מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא חסינות ראש מועצה מפני תביעת לשון הרע: בקשה להכרה בחסינות המבקש מס' , ראש המועצה המקומית מטולה (להלן: המבקש), כעובד ציבור. התביעה 1. ביום 23.1.2012 הגיש המשיב תביעה נגד המבקש על פי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע). 2. לטענת המשיב, בישיבת המבקשת מס' 2 (להלן: המועצה) שהתקיימה ביום 29.8.2011, גרם המבקש להדחתו מחברותו בוועדת ערר על קביעת ארנונה כללית, שהוקמה לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו - 1976 (להלן: וועדת הערר). ההחלטה להדחת המשיב התקבלה לאחר שהמבקש, שכאמור הינו ראש המועצה, העליל עליו כי הוא מדליף מידע פנימי. המבקש פרסם לשון הרע על המשיב, הן בכתב (על ידי רישום בפרוטוקול הישיבה, שהתפרסם ברבים באמצעות האינטרנט, כי "מוצע כי אריק גולדברג יחליף את דוד אזולאי מאחר והתברר כי מידע פנימי המחייב שמירה על צנעת הפרט - מודלף מן הוועדות") והן בהתבטאותו בעל פה במהלך הישיבה, בה הדביק למשיב תווית של מדליף, במטרה להדיחו מחברותו בוועדת הערר ולמנוע ממנו להיבחר בעתיד לכל כהונה ציבורית או עיסקית. המשיב עתר לפיצוי בסך 75,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזק, ולתיקון או הכחשה של דבר לשון הרע באמצעות תיקון רישום של פרוטוקול המועצה מיום 29.8.2011. הבקשה 3. לאחר שהוגשה נגדו התביעה הגיש המבקש בקשה על פי סעיף 7ג(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), לקבוע כי מתקיימים לגביו תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודה לגבי המעשים המיוחסים לו בכתב התביעה, ולהכניס "בנעליו" את המועצה. במסגרת בקשתו, עתר המבקש אף להורות למשיב להודיע על תביעתו ליועץ המשפטי של המועצה, כמצוות תקנה 2 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור) תשס"ו - 2006 (להלן: התקנות), לצרף את המועצה כצד לבקשה ולהורות ליועץ המשפטי שלה להגיש את עמדתו לגבי הבקשה. ביום 21.1.2013 הודיעה המועצה לבית המשפט כי היא מצטרפת לבקשת המבקש, וביקשה להצטרף כבעלת דין בתיק העיקרי "על מנת שתוכל להגיש מטעמה את תגובתה לבקשה". על אף שכבר בהחלטתי ביום 6.12.2012 הוריתי על צירוף המועצה כצד לבקשה, נעתרתי ביום 23.1.2013 לבקשתה לצרפה כבעלת דין בתיק העיקרי. אף שבבקשת המבקש נקבעה המועצה כמשיבה, הרי לאור הצטרפותה המאוחרת לבקשת המבקש, הנני רואה אותה כמבקשת מס' 2. 4. בבקשת המבקש הועלו הטענות הבאות: הדברים שנאמרו בישיבת המועצה נאמרו במסגרת ביצוע תפקידו של המבקש כעובד ציבור, בשמה ומטעמה של המועצה, ולא במסגרת ענייניו הפרטיים; התבטאות רשמית של ראש מועצה, הנאמרת במהלך ישיבת מועצה ואף נרשמת בפרוטוקול, הינה מעשה תוך כדי מילוי תפקיד שלטוני; מתוקף תפקידו חייב היה המבקש להעלות את ההצעה להחליף את המשיב כחבר וועדת ערר, מאחר והתברר כי המשיב כתב והפיץ מכתב, שכלל רסיסי מידע פנימי חסוי ורגיש, שהיה בידיעת וועדה סטטוטורית במועצה, אשר המשיב איננו נמנה על חבריה; בפרסום נשוא כתב התביעה לא הייתה למבקש כוונה להזיק למשיב; התבטאות המבקש בישיבת המועצה לא חרגה מהסביר, והייתה בגדר של נימוק לצורך להחליף את המשיב כחבר בוועדת הערר; לא הונחה על ידי המשיב תשתית לביסוס החריג לחסינות עובד ציבור, הנזכר בסיפא של סעיף 7א לפקודה; המשיב לא פעל כמצוות תקנות 2(ב) ו-3 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור) תשס"ו - 2006 (להלן: תקנות הנזיקין) ובכך מנע מהמועצה לפעול על פי סעיף 7ג(א) לפקודה ועל פי תקנה 9 לתקנות. 5. לתמיכה בטענותיו הפנה המבקש לפסיקת בתי המשפט המפורטת להלן: * ת"א (שלום חי') 23970-07-11 יהב נ' בורובסקי ( 9.3.2012), לביסוס טענותיו כי בית משפט לא יטה להעביר תחת שבט ביקורתו את תוכן הדברים שנאמרו, אלא יבחן את המסגרת בה הם נאמרו, וכי על המשיב רובצת החובה להוכיח כי מתקיים החריג לחסינות; * ת"א (שלום נצ') 10202-07-10 גורדון נ' פחימה ( 29.11.2010), לביסוס טענתו בדבר חובת המשיב להצביע על בסיס ראייתי לקיום החריג האמור; * בר"ע (מחוזי ת"א) 1934/07 מדינת ישראל נ' מרדכי ספוז'ניקוב ( 17.12.2007), ות.א. (שלום רשל"צ) לוי נ' זיילר ( 24.102007), באשר למטרת הענקת החסינות הסטטוטורית. תשובת המשיב 6. המשיב התנגד לבקשה, וטען כי יש לדחותה מטעמים דיוניים ועניניים. כטעם דיוני ציין המשיב כי הבקשה הוגשה מבלי שצורף לה אישור היועץ המשפטי של המועצה, כמצוות תקנה 8 לתקנות, ולפיכך דינה להידחות על הסף. לדעת המשיב, חובת ההודעה של תובע על הגשת תביעתו ליועץ המשפטי של הרשות הציבורית, כמצוות תקנה 2(ב) לתקנות, איננה הולמת את המקרה הנוכחי, לאור מעורבותו של היועץ המשפטי של המועצה בכל פרשת התביעה, היכרותו את פרטיה ותוכן מכתב התשובה ששיגר אל בא כוח המשיב ביום 22.11.2011, בו דחה את טענותיו כלפי המבקש, תוך ציון כי המשיב מוזמן להביא את התנהלות המבקש להכרעה שיפוטית. עוד ציין המשיב, כי מתגובות המבקש והמועצה, כפי שפורסמו בתקשורת המקומית, עולה ברורות כי דבר הגשת התביעה ידוע למועצה. לפיכך, עמידת המבקש על הדרישה שבתקנה 2(2) לתקנות מצביעה על חוסר תום לב והיתממות, בניגוד לחובת תום הלב המוגברת המוטלת על מי שעומד בראש הרשות המקומית. 7. לטענת המשיב, מטעמים של תקנת הציבור אין להסכין עם מצב בו הרשות המקומית תכנס "בנעליו" של המשיב, והפיצוי הכספי שייפסק לטובת המשיב יגולגל על הקופה הציבורית, ולא על המבקש עצמו (המבוטח בפוליסת נושאי משרה). 8. כן נטען כי אין להעניק למבקש את החסינות הדיונית הקיימת בסעיף 7א לפקודה, מאחר ומעשה המבקש לא נעשה "תוך כדי מילוי תפקידו", ועשייתו נועדה למטרות אישיות, תוך חריגה מסמכות, הטעייה, שימוש לרעה במועצה, ומתוך כוונת זדון ועצימת עיניים. 9. לתמיכה בטענותיו הפנה המשיב למקורות המשפטיים המפורטים להלן: * דברי ההסבר בהצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) (אחריות עובדי הציבור) התשס"ג - 2002, ה"ח הממשלה 6, בעמ' 134, ות"א (שלום ת"א) 36001/07 עיריית גבעתיים נ' עזבון המנוח אסף זילכה ז"ל ( 27.1.2008), לביסוס הטענה בדבר החובה של רשות ציבורית לצרף לבקשה את אישור היועץ המשפטי של המועצה; * ת"א (שלום ת"א) 33258-02-11 אולמרט נ' לדור ( 24.10.2011), כביסוס לטענה שהכרת רשות ציבורית בחסינות עובד ציבור תינתן לאחר בדיקה; * ת"א (שלום חי') 43798-05-11 יצחק נ' גלס ( 5.12.2011), וע"א (מחוזי ב"ש) 8712-11-10 עו"ד כהן נ' עיריית שדרות ( 18.5.2011) (להלן: פרשת פנחס כהן), לביסוס הטענה לפיה אין חשיבות לצירוף טופס 1 שבתוספת לתקנות אל הודעת תובע ליועץ המשפטי של הרשות הציבורית על הגשת תביעתו, לביסוס הטענה כי ניתן לראות בפניית נתבע אל הרשות הציבורית משום תיקון פגם בהתנהלות התובע, אשר לא הודיע כנדרש, ולביסוס הטענה כי על בית משפט לבחון אם התקיימו התנאים המהותיים להסרת החסינות. * ת"א (שלום ק"ש) 17206-07-09 רוזנפלד נ' עיריית צפת ( 7.2.2012), לתמיכה בטענתו כי נטל הוכחת החריג לחסינות מוטל על המבקש. תשובת המבקש לתשובת המשיב 10. המבקש הדגיש כי מלשון תקנה 8 לתקנות עולה ברורות כי חובת צירוף אישור היועץ המשפטי של הרשות הציבורית לבקשה על פי סעיף 7ג(א) לפקודה, חלה רק לגבי בקשה המוגשת על ידי הרשות הציבורית, ולא על ידי עובד הרשות הציבורית, כפי שהמצב הינו בענייננו. מאידך, חובת המשיב להודיע על הגשתה ליועץ המשפטי של הרשות הינה חובה סטטוטורית, המעוגנת בתקנה 2(2) לתקנות. 11. לטענת המבקש, משנקבע בפקודה כי משנתקבלה בקשה על פי סעיף 7ג(א) לפקודה יראו את התובענה כאילו הוגשה נגד הרשות הציבורית, אין מקום לטענה כי מדובר בהליך הנוגד את תקנת הציבור. 12. לטענת המבקש, לאור הפסיקה בעת האחרונה ולאור מניעי תיקון מס' 10 של הפקודה, יש לבחון את הבקשה בכללי המשפט המנהלי, על ידי בחינת סבירות עמדת הרשות, ולא בדרך של בדיקת הטענות העובדתיות לגופן. ככל שיבחן בית המשפט את הטענות העובדתיות - הרי מדובר בפרסום שנעשה על ידי המבקש תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד רשות ציבורית, ואין בתצהיר המשיב, שצורף לתשובתו לבקשה, כל תשתית ראייתית המוכיחה התקיימותו של החריג לחסינות. 13. לתמיכה בטענותיו הפנה המבקש לפסיקה נוספת ולמאמר כמפורט להלן: * ת"א (מחוזי ב"ש) 4079-10-10 בית יורב 1997 נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב ( 27.8.2011) (להלן: פרשת בית יורב), בו נאמר כי התועלת בקיום תביעה אישית נגד עובד ציבור אינה ברורה, מאחר והמצב השכיח הינו כי בפיצוי נושאת בסופו של יום הרשות הציבורית. * ת"א (שלום ת"א) 49650/08 מועצה מקומית קרני שומרון נ' גולן ( 5.11.2009); ת"א (שלום חי') 4831/08 אלחדף נ' פרץ ( 31.8.2009); בש"א (שלום חי') 3953/08 נבות נ' קיסר ( 30.4.2008), כאסמכתאות לגישה לפיה על בית משפט להידרש לבחינה עובדתית באם מתקיימים תנאי החסינות. * בש"א (שלום ת"א) 169133/08 עמותת תל גיבורים אגודה לזכויות אדם נ' בלסנהיים ( 8.12.2008); בש"א (שלום ראשל"צ) 1125/07 הפנר נ' קמחי ( 4.6.2007); ת"א (שלום רח') 1003/08 הדפסות איכות יבנה נ' רוניוק ( 18.8.2011); ת"א (שלום רח') 1361/09 אלוחידי נ' גולדמן ( 29.4.2010); תמר קלהורה ומיכל ברדנשטיין "חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) - חסינות עובד הציבור" הפרקליט נא 293 (תשע"א) (להלן: קלהורה וברדנשטיין), כאסמכתאות לטענה לפיה הגישה הרווחת הינה כי על בית משפט לבחון את הבקשה לפי כללי המשפט המנהלי. הדיון בבקשה 14. במועד שנקבע לדיון בבקשה, ביום 6.12.2012, התייצב המבקש לשם חקירה על תצהירו שצורף לבקשה, ואילו המשיב, שתצהירו צורף לתשובה לבקשה, לא התייצב. לאור פסק הדין בת"א (מחוזי ת"א) 43498-08-10 עירית חיפה נ' בידור נאה מפעלי בתי קולנוע בע"מ ( 13.7.2012) (להלן: פרשת בידור נאה) - בו נקבע כי הנטל להוכיח את חריג החסינות הוא על התובע - ולאור הימנעות המשיב מלהתייצב לחקירה על תצהירו, אשר לדעת בא כוח המבקש הינו נטול תשתית ראייתית של ממש, הוא ביקש לקבל את הבקשה אף בטרם תישמע עמדתה של המועצה. 15. בא כוח המשיב נמנע מלבקש לחקור את המבקש, שנכח בדיון, על תצהירו שצורף לבקשה, וטען כי רק לאחר שתינתן עמדת המועצה ניתן יהא לקיים דיון ולחקור את המצהירים. למעשה הוא תמך באותו חלק של הבקשה בו התבקש בית המשפט לצרף את המועצה כצד לבקשה, ואילו בא כוח המבקש ביקש בשלב זה (בניגוד לאותו חלק של בקשתו כאמור) כי ההכרעה תינתן אף מבלי להזדקק לעמדת המועצה. 16. בתום הדיון הוריתי על צירוף המועצה כצד לבקשה ועל קבלת עמדתה, ואיפשרתי למבקש ולמשיב להגיש טיעון משלים בכתב. עמדת המועצה 17. בתגובת המועצה מיום 21.1.2013, בה, כאמור, הובעה תמיכה ואף הצטרפות לבקשת המבקש, הועלו הטענות הבאות: (1) הפעולה המיוחסת למשיב נעשתה במסגרת מילוי תפקידו הציבורי; (2) המבחן המנחה את בית המשפט הינו קיומה של זיקה בין המעשים לבין תפקידיו של עובד הציבור; (3) בית המשפט לא יטה להעביר תחת שבט ביקורתו את תוכן הדברים שנאמרו, אלא רק את המסגרת בה הם נאמרו; (4) המבקש הינו עובד "רשות ציבורית"; (5) המבקש, מתוקף תפקידו, היה מחוייב להביא לידיעת חברי המועצה את הדברים המיוחסים לו על ידי המשיב; (6) הכרה בחסינות הינה הכלל, ואילו שלילתה מכוח עקרון הכוונה להזיק הינה החריג לכלל; (7) הטענה כי דברי המבקש נאמרו בזדון הינה טענה בעלמא. לתגובת המועצה לא צורף תצהיר. לתמיכה בטיעוני המועצה, הופנה בית המשפט למקצת מהפסיקה אליו הפנה בא כוח המבקש, וכן לבש"א (שלום ת"א) גרמן נ' כרם ( 28.7.2009) ולת"א (שלום חי') 41363-01-11 שפיגלמן נ' מועצה מקומית פרדס חנה - כרכור ( 9.8.2011). 18. בא-כוח המשיב העלה, בתגובתו להודעת המועצה, את הטענה כי קבלת היועץ המשפטי את בקשת המבקש להכרה בחסינותו התקבלה שלא בתום לב ותוך ניגוד עניינים מובהק של מי שחב את משרתו למבקש. לו טענה זו הייתה מתקבלת, דומה שלא ניתן היה "להכשיר" רבות מבקשות או תגובות של רשות ציבורית שעניינן הסרת חסינות של עובדים שלהן, אך ורק מהטעם של קיומם של קשרי עבודה בין יועצים משפטיים לבין עובדים במשרות בכירות. חסינות עובד רשות ציבורית - האספקט הדיוני 19. בע"א 1927/10 בידור נאה מפעלי בתי קולנוע בע"מ נ' עו"ד רשף ( 24.11.2011) הוחלט על החזרת הדיון בחסינות לשמיעה בפני בית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הבקשה לדחיית התביעה נגד היועץ המשפטי של עיריית חיפה, שהתבססה על סעיף 7א(א) לפקודה, מבלי שנתן הזדמנות לחקור את מבקשי החסינות, לאחר שנקבע כי נוצרה "מעין עמימות" ביחס לדעתו של בית המשפט המחוזי, ממנה לא ניתן היה להסיק כי הוא עומד להכריע בבקשה מבלי לקיים דיון מקדמי ומבלי לחקור את המצהירים. השופט הנדל את המצב המשפטי בסוגייה הדיונית: מחד, ניתן ללמוד מהוראת תקנה 11 לתקנות כי קיימת חובה לקיים דיון מקדמי בשאלת החסינות, ואף לחקור את המצהירים כמצוות סעיף 17(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971, ומאידך, תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי (שהוחלה מכוח תקנה 10 לתקנות) מקנה לבית המשפט את שיקול הדעת ואת האפשרות להכריע בבקשות רק על סמך הבקשות והתגובות להן. לאור הפסיקה ברע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ פ"ד נג(3) 26, 34 (1998), הרי שיש לתת עדיפות לבקשתו של בעל דין לחקור את המצהיר מטעם הצד שכנגד. 20. בע"א (מחוזי מרכז) 2094-01-12 הדפסות איכות יבנה בע"מ נ' עיריית יבנה ( 28.10.2012) דן בית המשפט בתביעה שהוגשה נגד רשות ציבורית ועובדת ברשות זו, ובה הגישה העובדת בקשה לדחיית התביעה נגדה מטעמי החסינות הקבועים בסעיף 7א לפקודה, ואף הרשות הציבורית הגישה "הודעה על קיומה של חסינות" כאמור ובקשה לדחיית התביעה נגד העובדת. בית המשפט קבע כי לאור תקנה 11 לתקנות, קיימת חובה לקיים דיון מקדמי בבקשת החסינות, שהינו מהותי, כיוון שההכרעה בו היא סופית לגבי השאלה האם תוענק חסינות לעובד הציבור וכתוצאה מכך ייקבע בית המשפט מיהם הנתבעים "הנכונים" בתובענה. לנוכח תקנה 10, יש הסבורים כי לאור שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט (מכוח החלת תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי) - לא נדרש דיון בעל פה. אולם על פי שתי הגישות, מקום בו הוגשו תצהירים והמשיב בבקשת החסינות עומד על זכותו לחקור את המצהיר מטעם מבקש החסינות - יש לאפשר לו זאת, בין השאר מאחר ועליו מוטל הנטל להוכיח שמתקיימת תשתית לחריג החסינות. 21. בת"א (מחוזי חי') 25141-03-11 מועצה מקומית פרדס חנה - כרכור נ' משאבי מים פרדס חנה - כרכור בע"מ ( 12.2.2012) (להלן: פרשת פרדס חנה), בה נידונה בקשה שהגישו המועצה המקומית וראש המועצה לפי סעיף 7ג לפקודה, ציין השופט סוקול כי לעתים קרובות לא יהא צורך בבירור עובדתי, וזאת במידה וניתן יהיה להגיע למסקנות הדרושות לאור בחינת הנטען בכתב התביעה, העדרן של ראיות אחרות, והנחה, כמו בכל בקשה לסילוק על הסף, כי האמור בכתב התביעה יוכח כנכון. חסינות עובד רשות ציבורית - האספקט המהותי 22. בפרשת פנחס כהן קבעה סגנית הנשיא דברת כי החסינות איננה מהותית אלא מהווה מחסום דיוני, וכי היא נבחנת באופן דו - שלבי: בשלב הראשון, נבחן ההיבט הטכני העובדתי - האם המעשה נעשה על ידי עובד הציבור "תוך כדי מילוי תפקידו", ובשלב השני, נבחן ההיבט המהותי המתייחס ליסוד הנפשי - האם המעשה נעשה ביודעין, מתוך כוונה לגרום נזק, או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו. נקבע כי על הטוען להיעדר חסינות להוכיח את היסוד הנפשי. 23. ברע"א (מחוזי ת"א) 26071-11-11 מדינת ישראל נ' אולמרט ( 12.1.2012) נדונה תביעה שהוגשה נגד היועץ המשפטי לממשלה, שבעקבותיה הגישה המדינה "הודעה על קיומה של חסינות". השופט אורנשטיין סקר את הפסיקה של בתי משפט מחוזיים, וקבע כי בהעדר הכרעה של בית המשפט העליון בסוגייה זו, ההלכה המקובלת הינה כי בית משפט יבחן "תעודת הכרה" של המדינה בדבר מתן חסינות לעובד מדינה במשקפיים של סבירות ההחלטה על פי כללי המשפט המינהלי, דהיינו - האם ההחלטה התקבלה לאחר שנעשו כל הבדיקות והבירורים הנדרשים, האם הובא כל החומר הרלוונטי, האם נשקלו שיקולים זרים ובהתאם לכללי הביקורת המינהלית. עוד נקבע כי על "תעודת ההכרה" לכלול טעמים מדוע לא חל החריג לחסינות, לאחר שהמדינה קיימה בירור עובדתי ביחס ליסוד הנפשי של עובד המדינה. 24. בפרשת פרדס חנה קבע השופט סוקול כי כאשר נטענת טענת חסינות לעובד הציבור לפי סעיף 7א לפקודה יש לבחון האם הנתבע אכן משמש כעובד ציבור והאם עשה את המעשים המיוחסים לו "תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור". כאשר מוגשת תובענה נגד עובד של רשות ציבורית, אין די בהגשת הודעה על חסינות ("תעודת הכרה") (כפי שהדבר נעשה כשמדובר בעובד מדינה, שאז עובר הנטל לתובע לסתור את טענת החסינות), אלא על הטוען לחסינות לשכנע את בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות. בעוד אשר לגבי המבחנים לפיהם תיבדק "תעודת הכרה", בנוגע לחסינות עובד המדינה, קיימות בקרב הערכאות הדיוניות שתי גישות (האחת, לפיה יחולו מבחני המשפט המינהלי, והשניה, לפיה ייבחנו על ידי בית המשפט התקיימות תנאי החסינות ויבוררו העובדות הנוגעות לחסינות), הרי כאשר מדובר בחסינות עובד של רשות ציבורית, אשר עליו (או על הרשות הציבורית) הנטל כאמור, על בית המשפט לערוך בירור עובדתי ולקבוע את קיומם של תנאי החסינות, ולא להסתפק בקביעה כי הודעת הרשות ניתנה כדין, אף אם יש בכך הכבדה על ההליך ואף כפל דיונים. (לדעה זהה, ראו פסקה 13 לפסק דינה של סגנית הנשיא דברת בפרשת פנחס כהן; לדעה נוגדת, ראו פסקה 14 לפסק דינו של השופט פרידלנדר בפרשת בית יורב). באשר לפעולה מחוץ לתפקיד השלטוני כעובד ציבור, חזר השופט סוקול על עמדת בית המשפט העליון עוד בטרם תיקון 10 לפקודה, ולפיה משפעל עובד ציבור בגדר הסמכות המוענקת לו כדין, הרי אף אם טעה או ביצע את תפקידו באופן בלתי נאות, הדבר אינו מוציא את מעשיו מגדר החסינות (פסק דינו של המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק בבג"צ 1843/93 ח"כ פנחסי נ' כנסת ישראל, פ"ד מט(1) 661, 686 (1995), שדן בחסינות המהותית על פי חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א - 1951). 25. בפרשת בידור נאה קבע השופט זמיר (ביום 13.7.2012) כי הנטל להוכיח שמתקיימת תשתית לחריג החסינות הוא על התובע, המשיג על מתן הודעת ההכרה, ובהקשר זה אין די בתצהיר סתמי וכללי של התובע ללא ראיות של ממש. 26. בת"א (מחוזי מרכז) ממן נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ ( 10.12.2012) ציינה הנשיאה גרסטל כי בפסיקה נתגלעה מחלוקת, שטרם הוכרעה, באשר לפרשנות סעיף 7ג לפקודה ולאופן ומהות הבדיקה שעל בית המשפט לבצע בהידרשו לבקשה למתן חסינות ביחס לעובד ציבור ברשות הציבורית. להשקפתה, הגישה לפיה על בית המשפט לבצע בדיקה עובדתית לגופו של עניין ולבחון אם התקיימו תנאי החסינות היא הגישה המקיימת באופן הנכון והמדויק ביותר את כוונת המחוקק הבאה לידי ביטוי בדברי ההסבר להצעת החוק, בלשון החוק, בתקנות שהותקנו מכוחו והמבטאת באופן הנכון ביותר את המנגנונים וההליכים השונים שהגדיר המחוקק ביחס לעובד מדינה ולעובד רשות ציבורית. אף השאלה על מי מוטל הנטל להוכיח את קיום תנאי החסינות טרם באה על פתרונה. בניגוד להשקפת קלהורה וברדנשטיין, סבורה הנשיאה גרסטל כי הנטל להוכיח את קיומם של תנאי החסינות מוטל על המבקש הטוען לחסינות - עובד הציבור או הרשות הציבורית. ככל הנראה זו אף השקפתה לגבי מי שנושא בנטל להוכיח את אי התקיימות החריג לחסינות, לאור התייחסותה, בפסקה 2(י) לפסק דינה, לטענת קלהורה וברדנשטיין, לפיה נטל זה מוטל על התובע. הכרעה 27. לאור פסיקת בתי המשפט המחוזיים, שתוארה לעיל, על המבקש הנטל להוכיח את קיומם של תנאי החסינות. הבדיקה העובדתית במקרה הנוכחי הינה פשוטה בתכלית. כמפורט בכתב התביעה, המעשים שיוחסו למבקש על-ידי המשיב נעשו תוך כדי מילוי תפקידו כראש המועצה, בישיבת המועצה, בה פעל - כטענת המשיב - במטרה להדיחו מחברותו בוועדת הערר. אם נאמץ את השקפת הנשיאה גרסטל, לפיה המבקש הוא שנושא בנטל להוכיח את אי התקיימות החריג, הרי שבעניננו הוא עמד בנטל זה, כמפורט בסעיפים 37-31 לתצהירו המפורט שצורף לבקשה, אשר עליו, כאמור, הוא לא נחקר על-ידי בא-כוח המשיב (על אף שהמבקש התייצב לשם כך לדיון שהתקיים ביום 6.12.2012). 28. אשר על כן, דין הבקשה להתקבל. לפיכך, הנני קובע כי לגבי המבקש מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודה, ומורה על דחיית התובענה נגדו. 29. לאור האמור בסעיף 7ג(ב) לפקודה, ומשנותרה על כנה התובענה נגד המועצה, הנני נותן לה ארכה להגשת כתב הגנה עד ליום 30.4.2013. חסינותלשון הרע / הוצאת דיבה