחחה אישית עם משפחת המשיב והסבירה להם את הסוגיות שהתעוררו מבקשת ההעברה. באופן ספציפי נאמר על ידי עו"ד תפוחי, כי הסבירה למשפחת המשיב את הדרישה של הרשויות באנגליה ואת ניסיונות משרד המשפטים לבחון את האפשרות שהרשויות בישראל יפעלו לפי ההנחה שעונש המאסר שהוטל על המשיב הומר לעונש השקול ל-tariff. עו"ד תפוחי הצהירה, כי הסבירה למשפחת המשיב את סירוב הרשויות באנגליה לכך, וכי המשמעות של העברתו של המשיב לישראל תהיה שהוא כפוף מרגע העברתו לדיני מדינת ישראל, ובכלל זה, דיני השחרור על תנאי וקציבת העונש על ידי נשיא המדינה. בהמשך הצהירה עו"ד תפוחי, כי בסמוך ליום 11.9.01 המשיב התקשר אליה, ולא בפעם הראשונה, מבית הכלא באנגליה. המשיב ביקש לדעת מה קורה עם העברתו המתוכננת לישראל. עו"ד תפוחי הצהירה עוד, שהסבירה למשיב כי לאור ההתכתבויות האחרונות עם הרשויות באנגליה, ובהתאם לחוק ולאמנה, הוא ירצה בישראל עונש של מאסר עולם והוא גם עלול לרצות בישראל תקופה ארוכה יותר מהתקופה בפועל שהוא היה צפוי לרצות באנגליה. המשיב הסביר לעו"ד תפוחי, שאת זה גם הוא מבין מהרשויות באנגליה, ובכל זאת הוא עדיין רוצה להמשיך בהליכי העברתו לישראל. יוצא, אפוא, שטרם הועבר המשיב לישראל הוסבר לו באופן ברור וחד משמעי כי מאסר העולם שהוטל עליו ירוצה בישראל על פי הדינים החלים על מאסר עולם בישראל, וכי הוא עלול לרצות תקופה ארוכה יותר. חרף זאת ביקש המשיב לרצות את עונשו בישראל. 29. בעקבות כל זאת, הוגשה בקשה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בקשה זו, בה מתבקש בית המשפט להורות על נשיאת מאסרו של המשיב בישראל. על בקשה זו חתום היועץ המשפטי לממשלה, מר אליקים רובינשטיין (כתוארו אז). בבקשה נכתב, שהמשיב נדון ביום 29.3.99 למאסר עולם בגין עבירת רצח, וכי המבקשת התחייבה כי המשיב ירצה בכלא לפחות 13 שנות מאסר. ביום 1.2.02 התקיים דיון בבית המשפט, בו נאמר מפי המשיב כי הוא מסכים לרצות את עונש המאסר בישראל. עוד הוסיף המשיב: "לטענתי, הבטיחו לי שהעונש כאן ייקצב כפי שנקצב באנגליה. אם יהיה צורך אעורר נושא זה בהמשך". כאמור לעיל, בא כוח המבקשת טען בדיון כי לא הובטח למשיב דבר, זולת הנאמר בבקשה. 30. לאור כל זאת, יש לקבוע, כי בכל עת ממועד מתן גזר הדין באנגליה ועד לדיון בבית המשפט המחוזי, היה המשיב מודע היטב לעובדה כי נגזר עליו מאסר עולם, לא ניתנה לו כל הבטחה או התחייבות שהוא ירצה בישראל 13 שנות מאסר בלבד. המשיב היה מודע לכך כי קציבת המאסר תיעשה בישראל על פי הדין החל בישראל. יתר על כן, גם לאחר שהמשיב אמר את דבריו שצוטטו לעיל בעת הדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים, לא נקט המשיב מיד ובסמוך בהליך משפטי כלשהו, שמטרתו לקבוע כי ירצה 13 שנות מאסר בלבד. ההליכים בהם נקט המשיב לאחר שהחל את ריצוי מאסרו בישראל 31. לאחר החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.2.02, הגיש המשיב בקשה לוועדת השחרורים המיוחדת כדי לקצוב את עונשו של אסיר עולם. בקשה זו הוגשה בשנת 2005 והדיון התקיים ביום 27.12.05. בהחלטת הוועדה נאמר, כי נמסר לוועדה שכאשר המשיב הועבר לישראל לרצות את עונשו, הודע לו כי יהא עליו לרצות לפחות 13 שנות מאסר וכי הובהר לו כי על פי החוק במדינת ישראל, שעניינו יובא בפני וועדת שחרורים מיוחדת לאסירי עולם שסמכותה על פי חוק להמליץ על קציבת עונש שלא יפחת מ-30 שנה, וכך עשתה הוועדה במקרה זה. 32. אומנם, במסמכי הבקשה לריצוי עונש המאסר בישראל לא נכתב מפורשות כי העונש לא יפחת מ-30 שנות מאסר, אולם נאמר שם, כאמור, כי קציבת העונש תהא על פי דיני מדינת ישראל. כאן המקום לומר, כי אכן, במישור זה קיים פער משמעותי באשר למידת ריצוי העונש, בין נשיאת המאסר באנגליה בגין עבירת רצח בה נדון המשיב למאסר עולם, לבין מדינת ישראל, שהרי באנגליה היה קיים סיכוי לכאורי שהמשיב ישוחרר אילו עמד בתנאים מסוימים, כעבור 13 שנה, ואילו במדינת ישראל באותה עת, קציבת העונש היא "לא פחות מ-30 שנה", כפי שכותבת הוועדה. בהקשר זה, טען לפניי בא כוח המשיב, כי אין זה הגיוני שהמשיב יסכים לוותר על סיכוי להשתחרר ממאסר לאחר 13 שנה, יסכים מראש לתוספת מאסר של 17 שנים, כל זאת כדי ליהנות מריצוי מאסר בישראל. 33. בהמשך הגיש המשיב עתירה כנגד החלטת וועדת השחרורים. עתירה זו הוגשה ביום 16.1.06 לבית המשפט לעניינים מינהליים בבית המשפט המחוזי בתל אביב (עע"א 1155/06). במסגרת עתירה זו טען המשיב, כי כוונת המחוקק היא שהוא ירצה את תקופת המאסר שנגזרה עליו באנגליה בלבד. לטענתו עונשו נגזר ל-13 שנות מאסר לריצוי בפועל. לפיכך טען, כי נפל פגם בהחלטת וועדת השחרורים. עוד טען, כי לפי האמור בסעיף 10(א) לחוק, ברור כי עליו לשאת בישראל את יתרת העונש שנקצב לו, על וועדת השחרורים היה להביא בחשבון את הוראות החוק, ועל כן היה עליה להמליץ כי המשיב ירצה את העונש כפי שנקצב באנגליה. לפיכך טען, כי החלטת וועדת השחרורים אינה סבירה. כמו כן טען, כי: "הובטחו לו הבטחות שלטוניות שעונשו לא יפחת מ-13 שנה, אך בשום מקרה לא ציפה ולא היה עליו לצפות כי עונשו יומלץ לקיצוב שלא יפחת מ-30 שנה ערב מתן הצו להעברתו לישראל...". המשיב הוסיף וטען, כי החלטת הוועדה גרמה לו נזק בל ישוער, וכי אילו ידע שקיצוב העונש יהיה לא פחות מ-30 שנות מאסר לא היה מבקש לעבור לישראל לשם נשיאת העונש, אלא היה נשאר באנגליה לריצוי יתרת המאסר. 34. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב הייתה התייחסות לסעיף 29(א) לחוק שחרור על תנאי, התשס"א-2001, שהיה בתוקף באותה עת, בו נקבע כי: "וועדת שחרורים מיוחדת רשאית להמליץ לנשיא המדינה לקצוב את עונשו של אסיר לפחות שבע שנים מיום שהחל לרצות את מאסרו, ובלבד שהתקופה שתמליץ לקצוב לא תפחת מ-30 שנים". הוראות חוק זה נכנסו לתוקף ביום 1.1.02, היינו לאחר שמזכיר המדינה באנגליה קבע את תקופת המינימום של 13 שנים. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב נקבע, כי הוראת סעיף 29(א) חלה גם על עניינו של המשיב, ועל כן לא נפל פגם בהחלטת הוועדה. עוד נקבע באותה החלטה, כי מאחר ונשיא המדינה טרם קצב את עונשו של המשיב הרי העתירה מוקדמת מדי ויש להמתין לכך שהנשיא יקצוב את עונשו של המשיב. המשיב ערער על החלטה זו לבית המשפט העליון (רע"ב 7985/06). בהחלטה קצרה מיום 24.3.08 קבע בית המשפט העליון כי העתירה מוקדמת מדי ועל כן הערעור נדחה. 35. ביום 28.8.11, הודע לבא כוח המשיב כי נשיא המדינה קצב את עונשו של המשיב לתקופה של 30 שנה. 36. ביום 19.6.12 פנה בא כוחו הנוכחי של המשיב למחלקה הבינלאומית במשרד המשפטים וטען לפניה כי למעשה הייתה התחייבות של משרד המשפטים (עו"ד קהאן) שהמשיב ירצה 13 שנות מאסר בלבד. בהקשר זה הפנה בא כוח המשיב למכתבה של עו"ד קהאן לעו"ד תמי אולמן שייצגה בעבר את המשיב, מיום 2.5.04. באותו מכתב התייחסה עו"ד קהאן לטענות המשיב ביחס לריצוי 13 שנות מאסר. היא הפנתה למכתבו של מר ווילקינסון, שבו התנה את מעברו של המשיב לכלא בישראל בכך שירצה לפחות 13 שנות מאסר. מהמכתב עולה, כי עו"ד קהאן הייתה ערה לטענות שמעלה המשיב בדבר חוסר הסבירות לכך שבתמורה לריצוי עונש המאסר בישראל הוא ירצה לפחות 30 שנה, ועל כן כתבה במכתבה כי בחלוף 7 שנים מיום בו החל המשיב לרצות את עונשו בכלא, הרשות המוסמכת בישראל, שאחראית על יישום החוק, תודיע למחלקת החנינות במשרד המשפטים, שלמרות הרשעתו של המשיב בעבירה של רצח, נקצב באנגליה עונש מינימום של 13 שנות מאסר, מזכיר המדינה קבע בהחלטתו כי זהו העונש הראוי וכי לאחר ריצוי עונש זה, אם התנהגות המשיב תצדיק זאת, קיימת אפשרות שחרור באנגליה. כמו כן, תובא לידיעת מחלקת החנינות העובדה, כי אנגליה ביקשה מהמבקשת שתתחייב לכך שהמשיב ירצה עונש של 13 שנות מאסר לפחות, ולאחר מכך על הרשויות בישראל להחליט לגבי המשך מאסרו של המשיב לפי הדין בישראל. 37. המשיב צירף התכתבויות נוספות בעניינו שנערכו על ידי בא כוחו ועל ידי המחלקה הבינלאומית במשרד המשפטים, מהן עולה כי היו מגעים שונים מתוך ניסיון להגיע לפתרון כלשהו. כמו כן, הוגש מכתב של משרד המשפטים הבריטי, שנחתם על ידי מר גרהם ווילקינסון, ובו התייחסות לטענות שהועברו אליו בנוגע למשיב. באותו מכתב סוקר מר ווילקינסון את ההתפתחויות שחלו בדין מאז הועבר המשיב לרצות את מאסרו בישראל. ממכתבו עולה, כי בעקבות פסקי דין שניתנו, חוקק חוק משנת 2003 שנכנס לתוקף ביום 4.4.05, לפיו ה-tariff ייקבע על ידי בית המשפט שדן את הנאשם, ולאחר מכן העניין יובא בפני וועדת השחרורים. מודגש באותו מכתב, כי אין כל הבטחה ואין שחרור אוטומטי למי שנדון למאסר עולם גם לאחר שנקבעה תקופת מאסר המינימום, והדבר תלוי בשיקול דעתה של וועדת השחרורים. לפיכך, מציין מר ווילקינסון, כי אילו המשיב היה ממשיך לרצות את עונש המאסר באנגליה, אין כל בטחון שהוא היה משוחרר אחרי 13 שנים והיה עליו לשאת את עונש המינימום. בסופו של המכתב מדגיש מר ווילקינסון כי תקופת 13 השנים חלפה, ולכן שחרור המשיב נתון לשיקול דעת וועדת השחרורים בישראל. 38. בא כוח המשיב פנה עוד מספר פעמים בכתב אל משרד המשפטים והעלה את טענותיו והשגותיו, כפי שהובאו בעתירתו של המשיב לבג"ץ וכן בדיון לפניי, ולאחר שלא נענה הגיש את עתירתו לבג"ץ. דיון והכרעה 39. תכליתה של האמנה הבינלאומית בדבר העברת נידונים (Convention On the Transfer of Sentenced Persons; כתבי אמנה כרך 45, מס' 1324;) היא: "לפתח את שיתוף הפעולה הבינלאומי בתחום המשפט הפלילי, תוך קידום מטרות הצדק והשיקום החברתי של אסירים. על-פי האמנה, הגשמת יעדים אלה מחייבת ליתן לזרים, שחירותם נשללה מהם עקב עבירה פלילית שעברו, הזדמנות לרצות את עונשם בתוך החברה שלהם, וכי הדרך הטובה ביותר להשיג מטרה זו היא בהעברתם למדינותיהם". (ראה בג"צ 3315/04 טל שטרית נ' בית המשפט המחוזי בירושלים, פסקה 49). עוד נקבע שם כי: "תכליתו של החוק לנשיאת עונש מאסר הינה, בראש ובראשונה, להקל על הקשיים הנובעים מהיותה של המדינה בה הוטל העונש זרה לאסיר, ולעשות לקידום שיקומו של האסיר בהעברתו לריצוי עונשו בסביבה מוכרת לו, בה אמור הוא להשתלב לאחר שחרורו; בחברה אליה הוא משתייך, בקרוב לבני משפחתו, ולהקל עליו את נשיאת העונש. אין תכלית החוק והאמנה להתאים את העונש המוטל על אדם במדינה זרה לעונש שהיה מוטל עליו אילו היה עובר את העבירה במדינתו. נהפוך הוא: היענות בתי-המשפט במדינת האזרחות לבקשותיהם של אסירים להתאמת העונש, עלולה אף להביא מדינות שלא להידרש להסדר העברתם של אסירים לריצוי עונשם במדינותיהם, עקב התערבות בלתי-סבירה בעונשים שנגזרו עליהם". (בג"צ שטרית, פסקה 49). בית המשפט עמד באותו עניין על המסלול בו בחרה מדינת ישראל, כדי לקיים את הוראות האמנה, והוא מסלול אכיפת גזר הדין כמות שהוא. (סעיף 9 לאמנה). לפיכך, נקבע כי הנוהל המחייב הוא נוהל ביצוע האכיפה המתמשכת על פי האמור בסעיף 10 לאמנה. בהקשר זה ראוי לצטט את סעיף 10 לאמנה כפי שהובא בנוסחו בעברית בבג"ץ שטרית: "1. במקרה של אכיפה מתמשכת, המדינה המבצעת תהיה כבולה לטיבו המשפטי ולמשכו של גזר הדין כפי שנקבעו ע"י המדינה השופטת. 2. אולם, אם בטיבו או במשכו אין גזר דין זה תואם את חוק המדינה המבצעת, או אם חוקיה דורשים זאת, אותה מדינה רשאית, בצו בית משפט או בצו מינהלי, להתאים את הסנקציה לעונש או לאמצעי הקבועים בחוק שלה לגבי עבירה דומה. אשר לטיבם, האמצעי או העונש, יעלו, במידת האפשר, בקנה אחד עם אלה שהוטלו ע"י גזר הדין המיועד לאכיפה. הם לא יחמירו, בטיבם או במשכם, את הסנקציה שהוטלה במדינה השופטת, ולא יעלו על המירב הקבוע בחוק המדינה המבצעת". מוסיף בית המשפט העליון באותו עניין וקובע: "משמעות הנוהל שישראל בחרה בו - נוהל האכיפה הנמשכת - היא במתן תוקף מלא, ככל הניתן, לגזר-הדין של המדינה הזרה, ואי-התערבות בתוכנו של גזר-הדין. במקום שקיים הבדל בין טיבו או מישכו של גזר הדין לבין החוק הפנימי של המדינה המבצעת, מאפשר סעיף 10 למדינה המבצעת להתאים את הסנקציה לעונש או לאמצעי הקבועים בחוק שלה לגבי עבירה דומה, אולם ברי כי זה החריג לכלל שלפיו תימשך אכיפת גזר-הדין ללא התערבות בתוכנו. כך הוא דין בנוהל האכיפה המתמשכת, בניגוד לנוהל של המרת גזר-הדין אשר מטיבעו - וכהוראת סעיף 1.9.(ב) לאמנה - מאופיין בהתאמת גזר-הדין למשפט המדינה המבצעת. ראו עוד סעיף 11 לאמנה. משמעותה של הצהרת ישראל היא, אם כן, הצהרה על מחויבותה של ישראל לתוכנם של גזרי-דין שנגזרו על-ידי מדינות אחרות". (בסוף פסקה 50). העולה מהאמור הוא כי מטרות האמנה והחוק הם לאפשר לאסיר לרצות את עונשו בארץ אזרחותו, מקום בו הוא מכיר את השפה, התרבות ויכול להימצא בקרבת משפחתו. על המדינה המבצעת, לקיים את הוראות גזר הדין מבחינת טיבו ומשכו, אולם אם גזר הדין בטיבו או במשכו אינו תואם את הוראות הדין במדינה המבצעת, היא רשאית לבצע "התאמה" מנהלית או שיפוטית, לגבי עבירה דומה. סבורני, כי דברים אלה, יפים גם לענייננו. ההתאמה הנדרשת היא התיחסות ל-tariff שנקבע. המבקשת, באמצעות הדין הקיים בישראל, מקיימת מחד את מאסר המינימום של 13 שנים, ומנגד, באמצעות המנגנונים הקיימים בישראל, בוחנת את קציבת עונש המאסר. מדובר אפוא בהתאמה הנדרשת, שהרי גם על פי המצב באנגליה לא הובטח כלל כי המשיב ירצה 13 שנות מאסר בלבד, או מספר אחר כלשהו של שנות מאסר. גם באנגליה הדבר היה נתון להחלטת הגופים המנהליים או המשפטיים שהיו אמורים לדון בקציבת עונשו של המשיב בבוא העת ולא לפני חלוף 13 שנות מאסר. 40. באשר למצב המשפטי שהיה בישראל ביחס למי שהורשע ברצח והוטל עליו מאסר עולם, בשנת 2002, כאשר המשיב ביקש לרצות את מאסרו בישראל, לא היה מנגנון של קציבת העונש, מנגנון שכאמור נכנס לתוקף רק ביום 1.1.02. המצב המשפטי אז היה, שמי שנדון למאסר עולם יוכל לזכות לקיצור עונשו אך ורק על ידי מנגנון של חנינה. מכאן עולה, כי בעת שהמשיב חתם על המסמכים, ולאור תוכנם, הוא היה מודע כי מנגנון זה יחול עליו. לכן, הסכמה זו של המשיב אולי מעלה תמיהה, אולם אינני סבור כי היא חסרת היגיון, שכן יתכן שהמשיב העדיף ריצוי מאסר בישראל על פני ריצויו באנגליה, תוך תקווה כי הרשויות בישראל יביאו בחשבון את עונש המינימום שנקבע לו באנגליה, האפשרות כי ישוחרר לאחר 13 שנות מאסר ובמצב דברים זה, תהיה המלצה מצד הרשויות לכך שיקבל חנינה בשלב מסוים. 41. אינני סבור כי מדובר במצב בו ויתר המשיב על זכות חוקית או חוקתית שעמדה לו, שכן, כפי שציינתי לעיל, המשיב פעל בעיניים פקוחות וביקש לרצות את מאסרו בישראל. 42. אוסיף ואומר, כי סמכות בית המשפט המחוזי על פי החוק היא ברורה, כפי שנקבע בסעיף 10 לחוק. אין מדובר, לטעמי, בשאלה של סנכרון מהות העבירה כפי שמתרחש לעתים במסגרת דיונים בעניין סעיף 10 לחוק, אלא ברור כי מדובר בעבירה של רצח, כאשר העונש שנקבע באנגליה הוא מאסר עולם. 43. ה-tariff שנקבע למשיב באותה עת נקבע על ידי רשות מינהלית. כך היה המצב כאשר הוגשה הבקשה הנוכחית שלפניי. מאחר והמשיב חתם באופן מודע על כך שקציבת המאסר תיעשה על פי הדין בישראל, ומאחר וגם על פי הדין באנגליה היה מדובר בעונש מינימום ללא שחרור מובטח כעבור 13 שנים, אינני סבור כי עומדת למשיב הטענה שהובטח לו שירצה 13 שנות מאסר בלבד, או כי הוא היה יכול לסבור כך. אני ער לעובדה, כי מדובר בחירותו של אדם ובשנות מאסר ארוכות שעל המשיב לרצות בין כותלי בית הסוהר. יחד עם זאת, אין לבית משפט זה סמכות מעבר לסמכות שנקבעה בסעיף 10 לחוק, אליה מצטרף הקבוע בסעיף 11 לחוק, היינו: הקביעה כי אופן ריצוי המאסר, לרבות קיצורו וכדומה, יהיו על פי הדין בישראל, קביעה שכאמור תואמת את הקבוע באמנה ואת רוח האמנה, שמכוחה חוקק החוק. 44. המשיב חזר וטען כי קביעת ה-tariff היא חלק מגזר הדין. אם כך הם פני הדברים, עולה השאלה האם לצורך פרשנותו של סעיף 10(א) לחוק, הדבר מהווה חלק מ"המאסר" או "יתרת המאסר" שעל המשיב לשאת בישראל, או שמא מדובר בנושא הקשור לאופן ריצוי המאסר וקציבת המאסר, שעל כך חלות הוראות סעיף 11 לחוק, הוראות התואמות את האמנה. 45. סבורני, כי גם אם אקבע שה-tariff הוא חלק מגזר הדין, המשמעות היא כי המשך ריצוי המאסר ייקבע לאחר שיחלפו 13 שנים והדבר ייקבע על ידי גוף המיועד לכך. משנעשה כן, מיושמות הוראות גזר הדין באנגליה גם אם ה-tariff הוא חלק מגזר הדין, שהרי לא נקבע כי השחרור יהיה אוטומטי, אלא לאחר בחינה ושיקול דעת של נסיבות שונות. 46. אם כך, המחלוקת בין הצדדים מצטמצמת לא לאופן ההליך עצמו, אלא למהות שיקול הדעת שיש להפעיל בעת בחינת המשך ריצוי עונש המאסר בחלוף 13 שנים. 47. בשלב זה של בחינת הדברים, סבורני כי יש לאמץ את הוראות סעיף 11 לחוק, המשתלבות עם רוח האמנה והוראותיה, כפי שהובאו לעיל, היינו הבחינה האם ראוי לקצוב את עונש המאסר תיעשה על פי הדין הישראלי. 48. לפיכך, סבורני כי גם כאן, לא היה מקום לטענה כי יש להורות על שחרור המשיב בחלוף 13 שנים, תוך הפעלת השיקולים הנוהגים באנגליה, אלא ראוי שהשיקולים יופעלו על פי הדין הנוהג בישראל. 49. לדברים אלה יש להוסיף את ידיעת המשיב, כפי שקבעתי לעיל, באשר לדין בישראל ורצונו לרצות את המאסר בישראל כאשר אופן ומשך ריצוי המאסר כפופים לדין בישראל. 50. יתכן, והפתרון הראוי והרצוי לעניינו של המשיב נמצא במסגרת הפנייה לחנינה, כפי שהציעה בזמנו עו"ד קהאן, אולם דבר זה מצוי מעבר לסמכותו של בית המשפט המחוזי, סמכות שנובעת מהקבוע בסעיף 10 לחוק ומיתר הוראות החוק. 51. סוף דבר: אני מורה, על פי סמכותי בסעיף 10(א) לחוק, כי המשיב ירצה את עונש מאסר העולם שהוטל עליו באנגליה, בישראל. תחילת ריצוי עונש המאסר היא ביום 12.6.98, זאת בהתאם לגזר הדין שהוטל על המשיב באנגליה ביום 2.3.99, לאחר שהורשע שם בעבירה של רצח. בית סוהר / כלאאסירים