כדי לבסס חובת השבה בגין עילת עשיית עושר ולא במשפט יש להוכיח התגבשותם של שלושה יסודות: הראשון, התעשרות - דהיינו קבלת נכס, שירות או טובת הנאה; היסוד השני הנדרש להוכחה הוא כי ההתעשרות באה על חשבון הזוכה; ולבסוף נדרש להוכיח כי ההתעשרות נתקבלה על ידי הזוכה שלא על-פי זכות שבדין. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חובת השבה: 1. בפניי תביעת התובעים לחיובו של הנתבע 2 (להלן - "הנתבע") בכספים בהם הוא חב, עפ"י הטענה, לתובעים. התביעה הוגשה כנגד נתבעים נוספים, נגדם כבר ניתן פסק דין מתוקן ביום 1.3.11. חיוביו הנטענים של הנתבע חופפים לחיובי הנתבעים הנוספים. 2. התביעה הוגשה בגין הסך של 400,000 ש"ח (לצרכי אגרה), בהמשך הועמדה, לבקשת התובעים, על הסך של 100,000 ש"ח (בקשה מס' 12 מיום 16.4.12 והחלטה מיום 18.4.12). בכתב התביעה נדרש הנתבע לשלם לתובעים החזרי המחאות שהיו מיועדות לתובעת 1 והגיעו לחשבונה של הנתבעת 3, תשלומים שבוצעו ע"י ספקי התובעת ואשר עפ"י הטענה שולמו לנתבעת וכן החזר הסך של 55,000 ש"ח פיקדון ששולם לחברת ליסינג. בסיכומיהם, צמצמו התובעים עילותיהם לסכומי ההמחאות (66,247 ש"ח נכון ליום 17.5.12), ולעסקת הליסינג בלבד, תוך ויתור על טענותיהם בדבר תשלומים לספקים (שאמנם לא הוכחו). 3. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע שימש כמנהל ובעל מניות בנתבעת 3 (להלן - "הנתבעת"), ממועד הקמתה ביום 29.5.05 (נספח 1 לתצהיר עדותו הראשית של התובע מיום 4.7.11, להלן - "תצהיר התובע") ועד להסכם שנחתם בין הנתבע לנתבע 1 ביום 4.11.08 (נספח נ2-יא לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מיום 2.8.11, להלן - "תצהיר הנתבע"). בהסכם מיום 4.11.08 הסכימו הנתבע והנתבע 1 להפסיק את שיתוף הפעולה ביניהם בנתבעת, תוך חלוקת חובות הנתבעת ביניהם (להלן - "הסכם הפירוד"). 4. התובעים טוענים, כי הנתבעים כולם פעלו להעברת כספים שהגיעו לתובעת 1 (להלן - "התובעת"), אשר הנתבע 1 שימש כבעל מניות גם בה, אל הנתבעת. התובעים טוענים כי הפעולות נעשו במכוון ובמרמה. 5. הנתבע טוען, כי לא היה מעורב בפעילותה הכספית של הנתבעת, כי עניינים אלה נוהלו ע"י הנתבע 1 בלבד, בוודאי שלא היה צד לכל פעולה בלתי כשרה שבוצעה ע"י הנתבע 1, ובכלל זה העברת הכספים הנטענת. 6. מטעם התובעים הוגשו תצהירי התובע 2 (להלן - "התובע"), מטעם הנתבע הוגשו תצהיריו. התובע והנתבע נחקרו ארוכות על תצהיריהם בישיבת ההוכחות שהתקיימה בפניי ביום 22.4.12. סיכומים הוגשו מטעמם של הצדדים בהתאם להחלטה שניתנה בסיום הדיון. 7. כספי התובעת - המחאות ותשלום 7.1 מהראיות, שהובאו ע"י התובעים עולה, כי המחאות בסכום נומינלי כולל של 45,370 ש"ח, אשר היו מיועדות לתובעת, הופקדו בפועל בחשבונה של הנתבעת בבנק מזרחי טפחות בע"מ, סניף רעננה-023 שמספרו 260491: המחאה ע"ס 6,037.02 ש"ח ז"פ 2.3.07 הופקדה ונפרעה בחשבון הנתבעת ביום 4.9.07 (עותק ההמחאה צורף נספח 2 לתצהיר התובע, מופיעה בדף מס' 3 לנספח נ2-ט לתצהיר הנתבע), המחאה ע"ס 10,303 ש"ח ז"פ 21.9.07 הופקדה ונפרעה בחשבון הנתבעת ביום 23.9.07 (עותק ההמחאה צורף נספח 7 לתצהיר התובע, מופיעה בדף מס' 3 לנספח נ2-ט לתצהיר הנתבע), המחאה ע"ס 1,368.84 ש"ח ז"פ 13.9.07 הופקדה ונפרעה בחשבון הנתבעת ביום 25.9.07 (עותק ההמחאה צורף נספח 5 לתצהיר התובע, מופיעה בדף מס' 3 לנספח נ2-ט לתצהיר הנתבע), המחאה ע"ס 5,050.98 ש"ח ז"פ 1.10.07 הופקדה ונפרעה בחשבון הנתבעת ביום 1.10.07 (עותק ההמחאה צורף נספח 4 לתצהיר התובע, מופיעה בדף מס' 3 לנספח נ2-ט לתצהיר הנתבע), המחאה ע"ס 6,544.54 ש"ח ז"פ 3.11.07 הופקדה ונפרעה בחשבון הנתבעת ביום 6.11.07 (עותק ההמחאה צורף נספח 8 לתצהיר התובע, מופיעה בדף מס' 4 לנספח נ2-ט לתצהיר הנתבע), המחאה ע"ס 13,291.82 ש"ח ז"פ 4.11.07 הופקדה ונפרעה בחשבון הנתבעת ביום 8.11.07 (עותק ההמחאה צורף נספח 6 לתצהיר התובע, מופיעה בדף מס' 4 לנספח נ2-ט לתצהיר הנתבע), ותשלום הסך של 2,774 ש"ח, שיועד לתובעת, כעולה מכרטסת התובעת וחשבונית מס שמסרה התובעת לצד ג' (צורפו כנספחים 9 ו-10 לתצהיר התובע) הופקד ונפרע בחשבונה של הנתבעת ביום 24.10.07 (דף מס' 4 לנספח נ2-ט לתצהיר הנתבע). 7.2 אשר להמחאה בסך של 4,546 ש"ח, ז"פ 10.10.07 (נספח 3 לתצהיר התובע), שלא הופקדה בחשבון הנתבעת בבנק מזרחי טפחות, הרי שהמחאה זו הייתה המחאה סחירה, על צילום גבה מופיעה חותמת הנתבעת, ומכאן כי סכומה שימש לצרכיה של הנתבעת, וזאת על חשבונם של התובעת ושל התובע, בעליה. 8. המסגרת הנורמטיבית סע' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן - "החוק"), קובע - "(א)  מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב)  אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת". "כדי לבסס חובת השבה בגין עילת עשיית עושר ולא במשפט יש להוכיח התגבשותם של שלושה יסודות: הראשון, התעשרות - דהיינו קבלת נכס, שירות או טובת הנאה; היסוד השני הנדרש להוכחה הוא כי ההתעשרות באה על חשבון הזוכה; ולבסוף נדרש להוכיח כי ההתעשרות נתקבלה על ידי הזוכה שלא על-פי זכות שבדין" (ת.א. 4757-07-09 ובת.א. 14361-08-09 (מחוזי - מרכז) פייר גליו בע"מ ואח' נ' פטיטו בע"מ ואח', מיום 17.5.12, אשר הסתמך על רע"א 502/04 Buffalo Boots נ' גלי - רשת חנויות נעליים, פד"י נח(5) 487). אני סבורה, כי בנסיבותיו של מקרה זה התקיימו שלושת התנאים הנ"ל, ככל שהדבר נוגע לכספים נשוא סע' 7 לעיל. 9. היסוד הראשון: התעשרות 9.1 אין חולק, כי הנתבע ערב להתחייבויות הנתבעת בחשבון בנק מזרחי טפחות בע"מ; הדברים צוינו מפורשות בהסכם הפירוד (נספח נ2-יא לתצהיר הנתבע; וראה סע' 2(א), 2(ח), 3(א), 6(ו) ו-6(ח) להסכם). 9.2 מכאן, שכספים שהופקדו לחשבון זה, הפחיתו מערבותו של הנתבע, כך שבסופו של יום היה עליו לשלם לבנק פחות מהסכום שהיה נדרש לשלם, אלמלא אותן הפקדות. 9.3 זאת ועוד, בהסכם הפירוד חילקו ביניהם הנתבע והנתבע 1 את תשלום התחייבויותיה של הנתבעת כלפי צדדים שלישיים. מכאן, שכל סכום שהוכח כי שולם לנתבעת, אף אם לא הופקד בחשבונות הבנק שלה, שימש להקטנתן של התחייבויות אלה, כאשר בפועל הוכח סכום אחד כאמור (המפורט בסע' 7.2 לעיל). 9.4 הנתבע טוען, כי מי שביצע את ההפקדות לחשבון, אף מי שמשך ממנו את הכספים היה הנתבע 1. אין בכך כדי להעלות או להוריד; בהתאם לפרוטוקול האסיפה הכללית של הנתבעת מיום 9.6.05 (נספח נ2-ו' לתצהיר הנתבע), עליו חתום גם הנתבע - "זכויות החתימה בשם החברה בכל ענייניה תהיינה לכל אחד מהמנהלים הנ"ל בצירוף חותמת החברה או שמה המודפס" מכאן, שהנתבע נתן הסכמתו לכך שהנתבע 1 יוכל לפעול לבדו בענייניה הכספיים של הנתבעת, ובכך נתן ידו, במחדל לכל הפחות, לפעולותיו של הנתבע 1 בנתבעת. 9.5 גם הטענה, כי הנתבע 1 משך כספים מהנתבעת, תוך עשיית עושר ולא במשפט כלפי הנתבע, אין בהן כדי לשנות את התוצאה. מערכת היחסים שבין הנתבעים לבין עצמם, לא נדונה בפניי (משביקש הנתבע למחוק הודעתו לצד ג' כנגד הנתבע 1), אף לו הייתה נדונה, לכל היותר זכאי היה הנתבע לשיפוי מאת הנתבע 1, ולא היה בכך כדי לפטור אותו מהאחריות לתוצאות מחדליו כלפי התובעים. 9.6 בניגוד לטענת התובעים, אינני סבורה כי הנתבע עשה יד אחת עם הנתבע 1 במטרה להונות את התובעים. הדבר כלל לא הוכח בראיות שהובאו, אף התרשמותי הבלתי אמצעית מהנתבע אינה מביאה למסקנה הנטענת. אך עם זאת, הוכח לטעמי, במסמכים רבים, כמו גם בעדותו של הנתבע עצמו, כי הנתבע לכל הפחות איפשר - בעקיפין, ושלא בכוונת זדון - את פעולות הנתבע 1, תוך שהוא נהנה במישרין מהתוצאות הכספיות של פעולות אלה. 10. ההתעשרות באה על חשבון התובעת בעניין זה דומה, כי אין צורך להרחיב והדברים מובנים מאליהם: נטילת כספיה של התובעת והעברתם לנתבעת הייתה על חשבונה של התובעת: במקום שכספים יכנסו לחשבון הבנק של התובעת וישמשו לצרכיה, הועברו הכספים לנתבעת ושימשו לצרכיה שלה. 11. "שלא כדין" לא הוצג כל אישור של התובעת להעברת הכספים לנתבעת, לא הוצגה כל אסמכתא לכך שהעברת הכספים נעשתה בהסכמה או אפילו ביודעין. התובעת לא ידעה על העברת כספים אלה, אלא בדיעבד. הכספים בהם מדובר הינם כספים ספציפיים, שניתן להצביע עליהם, ואין מדובר בנזק כללי. 12. התנהגות הנתבע, בפרט מחדליו והימנעותו מנטילת אחריות מינימאלית לפעולותיה הכספיות של הנתבעת, אשר כולן נעשו באמצעות הנתבע 1, היא שאפשרה ביצוע עשיית עושר שלא במשפט, כפי ההגדרה בסע' 1 לחוק, כלפי התובעים: 12.1 כך, נתן הנתבע לנתבע 1 זכות חתימה מלאה בנתבעת ובחשבונות הבנק שלה, באופן שאיפשר לנתבע 1 לעשות כרצונו בהמחאות אותן קיבל, בכובעו כבעליה של התובעת, מלקוחותיה של התובעת (נספח נ2-ו' לתצהיר הנתבע); 12.2 כך, לנתבע לא היה מושג, והוא לא עשה כל פעולה כדי לברר, מה נעשה ע"י הנתבע 1 בחשבונות הבנק של הנתבעת - "ת: אני מנהל ובעלים בחברה כשאני לא נהלתי את חשבון הבנק. אין לי מושג מאיפה הגיע הכסף שיוסי לקח כהלוואת בעלים. ש: אתה לא ידעת כלום ממה שקורה בחשבון? ת: לא" (עמ' 13 ש' 10-13) "ש: כשהגעת לסיום המערכת עם יוסי בהסכם מ-11.8 הסתכלת על מצב חשבון הבנק? ת: לא ראיתי מסמכים בכתב. אך נאמרו לי כל מיני דברים ע"י יוסי" (עמ' 13 ש' 26-27) "ש: נכון לומר שכמנהל בנתבעת 3 מעולם לא בדקת חשבונות בנקים חוץ מערב ההסכם? ת: זה היה תפקידו של יוסי ואני סמכתי עליו לצערי.." (עמ' 15 ש' 10-11); 12.3 כך, היה הנתבע רשום ברשם החברות כדירקטור בנתבעת, אך בפועל לא שימש כמנהל (עמ' 13 ש' 24-25), אף לא היה בקשר עם רו"ח החברה, הגם שידע פרטיו (עמ' 15 ש' 16-20); 12.4 כך, היה הנתבע ערב אישית בחשבונות הנתבעת, אך לא בדק גובה התחייבויות הנתבעת בחשבונות (עמ' 15 ש' 29-32 ועמ' 16 ש' 1); 12.5 כך, בחוסר התערבותו ובחוסר התעניינותו של הנתבע בחשבונות הבנק איפשר הנתבע לנתבע 1 להפוך את חשבונות הבנק של הנתבעת ל"צינור" להעברת כספים, שהוא אינו יודע מקורם, וגם אינו יודע יעדם (עמ' 14 ש' 17). 13. טענתו של הנתבע, כי הנתבע 1 משך את הכספים אשר הגיעו לתובעת ואשר הופקדו לחשבון הנתבעת, כי הנתבע 1 הסביר לו שכספים אלה מגיעים לו מהתובעת ושיש בינו לבין התובע התחשבנות - הינם בגדר עדות שמיעה, במקרה הטוב, ואי לקיחת אחריות על מחדליו שלו, במקרה הטוב פחות. 14. הנתבע הינו אדם בוגר, והגם שניסיונו בעסקים לא היה רב, לא ביצע ולו בדיקה מינימאלית בכל הנוגע לפעולותיו של שותפו, הנתבע 1, או בנוגע להתנהלותה בכלל של הנתבעת, החברה שהוא עצמו רשום כבעליה ומנהלה. 15. בניגוד לסברתו של הנתבע, אין רישומו כבעלים של חברה בבחינת אקט פורמאלי גרידא, ולהיותו של אדם בעלים ודירקטור של תאגיד ישנן השלכות משפטיות משמעותיות ביותר, כמו גם אחריות אישית וכלכלית כבדה. בנסיבותיו של המקרה דנן, וכמפורט לעיל, היו לפעולותיו של שותפו לעסקים של הנתבע, השלכות כספיות ישירות על הנתבע עצמו, והוא נהנה מפירות מעשיו של הנתבע 1. 16. בכפוף לאמור להלן, לא מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן יש מקום להחלת הוראות סע' 2 לחוק, אף לא מצאתי לקבוע, כי יש בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון, כדרישת סע' 6 לחוק: 16.1 סע' 2 לחוק קובע - "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". 16.2 זכייתו של הנתבע (הזוכה) הייתה בפירוש על חשבונם של התובעים (המזכים), ומכאן שלא מתקיים לטעמי התנאי הראשון בסעיף זה. לעניין רכיב ה'צדק' (התנאי החלופי בסעיף), הרי שמצאתי להביאו לידי ביטוי בהמשך הדברים באופן שערוך החיובים. 16.3 אשר לסע' 6, אינני סבורה כי קיימות בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין זה: אין מדובר בהרמת מסך בין חברה, הנתבעת, לבעלי מניותיה, הנתבע, באשר הפעולות הנדונות בוצעו ע"י הנתבע 1, שאינו חברה בע"מ, אלא אדם פרטי, ולא ע"י הנתבעת, אשר שימשה כ"צינור" כאמור, אף הוכח כי הנתבע ערב להתחייבויות הנתבעת כלפי הבנק אליו הופקדו הכספים; מכאן ש"המסך" בין הנתבע לנתבעת כבר "הורם" (בערבותו האישית של הנתבע לנתבעת) ואין צורך להידרש להתקיימות תנאיו של סע' 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. אין מדובר בחובה חוזית של הנתבע כלפי התובעים (לנתבע לא היה כל הסכם עימם) או בחיוב בנזיקין שלו כלפיהם, ומכאן שאין תחולה, לטעמי, לחוק החוזים או לפקודת הנזיקין. 17. עסקת הליסינג 17.1 התובעים טוענים, כי בחברת הליסינג הופקד סך של 55,000 ש"ח, אשר עם סיום העסקה, הועבר לנתבעת, תחת העברתם לתובעת. 17.2 אין מחלוקת בין הצדדים, על כך שהסך של 55,000 ש"ח שולם לנתבעת (נספח 11 לתצהיר התובע). הנתבע טוען, כי בדין בוצע תשלום זה. 17.3 מעיון בראיות שהוצגו, כמו גם מחקירת התובע עולה, כי דין טענת הנתבע להתקבל בנקודה זו: מנספח נ2-ח לתצהיר הנתבע עולה, כי עסקת הליסינג הועברה ביום 4.11.06 מהנתבעת לתובעת. על מסמך זה חתום התובע (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון ש' 12-13). כשנשאל התובע (ע"י בית המשפט), האם העסקה מלכתחילה בוצעה ע"י הנתבעת, ולא ע"י התובעת, והנתבעת היא אשר הפקידה את הסך של 55,000 ש"ח בחברת הליסינג (ועל כן היא הזכאית להשבתו לידיה בסיום העסקה), השיב - "אין מסמך המאשר שעסקת הליסינג מלכתחילה הייתה של דוגה" (התובעת - ר.ב.; עמ' 12 ש' 16-17). מכאן, שלא הוכח כי התובעת שילמה את הסכום אותו היא מבקשת כי "יושב" לידיה. הנתבעת ביצעה את התשלום, באשר היא זו שביצעה את העסקה, ולפיכך בדין הושבו הכספים לידיה, והטענה, כי על כספי הליסינג לשוב לידיה של חברה שלא הפקידה אותם מלכתחילה בחברת הליסינג מהווה ניסיון לעשיית עושר ולא במשפט מצידם של התובעים כלפי הנתבע. 18. סיכומם של הסכומים המפורטים בסע' 7 לעיל, בתוספת הפרשי הצמדה בלבד ממועד תשלומו בפועל של כל תשלום ועד למועד הגשת התביעה (13.10.10) הינו הסך של 55,205 ש"ח. 18.1 סע' 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 קובע - "רשות שיפוטית שפסקה לבעל-דין סכום-כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום-כסף המגיע על-פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול-דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו". סע' 3א לחוק פסיקת ריבית והצמדה קובע - "במקום לפסוק ריבית רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם". 18.2 ברע"א 1015/01 בן ארצי ואח' נ' מדינת ישראל, שניתן ביום 11.5.11, נקבע, בין היתר - "המציאות הכלכלית הקשה שנוצרה הצריכה מעבר הדרגתי מהשיטה הנומינלית, האופיינית למשק יציב, לשיטה הולוריסטית, המתאימה למשק אינפלציוני. וכך, החלה שיטת המשפט הישראלית לסטות בהדרגה מהעקרון הנומינלי, והנהיגה מנגנוני שערוך שונים בשורה של עניינים. שינוי זה התבצע בשני נתיבים עיקריים: האחד, בדרך של תיקוני חקיקה, והאחר, באמצעות ההלכה הפסוקה, בדרך של שילוב התפיסה הולוריסטית באמצעים פרשניים אל תוך מערכות הדינים השונות" (עמ' 12 ו-13 לפסה"ד). זאת ועוד - "השערוך בישראל הוחל כחלק מהדין הסובסטנטיבי הנשען על תפיסת עשיית עושר ולא במשפט, והוא חל על כל ענפי המשפט. הוא נועד לגשר על פני פערי ירידת ערך הכסף. מוכרות שיטות שונות לשערוך ומגוון רחב של אפשרויות בענין זה. ההכרעה בדבר טיבה של השיטה הראויה לחישוב חיובים כספיים - אם נומינלית או ריאלית, ואם ריאלית - מה שיטת השערוך הראויה - הפכה לתלויית ענין ונושא" (עמ' 14 לפסה"ד; ההדגשות שלי - ר.ב.) התוצאה היא, אם כן - "...יתכנו מצבים בהם תוחל הגישה הולוריסטית להערכת חיובים כספיים גם במקום שבו המחוקק לא הסדיר במפורש קיומו של מנגנון שערוך לתשלום החיוב. השאלה האם ההסדר החקיקתי מתיישב עם גישה נומינלית או ולוריסטית להערכת החיוב הכספי הינה שאלה פרשנית. פרשנות זו עשויה להיות מושפעת ממצב המשק והכלכלה, על רקע שינויי העיתים והנסיבות, בצד ההקשר הפרטני הרלבנטי לנושא הנדון" (עמ' 15 לפסה"ד; ההדגשות שלי - ר.ב.). 18.3 בנסיבות המקרה דנן, מצאתי כי יש לצרף הפרשי הצמדה בלבד ממועד ביצוע כל תשלום, תוך עשיית עושר ולא במשפט כלפי התובעים, וזאת עד למועד הגשת התביעה. הטעם לכך נעוץ במכלול הנסיבות העובדתיות הקונקרטיות של מקרה זה, כמו גם בסיפת סע' 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, כפי שאוזכר לעיל: לטעמי, הנתבע לא פעל בזדון כלפי התובעים, אלא לכל היותר תוך עצימת עיניים. אני סבורה, כי הן התובעים והן הנתבע הינם קרבנותיו של הנתבע 1, הגם שלנתבע הייתה האפשרות האמיתית למנוע מהנתבע 1 מלבצע את רוב הפעולות שביצע, כפי שפורט לעיל. אני נותנת אמון בדבריו של הנתבע, כי גילה את מלוא הפעולות שביצע הנתבע 1 רק לאחר הגשתה של תביעה זו (עמ' 14 ש' 22 "לצערי חלק גדול מהנוכלויות של יוסי נודעו לי במהלך הכנת התצהיר"), אך לטעמי הגילוי המאוחר הינו בעוכריו של הנתבע, ולו היה עוקב אחר פעולות הנתבע 1 בזמן אמת, ייתכן והיו נמנעות חלק מאותן 'נוכלויות' אותן הזכיר הנתבע בעדותו. 18.4 בהקשר זה אציין, כי לא נעלמה מעיני העובדה, שהנתבע לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא השיב לפניית ב"כ התובעים, אשר נשלחה אליו ביום 18.12.07 (נספח 12 לתצהיר התובע, ועמ' 14 ש' 10-19), ואשר במסגרתה הועלו לראשונה הטענות נשוא תובענה זו. ואולם, עיון במכתב האמור מעלה, כי הוא כללי ביותר, אף מציין סכום (סע' 4 למכתב), אשר בפועל ובדיעבד, הסתבר כמוגזם, וזאת גם לגישת התובעים, שביקשו הפחתת סכום תביעתו כנגד הנתבע, לצרכי אגרה אף ציינו סכומים פחותים בהרבה בסיכומיהם (פחות ממחצית). מקובלת עליי טענת ב"כ הנתבע בסיכומיה, כי אין באי משלוח תשובה למכתב זה משום הודאת בעל דין (והשווה: סע' 6(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). 18.5 מטעם זה, ובאיזון שערכתי בין זכויות התובעים אל מול חובות הנתבע כלפיהם אך גם אל מול זכויותיו של הנתבע עצמו, מצאתי כי חיובו של הנתבע בתשלום ריבית על התקופה שמיום התשלום ועד למועד הגשת התביעה, לא תהא צודקת בנסיבות, כי יהא בה משום "ענישת" הנתבע, ודי בפסיקת הפרשי הצמדה בלבד. 18.6 שונים כמובן פני הדברים מרגע שהוגשה התביעה, והנתבע יכול וצריך היה לברר את כל העובדות לאשורן זה מכבר (אם לא עשה כן בפועל). ממועד הגשת התביעה ישא הסכום הנקוב לעיל הפרשי הצמדה וריבית חוקית עד התשלום המלא בפועל. 19. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע בתשלום הסך של 55,205 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד הגשת התביעה (13.10.10) ועד התשלום המלא בפועל. כפי שצוין בפתח הדברים, הסכום הינו בחופף לחיובי הנתבעת 1 והנתבע 3 בהתאם לפסק הדין המתוקן מיום 1.3.11, ואני מורה, כי כל סכום שהתקבל או יתקבל מאת הנתבעת 1 או הנתבע 3 בהתאם לפסק הדין שניתן כנגדם, ישמש תחילה להפחתת החיוב עפ"י פסק דין זה. למרות תוצאה זו, לאור נסיבות העניין בכללותו, בפרט ההפחתה המשמעותית של סכום התביעה ורכיביה מהמפורט בכתב התביעה, בהמשך - בסמוך לפני שמיעת הראיות, ובסופו של דבר בסיכומי התובעים, ובפרט נוכח דחיית טענות התובעים בדבר תרמית והונאה של הנתבע כלפיהם, לא מצאתי לחייב בהוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. חובת השבה / זכות השבהעשיית עושר ולא במשפט