מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא סמכויות מיופה כוח של אדם שנפטר: ראובן המחה לשמעון זכות המוקנית לו, לטענתו, לקבלת פיצויים מהממונה על נכסי נפקדים. בנוסף, העניק ראובן ללוי ייפוי כח בלתי חוזר על מנת שייצגו בפני האפוטרופוס על נכסי נפקדים ויעביר את כספי הפיצויים, ככל שיתקבלו, אל שמעון. לאחר שראובן הלך לעולמו, הוגשה המרצת פתיחה בשמו באמצעות מיופה כוחו הנ"ל, לוי, וכן על ידי שמעון, כנגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים בעניין זכאותו של שמעון לקבלת כספי פיצויים מהאפוטרופוס על נכסי נפקדים. נוכח העובדה שאין אפשרות להגיש תביעה בשם אדם שנפטר, מבקש עתה לוי, כמיופה כוחו של ראובן שנפטר, להצטרף להמרצת הפתיחה כבעל דין חליפי במקומו. נשאלת השאלה: האם אומנם יכול לוי, מכח ייפוי הכח הבלתי חוזר שניתן לו על ידי המנוח ראובן, לבוא בנעליו כבעל דין בהמרצת הפתיחה? זוהי הסוגייה המרכזית המונחת לפתחו של בית המשפט במסגרת בקשה זו. רקע עובדתי המבקש 1, סלים בידס ז"ל (להלן: "בידס") טען טרם פטירתו כי הינו זכאי לקבל פיצויים מהאפוטרופוס על נכסי נפקדים מכח חוק נכסי נפקדים (פיצויים), תשל"ג- 1973. לגרסתו, מקרקעין הנמצאים בתל-אביב ובאזור השרון היו שייכים בעבר למשפחתו, אך הזכויות בהם הוקנו במועד כלשהו לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. המבקשת 2, חברת סביוני ראשל להשקעות ופיננסים בע"מ, הינה חברה ישראלית שעיסוקה בנדל"ן ובהשקעות פיננסיות. המשיב, האפוטרופוס לנכסי נפקדים, הינו הגוף הממונה על ביצועו של חוק נכסי נפקדים (פיצויים), תשל"ג-1973 (להלן: "האפוטרופוס" ו-"חוק הפיצויים" בהתאמה). לטענת המבקשים, ביום 28.6.94 המחה בידס את זכויותיו לקבלת פיצויים מכח חוק הפיצויים אל המבקשת 2. כן מסר בידס ייפוי כח בלתי חוזר לבאי כוחו דאז, עורכי הדין שלמה חורש ז"ל ועמית קדרון, המסמיכם לפעול לביצוע הוראות הסכם המחאת הזכות. בידס נפטר בשנת 1999. לאחר פטירתו, העבירו באי כוחו דאז את ייפוי הכח הבלתי חוזר אל עו"ד יעקב פרידמן, ובהמשך העביר עו"ד פרידמן את ייפוי הכח אל עו"ד דוד שימרון. במהלך השנים התקיימו בין הצדדים התכתבויות והליכים שונים לנוכח טענתם של המבקשים בדבר היותם זכאים לקבל פיצויים מהאפוטרופוס, אך כל אלה לא נשאו פרי. עתה מונחת בפני בית המשפט המרצת פתיחה אותה הגישו המבקשים כנגד האפוטרופוס, ועיקרה בקשה למתן סעד הצהרתי המצהיר על זכאותם של המבקשים לקבלת פיצויים מהאפוטרופוס מכח חוק הפיצויים וכן בקשה לקבוע את שיעורם של פיצויים אלה (להלן: "הבקשה"). בגדר הבקשה טוענים המבקשים, בתמצית, כי בשל פטירתו של בידס, יש להחליפו כמבקש בבקשה במיופה כוחו דהיום, עו"ד דוד שימרון, וזאת - מכח ייפוי הכח הבלתי חוזר שניתן על ידי בידס והועבר אל עו"ד דוד שימרון. עיקר טענות הצדדים א. טענותיהם של המבקשים לטענת המבקשים, עו"ד שימרון מונה כמיופה כח על פי ייפוי כח בלתי חוזר שניתן על ידי בידס והועבר אל עו"ד שימרון. לטענתם, ייפוי כח בלתי חוזר זה מסמיך את עו"ד שימרון לבצע כיום פעולות משפטיות כשלוחו של בידס על אף פטירתו. כן טוענים המבקשים כי מעמדו של שלוח בלתי חוזר זהה למעמדו של נאמן ולפיכך קיימת לעו"ד שימרון הזכות לשמש כמבקש בהמרצת הפתיחה אף מכח סעיף 39 בחוק הנאמנות, תשל"ט - 1979, המסמיך את הנאמן לפנות לבית המשפט בכל עניין הנוגע לנאמנות. בעניין זה מסתמכים המבקשים על מאמרו של המלומד ש' מינצר - "על השליחות הבלתי הדירה" משפטים יג' (תשמ"ג). המבקשים מוסיפים וטוענים כי בידס המחה למבקשת 2 את זכותו לקבלת פיצויים מהאפוטרופוס מכח חוק הפיצויים, ולפיכך, לטענתם, ליורשים ולמנהל העיזבון של בידס אין כל מעמד בבקשה דנן, ואין הם יכולים לשמש כחליפיו בהליך זה. כפועל יוצא מקביעתם בדבר תקפותה של המחאת הזכות שבוצעה על ידי בידס לטובת המבקשת 2, טוענים המבקשים כי על בית המשפט להחליף את בידס בעו"ד דוד שימרון כמבקש בהמרצת הפתיחה עקב מעמדו של עו"ד שימרון כשלוח על פי ייפוי כח בלתי חוזר ו/או כנאמן מכוחו. המבקשים טוענים כי תקנה 38 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א") קובעת כי כאשר "מת בעל דין", רשאי בית המשפט להורות למנות לו חליף, ולטענתם - בנסיבות המקרה דנן יש למנות את עו"ד דוד שימרון כמבקש בהמרצת הפתיחה מכח היותו חליפו של בידס. ב. תגובת האפוטרופוס לנכסי נפקדים לטענותיהם של המבקשים האפוטרופוס טוען כי אין הבקשה דנן להחלפת בעל דין מהווה בקשה רגילה המוגשת בהתאם לתקנה 38 בתקנות סד"א. לטענת האפוטרופוס מדובר בבקשה החופפת, בעיקר, שתי טענות מרכזיות אשר העלו המבקשים במסגרת המרצת הפתיחה, וכי ההכרעה בשתי הטענות המרכזיות האלה, הנמצאות בלב המחלוקת שבין הצדדים, מחויבת אף לשם ההכרעה בבקשה הנוכחית. הטענה הראשונה המפורטת בהמרצת הפתיחה המצריכה הכרעה גם לשם הכרעה בבקשה דנן הינה כי אחד הסעדים העיקריים המבוקשים בהמרצת הפתיחה (סעיף ב' ברישא של המרצת הפתיחה) הינו סעד הצהרתי בדבר היותו של עו"ד שימרון בעל זכות לתבוע פיצויים בשמו של בידס מכח ייפוי הכח הבלתי חוזר אשר הועבר אליו והמסמיכו לעשות כן. הטענה השניה המפורטת בהמרצת הפתיחה המצריכה אף היא הכרעה לשם הכרעה בבקשה דנן הינה כי יורשיו של בידס או מנהל עזבונו אינם בעלי דין הכרחיים בתובענה זו. בתגובה לטענות המבקשים טוען האפוטרופוס כי קבלת הבקשה דנן תהווה למעשה קבלה חלקית של המרצת הפתיחה, מבלי שיינתן לו יומו בבית המשפט ויתאפשר לו לטעון ולהביא ראיות כנגד שתי הטענות המרכזיות האלה שהעלו המבקשים במסגרת המרצת הפתיחה. האפוטרופוס מציין כי על פי תקנה 38 בתקנות סד"א אין חובה על בית המשפט להחליף בעל דין שנפטר, אלא בית המשפט רשאי לעשות כן "אם ראה צורך בכך לשם יישוב מלא של כל השאלות הכרוכות בדבר". האפוטרופוס מוסיף וטוען כי ככל שיחליט בית המשפט כי במקרה זה יש להחליף את בידס בבעל דין אחר, קיימת עדיפות להחלפתו במנהל עיזבונו או ביורשיו, ולא במיופה כוחו (עו"ד שימרון), שהינו בגדר "חליף אחר של בעל הדין" וזאת - מהנימוקים הבאים: לטענת האפוטרופוס, תקנה 38 בתקנות סד"א קובעת מדרג באשר לזהותם של אלה אשר יחליפו בעל דין שהלך לעולמו. בהתאם למדרג זה מנהל העיזבון או היורשים קודמים לחליף אחר של בעל הדין. לפיכך, יש להעדיף גם במקרה דנן את מנהל עיזבונו או יורשיו של בידס על פני כל חליף אחר שלו; לטענת האפוטרופוס, ככל שלא יצורפו כל יורשיו של בידס להמרצת הפתיחה - פסק הדין שיינתן בהמרצת הפתיחה לא יקים כלפיהם מעשה בי-דין. לפיכך, דווקא יורשיו של בידס הינם בעלי דין נדרשים בהליך זה; לטענת האפוטרופוס, המרצת הפתיחה עוסקת בזכויות במקרקעין ולפיכך פסק הדין שיינתן בה יהיה מחייב כלפי כולי עלמא, להבדיל מפסק דין הניתן ביחס לזכות אישית, המחייב רק את הצדדים לאותו להליך. לגירסת האפוטרופוס, יש בכך כדי להוות נימוק נוסף להצדקת טיעוניו לכך שהיורשים או מנהל העיזבון של בידס יצורפו, אם אומנם יסבור בית המשפט כי יש מקום לכך, כצד להליך במקומו של בידס. האפוטרופוס טוען כי הבקשה דנן נתמכת בתצהיר שאינו רלבנטי מאחר שהמצהיר מטעם המבקשים, מר שמאי, הצהיר על עובדות שאינן בידיעתו מ"כלי ראשון". ג . תשובת המבקשים לטענותיו של האפוטרופוס המבקשים טוענים כי תקנה 38 בתקנות סד"א, אשר קובעת 4 אפשרויות להחלפת בעל דין שנפטר (מנהל עיזבון, יורשים, נאמן וחליף אחר) - לא קובעת כל מדרג ביניהם, ולפיכך העניין מסור לשיקול דעתו הבלעדי של בית המשפט. באשר לפרשנות שהציע האפוטרופוס ולפיה קיים מדרג של קדימויות בין ארבע החלופות המופיעות בתקנה 38, בהתאם לסדר הופעתן בתקנה זו - משיבים המבקשים כי מדובר בפרשנות חסרת תימוכין, הנוגדת אף את הפרטיקה הקיימת, "שהרי כידוע במרבית תיקי הירושות והצוואות אין ממנים כלל מנהל עיזבון" (סעיף 12 בתשובת המבקשים). המבקשים מוסיפים וטוענים כי בנסיבות העניין על בית המשפט להורות על החלפתו של בידס בעו"ד שימרון מאחר שיהיה בכך כדי לסייע לבית המשפט ביישובם של "השאלות הכרוכות בדבר", כמוגדר בתקנה 38 בתקנות סד"א. לטענת המבקשים, השאלה הכרוכה בהמרצת הפתיחה, אשר לצורך הכרעה בה קיים צורך בצירופו של עו"ד שימרון כבעל דין חליפי לבידס, הינה טענת האפוטרופוס בדבר בטלותה של המחאת הזכות אשר הועברה מבידס אל המבקשת 2, המנוגדת, לשיטת האפוטרופוס, להוראת סעיף 22 בחוק נכסי נפקדים, תש"י - 1950. המבקשים טוענים כי מאחר שבמקרה דנן עסקינן בהמחאת זכות שבוצעה על ידי בידס לפני זמן רב ועוד בחייו הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי ההמחאה נעשתה כדין, כי היא בעלת תוקף מחייב, וכי כנגזרת מכך - אין מנהל עזבונו של בידס או יורשיו יכולים לטעון לפגיעה שנגרמה להם כתוצאה מכך. לפיכך גורסים המבקשים כי מנהל העיזבון של בידס, וכן יורשיו, אינם בגדר בעלי דין דרושים בהמרצת הפתיחה. כפועל יוצא מכך גורסים המבקשים כי על בית המשפט לקבוע כי עו"ד שימרון, כמיופה כוחו של בידס, הוא הראוי להחליפו כמבקש במסגרת הליך זה, ולא מנהל עזבונו של בידס ז"ל או יורשיו. באשר לפסיקה שציטט האפוטרופוס אשר מייחסת חשיבות להוצאת צווי ירושה ו/או צווי קיום צוואה טרם קיום דיון במחלוקת הנוגעת לצירוף היורשים או מנהל העיזבון כחליפים לבעל דין שנפטר - משיבים המבקשים כי במקרה דנן קיים צו ירושה שבמסגרתו ויתרו יורשי אביו של בידס על זכויותיהם בעיזבון האב לטובתו של בידס (למעט יורש אחד שלא ויתר), וכי בידס עצמו נפטר ערירי. לטענת המבקשים, האפוטרופוס לא התמודד כנדרש עם טענותיהם לפיהן עו"ד שימרון ראוי להיות בעל דין חליפי לבידס בהמרצת הפתיחה מכח ייפוי הכח הבלתי חוזר שבידיו, בהתקיים אחד לפחות מבין הטעמים הבאים: האחד - בשל היותו בעל מעמד של "נאמן" שנוצר מכח ייפוי הכח הבלתי חוזר שבידיו; השני - בשל היותו "בעל דין אחר". המבקשים טוענים כי יש לדחות את טענת האפוטרופוס לפיה המרצת הפתיחה הינה תביעה במקרקעין המחייבת כלפי כולי עלמא. לגרסתם יש לקבוע כי מדובר בתביעה כספית לכל דבר ועניין. בהקשר זה מציינים המבקשים כי אין הבדל מהותי בין תביעה לקבלת פיצויים מהאפוטרופוס לבין תביעה לקבלת פיצויי הפקעה. לפיכך, וכפי שנקבע לגבי תביעה לפיצויי הפקעה, יש לקבוע כי גם במקרה הנוכחי מדובר בתביעה כספית ולא בתביעה במקרקעין [ע"א 5964/03 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח-תקווה, פ"ד ס (4) 437 (2006)]. המבקשים מצאו לנכון להדגיש כי המבקשת 2 התחייבה לשפות את האפוטרופוס בגין תביעות עתידיות ככל שתוגשנה על ידי יורשים של בידס ז"ל שלא צורפו כבעלי דין להמרצת הפתיחה. לעניין זה מפנים המבקשים לרע"א 2006/06 בנק מזרחי טפחות נ' נגר ( 14.1.2009), ממנו ניתן ללמוד באנלוגיה, לשיטתם, כי התחייבותם לשפות את האפוטרופוס במקרה הצורך מאפשרת את החלפתו של בידס ז"ל בעו"ד שימרון, בלא צורך בצירופם להליך של יורשיו או מנהל עזבונו. בשולי הדברים מציינים המבקשים כי לשיטתם סעיף 22 בחוק נכסי נפקדים, תש"י - 1950 אוסר אומנם על המחאת זכותו האישית של הנפקד לגבי המקרקעין, אך אינו אוסר על המחאת זכותו של הנפקד לקבלת פיצויים בגין הקניית מקרקעיו לאפוטרופוס. בנוגע לטענה בדבר העדר תצהיר הנדרש לשם תמיכה בבקשה - משיבים המבקשים כדלקמן: לבקשה דנן צורף תצהיר כדין; אין בבקשה דנן כוללת עובדות חדשות שלא נתמכו בתצהיר שצורף להמרצת הפתיחה; התצהיר צורף, ממילא, בבחינת למעלה מן הצורך, מאחר שהבקשה עוסקת בשאלה משפטית בעיקרה. לטענת המבקשים העובדות היחידות הרלבנטיות לבקשה הינן שאכן ניתן ייפוי כח בלתי חוזר על ידי בידס, וכי בידס בעצמו נפטר. לדידם, עובדות אלה אינן שנויות כלל במחלוקת. דיון והכרעה התקנה הרלבנטית לדיון בבקשה לצירופו של עו"ד שימרון כבעל דין בהמרצת הפתיחה ענייננו בהמרצת פתיחה שהוגשה בשמו של מר סלים בידס ז"ל כנמנה על אחד מהמבקשים בהמרצת הפתיחה. יודגש כי המרצת הפתיחה הוגשה במתכונת זו על אף שבעת פתיחת ההליך מר בידס עצמו כבר לא היה בין החיים. ברי כי אדם שנפטר אינו יכול לפתוח בהליך משפטי דוגמת תביעה או המרצת פתיחה. לפיכך, יש ממש בטענת האפוטרופוס לפיה "על פי דין אין נפטר יכול להיות אישיות משפטית או בעל דין בהליכים משפטיים ועל כן מן הדין למחוק אותו מן התובענה דנן" (סעיף 8 בכתב התשובה). לאור האמור, אני קובע כי יש למחוק את מר סלים בידס ז"ל, המבקש 1, מהמרצת הפתיחה. הבקשה דנן להחלפתו של בידס בעו"ד שימרון כמבקש בהמרצת הפתיחה הוגשה על ידי המבקשים תוך שהם מתבססים על תקנה 38 בתקנות סד"א, הקובעת כדלקמן: "38. מת בעל דין או שפשט את הרגל או שנכס שלו נסב מכח דין, רשאי בית המשפט או הרשם להורות - אם ראה צורך בכך לשם יישוב מלא של כל השאלות הכרוכות בדבר - כי מנהל העזבון, או היורשים או הנאמנים או חליף אחר של בעל הדין, כולם או מקצתם, יהיו לבעלי הדין, או שתומצא להם הודעה בדרך ובצורה שנקבעו להלן ובתנאים שייראו לבית המשפט או לרשם, והוא יתן צו בדבר המשך המשפט כפי שייראה לו" (ההדגשה אינה במקור - ב.א.). האם תקנה זו מתאימה לדיון בבקשה דנן? אינני סבור כך. להלן אפרט נימוקי לקביעתי זו. תקנה 38 עניינה בסיטואציה של אדם שפתח בהליך משפטי ולאחר מכן הלך לעולמו (או פשט את הרגל או שנכס שלו נסב מכח דין). במקרה זה, רשאי בית המשפט להורות על החלפתו ב"מנהל העיזבון, או היורשים או הנאמנים או חליף אחר של בעל הדין, כולם או מקצתם" וכן להורות על "המשך המשפט כפי שייראה לו". זוהי הסיבה לכך שהתקנה פותחת במילים "מת בעל דין", דהיינו - עסקינן בסיטואציה בה אדם הלך לעולמו בעת שכבר היה בעל דין, ולא הפך להיות בעל דין, בעל כורחו, לאחר מותו. במקרה דנן, בעת שהוגשה המרצת הפתיחה סלים בידס ז"ל כבר לא היה בין החיים, ולפיכך מלכתחילה לא ניתן היה להגיש את ההליך דנן בשמו. ברי אפוא כי מחיקתו של בידס ז"ל מהמרצת הפתיחה מחויבת על פי דין. יתרה מזו: אני סבור כי אין להורות על צירופו של בעל דין חליף מכוח תקנה 38 בתקנות סד"א כאשר מדובר באדם שנפטר טרם היותו בעל דין. יחד עם זאת, אני ער לכך שלבית המשפט מוקנית הסמכות להורות על צירוף בעל דין, במקרים המתאימים, מכח תקנה 24 בתקנות סד"א הקובעת כדלקמן: "24. בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה" (ההדגשות אינן במקור - ב.א.). יצוין כי הן תקנה 24 והן תקנה 38 קובעות מבחן זהה לצירופו של בעל דין לתובענה. מבחן זה מתמקד בשאלה האם נוכחותו של בעל הדין דרושה על מנת לאפשר לבית המשפט להכריע במלוא השאלות הכרוכות בהליך המשפטי שלפניו. לפיכך אדון להלן בבקשתו של עו"ד שימרון להצטרף כבעל דין נוסף, וליתר דיוק - כמבקש נוסף בהמרצת הפתיחה, בהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט בעניין זה בהתאם לתקנה 24 בתקנות סד"א. המחלוקת בשאלת מעמדו של שלוח מכוח הרשאה בלתי חוזרת המבקשים העלו טענה לפיה מעמדו של עו"ד שימרון הינו כשל נאמן, בשל היותו מורשה מכוח ייפוי כח בלתי חוזר. שאלה זו שנויה במחלוקת בספרות המשפטית. המלומד ש' מינצר, במאמרו "על השליחות הבלתי הדירה" משפטים יג (תשמ"ג) מציע לראות בשלוח בהרשאה בלתי חוזרת להבטחת זכותו של אחר כבעל מעמד של נאמן ולא של שלוח במובן הרגיל (עמ' 128). יחד עם זאת, המלומד מינצר עצמו מסייג דבריו וקובע כי: "אף על פי שאנו סבורים שהשליחות הבלתי הדירה דומה יותר לנאמנות, אין אנו מנתקים אותה כליל מדיני השליחות שבהם סיווג אותה המחוקק, ואין אנו מציעים להחיל עליה את כל דיני הנאמנות, אלא רק במידה שהדבר מתחייב מאופיה המיוחד" (עמ' 130). גישתו הנ"ל של מינצר נדחית על ידי פרופ' אהרן ברק בספרו חוק השליחות (תשנ"ו - 1996). מפאת חשיבות הדברים אצטט מדברי פרופ' א. ברק כדלקמן: "ברשימה מעניינת הציע מינצר לראות בשלוח בהרשאה שניתנה להבטחת זכותו של אחר, נאמן... לדעתנו, אין מקום לקונסטרוקציה זו. השלוח אינו נאמן, למעט לענין נכסים שבאו לידי השלוח עקב השליחות. חרף מעמדה המיוחד של ההרשאה להבטחת זכותו של אחר, הרי היא ממשיכה להיות הרשאה שחוק השליחות חל עליה. אין זה ראוי לסבך עוד יותר מצב דברים מסובך בלאו הכי" (עמ' 1253; ההדגשות אינן במקור - ב.א.). ראוי אף לציין כי הטענה בדבר מעמדו של עו"ד שימרון כנאמן הועלתה על ידי המבקשים על רקע ניסיונם להתבסס על תקנה 38 בתקנות סד"א לצורך צירופו של עו"ד שימרון כבעל דין חליף לבידס. אכן, תקנה זו קובעת כי אחת האפשרויות העומדות בפני בית המשפט, במקרה של בעל דין שמת, הינה לצרף "נאמן" כבעל דין חלופי לבעל הדין שמת. דא עקא, כפי שכבר קבעתי לעיל, תקנה 38 אינה רלבנטית לבקשת הצירוף דנן, ודווקא תקנה 24, אשר איננה מקנה יתרון כלשהו לנאמן ביחס לכל אדם אחר המבקש להצטרף כבעל דין להליך המשפטי, היא הרלבנטית לבקשה דנן. משכך, אני סבור כי לא נדרשת הכרעתי בשאלת מעמדו של עו"ד שימרון כנאמן, וכי עלי להידרש לשאלה האם צירופו של עו"ד שימרון כבעל דין נוסף בהמרצת הפתיחה אכן נדרש לצורך יישוב מלא של כל השאלות הכרוכות בהמרצת הפתיחה. בשאלה זו אדון להלן. למהותה של השליחות הבלתי חוזרת כפי שכבר הובהר לעיל המבקשים טוענים כי ייפוי הכח שבידי עו"ד שימרון מקנה לו זכות להפוך לבעל דין בהמרצת הפתיחה. בתשובתם לתגובתו של האפוטרופוס לבקשה להחלפת תובע מסבירים המבקשים כי: "2. אין חולק כי כל אדם (לרבות נפקד!) רשאי למנות מיופה כח. כן רשאי כל אדם למנות לו מיופה כח באמצעות יפוי כח בלתי הדיר. השאלה האם יש או אין תוקף לעסקה שעמדה בבסיס יפוי הכח אינה מועילה ואינה מורידה לעצם קיומו של יפוי הכח ולמעמד שייפוי הכח הקנה למיופה הכח (או השליח) ככזה הזכאי לייצג את מיפה הכח (או השולח). 3. יפוי הכח עומד בפני עצמו. יחד עם זאת, אם יתברר בסופו של יום כי אין תוקף לעסקה נשוא יפוי הכח (כטענת המשיב המוכחשת) יצטרך ביהמ"ש לדון ולקבוע האם השליחות בעלת תוקף או חסרת תוקף (לטענת המבקשים גם במצב עניינים כאמור היא בעלת תוקף)". (ההדגשות אינן במקור - ב.א.). לא למותר לציין כי כבר בהמרצת הפתיחה עצמה טענו המבקשים כי בידס היה רשאי להמחות למבקשת 2 את זכותו הנטענת לקבלת פיצויים מהאפוטרופוס, וכי טענתם זו נטענה על ידם "בהשלמה ובמידה וביהמ"ש הנכבד לא ייעתר לבקשת המבקשים להכיר בהם כמי שמעמדם נובע מכח ייפוי כח בלתי הדיר שהעניק המבקש ז"ל" (סעיף 51 בהמרצת הפתיחה) (ההדגשה איננה במקור - ב.א). במהלך הדיון שהתקיים ביום 1.11.12 הוסיף ב"כ המבקשים והדגיש כי "במקרה הנוכחי הנפקד בחר בעצם להפוך את השלוח למי שגם זכויותיו שלו גלומות בייפוי הכח משום שיש שם הוראות הקובעות דברים ספציפיים לשלוח לעשות לפי הנוסח של סעיף 14(ב) בחוק השליחות" (עמ' 5, ש' 15-17 לפרוטוקול). לצורך בחינת טענותיהם אלה של המבקשים, יש לבחון מהותה של השליחות הבלתי חוזרת, המכונה גם שליחות בלתי הדירה או שליחות שניתנה להבטחת זכותו של אחר. סעיף 14 בחוק השליחות, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק השליחות") קובע כדלקמן: "14. (א) השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או - אם היה תאגיד - בפירוקו. (ב) הוראות סעיף זה לא יחולו אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות". סעיף 14(ב) בחוק השליחות יוצר, למעשה, את מוסד השליחות להבטחת זכותו של אחר. שליחות כזו ניתן ליצור בין היתר גם באמצעות מתן יפוי כוח בלתי חוזר לפיו מסמיך השולח את השלוח לבצע פעולות שזכויות צד שלישי תלויות בביצוען. בית המשפט העליון עמד על ההבדלים שבין שליחות רגילה לבין השליחות הבלתי חוזרת בקובעו הלכה זו: "אם נסכם, נוכל לומר כי השליחות "הרגילה" מתאפיינת בשני אלה: ראשית, ביסודה עומד האינטרס של השולח; שנית (...), מטרתה של השליחות היא הגשמת אינטרס זה. נראה כי שני קוי אופי אלה אינם מתקיימים בשליחות שבה ההרשאה ניתנה להבטחת זכותו של אחר. ביסוד שליחות זו אינו עומד האינטרס של השולח, אלא האינטרס של השלוח או של אדם אחר. מטרתה אינו האינטרס של השולח אלא הגשמת האינטרסים של אדם אחר. על כן אין השולח יכול להפסיק את השליחות על פי הבעת רצונו הוא, ומותו או גריעת כשרותו אינם מביאים את השליחות לידי סיום. 'ייפוי כח כזה אין המרשה יכול לבטל באמרו שאין לו ענין עוד לבצע את העסקה, כי התשובה תהיה שלא למען עצמו ניתן יפוי הכח - אלא כדי להבטיח שהמעשה ייעשה כיון שאדם אחר, צד שלישי, זכאי לכך'. כאשר האינטרס המוגן הוא של צד שלישי, ולא של השלוח, אין גם השלוח יכול להפסיק את השליחות. זאת ועוד: אם בשליחות הרגילה חובת הנאמנות מוטלת על השלוח כדי הגן על האינטרס של השולח, בשליחות שבה ההרשאה ניתנה להבטחת זכותו של אחר, האינטרס של השולח הוא משני, ועל כן אף חובת הנאמנות היא אינצידנטלית" [כב' השופט מ' בן פורת בע"א 237/83 מילר נ' רורליך, פ"ד מ (2) 468, 473 (1986), המצטטת בהסכמה מספרו של א' ברק "חוק השליחות, תשכ"ה-1965" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר. ג' טדסקי עורך, תשל"ה), בעמ' 482-483] (ההדגשה אינה במקור - ב.א.). פרופ' א. ברק מוסיף וקובע כדלקמן: "אותו רעיון ניתן להציג אף בצורה שונה. בשליחות "הרגילה", ההרשאה היא העיקר. לא כן בשליחות שבה ניתנה הרשאה להבטחת זכותו של אחר. כאן 'ייפוי הכח הוא טפל לעסקה גופה. הוא בא כמכשיר בלבד לביצוע העסקה, ולשם הבטחת ביצוע ההסכם' [ע"א 283/67 הנאמנים לנכסי אברהם רפיח, פושט רגל נ' מדינת ישראל, פ"ד כב (1) 124, 137 (1968) (השופט קיסטר)]. 'ייפוי כח 'בלתי חוזר' ... אינו יוצר זכות מהותית, אלא יש בו רק מכשיר להבטחת זכות קיימת ולמימושה של זכות קיימת אשר נוצרה מחוץ לייפוי הכח' [ע"א 726/76 נימר נ' רשם המקרקעין, פ"ד לב (1) 44, 47 (1977) (השופט לנדוי)]. 'הזכות לביצוע השליחות, היינו לביצוע האמור ביפוי הכח, אינה זכות מהותית העומדת בפני עצמה, אלא מהווה היא זכות לוואי בלבד למימושה של הזכות העיקרית, המהותית, שנוצרה וקיימת מחוץ ובנפרד מייפוי הכח' [ע"א 3/78 וינברנד נ' רוקמן, פ"ד לג (2) 359, 362 (1979) (השופט אלון)]. 'בעיסקה בה ניתן ייפוי כח בלתי הדיר - ייפוי כח להבטחת זכות - הזכות היא במרכז הבימה, וייפוי הכח, עם כל חשיבותו העסקית, אינו אלא טפל לאותה זכות' [ע"א 4092/90 מיטלברג נ' נייגר, פ"ד מח (2) 529, 544 (1994) (השופט מ' חשין)]" (ברק, עמ' 1246-1247; פסקי הדין המאוזכרים הופיעו במקור כה"ש בלבד בספרו של פרופ' ברק, ההדגשות אינן במקור - ב.א.). עוד נקבע כי על מנת שייפוי כח יהיה בלתי חוזר "צריך שבשעת מתן יפוי-כח תהיה לצד שלישי או לשלוח עצמו זכות קיימת שלשם הבטחתה ניתן יפי-הכח" [ע"א 424/73 מלון סטפניה בע"מ נ' מקליס, פ"ד כח (2) 537, 542 (1974)] (ההדגשה אינה במקור - ב.א.). ייפוי הכוח הבלתי חוזר שבידי עו"ד שימרון אינו מקנה לו זכות מהותית - עצמאית, ולפיכך צירופו כבעל דין נוסף אינו נדרש בחינת יישומה של ההלכה שנסקרה לעיל על נסיבות הבקשה שלפני מעלה כי בבקשה דנן טוענים המבקשים כי ייפוי הכח הבלתי חוזר (המצוי בידי עו"ד שימרון) עומד בפני עצמו ומקנה למוסמך לפעול מכוחו את הזכות לייצג את השולח ולהפוך להיות לחליף שלו, בלי כל קשר לשאלת תוקף העסקה שעמדה בבסיס מתן ייפוי הכח, דהיינו - העסקה שמכוחו טוענת מבקשת 2 כי היא רכשה מבידס את זכותו לקבלת פיצויים מהאפוטרופוס. דא עקא, אני סבור כי אין טענה זו יכולה לעמוד נוכח ההלכה הפסוקה הנ"ל הקובעת כי ייפוי הכח הבלתי חוזר אינו יוצר זכות מהותית העומדת בפני עצמה, אלא כל כולו טפל לזכות קיימת ומכשיר למימושה, וכי מדובר בזכות אשר נוצרה מלכתחילה מחוץ לייפוי הכח עצמו. יצוין כי ברישא של ייפוי הכח עצמו (אשר צורף כנספח ג' לבקשה דנן) נכתב על ידי השולח (בידס) כי בא-כוחו, כהגדרתו ביפוי הכוח עצמו, הוסמך על ידו: "כדי שיפעל במקומי ולייצג אותי בכל הנוגע והקשור במכר, בהעברה, בוויתור על זכויות וברישום, בקשר לנוגע לנשוא יפוי כח בלתי חוזר זה. וזאת לטובת - סביוני ראשל להשקעות ופיננסים, חברה רשומה מס' 51797358-8 להלן "הקונה" אשר התחייבתי, למכור, להעביר, לוותר על זכויותי, ולרשום הזכויות והנכסים בשמו לטובתו אצל המשרדים המוסמכים הרשמיים, הממשלתיים והעירוניים והמשרדים האחרים. לפיכך הסמכתי את בא הכח לעשות את כל הפעולות והמעשים וההליכים להלן, בכל הקשור והנוגע ביפוי כח זה ו/או התחייבויותי כלפי הקונה" (עמ' 1 בייפוי הכח הבלתי חוזר המהווה את נספח ג' של הבקשה) (ההדגשות אינן במקור - ב.א) (לעיל ולהלן: "יפוי הכוח"). אומנם, סעיף 5 בייפוי הכח, ממנו ציטטו המבקשים בכתבי טענותיהם וכן במהלך הדיון שהתקיים ביום 1.11.12, קובע כי בא-כוחו של חותם יפוי הכוח יהיה מוסמך - "5) לייצג אותי בפני האפוטרופוס על נכסי נפקדים, בפני הוועדה המיוחדת לחוק נכסי נפקדים (פיצויים) לשנת 1973, בפני בנק ישראל, וכל משרד או בית משפט אחר, בנוגע לכך, ולשם קבלת הפיצויים המגיעים לי" (ההדגשה אינה במקור - ב.א.). דא עקא, מקריאת ייפוי הכח בכללותו עולה כי הזכות לקבלת הפיצויים המגיעים לבידס לא ניתנה למיופה הכח כזכות עצמאית העומדת בפני עצמה, אלא לשם ביצוע האמור ברישא של יפוי הכוח אשר צוטטה לעיל, דהיינו - כאמצעי וככלי להעברת הזכויות והכספים מבידס אל המבקשת 2. תימוכין לכך ניתן למצוא בהוראת סעיף 9 בייפוי הכח המדגישה כי ייפוי הכח יהיה בלתי חוזר - "היות וזכויות צד שלישי שהוא הקונה תלויות ביפוי כח בלתי חוזר זה והיות וקיבלתי מלוא התמורה המוסכמת בעד הזכויות (נ)שוא ייפוי כוח זה, ולא נשאר לי כל תביעה או דרישה בקשר לנכסים ולזכויות הנ"ל, לכן יפוי כוח זה הינו בלתי חוזר, ולא תהא לי ולא למי שיבוא במקומי כל זכות לשנות או לבטל יפוי כוח זה עד למימושו המלא (ההדגשות אינן במקור - ב.א). יוצא אפוא כי גם מלשונו ונוסחו של ייפוי הכח עצמו ניתן ללמוד על כך שהוא נועד לשמש כאמצעי וככלי לביצוע המחאת והעברת זכויותיו של בידס אל המבקשת 2 בהתאם להסכם שנכרת ביניהם. הא ותו לא. לפיכך, ממה נפשך: לו היו נותרים בידי המנוח בידס זכויות בנכסים נושא המחאת הזכויות הנטענת - דבר הנסתר מיניה וביה על פי הכתוב בסעיף 9 בייפוי הכח בגדרו מצהיר בידס כי לא נותרו לו "כל תביעה או דרישה בקשר לנכסים ולזכויות הנ"ל" - הרי שיפוי הכוח הבלתי חוזר לא נועד לצורך מימושן כלפי האפוטרופוס. מאידך, אם עסקינן בייפוי כח שנועד לאפשר ביצוע המחאת והעברת זכויותיו של בידס אל המבקשת 2, ולצורך זה בלבד - הרי שממילא אין שלוחו של בידס (עו"ד שימרון) נדרש כבעל דין נוסף הבא בנעלי בידס לצורך בירור המרצת הפתיחה. עוד ראוי להזכיר את קביעתו של פרופ' א. ברק לפיה: "משמעותו של סעיף 14(ב) לחוק היא כי בהתקיים התנאים הקבועים בו השליחות אינה מסתיימת בדרכים הנזכרות בס"ק (א). נמצא, כי למרות ביטול, מוות, גריעת כשרות או פשיטת רגל, ממשיכה השליחות להתקיים. אין בס"ק (ב) דבר וחצי דבר על המשך קיומה של הזכות שלהבטחתה ניתנה ההרשאה או על המשך קיומה של הזכות נושא ההרשאה, אם זו זכות שונה. זכויות אלה יכול שימשיכו למרות הביטול, המוות, גריעת הכשרות או פשיטת הרגל, ויכול שיסתיימו בשל אחד מאלה. התשובה לשאלה אם הזכות האמורה נמשכת או מסתיימת אינה מצויה בדיני השליחות אלא בדינים הנוגעים למהות אותה זכות ולהשפעת מוות, גריעת כשרות או פשיטת רגל עליה" (ברק, עמ' 1281) (ההדגשות אינן במקור - ב.א). דברים אלה יפים גם לגבי הבקשה דנן. תוקפו של ייפוי הכח אכן לא בוטל בשל מותו של בידס. אולם, שאלת קיומה של הזכות המהותית אשר לצורך המחאתה מבידס אל המבקשת 2 ניתן ייפוי הכח צריכה להתברר במהלך הדיון בהמרצת הפתיחה עצמה ולא במסגרת ההליכים המקדמיים. רק לאחר שתוכרע הסוגיה הכרוכה בבירור זכותה המהותית של המבקשת 2 לקבלת פיצויים מהאפוטרופוס ניתן יהיה לקבוע האם יש בכוחו של עו"ד שימרון לעשות שימוש בייפוי הכח לשם קבלת כספי הפיצויים מהאפוטרופוס לצורך העברתם אל המבקשת 2. נוכח קביעתי לפיה ייפוי הכח הבלתי חוזר לא נועד ליצור זכות מהותית עצמאית למיופה הכח עצמו, ומאחר שאני סבור כי יפוי הכוח אינו יכול לשמש כמקור המקים זכות מהותית נפרדת כזו, שכן כל מהותו הינה בגדר אמצעי וכלי למימוש העסקה שנכרתה בין בידס למבקשת 2 - ברי כי צירופו של מיופה הכח (עו"ד שימרון) להמרצת הפתיחה כבעל דין נוסף אינו נדרש. אם יתברר בסיומו של ההליך המשפטי הנוכחי כי המבקשת 2 זכאית לקבל פיצויים מהאפוטרופוס - יתכבד עו"ד שימרון ויעשה שימוש בייפוי הכח הבלתי חוזר שבידיו על מנת להעביר את הפיצויים לידי המבקשת 2. מאידך, אם יתברר בסיומו של ההליך המשפטי הנוכחי כי המבקשת 2 אינה זכאית לקבל פיצויים מהאפוטרופוס - ממילא שלא יעשה ע"י עו"ד שמרון שימוש בייפוי כח זה. בכל הנוגע לטענתם של המבקשים לפיה ייפוי הכוח הבלתי חוזר מקנה לעו"ד שימרון זכות עצמאית ("הנפקד בחר בעצם להפוך את השלוח למי שגם זכויותיו שלו גלומות בייפוי הכוח" - פרוטוקול הדיון מיום 1.11.12, עמ' 5, ש' 16-17) - אציין כי טענה זו נסתרת מנוסחה של המרצת הפתיחה עצמה, ממנה ניתן ללמוד כי המרצת הפתיחה הוגשה בשמו של בידס, ולא בשמו של עו"ד שימרון כבעל זכות עצמאית: כך למשל בסעיף 49 בהמרצת הפתיחה טענו המבקשים כי "למעשה התביעה מוגשת בשם הנפקד אשר מסר יפוי כוח בלתי חוזר שאינו פוקע עם מותו"; וכך גם בסעיף 50 בהמרצת הפתיחה, בגדרו טענו המבקשים כי "עו"ד רשאי לקבל יפוי כוח בלתי חוזר מנפקד המצוי בישראל ולייצגו בכל פעולה משפטית, לרבות הגשת תביעה לפי חוק נכסי נפקדים (פיצויים)" (ההדגשות אינם במקור - ב.א.). בנוסף, ובהתחשב בחזית המריבה כפי שגובשה בכתב המרצת הפתיחה ובכתב התשובה - אני סבור כי יש ממש בטענת האפוטרופוס לפיה טענת המבקשים בדבר זכותו העצמאית של עו"ד שימרון מכח ייפוי הכוח הינה בגדר שינוי אסור של חזית המריבה, ולפיכך אני קובע כי טענה זו הינה בגדר הרחבת חזית אסורה, שאין להתירה לצורך הדיון בבקשה דנן. לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי צירופו של עו"ד דוד שימרון כבעל דין חלופי לבידס ז"ל לא נדרש, ואף לא יועיל, לבירור השאלות והמחלוקות הכרוכות בהמרצת הפתיחה, ולפיכך אני קובע כי אין לצרף את עו"ד שימרון כבעל דין בכלל, וכמבקש בפרט, בהמרצת הפתיחה. סוף דבר כפועל יוצא מכל הנימוקים שפורטו לעיל - הנני מורה בזאת כדלקמן: המבקש 1, מר סלים בידס ז"ל, נמחק בזאת מהמרצת הפתיחה; הבקשה להחלפתו של המבקש 1 בעו"ד דוד שימרון - נדחית בזאת; לנוכח התוצאה אליה הגעתי, הנני מחייב את המבקשים, ביחד ולחוד, לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪. ככל שסכום זה לא יפרע לידי המשיב בתוך 30 ימים ממועד מתן החלטה זו, יתווספו לו הפרשי ריבית והצמדה כדין ממועד מתן החלטה זו ועד למועד התשלום בפועל. ייפוי כוח