תקופת ההתיישנות הרלוונטית לתובענה זו נמנית החל מן היום בו הוצג השיק לפירעון וחולל באי תשלום. בנסיבות בהן עסקינן החל מירוץ ההתיישנות ביום 16.1.01 ותקופת ההתיישנות בת 7 שנים גמלה ביום 16.1.08. בהינתן כי התביעה הוגשה ביום 5.1.09 הרי שבבחינת מניין התקופה נמצא כי התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התיישנות ביצוע שטר / התיישנות על צ'ק: א. התביעה ובעלי הדין 1. ראשיתה של התובענה שבפני בבקשה לביצוע שיק על סך 41,800 ₪, ז.פ. 20.10.00 (להלן: "השיק") שהוגשה על ידי עו"ד (להלן: "צד ג'"). 2. התובע הגיש התנגדות לביצוע השיק שנדחתה על ידי כבוד השופט מיכאל תמיר בהחלטתו מיום 9.1.07 בעקבות דחיית ההתנגדות הגיעו התובע וצד ג' להסדר פשרה לפיו כנגד תשלום מזומן בסך 75,000 ₪ נסגר תיק ההוצאה לפועל וכל ההליכים בוטלו בו. 3. אין חולק כי התובע שילם לצד ג', ביום 20.5.08 את סכום הפשרה וכל ההליכים במסגרת תיק ההוצל"פ כאמור בוטלו. 4. בתביעתו המונחת בפניי עותר התובע לחייב את הנתבע בסכום ששילם לצד ג'. ב. עיקר טענות התובע 1. לטענת התובע השיק נמסר לנתבע כשיק ביטחון במסגרת עסקת ייבוא של משקאות חריפים, שלא על מנת לסחרו אך הנתבע סיחרו לצד ג' בניגוד למוסכם. 2. התובע טוען בסעיפים 9-10 לתצהירו כי קודם למסירת האזהרה ביום 17.9.06 לא ידע אודות השיק דנן ואת זהות התובע האוחז בשיק. וכי בכל מועד אחר לא יכול היה לדעת ו/או לא ידע אודות יתר העובדות בנוגע לשיק הנמשך. משכך נבצר ממנו להגיש תביעה נגד הנתבע. 3. עוד טוען התובע בסעיף 20 לתצהירו כי במהלך פגישה שנערכה בחודש יולי 2007 במהלכה נטלו חלק התובע, הנתבע וצד ג' במשרדו, הודה הנתבע ואישר מפורשות בנוכחות כי השיק הוצא על ידו לצד ג' בניגוד לחובתו ולהתחייבותו להשיבו לידי התובע. אולם חרף פניות התובע, נמנע הנתבע מלהשיב לתובע את השיק. 4. בסעיף 22 לתצהירו טען התובע כי הנתבע אף התקשר טלפונית לאיש מזגנים או אינסטלאטור שאכן אישר כי הנתבע מסר לו את השיק והוא סיחר אותו הלאה. 5. במסגרת המשא ומתן לסגירת תיק ההוצאה לפועל לסגירת תיק ההוצאה לפועל עם צד ג', הודיע צד ג' כי הוא אוחז בשיק וכי השיק חולל כבר ביום 16.1.01 לאחר שהוצא לפירעון בחשבונו. 6. התובע עותר לחייב את הנתבע לפצותו בגין נזקיו בשל סיחור השיק, המסתכמים לסך 78,251 ₪. ג. עיקר טענות הנתבע 1. הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. בבקשה שהגיש הנתבע לסילוק על הסף (בש"א 202765/09) נטען כי עילתו של התובע הינה המחאה מיום 20.10.00 שחוללה ביום 16.1.01 מסיבת "אין כיסוי מספיק". כנגד המחאה זו נפתח תיק ההוצאה לפועל. התובע ידע אודות ההמחאה, הפקדת ההמחאה וחילולה, ולכל המאוחר במועד זה התגבשה בידו עילת התביעה. 2. לגופא של התובענה טען הנתבע בתצהירו כי לא הוסכם כי הנתבע לא ייסחר את השיק. לטענתו לפני כ-12 שנה ביקש התובע להשתתף עימו בעסקה יחד עם מר שמעון פרוש וביקש סכום של 6,000 דולר תוך שהוא טוען כי תוך זמן קצר יחזיר לנתבע את הכסף. לאחר שקיבל התובע את מלוא הסכום יצא התובע לחו"ל ונעלם. 3. בהתאם לסעיף 6 לתצהירו, לאחר שנתיים פגש בתובע וביקש את כספו חזרה, הצדדים הגיעו להסדר פשרה לפיו ישולם על ידי כל אחד סכום מופחת בסך 11,000 דולר, וזאת בכדי לסגור את העניין. 4. הנתבע טוען בסעיף 9 לתצהירו כי מתוך רצון להוכיח אחריותו נתן התובע לנתבע שיק על סך 41,800 ₪ עד אשר ישיב את הסכום שהתובע חייב בהתאם לפשרה. 5. לטענת הנתבע לא רבצה עליו חובה להשיב לתובע את השיק אלא אם האחרון יפרע את חובות לנתבע. 6. משנמנע התובע מפירעון השיק המליץ לו מר ירון כהן כי ייתן את השיק לצד ג' אשר יפעל לגבות באמצעותו את החוב. לאחר שבועיים הודיע צד ג' לנתבע כי השיק אבד ונעלם. ד. עיקר טענות צד ג' צד ג' בתצהירו מכחיש כל קשר לשיק. טוען כי הינו עורך דין העוסק בתחום מעמד אישי בלבד. מעולם לא ראה את השיק ולא ידע עליו עד לקבלת מכתב התראה מב"כ הנתבע ביום 26.1.09. ה. דיון וממצאים טענת התיישנות בתגובתו לטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע טען התובע כי רק ביום 17.9.06 התוודע לעובדה כי הוא נתבע על פי השיק לרבות זהות האוחז בשיק, וכי קודם לכן לא ידע כי השיק הופקד וחולל באי פירעון. בסעיף 8 לתגובתו טען התובע כי גם אם ידע על חילול השיק בסמוך להצגתו לפירעון - אין בכך כדי להואיל לנתבע שכן התובע לא היה מודע ליתר העובדות הבסיסיות המגבשות בידיו עילת תביעה נגד הנתבע. בתצהיר עדותו הראשית חזר התובע וטען כי רק ביום 17.9.06 ידע כי הוא נתבע לתשלום השיק ואת זהות התובע האוחז בשיק (סעיפים 7-10 לתצהירו). במהלך חקירתו הנגדית הסכים התובע כי השיק הוצג על ידי הצד השלישי וחולט בשנת 2001 (עמ' 21 שורות 18-19) אך הוסיף וטען: "באותה תקופה גרתי בחו"ל ולכן לא ידעתי שהשיק הופקד בחשבוני, לא היה לי חשבון פעיל". ובהמשך: "התגוררתי בחו"ל בין השנים 2000-2002 אני לא זוכר תאריך מדוייק מתי חזרתי בשנת 2002" (שם, שורות 25-26). עם זאת, בהמשך עדותו טען התובע: "אני חושב שסגרו לי את חשבון הבנק בסביבות שנת 2002-2003" (עמ' 22 שורות 4-5). לא זו בלבד שהתובע לא הביא כל ראיה לגיבוי טענתו כי שהה בחו"ל בשנים 2000-2003 ו/או כי חשבונו נסגר, אלא שבמהלך הדיון בתביעת הצד השלישי נגדו טען התובע: "השיק הגיע לבן אדם לפני שמונה שנים, לפני 6-7 שנים הם הפקידו אותו..." (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 9.1.07 בבש"א 18111/06 - נספח ג' לתצהיר התובע). הימנעותו של התובע להביא ראיות זמינות לגיבוי טענותיו ובכלל אלו תמצית רישום ממשרד הפנים המעידה על מועדי יציאתו וכניסתו לישראל כמו גם אישור מן הבנק כי חשבונו נסגר ו/או לא היה פעיל - מקימה לגביו את החזקה כי לו היה מביא ראיות כגון אלו - היה בהם כדי להיות לו לרועץ. על הרציונל העומד בבסיס מוסד ההתיישנות עמד בית המשפט בע"א (ת"א) 1952/04 משה אלי נ. יבגני שלחוב (פורסם במאגרים המשפטיים) שם נפסק: "המחוקק מצא לנכון לתחום את התקופה שלאחריה לא ניתן עוד להגיש תובענה, הן על פי הדין הכללי והן על פי דין ספציפי בפקודת השטרות, וזאת על מנת ליצור איזון בין אינטרס הנושה לבין אינטרס החייב. ההגינות כלפי הנושה מחייבת ליתן לו שהות מספקת להכין תביעתו כראוי ולתבוע את המגיע לו, וההגינות כלפי החייב מחייבת לקבוע את הזמן בו לא יהיה חשוף עוד לסכנת תביעה ולא ייאלץ לשמור את ראיותיו לזמן בלתי מוגבל. תורת ההתיישנות אף מאפשרת לבית המשפט להקדיש את הזמן השיפוטי לבעיות אקטואליות של ההווה, ולא לעסוק בנושאים שאבד עליהם הכלח בסוגיות שלא ניתן להוכיחן מחמת חלוף הזמן. תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות, איפוא, מן הזמן שבו נולדה לראשונה עילת התובענה, קרי: החל מלמחרת יום הפרעון המוסכם, וכלל הוא שאין ממתינים לגיבושו של החוב לכימותו המדויק להשגת אסמכתא להוכחתו, שכן היום שבו נולדה עילת התביעה לראשונה, הוא יום תחילת המרוץ." בפסק הדין המנחה שנפסק בד"נ 32/84, עזבון ויליאמס נ' Israel British Bank London פד"י מד(2), 265, עמדה על מדוכת הדיון השאלה מתי מתחילה תקופת ההתיישנות בתביעה לקיום חוב ונקבע בעמ' 271, ע"י כב' השופט ברק: "... עילת התובענה היא מסכת העובדות המהותית המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע)... היום שבו נולדה עילת התובענה הוא איפוא היום, בו מתגבשות העובדות המהותיות, המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו ע"י החייב (הנתבע)... מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. אילו הגיש התובע אותו יום תביעה לבית משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק הדין...". נמצא איפוא כי תקופת ההתיישנות הרלוונטית לתובענה זו נמנית החל מן היום בו הוצג השיק לפירעון וחולל באי תשלום. בנסיבות בהן עסקינן החל מירוץ ההתיישנות ביום 16.1.01 ותקופת ההתיישנות בת 7 שנים גמלה ביום 16.1.08. בהינתן כי התביעה הוגשה ביום 5.1.09 הרי שבבחינת מניין התקופה נמצא כי התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות. ליבת טענתו של התובע בניסיונו להדוף את טענת ההתיישנות מתמקדת בסעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") לפיו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." סוגיית תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות תוך התייחסות לתנאים ולסייגים המובנים בו עלתה על מדוכת הדיון חדשות לבקרים. בע"א 1394/05 דוד שוב ואח' נ' בנק ירושלים בע"מ נקבע: "יתירה מכך המערערים אינם מפרטים בטענותיהם או אף בתצהירים שהגישו בפני בית המשפט המחוזי את הנסיבות בהן התגלו להן העובדות בהן הם מבססים את תביעתם ומסתפקים הם באמירות כלליות כי הדבר נודע להם עם חלוף הזמן. אין די לטעמי באמירה מעין זו כדי לעמוד בנטל המוטל עליהם לבסס כי נעלמו מהם העילות המהוות את עילת התובענה מסיבות שאף בזהירות סבירה, לא יכלו למונען". בע"א 4381/08, 8812/08, 8815/08 קופת חולים כללית ואח' נ. אהרון מוסקוביץ ואח' עמד בית המשפט בהרחבה על הגישה שיש ליישם בהחלת לסעיף 8 לחוק ההתיישנות וקבע בין היתר: "חובת ההגינות כלפי התובע היא העומדת ביסוד כלל הגילוי המאוחר ואולם חובת ההגינות כלפי הנתבע...מחייבת פרשנות זהירה של כלל זה. עצם מסירת המפתח לתחילתה של תקופת ההתיישנות לידי הניזוק - שכן מבחינות רבות זו עלולה להיות התוצאה של פרשנות מרחיבה מדי של כלל הגילוי המאוחר - עשויה לערער אותו איזון עדין בין האינטרסים הלגיטימיים של הניזוק לבין האינטרסים הלגיטימיים של המזיק". בהמשך הדברים נדרש בית המשפט לפירוש התנאי "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" וקבע: "ראשית כבר נאמר שמדובר בתנאי אובייקטיבי...כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר". להלן איזכר בית המשפט באותה פרשה את העמדה שנקבעה ב-רע"א 901/07 מדינת ישראל הועדה לאנרגיה אטומית נ. גיא ליפל (לא פורסם) ולפיה: "בין שאר הפרמטרים לבחינת סבירות הגילוי יש להתחשב במושא הגילוי; המידע שכבר הצטבר אצל התובע;גובה הנזק ומניעתו, כמו גם סיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית". בית המשפט אף נתן דעתו לאפשרות של מקרה גבולי וקבע: "משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המצדיקות חריגה כאמור". בית המשפט אף קבע כי במקרה של ספק - ידו של התובע על התחתונה: "בהקשר זה יש להבחין בין הנטל להוכיח טענת התיישנות (המוטל מטבע הדברים על הנתבע) לבין נטל הוכחת התקיימותו של סייג מהסייגים לתקופת ההתיישנות (המוטל על התובע). 'מאחר שסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו' (עניין גיא-ליפל פסקה 40; עניין סיגמן פסקה 14). מסיבה זו, ספק לגבי התקיימות התנאים של כלל הגילוי המאוחר פועל לחובת המערער" (ההדגשה שלי-מ.ב.ח). 1.10 בנסיבות הפרשה העומדת לדיון, הימנעותו של התובע מלהביא ראיות אובייקטיביות כלשהן לגבי עצם הימצאותו בחו"ל במהלך התקופה לה טען ו/או לגבי סגירת חשבון הבנק שלו, עליו נמשך השיק מקיימת למיצער ספק כאשר להתקיימות התנאים של כלל הגילוי המאוחר וספק זה פועל לחובת התובע. מסקנתי הינה איפוא כי התביעה התיישנה ויש לדחותה כבר מטעם זה. בחינת התביעה לגופא סבורני כי גם לגופא אין לתביעה על מה שתסמוך ולהלן אנמק: בכתב תביעתו טען התובע כי השיק נמסר לנתבע כשיק ביטחון שלא על מנת לסחרו וכי הנתבע סיחר אותו לצד שלישי. הנתבע הכחיש גירסה זו וטען כי קיבל את השיק מן התובע להבטחת סכום בסך 11,000 דולר אשר התובע התחייב לשלם לו במסגרת הסדר פשרה ביניהם (להלן: "הסכם הפשרה") וכי לא נאסר על הנתבע להסב את השיק ומכל מקום השיק לא הוסב על ידו. להוכחת הסכם הפשרה הציג הנתבע כנספח 1 לכתב ההגנה מסמך מיום 18/5/98 חתום על ידי התובע לפיו הצהיר האחרון כי הוא חייב לנתבע סך 11,000 דולר והתחייב לשלם את החוב "בתשלומים קבועים אך באופן שוטף כל שבוע". התובע הודה באמיתות הסכם הפשרה ותוכנו (עמ' 17 שורות 5-11) ואף אישר בעדותו כי "השיק היה כערבון להתחייבות שלי נספח 1 לכתב ההגנה" (עמ' 19 שורה 9). עם זאת, טען התובע כי פרע את החוב לנתבע: "שילמתי לו במשרדו כל מיני סכומים במשך תקופה ארוכה. אני שילמתי לו את כל החוב כל ה-11,000 דולר" (שם, שורות 13-14). בהמשך עדותו הודה התובע כי אין בידו כל מסמך המאשר את החזר החוב (שם, שורה 18) ואף התקשה להסביר מדוע לא קיבל חזרה את השיק מן הנתבע עם ביצוע ההחזר(שם, שורה 16). התובע אף טען לראשונה במהלך חקירתו כי הנתבע ניהל יומן על החזרות הכספים (עמ' 18 שורות 13-14); למותר לציין כי לא הוצג בפניי יומן כזה. אטעים כי בסעיפים 13 - 18 לתצהירו גולל התובע גרסה בדבר גבייתו ממנו של "חוב אחר" בסך 30,000 ₪, ע"י גובים ערבים ששיגר הנתבע. לגרסת התובע היה הנתבע נוכח בפגישה עם הערבים, וכי אלו נקטו כלפיו לשון איומים מרומזת. בסעיף 17 לתצהירו טוען התובע: "בסיכום שיחה זו, התחייב לי הנתבע כי הוא יהיה אחראי לתשלום השיק ולפירעונו" וכן הוסיף כי הנתבע הודה במהלך אותה פגישה כי "השיק הוצא ונמסר על ידו לצד ג' בניגוד לחובתו והתחייבותו להשיבו לידיו" (סעיף 20 לתצהיר). לא זו אף זו בסעיף 32 לתצהירו טען התובע כי "ביום 24.8.09 איימו עלי ערבים שנשלחו בשם התובע כי כדאי לי להסתדר עם הנתבע בעניין השיק." סוגיית "החוב האחר" איננה רלוונטית לתובענה שבפניי ומשכך אבחן את גרסאות התובע לעניין פירעון החוב הגלום בשיק. כמפורט לעיל בחקירתו הנגדית הודה התובע בקיום חובו לנתבע וטען כי שילם אותו באופן רצוני. בעוד שבתצהירו טען התובע כי אוים ע"י ערבים "להסתדר" עם הנתבע בעניין השיק. הנתבע בעדותו הודה אומנם בעובדה כי בפגישתם עם התובע נכחו שני ערבים אך הכחש כי הם נשלחו על ידו ולאן שביקש את סיועו (עמ' 39, 41). הנתבע אף הודה כי התובע שילם לו סך של 20,000 ₪ (עמ' 41 שורות 20 - 22). מסקנתי הינה כי התובע שילם לנתבע ע"ח "החוב האחר" סך של 20,000 ₪ אולם אין בעובדה זו כדי לקבוע כי התובע שילם לנתבע את סכום השיק. למען לא יימצא הנייר חסר אבהיר כי התובע נמנע מלטעון בכתב התביעה שהגיש כי פרע את סכום השיק לנתבע, וכי רק במהלך חקירתו הודה ראשונה כי השיק נמסר כבטחון להתחייבותו ע"פ הסכם הפשרה. למותר לציין כי התובע נושא בנטל הראיה להוכיח כי פרע את החוב מושא הסכם הפשרה ואשר להבטחת תשלומו ניתן השיק. לא זו בלבד שהתובע לא עמד בנטל זה, אלא שבכתב תביעתו גילה התובע טפח וכיסה טפחיים שכן במסגרת כתב התביעה התעלם התובע לחלוטין מהקשר בין השיק ובין הסכם הפשרה, קשר בו הודה רק במהלך חקירתו הנגדית. לא נעלמה מעיני העובדה כי גם הנתבע נתפש במהלך עדותו לגרסאות סותרות אולם אין בסתירות אלו כדי להזים את גרסתו הגרעינית לפיה התובע לא שילם לו את סכום החוב נשוא הסכם הפשרה אשר תשלומו הובטח באמצעות השיק. טענתו הנוספת של התובע ולפיה הנתבע לא היה רשאי לסחר את השיק לא הוכחה בפניי. אפתח במושכלות ראשונים; עיון בשיק נשוא התביעה (נספח א' לכתב התביעה) מלמד כי לא נרשמה בו הגבלה כלשהיא המגבילה את סחרותו, משכך ולאור סעיף 7 לפקודת השטרות (נוסח חדש) היה התובע רשאי לסחר את השיק. על כך אוסיף כי בתצהיר עדותו נמנע התובע מלטעון במפורש כי השיק נמסר שלא על מנת לסחרו. משנשאל הנתבע בחקירתו הנגדית, האם היה השיק לביטחון? השיב: "בעיקרון לקחתי את זה לביטחון אם הוא לא ישלם אז אני אשתמש בו" (עמ' 42 שורות 18-19). ככללו של דבר, הוכח בפני כי השיק נמסר על ידי התובע לנתבע, כביטחון להחזר חוב בסך 11,000 דולר אשר התובע חב לנתבע ומשפסקתי כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי פרע את החוב לנתבע היה האחרון רשאי לגבות את סכום השיק הן בעצמו והן על ידי סיחורו לאחר. בכך ניטלה אבן הפינה לתביעה. על יסוד המקובץ עד כאן אני רואה לדחות את התביעה גם לגופה. ההודעה לצד שלישי משנדחתה התביעה, פג טעמה של ההודעה לצד שלישי ששיגר הנתבע לצד השלישי במובן זה שהצד השלישי פטור מכל חבות (השוו: א. גורן בחיבורו "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה עשירית תשס"ט - 2009, עמ' 442). עם זאת, ראיתי לנכון להתייחס, ולו בקצירת האומר לסוגיית הודעת סיחור השיק העומדת בבסיס ההודעה וזאת לצורך קביעת הוצאות ההליך. בסוגיית סיחור השיק הובאו בפניי גרסאות מנוגדות: יוסף הרבסט שהעיד מטעם התובע טען בתצהיר עדותו כי קביל את השיק מן הנתבע מספר חודשים טרם מועד פירעונו, במסגרת עסקים משותפים שניהל עם הנתבע (סעיף 8 לתצהירו) וכי מסר את השיק טרם מועד פירעונו לעו"ד אחיקם גריידי (ב"כ התובע ואחיו של הצד השלישי). הנתבע אשר היסבו מצוי על גב השיק כפר מכל וכל בגרסה זו והגדיר את עדותו של הרבסט כשקר וכזב (עמ' 37 שורה 25). הנתבע חזר וטען כי העביר את השיק לצד השלישי (עמ' 38 שורות 5-6). גרסתו של הרבסט אינה אמינה עלי, בחקירתו הנגדית התקשה הרבסט ליתן הסבר לעסקים המשותפים שניהל עם הנתבע (עמ' 9-10) ובסופו של יום העיד: "אני לא זוכר ממה נובע השיק. קיבלתי אותו במסגרת הכללית של העסקים" (עמ' 11 שורה 23). הרבסט נקט איפוא באופן שיטתי במינוח הסתמי של עסקים משותפים ללא שעלה בידו להביא ראיה אובייקטיבית כלשהיא לעניין זה. מר יוסי מזרחי שהעיד מטעם הצד השלישי הודה בחקירתו כי לא שמע את עו"ד אחיקם גריידי אומר כי קיבל את השיק מהרבסט (עמ' 50 שורות 18-20 וקודם לכן בעמ' 48 שורות 13-14). מזרחי טען בסעיף 9 לתצהירו כי הנתבע הודה בפניו כי הוא אחראי לתשלום השיק אך מצאתי גרסה זו בעייתית בלשון המעטה שכן לא זו בלבד שבקשת הביצוע לא כוונה כנגד הנתבע חרף היסבו על גב השיק אלא שמזרחי עצמו חזר בו מגרסתו בסעיף 9 שכן בעדותו אמר: "ביטון (התובע - מ.ב.ח.) אמר הבאתי את נוישטט (הנתבע - מ.ב.ח.) שהוא כביכול ישלם את הכסף לשיק שהוא חייב בו ונוישטט לא הגיב ומזה שלא הגיב הבנתי שנוישטט מסכים לזה (עמ' 52 שורות 4-7 ההדגשה שלי - מ.ב.ח.). ככללו של דבר הגעתי למסקנה כי לא הוכח בפניי כי השיק הוסב להרבסט וממנו לעו"ד אחיקם גריידי כגרסת התובע והרבסט. מפלס המסתורין האופף את אחיזתו של עו"ד אחיקם גריידי מתגבר גם לנוכח עדותו של התובע אשר טען בחקירתו כי האמין שהשיק הגיע לעו"ד אחיקם גריידי בגניבה (עמ' 24 שורה 9). לאחר שנתתי דעתי לגרסתו של הנתבע מזה ולעדותו של הצד השלישי מזה הגעתי למסקנה כי לא הוכחה בפני גרסתו הגרעינית של הנתבע לפיה מסר את השיק לצד השלישי על מנת שזה יפעל כעורך דין לגבייתו בהוצאה לפועל (סעיף 8 להודעה). הצד השלישי טען בהגנתו כי מעולם לא פגש את הנתבע ולא סיכם עימו כל טיפול מקצועי בעניין השיק. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע מדוע חתם על גב השיק והשיב: "דיברתי עם ירון כהן שידבר עם עו"ד אבישי גריידי שהוא יכניס את השיק לחשבון שלו אז אם השיק יחזור, עו"ד אבישי גריידי יתבע אותו" (עמ' 35 שורות 16-18). על גירסה זו חזר הנתבע משנשאל: "למה אם כך חתמת על גב השיק?". והשיב: "איך עו"ד גריידי אבישי יכניס את זה לחשבון שלו" (עמ' 37 שורות 4-5). אוסיף כי הנתבע הודה כי לא נפגש עם עו"ד גריידי ולא שוחח עימו (עמ' 35 שורות 20-23). ככללו של דבר גירסתו של הצד השלישי אשר נתמכה גם בעדותם של הגב' ניצה סוראני ומר יוסי מזרחי - עדיפה בעיני על גירסת הנתבע. סוף דבר אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבע שכר טרחת עורך דין בסכום של 9,000 ₪. אני דוחה את ההודעה לצד השלישי ומחייב את הנתבע לשלם לצד השלישי שכר טרחה עו"ד בסך 5,000 ₪. הודעה זכות ערעור. שיקיםהתיישנות