טריקת דלת רכב על היד - האם תאונת דרכים ?

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא טריקת דלת על היד: התביעה שבפניי הוגשה כתביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). ביום 24.7.09 נפגע התובע עת טרק את דלת רכבו האחורית-שמאלית, על ידו הימנית. הנתבעת הינה מבטחת נהיגתו של התובע במועדים הרלוונטיים. לטענת התובע ארעה הפגיעה עת הניח מוצרים שקנה לשבת במושב האחורי וזאת בדרכו להיכנס למושב הנהג ולצאת עם אשתו (שכבר הייתה ישובה מקדימה) לאסוף את בנו מבית הספר. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. בכתב התביעה נטען כי האירוע התרחש עת סיים התובע לערוך קניות לקראת שבת וביקש להעמיס המצרכים על הרכב ולנסוע לאסוף את בנו. התובע טען כי רכבו, מסוג פורד מונדאו, הינו רכב מסיבי ובהתאם הפגיעה בידו הייתה חמורה. התובע פנה לקבלת טיפול רפואי במוקד טר"מ. צילום רנטגן שבוצע לתובע הדגים שבר באצבע 2 ביד ימין. נטען כי המכה גרמה לחתך עמוק ופתוח באצבע זו. החתך נתפר בהרדמה מקומית והתובע נחבש. כמו כן חוסן התובע נגד טטנוס. התובע טען כי על אף טיפולים של ריפוי בעיסוק הוא עדיין סובל ממגבלת תנועה, מרגישות ומכאבים. עוד נטען כי הפגיעה הותירה צלקת. הנתבעת מצידה טענה בכתב ההגנה כי דין התביעה להידחות שכן האירוע המתואר בה אינו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. נטען כי ברכב לא נעשה כל שימוש כהגדרתו בחוק הפיצויים, הרכב חנה כדין ובמקום שאינו מקים סיכון תחבורתי. מומחה רפואי: ביום 8.9.11 מונה ד"ר חיים אשור, כמומחה בתחום כירורגיית כף היד. המומחה בדק את התובע ביום 21.11.11. בפני המומחה עמד צילום מיום 24.7.09 בו הודגם שבר זעיר ללא תזוזה בבסיס רדיאלי 3P חוץ-פרקי. המומחה התרשם מקיומה של צלקת קדמית באורך 1 ס"מ מעט היפרטרופית, רגישה ללחץ ב-CREASE של DIPJ וקצה תחתון קדמי של הכרית. נקבע כי כיום סובל התובע מהגבלה קלה, בשל צלקת קדמית מכאיבה. טווח התנועה של פרקי האצבע מלא. לאור האמור העמיד המומחה נכותו של התובע על 5% עבור הצלקת לפי סעיף 75(1) בין (א) ל-(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"). ראיות הצדדים: מטעם התביעה הוגשו תצהיריהם של התובע ושל רעייתו-כוכבה לביא. בתצהירו שב התובע על תיאור התאונה דלעיל והוסיף כי רעייתו שערכה איתו את הקניות ישבה בתוך הרכב עת הוא העמיס את המצרכים ולבסוף טרק את הדלת על כף ידו. התובע שב על תיאור הטיפול הרפואי שקיבל וכן המשך המעקב במרפאות בקהילה. אגב התייחסותו לאמור בחווה"ד של ד"ר חיים אשור, הפנה לכך שהמומחה הכיר לו באי כושר למשך תקופת המחלה מיום התאונה ועד ליום 30.8.09, ר' תשובות לשאלות הבהרה שנשלחו אל המומחה, צורפו לתצהיר התובע וסומנו 9. חלק נכבד מתצהיר התובע הוקדש לראשי הנזק אותם תבע; כך הצהיר כי נגרמו לו הוצאות רפואיות עבור טיפולים, תרופות ועזרים רפואיים. ר' הפירוט בעמ' 3 לתצהירו. קבלות מתאימות צורפו וסומנו 14-10. התובע התייחס להוצאותיו בגין נסיעות והצהיר כי ממקום מגוריו עד לקופת החולים נסע במוניות בעלות של 55 ₪ לכל כיוון בממוצע. התובע נסע כעשר פעמים לקופת החולים (עלות של 1,100 ₪). כמו כן נאלץ לנסוע פעמיים לבית החולים הדסה עין כרם במוניות בעלות של 65 ₪ לכל צד (260 ₪) - סך הכול הוציא עבור נסיעות 1,360 ₪. התצהיר לא נתמך בקבלות לעניין זה. התובע הצהיר כי בהתחשב בכך שעד היום הוא סובל מכאבים ומתחושת רדימות בידו הימנית ואף נזקק לשימוש במקבע יד, סביר כי יידרש לטיפולים רפואיים ולנסיעות גם בעתיד, על ההוצאות הכרוכות בכך. באשר לעזרת הזולת, הצהיר כי נפגע בידו הימנית הדומיננטית וסבל מאי כושר מלא עד ליום 30.8.09. בתקופה זו הסתייע ברעייתו ובבנו בהכנת אוכל (שכן לא היה מסוגל לחתוך בסכין), בלבישת ופשיטת בגדיו (שכן לא יכול היה לרכוס כפתורים או שרוכים). עוד הצהיר כי בני משפחתו רכשו עבורו התרופות ורעייתו ליוותה אותו לכל הטיפולים הרפואיים. התובע העריך כי בחודש הסמוך לתאונה הסתייע בבני משפחתו כשלוש שעות יומיות בממוצע. מאז ועד היום השתפר מצבו ונכותו התייצבה, אך הוא עדיין זקוק לעזרה בפעולות שונות. כך למשל הוא עדיין מתקשה בשימוש בסכין, גזירה במספריים, דפדוף ושימוש בכלי עבודה ביתיים ואף בעט ובעיפרון, הקלדה במחשב וגלילת עכבר המחשב. אשת התובע ובנו עדיין מסייעים לו בהכנת אוכל ולעיתים אף ברכיסת כפתורים. רעיית התובעת גוזזת את ציפורניו. התובע מתקשה בנשיאת סלים ובניגוד למצב עובר לתאונה, המשפחה נעזרת בשירותי משלוח. כמו כן, נעזרת המשפחה בשירותי גננות שכן התובע לא יכול עוד לטפל בגינת הבית. התובע העריך כי כיום הוא נעזר בבני משפחתו בהיקף של כעשרים שעות חודשיות. התובע נעדר מעבודתו למשך שישה ימים וכל עוד נמשכה תקופת אי הכושר החסיר שעות עבודה רבות בשל טיפולים ובדיקות ובשל כאבים שמנעו ממנו להיות נוכח במלוא שעות העבודה. התובע הצהיר כי הינו בעל תוארMSC מהטכניון בהנדסה אזרחית, תחום מנהל עסקים ופיננסים. קודם לתאונה שמש בתפקידים בכירים שונים - מנכ"ל "מוריה חברה לפיתוח ירושלים" בע"מ, מנכ"ל "קרן פייר". בעת התאונה עבד בחברת "שובל גרופן ניהול נדל"ן 2002" בע"מ. לאחר התאונה עזב את עבודתו ובחודש נובמבר 2009 החל לכהן כמנכ"ל "החברה לפיתוח ערי יהודה" בע"מ. כרטיס ביקור צורף וסומן 15. ערב התאונה עמד שכרו בניכוי מס הכנסה על סך חודשי של כ-48,990 ₪ נטו. בתפקידו לאחריה הוא השתכר כ-24,040 ₪. התובע הסביר כי עזב את מקום העבודה הקודם שכן התקשה מאד בנסיעות הארוכות שנדרשו לכך ואף היה בתאונה מוטיב של "הקש ששבר את גב הגמל", לעניין נסיעות אלו. מסמכים המעידים על השכר צורפו וסומנו 16 ו-19 ומהם עולים הנתונים הבאים: טופס 106 לשנת 2009 אצל שובל -גרופמן ניהול נדל"ן בע"מ, מלמד כי הכנסתו של התובע בשנה זו בניכוי מס הכנסה עמדה על סך חודשי ממוצע של כ-45,560 ₪ (עבד עד חודש ספטמבר). בחודש יוני 2009 עמד השכר בהפחתת מס על 48,986 ₪, בחודש יולי על 48,983 ₪ ובחודש אוגוסט על 50,020 ₪. טופס 106 לשנת 2010 אצל החברה לפיתוח הרי יהודה - מלמד כי הכנסתו של התובע בשנה זו בניכוי מס הכנסה עמדה על סך חודשי ממוצע של כ-22,060 ₪. טופס 106 לשנת 2011 מלמד כי הכנסתו של התובע בשנה זו בניכוי מס הכנסה עמדה על סך חודשי ממוצע של כ-24,230 ₪. התובע עבד בחברה לפיתוח הנ"ל. בחודש ינואר 2012 עמד שכרו של התובע בניכוי מס הכנסה על סך של כ-24,040 ₪. בחודש פברואר 2012 עמד שכרו של התובע בניכוי מס הכנסה על סך של כ-24,040 ₪. בחודש מרץ 2012 עמד שכרו של התובע בניכוי מס הכנסה על סך של כ-19,000 ₪. בחודש אפריל 2012 עמד שכרו של התובע בניכוי מס הכנסה על סך של כ-22,200 ₪. בחודש מאי 2012 עמד שכרו של התובע בניכוי מס הכנסה על סך של כ-43,030 ₪. צורפו גם קבלות מעסקו של התובע בסך כולל של כ-93,680 ₪ שהונפקו בחודשים יולי-נובמבר 2011. התובע הוסיף כי בעוד עובר לתאונה עבד עשר שעות ביום, כיום הוא מסתפק בשמונה בשל מצבו. הואיל ועבודתו מתבצעת גם מול המחשב והוא מתקשה בהקלדה, למד להקליד עם האמה, מה שכמובן מאט את קצב ההקלדה. כך גם השימוש בנייד החכם שברשותו הפך מסורבל יותר. התובע הצהיר כי בשל מוגבלותו והיותו טרוד בכאביו, יעילותו ותשואות עבודתו פחתו משמעותית. בחודש יולי 2011 פתח התובע עסק לייעוץ, במקביל לעבודתו כמנכ"ל. מעסק זה הוא השתכר בתחילה כ-15,000 ₪. בהמשך צמצם שעות עבודתו כשכיר והוסיף שעות עבודה בעסק, ובהתאם שכרו כמנכ"ל פחת ל-15,000 ₪. התובע סבור כי אלמלא התאונה יכול היה לעבוד בשתי העבודות שעות נוספות. בשל מוגבלותו נאלץ התובע לדחות לקוחות שונים ואף מעסיק מזכירה שתסייע לו בהקלדה. המזכירה מועסקת בהיקף של שעתיים וחצי ביום, תמורת משכורת חודשית של 4,000 ₪. התובע צרף טיוטת חוזה עבודה מול מוזיאון הסבלנות בו נאמר מפורשות כי התובע לא יעבוד מעל ל-2/3 יום עבודה. הטיוטה צורפה וסומנה 18. התובע הצהיר כי כעצמאי הוא צפוי להמשיך לעבוד בהתעלם ממגבלת גיל הפרישה. לבסוף ציין כי עקב הירידה בשכרו נפגעו גם הפרשות המעסיק לפנסיה בשיעור של 21% (לאחר שמיעת ההוכחות הוגש גם החוזה שנחתם לבסוף עם מוזיאון הסובלנות). רעיית התובע- כוכבה לביא, הצהירה כי עת נפגע בעלה היא ישבה בכסא שליד הנהג בתוך הרכב. העדה ליוותה את בעלה לכל הטיפולים הרפואיים שנדרשו לו והחליפה את התחבושות שעל אצבעו מספר פעמים ביום. במשך כשלושה חודשים וחצי מאז התאונה, סייעה לבעלה בפעולות יומיומיות- הכינה עבורו שתי ארוחות ביום, עזרה לו להתלבש ולהתפשט, כפי שהצהיר. העדה הצהירה כי הפגיעה בידו הדומיננטית של בעלה שינתה גם את אורח חייה. עד היום מתקשה התובע בביצוע פעולות שונות המצריכות את עזרת העדה. במובן זה תמכה העדה באמור בתצהיר בעלה בכל הקשור להסתייעות בגורמים חיצוניים- משלוח לקניות, אנשי מקצוע לטיפול בתקלות בבית וגנן. העדה הוסיפה כי עובר לתאונה היו היא ובעלה נהנים לבצע את מלאכות הבית יחד וכיום התובע לא יכול להשתתף בהן. מטעם הנתבעת הוגשה תעודת עובד ציבור מענף רציפות ביטוח ומענף גבייה ממעסיקים (עצמאי) במל"ל. תעודת רציפות ביטוח - מלמדת כי בחודשים ינואר עד ספטמבר 2009 עמד השכר החודשי המדווח הממוצע על 70,244 ₪, בחודשים נובמבר ודצמבר עמד השכר על 24,850 ₪. נרשם כי בחודשים ספטמבר עד דצמבר 2009 היה התובע גם תלמיד במכללת יעקוב הרצוג. התובע המשיך להיות תלמיד שם גם בחודשים ינואר עד אוגוסט 2010, כאשר בינואר 2010 קיבל משובל - גרופמן שכר של 179,756 ₪. במקביל בחברה לפתוח הרי יהודה הוא השתכר במהלך שנת 2010 שכר ממוצע של 28,371 ₪. בשנת 2011 עמד השכר שם על 31,272 ₪, כאשר במחצית השנייה של שנת 2011 הוא עבד גם כעצמאי. בשנת 2012 עבד התובע כעצמאי וכן בשכיר בחברה לפיתוח הרי יהודה. ממסמכי המל"ל עולה עוד כי התובע החל לעבוד כעצמאי לאחר התאונה מיום 1.7.11. בשנת 2011 דווח על הכנסות כעצמאי בסך 97,292 והכנסות כשכיר בסך 375,270 ₪. הוצגו גם דיווחים של השנים 1994-1998 (הגבוהות מבניהן בשנת 1995 הכנסות עצמאי 47,687 ₪ הכנסות שכיר 225,508 ₪, 1997 - הכנסות עצמאי 31,372 ₪ והכנסות כשכיר 285,111 ₪ ). החקירות ביום 19.3.13 וההתרשמות מהעדים; ביום 19.3.13 נחקרו שני העדים. בהמשך לחקירת התובע היה ברי כי התצהיר שנערך עבורו לוקה בהפרזה. התובע הדגים בעת עדותו את המגבלה שנותרה וכן הציג את הצלקת ועל בסיס אלה ניתן להעריך את הפגיעה שנותרה. התרשמותי בתום החקירה היא כי התובע יכול למעשה לעשות את מרבית הפעולות שביצע עובר לתאונה, אם לא את כולן, אך הוא עושה את חלקן בקושי מסוים. לא התרשמתי כי יש קושי ממשי לשאת שקיות עם קניות ולבצע מרבית מלאכות הבית וזאת חרף הנטען בתצהיר. עם זאת, עת מדובר בפעולה הדורשת הפעלת כוח על כרית האצבע ו/או כיפוף מלא של זו, הפעולה מבוצעת על ידי התובע בקושי מסוים. כך לדוגמא בעת העדות הדגים התובע לבקשת ב"כ הנתבעת דפדוף בדפים (כאשר לא היה מודע למטרת הפנייתו לעמ' 9 לתצהירו), כפתור חולצתו (בקושי מסוים) ואחז בשקית. היה ניכר כי קיים פער לא מוסבר, בין הנכות הנמוכה שהוכרה על ידי המומחה, לבין אופן תיאור משמעותה בתצהירים. אף התובע עת נשאל מה הסברו לפער זה - לא יכול היה להשיב (ר' עמ' 2 ש' 22). התובע ציין כאב לנוכח הפרשי טמפרטורה (למשל מעבר ממים קרים לחמים, בעת שטיפת כלים) ולדבריו קיים גם קושי בעת אחיזת סכין. היה ברי עם זאת כי הוא יכול להשתמש בסכין בעת אכילה ועסקינן למרב בקושי כאשר יש צורך לחתוך דבר קשה. עת הופנה התובע לכך שמתצהיר אשתו עולה רושם כאילו בעבר עשה את כל מלאכות הבית והתאונה היא ששינתה המצב הוא לא חלק על כך שאינו משותק ואף לא טען לנכות מלאה. באשר לשינוי שחל - הדגיש בהקשר זה בעיקר עבודה על מקלדת מחשב, שהפכה לקשה יותר ואיטית יותר. מעדות התובע עלה כי הוא עדיין מוריד שקיות אשפה ומחזיק שקיות עם קניות, אך פחות מבעבר. עת נשאל מדוע מתצהיר אשתו עולה כאילו חדל מעבודות אלה - הבהיר כי כוונתה הייתה שהוא עושה זאת יחסית פחות (ר' עמ' 4 ש' 23). התובע טען כי אינו עוסק בניקוי הבית או בלטאטא את זה, ברם לנוכח מהות המגבלה שהוצגה במהלך חקירתו, היה קשה לקבל כי הדבר נעוץ בפגיעתו. הוא הסכים שאין לו הכשרה מיוחדת כחשמלאי או אינסטלאטור, אך הפנה לסוג המלאכות שהוא יודע לעשות בתחומים אלה ואשר לדבריו כעת הוא מתקשה לבצען. בהקשר של מלאכות שחדל כמעט מלבצע, הפנה למלאכת גיזום. התובע נחקר עוד על טענתו כי הוא מתקשה לנהוג. עלה כי כבר שישה ימים לאחר התאונה, אף שבאותה עת הייתה עדיין האצבע מקובעת, הוא נהג, שכן חזר לעבודתו. על אף הטענה בחלק מחקירתו כי הנהיגה היוותה שיקול מרכזי בהחלטתו לעזוב את העבודה אצל שובל ברונפמן (ר' לדוגמא בשולי עמ' 8), הוא הסכים, בסופו של יום, כי שיקול עיקרי בהחלטה לעזוב העבודה שם, היה הריחוק מהבית (ר' עמ' 12 ש' 21, ר' גם הנובע מדבריו בעמ' 9 ש' 10). הטענה כי הצורך לנהוג, מבלי לעשות שימוש באצבע ימין, גורמת לו גם לכאב בכתף, לא הייתה לטעמי משכנעת. הדברים יפים במיוחד עת עולה כי סבל מבעיה בכתף ימין, עוד עובר לתאונה (לטענת התובע ר' בשולי עמ' 8 ולמצב רפואי קודם, ר' מנגד במסמכים שסומנו ב' - תרשומת מיום 3.6.09, באשר לכאב בכתף ימין "מזה כמה חודשים"). היה ברי מהעדות כי עבודת התובע במרביתה אינה דורשת מאמץ פיזי מיוחד ביד (ר' תיאור העבודה בעמ' 7-6). עלה גם שעוד עובר לתאונה עבד התובע עם מזכירות (בחב' שובל עם שתיים ובחב' מוריה עם ארבע) ומבחירתו לא הביא לעדות את המזכירה, אשר נטען בתצהירו כי נדרשה כביכול מחמת פגיעתו. אף שהתובע טען לכ- 13 שעות עבודה, עת עבד מחוץ לירושלים (כולל שעות הנסיעה אשר נטען כי במהלכם נעשים תיאומים), הוא המשיך להחזיק בטענה כי עובר לתאונה סייע במלאכות הבית (ר' בראש עמ' 8) ואף ציין כי עשה זאת מאחר ואשתו נפגעה בעבר בגב, ונדרשה לשני ניתוחים. כאשר נשאל כיצד מתיישבת אותה פגיעה נטענת של אשתו, עם הטענה שכעת היא מחליפה אותו בביצוע העבודות, אמר שכעת היא עושה יותר מבעבר (ר' עמ' 8 ש' 24). התובע נחקר על עברו הרפואי ועלה כי עבר צינתור, אך נמצא בריא. סבל בעבר מבעיה בקרסול שמאל, אך ככל הנראה לא מדובר בבעיה כרונית. עלה עוד כי הוא סובל כבר שנים רבות מבעיה של לחץ דם מטופלת (ר' החקירות בעמ' 11-9 ומסמכים רפואיים שהוגשו וסומנו א' ו- ב'). יוער כי טענת התובע כי יש בנכות שנותרה להשפיע על מספר שעות העבודה ביום, לא הייתה משכנעת. יש ממש בעמדת ב"כ הנתבעת אשר הטיח בו כי נראה שביסוד ירידה בהיקף השעות, סביר כי עומדת העלייה בגיל ולא הנכות בקצה האצבע (ר' החקירה בעמ' 12-11). אשת התובע נחקרה בקצרה וזאת משעלה כבר ממספר שאלות ספורות כי, היא מאדירה הפגיעה, באופן לא משכנע. כך לדוגמא, אף שהיה ברי מחקירת התובע כי הוא ממשיך לזרוק אשפה היא טענה כי עשה כן לאחרונה לפני שנתיים עד ארבע. כך גם טענה כי אינו נושא כלל קניות וכיום אינו מסייע כלל בהכנת ארוחות (ר' החקירה בעמ' 13). הכרעה: כאמור הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. התובע טען בסיכומיו כי מאחר ולא נחקר כלל על נסיבות התאונה יש לקבל גרסתו כי הפגיעה הייתה עת התכוון לנסוע לאסוף את ילדו וכי הכניס את הקניות למושב האחורי, במטרה לנסוע לאחר מכן. אשתו כבר הייתה ישובה באותה עת ברכב. נטען כי הפסיקה הכירה בנסיבות של פגיעה באצבע כתוצאה מטריקת דלת כתאונת דרכים. נטען עוד כי הפסיקה מבחינה בין פריקה וטעינה מסחרית ובין פריקה וטעינה אישית, כלומר העלאת מוצרים לרכב, כאשר המטרה היא לנסוע לאחר מכן. במקרה האחרון עסקינן בחלק מתהליך הכניסה לרכב למטרת נסיעה ויש להכיר בכך כתאונת דרכים. באשר לנזק נטען כי יש לפסוק פיצוי כולל בסך 351,729 ₪ או לחלופין 268,083 ₪ - וזאת כדלקמן: הוצאות רפואיות בעבר - 2,827, הוצאות נסיעות בעבר - 1,430 ₪, הוצאות בעתיד (רפואיות ונסיעות) - 15,000 ₪, עזרה בעבר ובעתיד - 96,263 ₪ (37 ימים על בסיס 5 שעות עזרה ביום ולאחר מכן על בסיס 10 שעות עזרה בחודש. שעת עזרה הוערכה ב- 40 ₪), אובדן השתכרות -191,792 ₪ או לחלופין 108,146 ₪ (ההבדל נובע משתי חלופות שהוצעו, האחת על בסיס הנחה לעבודה עד גיל 67 והאחרת על בסיס הנחה לעבודה עד גיל 75. הן באשר לעבר והן באשר לעתיד נערך התחשיב על בסיס 5% נכות ושכר המגיע לשילוש השכר הממוצע במשק בהפחתת מס בסך 21,467 ש"ח), אובדן הפרשות פנסיה - 22,961 ₪ (על בסיס הפרשה של 21% מברוטו שילוש השכר בסך 27,477 ₪ וגובה הנכות), כאב וסבל - 18,318 ₪ (הסכום המכסימאלי האפשרי) והוצאות משפט בסך 3,138 ₪. הנתבעת טענה מנגד כי הפסיקה אליה הפנה התובע אינה רלוונטית עוד. נטען כי אין לקבוע שקיים שימוש ברכב מנועי על בסיס החלופה של "נסיעה ברכב" או "כניסה לתוכו". לעמדת הנתבעת יש להבחין בין פעולות הכנה לכניסה לרכב לבין הכניסה עצמה. אין מדובר בכניסה לרכב, כל עוד לא החלה העלייה לרכב בדרך של הרמת רגל או אחיזה בידית הרכב וכיו"ב. נאמר כי הפעולות במקרה דנן היו למרב פעולות לקראת שימוש עתידי שטרם החל. הנתבעת הסתמכה בעיקר על רע"א 5099/08 חסן נביל נ. הדר חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 4.2.09, להלן: "פס"ד חסן נביל"), עת טענה כי אין מקום לקביעה שהתובע החל כבר בכניסה. באשר לנזק נטען כי מדובר בנכות נמוכה מאוד אשר רובה ככולה קוסמטית והיא נעדרת משמעות תפקודית. הנתבעת הדגישה הדברים שעלו במהלך החקירה וטענה (תוך פירוט והדגמה) כי עסקינן בניסיון להאדיר הנזק אשר אין לקבלו. בכלל האמור הפנתה גם לשלל עדים אשר היה מצופה כי יובאו לעדות, אך נעדרו (ר' החל מסעיף 101 לסיכומיה). נטען כי בגין הוצאות רפואיות - יש לפסוק למרב 500 ₪, בגין הוצאות נסיעה - יש לפסוק למרב 500 ₪ ואין מקום להוצאות עתידיות. באשר לעזרת צד ג' - בשים לב למהות הפגיעה והחזרה הסמוכה לעבודה נטען כי אין מקום לכל פיצוי. לטענת הנתבעת - אין לקבל הטענה השינויים במקום העבודה היו פועל יוצא של התאונה, שכר התובע לא נפגע כלל ובשים לב למהות העבודה גם אינו צפוי להיפגע ולפיכך אין מקום לפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות. מאחר ושכר החודש העוקב לתאונה אינו פחות מהחודשים קדמו לו, אין גם מקום לפיצוי בגין הפסדי שכר. בגין כו"ס - על בסיס 5% נכות והפחתת גיל נטען לפיצוי בסך 6,365 ₪. השאלות הדורשות בחינה במקרה זה הן - האם הפגיעה הייתה אגב החריג של פריקה וטעינה או במסגרת בכניסה לרכב באופן המהווה חלק מהשימוש בו למטרות תחבורה והאם יש נפקות לכך שהרכב טרם הותנע. מסכימה אני עם התובע כי מקום בו נמנעה הנתבעת מלחקור אותו על נסיבות התאונה היא מנועה מלטעון להתרחשות שונה. ר' ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ. לוביאניקר (ר' סעיף מ"ה ניתן ביום 12.7.11 ו); ע"א 7958/10 פלאפון תקשורת בע"מ נ. מדינת ישראל (ר' סעיף מ' ניתן ביום 1.8.12 ו); 3866/07 מדינת ישראל נ. אלמקוסי (ר' סעיף 29 ניתן ביום 21.3.12 ו). על בסיס זה יש לקבוע כי התובע ואשתו היו בדרכם לאסוף את בנם מבית הספר. עת נפגע התובע, הייתה אשתו כבר ישובה במושב שליד כסא הנהג והוא מצידו היה בדרכו להתיישב בכיסאו, אך עובר לכך פנה להניח על הספסל האחורי את המצרכים שרכשו טרם לכן. ברי כי היה בכוונת התובע לאחר הנחת הקניות וסגירת הדלת האחורית, לעבור למושב הנהג ולצאת לדרכו. עיון בפסיקה מלמד כי באשר לפריקה וטעינה, זו מבחינה בין נסיבות פרטיות ואחרות; נקבע כי עת עסקינן בנסיבות פרטיות, של הנחת רכישה זו או אחרת על מושב אחורי - אין מקום לקביעה כי עסקינן בפריקה וטעינה כמשמעותה בחוק הפיצויים. לא דומה הנחת שקית חלב שרכש אדם על המושב האחורי כאשר כל מטרת הפעולה היא לפנות את ידיו לנהיגה (בין אם הניח השקית במושב שליד מושב הנהג או מאחור), לטעינת מטען על משאית. לטעמי מקום בו התובע ערך קניות לשבת ונפגע עת הניח המצרכים במושב האחורי בדרכו לצאת לנסיעה, הרי שפגיעתו הייתה במהלך כניסתו לרכב למטרת נסיעה ולכן עסקינן בפגיעה אגב שימוש ברכב מנועי. מקרה דומה נדון בת"א (שלום - עפולה) 1364/02 אוריאל מישייב נ. הפניקס ואח' (ניתן ביום 26.2.03, ע"י כב' השופט בנימין ארבל ו). באותו מקרה נפגע התובע מדלת הזזה אמצעית של רכב כאשר הניח שם בשר והיה בדרכו לסגור אותה דלת ולהיכנס למושב הקדמי למטרת נסיעה. וכך נאמר שם : "מאידך, קיימות פעולות, אשר הן מעצם טיבן נוגעות הן לפעולות הפריקה והטעינה, והן לפעולות ההכנה לקראת השימוש התעבורתי בכלי רכב. טול למשל מקרה, בו אדם המתעתד לנסוע במכונית פרטית, פותח ראשית את דלתה האחורית ומניח את תיק היד שנשא בידו, או את מעילו, על-גבי המושב האחורי. אין ספק, כי מן הבחינה הטכנית הטהורה נעשתה כאן פעולה של טעינה. עם זאת, אף ברי, כי פעולה זו נעשתה כחלק מפעולות ההכנה לנסיעה במכונית. ניתן אף לשנות במקצת את העובדות ולשאול מה יהא הדין כאשר במקום תיק יד, הניח הנוסע, קופסת קרטון על-גבי המושב האחורי? האם יהא הדין שונה כאשר אותה קופסה, אינה קופסה קלת-משקל, אלא תיבת קרטון בה אכסן הנוסע את מוצרי המכולת אשר רכש במרכול השכונתי - כאשר משקלם הכולל מגיע לכ- 20 ק"ג? הנתבעות דנן מנסות לעזור לבית-המשפט ומציעות לקבוע "כלל אצבע", לפיו יש לראות חפצים הנילווים באופן טבעי לנהג או לנוסע, "ככאלה שאינם מטען". איני משוכנע כי אכן ניתן להתוות כללי אצבע מעין אלה.... אף איני מסכים, כי ניתן להבחין בין סיטואציה בה ה"חפץ הוא העיקר והאדם הוא הלוואי" כפי שמציעות לי הנתבעות. אף יתר הפרמטרים, אותם מציעות לי הנתבעות כמבחני עזר, אינם נראים לי כפרמטרים ראויים הישימים לכל מקרה ומקרה. שימוש במבחנים מעין אלה עלול להביאנו לתוצאות אבסורדיות. אם נחזור אל אותו אדם הרוכש גביע מעדן חלב ומניחו על המושב האחורי - האם תשתנה ההגדרה, אך ורק משום שאותו אדם נסע במכונית במיוחד אל המרכול השכונתי, לצורך רכישת אותו גביע. האם במקרה מעין זה, יהפוך הגביע להיות העיקר והאדם הוא הלוואי? לנוכח הקושי בהתווית גבולות ברורים, סבורני כי דווקא המבחן שנקבע על-ידי בית-המשפט העליון דווקא בתחום הפלילי, בעניין ע"פ 1940/94, לוין נ. מדינת ישראל, פד"י מ"ח (4) 545, נראה אף למקרה דידן. מבחן זה, אשר ננקט לגבי פרשנות המונח "פריקה וטעינה" בתקנות התעבורה, ישים אף להוראות חוק הפיצויים.... כך התווה כב' השופט זמיר את המבחן לאור תכלית החקיקה: ”תכלית החקיקה יש בה כדי להשליך על פירוש הביטוי "מטען". לגבי נהג של מכונית פרטית, שאינו עוסק בהובלות סחורות, מטען אינו כולל משא שבדרך כלל אדם מטלטל עימו בידיו ממקום למקום, כמו סל של מצרכים, תיק של מסמכים או חבילה שאינה גדולה במיוחד. לגבי נהג זה מטען הוא רק מטען כבד, שיש קושי לטלטל אותו בידיים למרחק ניכר, כגון רהיט שאדם מוביל לביתו או לבית חבר". (עמ' 552). כב' השופט זמיר אף משתמש במבחן עזר, העושה הבחנה בין מי שעיסוקו בהובלת סחורות לבין אחרים. לדעה זו נוטה פרופ' אנגלרד, בספרו, פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, עדכון משולב תשנ"ו בהוצאת יהלום, עמ' 72: ”שאלה היא מה דינה של כניסה לרכב לשם הכנסת מטען, כגון מזוודות? האם פעולה זו נחשבת כשימוש ברכב במסגרת כניסה לתוך הרכב, או שמא היא אינה שימוש כזה מכוח המיעוט של טעינת מטען (הסיפא של ההגדרה)? שאלה זהה קיימת במקרה של כניסה לתוך הרכב או ירידה ממנו לצורך פריקת המטען. אני נוטה לדעה כי אם המדובר הוא בנוסע או בנוהג עצמו יש להכיר בפגיעה אגב פעולות אלה משום תאונות דרכים.... המצב שונה לגבי אדם המבצע פעולות אלה במסגרת עבודתו. ספק קיים לגבי מעמדו של מלווה שאינו נוסע." בהמשך קבע - "ומן הכלל אל הפרט. במקרה דידן, אין חולק על-כך, כי התובע נסע אל האיטליז, לצורך רכישת מוצרי בשר. הרכישה היתה מרוכזת, בכמות שתספיק לצרכי ביתו של התובע למשך שבועיים. אולם עדיין המדובר היה בכמות אשר התובע יכול היה לשאתה בשתי ידיו, כשהיא ארוזה בשקיות ניילון. המכונית שימשה לתובע לצורך הגעה לאיטליז ולצורך חזרה לביתו, כשעימו המצרכים. על-כן, מטרת השימוש במכונית היתה למטרה תחבורתית טהורה. כאמור, אין להבדיל בין העיקר ללוואי, כפי שמציעני פרקליטן המלומד של הנתבעות, שכן המכונית הסיעה את התובע לצורך ביצוע הקניות, ונועדה להביאו חזרה לביתו יחד עם המטען. כאשר המדובר במטען יד, איני רואה מקום להבחין בין מטען קל משקל כגביע מעדן חלב, לבין מספר שקיות, כל עוד המדובר בשימוש ברכב ככלי תעבורה, הנועד לשמש ליעוד התעבורתי, ולא כזירה להעמסת מטענים. הליך הפריקה והטעינה במקרה זה הינו תהליך משני אשר הסיכונים הטמונים בו מועטים, ביחס להליך התעבורתי. בנסיבות אלה, סבורני כי שעה שהתובע הכין עצמו לנסיעה במכונית, היה עליו להניח את מטענו במכונית, וזאת בין אם על המושב לצידו, בין אם על המושב האחורי, ובין אם בתא המטען מאחור. פעולת הטעינה הטהורה הסתיימה עם הנחת המטען במקומו. סגירת הדלת מהווה, שלב מעבר. מחד, יש בה משום סיום הליך הטעינה, לאחר הנחת המטען (בדיוק כפי טריקת מכסה תא המטען בענין סבאג) ומאידך יש בה משום הכנה לנסיעה עצמה, שכן לא יעלה על הדעת כי המכונית תשמש ליעודה התחבורתי, ותפתח בנסיעה כאשר דלתה פתוחה. על-כן, גם אם תימא כי טריקת הדלת היוותה חלק בלתי-נפרד מהליך הטעינה, הרי אין להפרידה אף, כחלק בלתי נפרד מפעולת ההכנה לנסיעה. באותו מקרה הפנה כב' השופט ארבל גם לע"א (מחוזי - חי') 524/94, פאיזה סבאג נ. דולב חברה לביטוח, תקדין (מחוזי) 96 (1) 1861 - שם אמר כב' השופט גריל כי: ”בדרך כלל מקובל הוא לפי ניסיון החיים שנוסע העושה שימוש ברכב פרטי ייתכן וישא עימו תיק של חפצים אישיים או סל מצרכים או חבילה. לדעתי אין זה מתקבל על הדעת שהנחת חבילה כזו או סל כזה או תיק מסמכים כזה ברכב פרטי (שבו אנו דנים בתיק זה) ייחשבו להטענת מטען, או שהוצאתו מן הרכב תהיה בגדר פריקת מטען. אני חוזר ומפנה לדברי כב' השופט י. זמיר בע"פ 2940/94 מ"ח (4) פד"י עמ' 552 מול האות ז'." במקרה שנדון שם, התעתדה הנפגעת לעלות למכונית נוסעים לצורך נסיעה, כאשר בידה החזיקה תיבת קרטון ובה מספר מוצרים ביתיים. שעה שהניחה את התיבה בתא המטען של המכונית, טרקה בתה את הדלת על ראשה ופגעה בה. בית-המשפט קבע כי קיים קשר הדוק בין פעולת הנחת הקרטון בתא המטען (שבמהלכה נפגעה המערערת) לבין השימוש ברכב, הן מבחינת מהותו של עניין והן מבחינת סמיכות הזמנים. עוד הפנה התובע לת"א (שלום - חי') 10147/05 דיאב עדואן נ. דיאב מוחמד מחמוד (ניתן ביום 12.12.07 ע"י כב' השופטת חנה לפין הראל ו). באותו מקרה דובר בפריקת דברי קניות בסוף קניות מרכב ונקבע כי עסקינן בתאונת דרכים עת נאמר: "האירוע הנטען הוא תאונת דרכים כמשמעותה בחוק, ובכל הקשור לעניין טעינה ופריקה, מדובר בטעינה מרכב מסחרי ולמטרות מסחריות, ולא מרכב פרטי. הפעילות צריכה להיות פעילות עסקית ולא במסגרת פעילות פרטית, כפי שקרה כאן (ת"א 1655/99, חרב תאמר ג'מיל נ. כלל חברה לביטוח בע"מ (2003) והפסיקה שם)" ור' פסיקה נוספת שהובאה בסיכומי התובע בעמ' 5 אשר נהגה בדרך דומה. בת"א (שלום - עכו) 1655/99 חרב תאמר ג'מיל קטין נ. כלל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 10.9.03 ע"י כב' השופט ג'מיל נאסר ו), הניחה אם קטין דברים אישיים במושב האחורי של הרכב וסגרה את הדלת על יד בנה הקטין שעמד בסמוך. בית המשפט הכיר במקרה כתאונת דרכים ואגב כך אמר: "כאשר אדם במסגרת נסיעה פרטית, ובמנותק מכל עיסוק, פורק פריט אישי כזה או אחר מרכבו, הרי גם אם במובן הטכני אנו רואים את הפעולה הנ"ל כפעולה של פריקה , הרי מבחינה נורמטיבית יש לקבוע כי לא מדובר בפריקה כמשמעותה בחוק הפלת"ד". התובע הפנה עוד לת"א (שלום - ת"א) 42715/07 רפאל קרן נ. רפאל יהונתן (ניתן ביום 6.9.09 ו). באותו מקרה התובעת התכוונה לשבת על המושב האחורי עם אימה וכאשר הייתה עסוקה בלפנות שם מקום עם יד אחת, נפגעה ביד האחרת, מדלת תא המטען אותה סגר בעלה לאחר שהכניס את מטען האם לתא המטען. כב' השופטת זהבה אגי הכירה במקרה כתאונת דרכים וקבעה - "אם נראה את הכנסת המזוודה לתא המטען של הרכב כ'טעינה', הרי שסגירת דלת תא המטען תחשב כפעולת לוואי לטעינה... אלא, שלטעמי, מזוודה שמכניס אדם לתא המטען של רכבו, לא תחשב כ'מטען', והפעולה לא תחשב כ'טעינה'... אינני מרחיקה לכת לקבוע, כי כל פעולה של הכנסת חפצים לרכב פרטי על ידי אדם במסגרת פעילות פרטית (להבדיל מפעילות עסקית) לא תיכלל במסגרת החריג של 'פריקה וטעינה', אך כאשר מדובר בחפצים אישיים מובהקים, שאנשים נוהגים לשאת עמם ולהוביל ברכבם הפרטי, אין לעשות אבחנה לפי גודל הפריט או משקלו. לגישתו של ב"כ הנתבעת, יהיה צורך לבחון בכל מקרה, את גודל המזוודה ואת משקלה. ומתי נקבע כי מזוודה היא 'חפץ כבד'? לפי איזה משקל? ואם המזוודה ריקה, או שהפריטים בה אינם שוקלים משקל רב, האם גם אז היא תכנס לאבחנה הדקיקה שמנסה ב"כ הנתבעת ליצור בדבר 'מטען כבד'? האם בכל תיק דומה יצטרכו הצדדים להביא ראיות על משקלה של המזוודה וגודלה?...המבחן, לטעמי הוא מבחן של הגיון ושכל ישר, לאור תכליתו של החוק, ולא ירידה לפרטי פרטים, היוצרים מבוכה ובלבול, וזורים אי בהירות ואי וודאות באשר לדין.לטעמי, האבחנה שיש לעשות במקרים כגון דא, קרי: הכנסת (או הוצאת) חפצים לתא מטען של רכב פרטי בנסיעה פרטית, היא - אם מדובר בחפצים שאנשים נוהגים לשאת עמם או להוביל ברכבם כדבר שבשגרה, מכוח ניסיון החיים היום-יומי. כזאת היא מזוודה, שנושא עמו אדם הנוסע להתארח במקום אחר. ונעזר גם באבחנה שעשה פרופ' אנגלרד בהתייחס לשימוש הלוואי של כניסה לרכב לשם הטענת מטען: "שאלה היא מה דינה של כניסה לרכב לשם הכנסת מטען, כגון מזוודה.האם פעולה זו נחשבת כשימוש ברכב במסגרת כניסה לתוך הרכב, או שמא היא אינה שימוש כזה מכוח המיעוט של טעינת מטען? שאלה זהה קיימת במקרה של כניסה לתוך הרכב או ירידה ממנו לצורך פריקת מטען. אני נוטה לדעה כי אם המדובר הוא בנוסע או בנוהג עצמו יש להכיר בפגיעה אגב פעולות אלה משום תאונת דרכים. המצב שונה לגבי אדם המבצע פעולות אלה במסגרת עבודתו". דהיינו - התייחסות שונה צריכה להיות לפעולה של הכנסת חפצים לרכב או הוצאתם, בנסיעה במסגרת פרטית על ידי אדם ברכבו הפרטי שלא במסגרת עבודה, לפעולה דומה שנעשית על ידי אדם במסגרת עיסוקו או עבודתו..." אין לקבל את טענת הנתבעת כי יש להחיל בנסיבותינו את החריג של 'פריקה וטעינה'. הנזק לתובעת ארע בעת סגירת דלת תא המטען, לאחר הכנסת המזוודה לתא המטען. הואיל והכנסת המזוודה לתא המטען בנסיבות אלו - של נסיעה פרטית, ברכב פרטי, אינה מהווה 'טעינה', הרי שגם פעולת סגירת הדלת לא תהיה 'פעולת לוואי' לטעינה. סגירת הדלת של תא המטען הינה חיונית כדי לאפשר את הנסיעה, ועל כן תחשב כ'שימוש ברכב למטרות תחבורה', ויש לראות בתאונה בה נפגעה התובעת כב'תאונת דרכים' כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה -1975." (ההדגשות במקור). כמו מזוודה גם מוצרים שנקנו בשבת כחלק מצרכי השבת, אין בהנחתם במושב האחורי משום טעינה כמשמעותה בחוק ואין סגירת הדלת לאחר מכן מהווה חלק מאותה טעינה, אלא מדובר בחלק מאותן פעולות מתחייבות כדי לצאת בנסיעה לאיסוף בן התובע מבית הספר. ור' עוד ת"א (שלום - עפולה) 12703-10-10 נאדר עובייד נ. כלל לביטוח בע"מ (ניתן ע"י כב' השופטת תמר נסים - שי ביום 31.1.13 ו). עולה אפוא - על יסוד הפסיקה דלעיל כי אין מקום לקביעה שהפגיעה הייתה במהלך טעינה המוחרגת מהיות תאונת דרכים וכי הפסיקה הכירה במקרים דומים, כמהווים ת"ד על בסיס היות הפגיעה אגב כניסה לרכב לצורך נסיעה. הנתבעת המודעת לפסיקה דלעיל, טוענת כי לא רק שזו אינה מחייבת לנוכח הערכאה בה ניתנה כל הכרעה, אלא גם זו בטלה והתיישנה כעת לאור פסק דין חסן נביל. איני רואה הדברים עין בעין עימה. בפרשת נביל חסן, לא דובר בנסיבות פרטיות כבמקרים דלעיל, אלא במקרה בו נהג משאית נפגע עת חיזק באמצעות חבל מטען שהועמס עליה, עובר לכך. העובדה שנקבע שם כי דובר בטעינה, אין בה לשנות את כל הפסיקה דלעיל, אשר מלכתחילה הייתה מודעת לאבחנה בין העמסה במהלך העבודה ובין נסיבות פרטיות כמודגם, עת הונחה רכישה זו או אחרת במושב, כחלק מפעולת הכניסה לרכב. עוד יש ליתן את הדעת לכך שהדיון בפרשת נביל חסן, נסוב סביב החלופה של נסיעה ברכב או טיפול דרך ולא בחלופה של כניסה לרכב ועל רקע זה יש לקרוא האמור שם. גם לאחר שעיינתי ברע"א 3149/09 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. נור אלדין סקאפי ואח' (ניתן ביום 19.7.09), אשר גם אליו הפנתה הנתבעת, לא מצאתי להגיע למסקנה שונה. באותו מקרה הוטחו אנשים עומדים על רכב בו ישב כבר הנהג וחלק מהנוסעים ואשר אף הם התכוונו לנסוע בו בהמשך. נקבע כי האחריות היא על הרכב שפגע בהם ולא על הרכב עליו הוטחו. אף שבהמשך היה ככל הנראה בכוונת הנפגעים, לעלות לאותו רכב, עליו הוטחו, נקבע שם עובדתית כי - "המשיבים שנפגעו עמדו במרחק מה מהמיניבוס ולא היו בעיצומה של הכניסה אליו". בשונה מאותו מקרה - במקרה דנן, הנסיבות הכוללות מלמדות שהתובע היה כבר בעיצומה של הכניסה לרכב. כך, אשתו כבר נכנסה וישבה במקומה ואף הוא היה בדרכו לכך, עת פינה ידיו מהמצרכים על מנת שיוכל לנהוג. הנתבעת הפנתה עוד לפסק דינה של חברתי, כב' השופטת ייטב בת"א (שלום י-ם) 11835/05 פרידה משני נ. שרעבי יפת יונית (ניתן ביום 3.8.09 ו). גם לאחר שעיינתי באותו מקרה, לא מצאתי להגיע למסקנה שונה. אומנם גם שם עסקה הנפגעת בהנחת מצרכים ברכבה (בתא המטען ולא במושב האחורי), עת נפגעה על ידי רכב אחר, ברם בית המשפט ציין כי לא היה ברי שמיידית היה בכוונתה להתחיל בנסיעה, להבדיל מחזרה לסופר להבאת מצרכים נוספים. מטעם זה נקבע שלא הייתה עדיין בגדר משתמשת ברכבה והאחריות הוטלה על הרכב הפוגע ולא על מבטחת הרכב בו הניחה המצרכים. בשונה מאותו מקרה, במקרה דנן, נטען ולא הופרך כי היה מדובר בפעולה אחת מתוך רצף פעולות של כניסה לרכב. אשר על כן - אני מוצאת לקבוע כי התאונה ארעה אגב הכניסה לרכב ומטעם זה היא בגדר שימוש ברכב מנועי. מאחר ואותו שימוש היה למטרת תחבורה, נסיעה מהמקום לאיסוף הבן, עסקינן אפוא בתאונת דרכים, כמשמעה בחוק הפיצויים. ומכאן לסוגיית הנזק; אני מפנה לדברים שצוינו לעיל באשר להתרשמותי ממהות הפגיעה עת נחקר התובע. אין מקום לעמדת הנתבעת כי נותרה צלקת קוסמטית בלבד, אך מנגד אין מקום גם לטענות התובע בדבר פגיעה תפקודית משמעותית. יש ליתן את הדעת לכך שבסופו של יום, עסקינן בפגיעה בקצה אצבע. תיאורי התובע כאילו יש בזו להגביל אותו בשלל פעולות, לא היו כאמור משכנעים ולהתרשמותי המשמעות התפקודית מוגבלת לפעולות ספורות. ייתכן ויש האטה מסוימת בעת הקלדה על מחשב, ייתכן ויש קושי בעת פעולות הדורשות שימוש עדין באצבעות, כרכיסת כפתורים קטנים וייתכן שיש קושי מסוים בפעולות הדורשות שימוש בלחץ ובכוח הכרוך בשימוש במקום הפגיעה. יש לתת עם זאת את הדעת לעבודת התובע, אשר במהותה אינה פיזית ואשר יש מקום לסברה כי נפקות הפגיעה במסגרתה היא קטנה, אם בכלל. איני מקבלת את הטענה כי התובע הפסיק עבודתו אצל שובל פרונפמן מחמת הפגיעה. החזרה המהירה לנהיגה לאחר התאונה שוללת הטענה כי הפגיעה באצבע גורמת לקושי בנהיגה, אשר לאורו החליט התובע להפסיק לעבוד שם. מסכימה אני עם הנתבעת כי שינויים בעבודת התובע לאחר התאונה, אינם קשורים לפגיעה, אלא בבחירות מקצועיות או אישיות של התובע מחמת גילו ורצונותיו ולא מחמת מגבלה פיזית, תפקודית שהינה פועל יוצא מהתאונה. גם הטענה כי התובע שכר שירותי מזכירה, מחמת פגיעתו, לא הייתה משכנעת. לא רק שאותה מזכירה לא הובאה לעדות לתמוך בטענה אלא יש ליתן את הדעת לכך שגם עובר לתאונה היו לתובע תמיד מזכירות ולהתרשמותי תפקידו ומעמדו מחייבים האמור ולא פגיעתו. דברי אלה הם גם בהיותי מודעת לשינוי שחל עת פנה התובע לעבוד כעצמאי. בשים לב לטענות בתצהירים, בשים לב להערותיי לעיל, באשר לעולה מחקירת התובע, בשים לב להערותיי הנוספות האחרונות, בשים לב למהות הנכות ובשים לב לעיסוק התובע ויתר הראיות שהוגשו אני מוצאת לפסוק לתובע פיצוי כדלקמן: בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות בעבר - על בסיס הקבלות שהוצגו, האמור בתצהיר באשר לעלות נסיעות בנוסף, הנחה שאין הצדקה לנסיעות במוניות לאחר שישה ימים, עת נהג התובע כבר לעבודתו, והמחסור בקבלות באשר לחלק מהנטען - סך משוערך בשווי נוכחי של 3,500 ₪. באשר להוצאות רפואיות ו/או הוצאות בגין נסיעות בעתיד - איני מוצאת שהוכח כי יהא צורך בהוצאות ממין זה. בגין עזרה בעבר ובעתיד - כאמור לעיל, לא שוכנעתי כי היום מספקת אשת התובע עזרה שלא סופקה בעבר. התרשמותי היא כי עיקר העזרה נדרשה בסמיכות לתאונה, ברם כאמור לעיל התובע חזר לעבודה כבר לאחר כשבוע ימים. להתרשמותי אין צורך בעזרה על בסיס שוטף וקבוע (כפי שערך התובע תחשיבו, בהסתמך על הוצאה חודשית) ואני מוצאת להסתפק בפסיקת סכום גלובאלי בסך 5,000 ₪. בגין אובדן השתכרות (עבר/עתיד/פנסיה) - כפי שצוין לעיל השינוי בעבודת התובע לא היווה לטעמי פועל יוצא של התאונה אלא יסודו בבחירות של התובע מחמת גילו ו/או שיקולים מקצועיים ואישיים אחרים (מרחק מבית מגוריו, יציאה לעבודה כעצמאי). להתרשמותי נפקות הפגיעה בעבודת התובע היא למרב באטיות מסוימת בעת הקלדה, כאשר לא ברי גם כי לכך משמעות מבחינת ההכנסה. אין מקום לטענה כי התובע הפסיד שכר חודש מלא, כאשר נתוני השכר שהוצגו מלמדים כי אין ירידה בשכר, בחודש שלאחר התאונה. בשים לב לסכומים שהתבקשו בתחשיב התובע (ללא חודש זה ועל בסיס החלופה הנמוכה, שכן להתרשמותי לא ברי שהתובע ימשיך לעבוד לאחר גיל 67, עת היה שנים לא מבוטלות שכיר, על הזכויות הנלוות לכך) - אני מוצאת לפסוק לו פיצוי גלובאלי כולל בסך של 25,000 ש"ח (הסכום הוא גם בגין הפרשות פנסיה, על בסיס כרבע מתחשיב התובע, ברכיבים הרלוונטיים, או לחלופין בין רבע לשליש מתחשיבו בהתעלם מרכיב ההפרשות לפנסיה). בגין כאב וסבל - נפסק סך מעוגל של 6,500 ₪. סך הכול אני מעמידה אפוא את הפיצוי לתובע בגין התאונה על סך 40,000 ₪. כמו כל תחזיר הנתבעת לתובע אגרת בימ"ש, חלקו בשכר טרחת המומחה ועלות צילום רנטגן שנדרש למומחה - כאשר כל הוצאה נושאת ריבית והצמדה מיום התשלום. עוד תשלם בגין שכ"ט בא כוחו סך מעוגל של 6,085 ₪. כלל האמור ישולם בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין. ידייםדלת רכברכבתאונת דרכיםטריקת דלתשאלות משפטיות