סעיף 300א לחוק העונשין

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא סעיף 300א לחוק העונשין: פתח דבר הנאשם הורשע, בתום שמיעת ראיות בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיפים 300(א)(2)+301 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). הסוגיה בה אנו נדרשים להכריע כעת הינה, האם יש לגזור על הנאשם עונש מאסר עולם, כעונש החובה הקבוע בחוק לצידה של העבירה בה הורשע, או שמא ענישה מופחתת, בהתאם לתנאי סעיף 300א(א) לחוק העונשין. הכרעת הדין כעולה מהכרעת הדין, הנאשם רצח את אשתו ההרה, האלה עסאלה (להלן: "המנוחה"). בתמצית יתואר, כי בעקבות מחלוקת וחילופי דברים בין הנאשם למנוחה, הצטייד הנאשם בסכין, פנה אל חדר האמבטיה בו שהתה המנוחה אותה עת, חנק אותה, דקר אותה 6 דקירות וגרם למותה. הנאשם, אשר הודה במיוחס לו בפני חוקריו, טען בתשובתו לכתב האישום כי אינו זוכר דבר מיום האירוע. לצד טענת זוטא שנטענה ביחס לאמרותיו בפני חוקריו, טענה ההגנה כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין מפאת מחלת נפש מכוח סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 והן כי אינו אחראי למעשיו ועל כן חלה עליו הגנת אי השפיות מכוח סעיף 34ח לחוק העונשין. בהכרעת הדין נבחנה בקפידה טענת הזוטא שהועלתה ע"י ב"כ הנאשם והוחלט לדחותה. נקבע, כי הודיית הנאשם הייתה חופשית ומרצון, נגבתה כדין, ועל כן- קבילה כראיה לחובתו. זאת ועוד, הנאשם מסר באמרותיו "פרטים מוכמנים", אשר לא היו ידועים למשטרה עת נמסרו על ידו, כגון אופן קטילת המנוחה בסכין, אשר אכן נמצאה מאוחר יותר בסמוך לגופת המנוחה בזירה, מספר הדקירות שנדקרה והמיקום בו בוצע הרצח. הרשעת הנאשם נסמכה גם על עדויות אחי הנאשם ורעייתו, בפניהם הודה הנאשם בקטילת המנוחה מיד לאחר הרצח, העדפת אמרות עדים אלה באמרותיהם במשטרה על פני עדותם בבית המשפט, והקביעה כי הן מהוות ראיות "חיזוק" האחת לרעותה. יתרה מכך, הנאשם לא חלק על עצם קטילת המנוחה בידיו, כי אם על התקיימות היסוד הנפשי בעניינו (ר' עמ' 56 להכרעת הדין). לעניין זה נקבע, כי כל רכיבי היסוד הנפשי מתקיימים בנאשם וכי הנאשם החליט להמית את המנוחה, כנלמד מן האינדיקציות המקימות את "חזקת הכוונה", כמו גם מקיומו הסובייקטיבי אצל הנאשם, כעולה מאמרותיו במשטרה. כן נקבע, כי הנאשם הכין את עצמו להמית את המנוחה. לבסוף, על אף שלא הועלתה טענת קינטור על ידי הנאשם, נשללה האפשרות כי הנאשם קונטר עובר לרצח. לעניין מחלת הנפש לה טענה ההגנה, עמדו בפנינו חוות הדעת, כמפורט להלן: הנאשם, המוכר למערכת הפסיכיאטרית משנת 2006, הופנה במהלך מעצרו להסתכלות פסיכיאטרית בבית החולים לבריאות הנפש "שער מנשה". בחוות הדעת (ת/32), שנערכה ע"י ד"ר ראוכברגר וד"ר זברסקי מהחטיבה לפסיכיאטריה משפטית של המחלקה לבריאות הנפש "שער מנשה". לאחר הסתכלות של כחודש וחצי ומספר פגישות, הסיקו מומחים אלה, כי הנאשם אינו סובל ממחלת נפש, אלא הינו בעל "הפרעת אישיות עם נטייה לפתח תגובות הסתגלותיות, נוירוטיות, במצבי דוחק בחייו" (שם, בעמ' 10). כן נקבע, כי הנאשם היה מודע היטב למעשיו וכי "בחר לעצמו להכחיש ולא להודות במעשה ידיו". לעניין זה הובהר, כי בעת ביצוע המעשה הנאשם לא היה שרוי במצב פסיכוטי וכי יכול היה להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור (שם). ד"ר ראוכברגר ערך שתי חוות דעת משלימות לחוות דעת זו. האחת (ת/32א'), בה התייחס לקביעת ד"ר שארוב, רופאה מתמחה מבית החולים "מזרע", שבדקה את הנאשם כיממה לאחר האירוע, והביעה חשד לקיומן של מחשבות שווא אצלו. בחוות דעת משלימה זו קבע, כי אין בדברים אלה בכדי לשנות ממסקנותיו (להלן: "חוות דעת משלימה ראשונה"). חוות הדעת המשלימה השנייה (ת/32ב'), ניתנה כהתייחסות לחוות דעת מומחה ההגנה, כפי שיפורט להלן, אותה שלל ד"ר ראוכברגר על הסף (להלן: "חוות דעת משלימה שנייה"). מטעם ההגנה הוגשה חוות דעתו של פרופ' קנובלר (נ/3), אשר לפיה הנאשם חולה במחלת נפש שהחלה בשנת 2006, ככל הנראה מסוג "סכיזופרניה פרנואידית". חוות דעתו נסמכה על פגישה בת כשעתיים עם הנאשם, כמו גם על מסמכי תיעוד רפואי וחומר ראייתי בהליך הנידון. מומחה ההגנה הסיק, כי בשנה שקדמה למעצרו של הנאשם, סבל "ממצב מתמשך של מחלת נפש שהתבטאה בהתקף פסיכוטי פרנואידי מתועד עם הפרעות בולטות בהתנהגותו עם ירידה משמעותית ומתקדמת בתפקוד" (שם, בעמ' 15). כן התייחס לאשפוז כפוי בן מספר ימים של הנאשם בבית החולים "מזרע" בשנת 2009. לשיטת מומחה ההגנה, בשל אבדן הזיכרון המוחלט של הנאשם לאירועי יום מעצרו, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי את היעדר אחריותו למעשיו בעת ביצוע המעשה, אך לדבריו, יש להניח שלא היה אחראי (שם, בעמ' 16). בהתייחסו לעניין זה בחקירתו, עת נשאל האם הבין הנאשם את הפסול שבמעשיו, השיב: "נוטה לכך בהערכה של כנראה חמישים ואחד אחוז. להגיד שזה במאה אחוז, אמרתי, אני לא יודע, אי אפשר" (עמ' 209 לפרו'). כן הסביר, כי לאחר הרצח, הנאשם הבין את משמעות מעשיו, בעוד שביחס לזמן הרצח עצמו- לא ידע לומר זאת. פרופ' קנובלר אישר, כי בעת שבדק את הנאשם בבית המעצר בו שהה, כחצי שנה לאחר הרצח, לא היה הנאשם במצב פסיכוטי. לדעתו, לא מן הנמנע כי הנאשם היה במצב פסיכוטי במועד הרצח אשר נפסק במידה מסוימת או באופן מוחלט לאחר הרצח (עמ' 190-191 לפרו'). בהתייחס לאמור לעיל, העביר ד"ר ראוכברגר, כאמור, את חוות הדעת המשלימה השנייה (ת/32ב'), בה חלק, כאמור, על אבחון הנאשם כחולה נפש. בהתייחס לסוגיית אובדן הזיכרון אצל הנאשם, קבע ד"ר ראוכברגר כי הנאשם אינו סובל מכל אובדן זיכרון. בנוסף הבהיר, כי הסיכוי כי הנאשם היה מצוי בהתקף פסיכוטי שחלף עת הגיע למחלקה הפסיכיאטרית, כ-9 ימים לאחר האירוע, הינו כמעט אפסי. כן הסביר, כי לו היה במצב פסיכוטי, יש להניח שהפסקת קבלת התרופות הפסיכיאטריות אותן קיבל, הייתה מובילה להחמרה של המצב הפסיכוטי. כמו כן קבע, שבמהלך כל חייו של הנאשם, לא הייתה מעולם תקופה של כחודש ימים בה היה במצב פסיכוטי, שהוא אחת מאמות המידה לאבחון סכיזופרניה. כן לא נצפו סימפטומים פסיכוטיים בהתנהגות הנאשם, ואף מטפליו לא התרשמו מקיומן של הפרעות מסוג סכיזופרניה. כן הדגיש, שלא הובאה כל ראיה להיות הנאשם במצב פסיכוטי עובר לביצוע הרצח, ביום האירוע. בנוסף, הוצגו בפנינו רישומים רפואיים שערך הפסיכיאטר, ד"ר עבוד אליאס משנת 2009-2010 (ת/34). ברישומים, שנערכו במספר מפגשים בין הנאשם לבין ד"ר עבוד, תועד כי קיימת התרשמות של סממני חרדה ודיכאון, ללא עדות לדיכאון עמוק או לסימנים פסיכוטיים פעילים בנאשם. כעולה מתיעוד זה, נרשמה לנאשם תרופת הרגעה, וכן טיפול אנטי פסיכוטי, כטיפול מונע. כפי שגם הדגשנו בהכרעת הדין, ד"ר אליאס ייחס את "מצבו" של הנאשם למצבו הכלכלי ולחוסר יכולתו להתפרנס (עמ' 18 להכרעת הדין). בהכרעת הדין העדפנו את חוות דעתם של ד"ר ראוכרגר וד"ר זברסקי על פני זו של פרופ' קנובלר, הן מפאת התבססותה של הראשונה על תקופת הסתכלות ממושכת במהלכה שהה הנאשם במרכז הרפואי לבריאות הנפש "שער מנשה" (כ-40 יום), בעוד שחוות דעת ההגנה התבססה על פגישה אחת בת כשעתיים שערך המומחה עם הנאשם והן לנוכח התמיכה לקביעתם של ד"ר ראוכברגר וד"ר זברסקי הקיימת בחומר הראיות. בין השאר, נסקרה ההיסטוריה הרפואית של הנאשם, ממנה עלה, כי קיים עבר של פניות למערכת בריאות הנפש, אולם, אין עדויות לסימנים פסיכוטיים בנאשם. כן התרשמנו כי הגרסאות שמסר הנאשם בחקירותיו היו גרסאות "עצמאיות", להבדיל מגרסה ה"מוכתבת" ע"י החוקר. גם לעניין אובדן הזיכרון הנטען על ידי ההגנה התרשמנו, כעמדת ד"ר ראוכברגר, כי הנאשם "בוחר" לשכוח אירועים מסוימים בחייו, כאירוע הרצח, ואינו סובל מאבדן זיכרון. לאור האמור, לא נתקבלה טענת ההגנה לפיה הנאשם סובל ממחלת נפש. כן נקבע, כי גם לו סבל ממחלה כזאת, מחומר הראיות עולה, כי לא סבל מהתקף פסיכוטי כלשהו בעת ביצוע המעשה, ומנגד, הבין את טיב מעשיו ואת הפסול שבהם, ועל כן אינו נכנס בגדר הסייג לאחריות פלילית מחמת אי שפיות. סיכומו של עניין קבענו, כי הנאשם כשיר לעמוד לדין וכי אינו בא בגדרי הגנת אי השפיות. על כן, כמפורט בהכרעת הדין, נבחנה התקיימות יסודות עבירת הרצח בנאשם ונקבע כי הם מתקיימים במלואם, כעולה מהודיותיו אשר קיבלו חיזוק בפרטים מוכמנים שמסר, מן המוצגים שנתפסו בזירה דוגמת כלי הרצח, מן הדו"ח הפתולוגי ומעדויות בני משפחתו ביחס להתנהגותו והתבטאויותיו בסמוך לאחר הרצח. טיעוני באי כוח הצדדים ב"כ הנאשם טען, כי מצבו הנפשי של הנאשם בזמן הרצח ובסמוך לפניו, מביא אותו בגדרי סעיף 300א לחוק העונשין, ומשכך, יש להקל בעונשו ולהימנע מלגזור עליו עונש מאסר עולם הקבוע בחוק כעונש חובה, לעבירת הרצח. לשיטת ב"כ הנאשם, מבין חלופות הוראות החוק הנ"ל, הנאשם בא בגדרי החלופה המצויה בס"ק 2, קרי- הגבלה ניכרת להימנע מעשיית המעשה. לדידם של ב"כ הנאשם, גם על פי חוות הדעת של ד"ר ראוכברגר וד"ר זברסקי, הנאשם הינו "בעל הפרעת אישיות עם נטייה לפתח הפרעות הסתגלותיות נוירוטיות במצבי דחק בחייו", ומשכך, גם אבחנה זו, די בה על מנת להכניס את הנאשם בשערי סעיף 300א לחוק העונשין, כלשונם. בטיעוניהם, ב"כ הנאשם ביקשו להסתמך על חוות הדעת של מומחה ההגנה, פרופ' קנובלר, שהוגשה, כאמור, במהלך שמיעת הראיות ושבה, בין היתר צוין, כי יכולתו של הנאשם "לעמוד לדין הינה פגומה - גם בשל מחלתו" ובדבר היעדר אחריותו למעשיו בעת הרצח. לדבריהם, לא שלל בית המשפט את חוות הדעת, כי אם את המסקנה הסופית בה בדבר מצב פסיכוטי בו על פי הטענה הנאשם היה נתון בעת ביצוע הרצח. משכך ניתן, לדידם, להסתמך על ממצאיה, ובכלל זה על תיאור ההיסטוריה הרפואית של הנאשם, לרבות תיעוד בדבר אשפוז פסיכיאטרי כפוי בו שהה. מהאמור הסיקו הסנגורים, כי לולא הייתה נובעת מן הנאשם סכנה שעילתה הפרעה נפשית, לא היה מאושפז בכפייה. בהפנותם לע"פ 5570/01 מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 05.02.2007) (להלן: "עניין מיכאלי") ביקשו ללמוד גזירה שווה לעניין שבפנינו. לשיטתם, כשם שבעניין מיכאלי, ביצעה הנאשמת את הרצח בהיעדר מניע ממשי, כי אם על רקע סכסוך קל בינה לבין הקרבן, הרי שלדבריהם, כך גם בעניין שבפנינו: מכיוון שהנאשם רצח את אשתו על רקע מחלוקות וחילופי דברים ביניהם, שאינם מהווים מניע "של ממש" לרצח, הרי שאין אלא להסיק, כי הרצח בוצע על רקע ההפרעה הנפשית הקיימת בנאשם. בנוסף, ציינו ב"כ הנאשם, כי גם לו "אבדן הזיכרון" של הנאשם אינו אלא התחזות, הרי שאין לזקוף זאת לחובת הנאשם, כיוון שאין בכך לגרוע מהקביעות לעניין מצבו הנפשי. גם בעניין זה הפנו לעניין מיכאלי, שם לא זקף בית המשפט לחובת הנאשמת התחזות ארוכת שנים ואף הסיק, כי התחזות שכזו אינה יכולה להתקיים באדם בריא בנפשו. כמו כן, לדבריהם, חרטת הנאשם והתבטאויות הנאשם כי אינו מאמין שרצח את אשתו ואם ילדיו מצביעים על כך שביצוע הרצח הינו תוצאת הפרעה נפשית. לסיכום, ביקשו ב"כ הנאשם כי בית המשפט יטיל על הנאשם "עונש קל" מעונש החובה הקבוע בחוק בגין עבירת הרצח בה הורשע. מנגד, טענה ב"כ המאשימה, כי אין להפחית מעונש הנאשם, מאחר ואינו סובל מ"ליקוי בכושרו השכלי" על פי הגדרתו בסעיף 300א לחוק העונשין, כי הנאשם יכול היה להימנע מביצוע הרצח, וכי לא הרים את הנטל המוטל על כתפיו - ולו ברמה של מאזן הסתברויות - להוכיח כי בא בגדרי ענישה מופחתת. ראשית טענה, כי משלא הציג הנאשם בעדותו את גרסתו לאירועי יום הרצח, בין אם משום שאיבד את זכרונו ובין אם מתוך התחזות, הרי שבהיעדר תשתית עובדתית מתאימה, יתקשה הנאשם להרים את הנטל המוטל עליו, להוכיח כי לא יכול היה להימנע מעשיית המעשה המיוחס לו. לעניין זה ציינה ב"כ המאשימה, כי חוות דעתו של פרופ' קנובלר, עליה הסתמכו באי כוח הנאשם בטיעוניהם, נדחתה לחלוטין על ידי בית המשפט בהכרעת הדין. כן הדגישה כי לשיטתה, הפניית ההגנה לחוות דעת ד"ר ראוכברגר וד"ר זברסקי, על מנת להתבסס על קביעתם כי הנאשם סובל מהפרעת אישיות, ובכך לבסס את התנאי הראשון לכניסה לגדר סעיף 300א לחוק העונשין, אינה מספקת. בדבריה הפנתה לפסיקה, לפיה הפרעת אישיות תעלה לכדי "הפרעה נפשית חמורה" כנדרש בתנאי הוראות החוק הנ"ל רק בתנאים בודדים וחריגים, בהם קיימות אינדיקציות נוספות התומכות בהתקיימותה של הפרעה כזו, כגון הפרעה ממושכת בתפקוד המקצועי והחברתי, לרבות בתקופת המעצר והמשפט וההסתכלות שנערכה לנאשם. לדבריה, התנהלותו הנצפית של הנאשם במהלך ההליך המשפטי בעניינו אינה חריגה כלל וכלל. בעניין זה ביקשה להבהיר, כי אותה היסטוריה רפואית אליה הפנו באי כוח הנאשם, והעולה גם מחוות דעתו של מומחה ההגנה, פרופ' קנובלר, היא אותה היסטוריה רפואית שעמדה בבסיס חוות דעתם של דר' ראוכברגר וד"ר זברסקי, אשר הגיעו למסקנה כי הנאשם אינו סובל ממחלת נפש. שנית, טענה ב"כ המאשימה כי החומר הרפואי אליו הפנתה ההגנה בסיכומיה אינו מבסס את המסקנה בדבר "קיומה של הפרעה נפשית חמורה", כנדרש בסעיף 300א לחוק העונשין. לבסוף, הבהירה ב"כ המאשימה, כי לשיטתה, גם לו נכנס הנאשם בשערי סעיף 300א לחוק העונשין כאמור, הרי שלא מתקיימים בו שני תנאי הסעיף הנוספים, לאמור - היעדר יכולת להימנע מביצוע המעשה וקשר סיבתי בין ההפרעה הנפשית לבין היעדר יכולת זו. זאת, לדבריה, כיוון שההגנה לא הבהירה כיצד הביאה ההפרעה הנפשית הנטענת את הנאשם לחוסר יכולת להימנע מעשיית המעשה בגינו הורשע. בהתייחס לכך, ביקשה ב"כ המאשימה לאבחן את העניין שבפנינו מעניין מיכאלי אליו הפנו באי כוח הנאשם, בטענה כי המדובר בנסיבות שונות בין שני פסקי הדין, ובפרט, כי בעניין מיכאלי נצפתה התנהגות מוזרה של הנאשמת מיד לאחר האירוע, שלא כמו בנאשם שבפנינו, אשר התנהגותו לאחר הרצח הייתה שקולה ורציונאלית (בין השאר פעולותיו מיד לאחר הרצח, כמו גם הסבריו ההגיוניים למעשיו בפני השוטרים בסמוך לאחר האירוע ובפני ד"ר שארוב). לעניין זה הוסיפה, כי גם ד"ר ראוכברגר וד"ר זברסקי הסיקו, כי הנאשם יכול היה להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור בעת ביצוע המעשה. לעניין התנאי השלישי לסעיף, קרי, קשר סיבתי בין ההפרעה הנטענת לבין אי היכולת להימנע מעשיית המעשה, הפנתה באת כוח המאשימה אל הכרעת הדין (עמ' 56), בה קבענו כי "לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין המחלה למעשיו", בציינה כי קביעה זו יפה גם לשאלת הענישה המופחתת. לאור האמור, ביקשה באת כוח המאשימה כי יוטל על הנאשם עונש החובה הקבוע בחוק לצידה של עבירת הרצח בה הורשע, קרי עונש של מאסר עולם. דיון כללי- התנאים לענישה מופחתת בעבירת הרצח: סעיף 300א לחוק העונשין מסמיך את בית המשפט לגזור על מורשע בעבירת הרצח עונש מופחת מעונש מאסר העולם הקבוע לעבירת הרצח. הוראת החוק הנ"ל מבטאת, למעשה, את האיזון בין הצורך בהטלת עונש של מאסר עולם על מורשע בעבירת רצח לבין מצבים חריגים המצדיקים הפחתה מעונש זה, עקב הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו השכלי של הנאשם. ייחודה של הוראת חיקוק זו הינה התייחסותה הבלעדית לעבירת הרצח, אשר העונש הקבוע בצידה אינו מותיר, לגבי בגירים, שיקול דעת לבית המשפט, אלא בגדרי הוראת חיקוק זו בסעיף 300א לחוק העונשין בלבד. (מ. אדד וח. חימי "עבירות אלימות: מחלות נפש, הפרעות נפשיות, הפרעות אישיות ומה שביניהן, והשפעתן על האחריות הפלילית" סוגיות יישומיות בפסיכולוגיה משפטית" 149, 166 (ד.יגיל ומ. זכי עורכים, 2011). במסגרת סעיף 300א לחוק העונשין, ניתן לבית המשפט שיקול דעת להתחשב במצבו הנפשי או בליקוי בכושרו השכלי ולהפחית מעונש החובה שבחוק, מבלי לגרוע מאחריותו הפלילית, כפי שצויין בהלכת מאירוב: "ההוראה נתפסת כמעניקה מעין "סעד מן הצדק" במקרים יוצאי דופן וחריגים, בהם תחושת הצדק מחייבת שלא לגזור מאסר עולם על רוצח כעניין שבחובה (פרשת זורבליוב, 558; פרשת שמן, 296; ע"פ 8198/96 עטיה נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1) 1196, 1197; פרשת ברדה, שם). משכך, נדרש כי מידת הפגיעה הנפשית, בה לוקה הנידון עקב מצבו הרפואי-הפסיכיאטרי, תחסר אך במעט מזו של בעל "חסר יכולת של ממש", ותכוון אל מי ש"מצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל השפויים בדעתם, אך אינו מכניסם לקהל הבלתי שפויים" (פרשת מליסה, 67; פרשת דניאל, שם)."(ע"פ 3071/01 מאירוב נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 16.11.2006). תנאי סעיף זה, דומים לתנאי הסייג של היעדר שפיות הדעת, אלא שתחת "מחלה שפגעה ברוחו" נדרשת "הפרעה נפשית חמורה", או "ליקוי בכושרו השכלי" ותחת "חסר יכולת של ממש" קיים מבחן מקל יותר אשר דורש הגבלת יכולת "במידה ניכרת" (ראה: ע"פ 3071/01 מאירוב נ' מדינת ישראל הנ"ל, והשווה גם ע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פד"י נא(3) 245, 251 (1997); ע"פ 396/01 ברדה נ' מדינת ישראל, פד"י נו(6) 854, 861-860 (2002)). לעניין פרשנותו של סעיף 300א לחוק, יפים הדברים שנאמרו בע"פ 8287/05: "... האפשרות להקל בענישה מכוח סעיף 300א נועדה למקרים בהם המינון והעוצמה של הפגיעה בכושר ההבנה או ביכולת להימנע מעשיית המעשה, נמוכים במעט מהרף הנדרש לצורך פטור מוחלט לפי סעיף 34ח. השוני לעומת סעיף 34ח הוא שוני כמותי ולא שוני איכותי (דנ"פ 2156/98 צלאח נ' מדינת ישראל בפסקה 4 להחלטה ( 18.6.98) והרף שנקבע בפסיקה לגבי עוצמת הפגיעה הוא "מרחק פסע בלבד מחוסר יכולת של ממש", מה שמשקף עמדה מחמירה של הפסיקה ביחס לפרשנות סעיף 300א לחוק (עניין מטטוב, בפסקה 14 לפסק דינו של השופט פוגלמן; וראו גם עניין זלנצקי, בפסקה 60 לפסק דינה של השופטת ארבל; ע"פ 1839/98 רייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 613, 622 (2003): עניין חמאד, בעמ' 251; אמנון כרמי בריאות ומשפט שער רביעי: המטופלים 849 (2003); טויב בעמ' 224-223)" [ההדגשה שלי - י' א']. (בחטרזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.2011).   הכניסה לגדרי סעיף 300א לחוק העונשין, קשה היא, ושמורה למקרים חריגים, נדירים ויוצאי דופן. לעניין זה אפנה לע"פ 5253/07:   "גם בהתקיים איזו מן הקטגוריות הקבועות בסעיף 300א לחוק העונשין הענישה המופחתת היא "בבחינת סייג נדיר ויוצא דופן לכלל הרחב של ענישת חובה בעברת רצח" (עניין פרישקין, פסקה 5 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; ע"פ 7926/00 דיפני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 817, 824 (2004))". (ע"פ 5253/07 ארשיד נ' מדינת ישראל ( 22.12.2008), וראה גם מאמרם של מ. אדד וח. חימי לעיל, בעמ' 167). מתוך כך, וכפי שמלמד סעיף 300א לחוק העונשין, על המבקש לזכות בענישה מופחתת לעמוד בשלושה תנאים מצטברים:  (א) קיומה של "הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושר השכלי"; (ב) הגבלה ניכרת של יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה או את הפסול הטמון במעשהו או להימנע מעשיית המעשה; (ג) קשר סיבתי בין השניים. (ראו:עניין מאירוב הנ"ל, ע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 49, 69 (2000); וכן עניין ארשיד הנ"ל). כמו כן, ובניגוד לאופן הוכחת הסייג לאחריות פלילית של "אי שפיות", לפי סעיף 34ח' לחוק העונשין, בו די בספק סביר בדבר התקיימותו של הסייג, הנטל להוכיח את קיומם של תנאים אלו מוטל על הנאשם, וזאת ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות (ראו: ע"פ 10669/05 מטטוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15 ( 7.2.2008); וכן עניין ארשיד הנ"ל). התשובה לשאלת תחולתו של סעיף 300א לחוק העונשין לרוב אינה פשוטה, וכך גם במקרה שלפנינו. משכך, בחנתי את עניינו של הנאשם ברוח דבריו של כב' השופט י' טירקל בע"פ 7926/00: "ניתן להשקיף על נסיבות המעשה ועל נסיבותיו של המערער מזוויות ראייה שונות ובאספקלריות שונות, וסבורני כי, בדרך כלל, לבחינת מצבו הנפשי של אדם יפות הספקנות וההתלבטות מהנחרצות והפסקנות". [ע"פ 7926/00 דיפני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 09.9.2004)]. מהכלל אל הפרט היעדר "הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושר השכלי" כפי שקבענו בהכרעת הדין, איננו מקבלים את מסקנת מומחה ההגנה של פרופ' קנובלר, לפיה הנאשם חולה במחלת נפש. לעניין זה אף הדגשנו, כי גם לו היה הנאשם חולה במחלת נפש, הרי שלא הוכח כי בעת ביצוע המעשה סבל מהתקף פסיכוטי כלשהו. הנאשם לא הצליח כאמור להראות אף ברמה של העלאת ספק סביר, כי סבל ממחלת נפש במועד ביצוע הרצח. משכך, הרי שמקל וחומר לא הוכח הדבר ברמה של מאזן הסתברויות, כנדרש על מנת להיכנס בגדרי סעיף 300א לחוק, בהתבסס על אותם נתונים עובדתיים ועל אותן חוות דעת שעמדו בבסיס החלטתנו זו (ר' והשווה: ע"פ 1526/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 34 (לא פורסם, 22.06.2011) וע"פ 10669/05 מטטוב נ' מדינת ישראל, פסקה 15 ( 7.2.2008). כזכור, אימצנו את מסקנתם של ד"ר ראוכברגר וד"ר זברסקי, לפיה הנאשם סובל מהפרעת אישיות. להנחה זו הצטרפו אף באי כוח הנאשם בטיעוניהם ומשכך תהא זו הנחת הבסיס לדיון שלהלן. ככלל, הפרעת אישיות כשלעצמה אינה עולה לכדי "הפרעה נפשית חמורה", כנדרש בסעיף 300א לחוק העונשין, אלא במקרי קיצון (ע"פ 226/02 קישוני נ' מדינת ישראל, פס' 24 (לא פורסם, 2.5.2012). הסוגיה האמורה, מהווה נקודת מחלוקת גם בתחום המשפט וגם בקרב המומחים מתחום בריאות הנפש. לעניין זה אפנה לדברי כב' השופטת ע' ארבל בע"פ 5683/07, בהפנותה ל"נייר עמדה" מנחה שפורסם ע"י איגוד הפסיכיאטריה בישראל, ולפיו הומלץ לקבוע כי: "הפרעת אישיות תיחשב לחמורה רק במקרים בודדים וחריגים בהם האדם אובחן כלוקה בהפרעת אישיות ... צויין כי חומרת הפרעת האישיות צריכה להתבטא באלה: אשפוזים רבים, צורך בטיפול תרופתי בנוגדי פסיכוזה, קשיים ניכרים ביכולת לעבוד ולשמור על קשרים, כישלונות בחיי משפחה וקשיי תפקוד בלימודים, בחברה, בעבודה ובשירות הצבאי". (ע"פ 5683/07 גדקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 04.10.2010). בעניין מיכאלי, אליו הפנו ב"כ שני הצדדים צויינו קריטריונים מן הספרות, אשר התקיימותם עשויה להעיד על התקיימותה של הפרעה נפשית חמורה, כהגדרתה בסעיף 300א לחוק העונשין. לשם כך נדרש להוכיח כי להפרעת האישיות מתלווה "לאורך השנים הפרעה משמעותית בתפקוד המקצועי והחברתי, הנאשם נראה מזוהה ע"י בני משפחה וחברים כמופרע נפשית, נראה כסובל מהפרעה נפשית גם בהתנהגותו בבית המשפט, ומופרעותו בולטת גם בתקופת המעצר" (שם, בפס' פ"א). אם נבחר להיעזר בקריטריונים המוצעים לעיל, הרי שמיישומם עולה, כי גם אם חלקם מתקיימים בנאשם - הרי שהם מתקיימים באופן חלקי בלבד. בענייננו, כפי שציינה ב"כ המאשימה בסיכומיה, לאורך כל ההליך המשפטי לא נצפה הנאשם כבעל התנהגות חריגה. במהלך הדיון, במעצרו, בהסתכלות שנערכה לו במרכז לבריאות הנפש לא עלו התנהגויות התומכות בקיומה של הפרעה נפשית חמורה. לעניין ההיסטוריה הרפואית של הנאשם, הרי שאושפז לתקופה קצרה ובאופן חד פעמי, והטיפול בו בכדורים נוגדי פסיכוזה, אשר ניתן לו ע"י ד"ר אליאס, ניתן לו אך כטיפול מונע. עוד אפנה לעובדה כי הפסיכיאטר הנ"ל ייחס את "מצבו" של הנאשם למצבו הכלכלי ולחוסר יכולתו להתפרנס. אכן, מנגד, עומד "כישלונו" של הנאשם בעבודתו, מקום שרישיון הנהיגה שלו נשלל ותעסוקתו נפגעה, וכן ההתפרצויות האלימות שדווחו על ידי משפחתו. ואולם, אין די באלה על מנת לקבוע כי הנאשם לוקה ב"הפרעה נפשית חמורה". כפי שפורט בהכרעת הדין, התנהגותו של הנאשם לאחר הרצח מבטאת "שיקול דעת רציונאלי של אדם אשר מבין היטב את מעשיו, את הפסול בהם ואת השלכותיהם" (ר' עמ' 56 להכרעת הדין. כך, למשל, העיר הנאשם את ילדיו ולקח אותם אל אחיו ולאחר מכן ברח אל היער, ומשפגש את איש המשטרה שעצרו מסר גרסה סדורה והגיונית למעשה הרצח. (ת/8א' בעמ' 3). בהתייחס לטענת ב"כ הנאשם, לפיה היעדר מניע של ממש מהווה אינדיקציה למצבו הנפשי של הנאשם, אני סבור כי במקרה שלפנינו מסקנה זו נשענת על בסיס רעוע. ראשית, כיוון שגם אם אין למעשיו של הנאשם מניע "של ממש", הרי שברור היטב כי הרקע לרצח הוא מחלוקת וחילופי דברים שהתקיימו בין הנאשם למנוחה עובר לרצח. זאת, בשונה מעניין מיכאלי, בו קבע בית המשפט בהתייחס למניע, כי "הדברים נותרים בנסיבות בגדר השערה". על כן אינני סבור כי המקרה שלפנינו נופל תחת אותה קבוצת מקרים אליה ביקשו באי כוח הנאשם להפנות. שנית, כיוון שהמדובר באינדיקציה שהשימוש בה לא פשוט, ואינה יכולה אלא לתמוך במסקנה בדבר מצב נפשי, מקום שיש די ראיות לכך. כאמור, זה אינו המצב בנאשם. משהכרעתי כי הנאשם אינו סובל מ"הפרעה נפשית חמורה", ניתן לקבוע כבר עתה כי אינו נכנס בגדר סעיף 300א לחוק העונשין. עם זאת, למעלה מן הדרוש, אבחן גם את התקיימותם של יתר רכיבי הסעיף בנאשם. יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה או את הפסול הטמון במעשהו ויכולתו להימנע מעשיית המעשה טענה ב"כ המאשימה, כי היעדר תשתית עובדתית העולה מגרסת הנאשם מקשה על הנאשם להוכיח כי לא יכול היה להימנע מן המעשה המיוחס לו. אציין, מבלי להביע שוב דעתי ביחס לשאלת אבדן הזיכרון, כי אף מומחה ההגנה בעצמו הסביר, כי לאור האמור אינו יכול לקבוע את היעדר אחריותו של הנאשם למעשיו בעת ביצוע הרצח, אם כי הניח כי לא היה אחראי. אמנם ב"כ הנאשם הפנה לחלופת הסעיף העוסקת בהיעדר יכולתו של הנאשם להימנע מעשיית המעשה, אותה שללנו, אולם, אני מוצא לנכון להוסיף, כי הנאשם אף אינו נכנס גם בגדר החלופה העוסקת בהיעדר הבנתו את הפסול שבמעשיו. למעשה, חוות דעת מומחה ההגנה, אין בה מענה לשאלת התקיימותם של שני התנאים הנוספים בסעיף 300א, דהיינו, יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה או את הפסול הטמון במעשהו ויכולתו להימנע מעשיית המעשה. זאת, בעוד שמנגד, קבע ד"ר ראוכברגר בחוות דעתו, כי הנאשם יכול היה להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור. כזכור, בחרנו להעדיף את מסקנות ד"ר ראוכברגר בחוות דעתו על פני חוות דעת פרופ' קנובלר, מן הטעמים שצוינו לעיל, וכך נכון גם לגבי סוגיה זו. יתרה מכך, מומחה ההגנה עצמו לא ידע לומר האם בזמן הרצח הבין הנאשם את משמעות מעשיו. בעדותו, לא ידע לספק תשובה לשאלת אחריותו של הנאשם, ולשאלת הבנתו את הפסול במעשיו. לשאלת יכולתו של הנאשם להימנע מעשיית המעשה לא יוחדה התייחסות, בחוות הדעת של מומחה ההגנה. זאת ועוד, בהכרעת הדין קבענו מפורשות, כי גם לו הוכח כי הנאשם סובל ממחלת נפש, הרי שלא הוכח בפנינו קיומו של קשר סיבתי בין המחלה למעשיו (ר' עמ' 56 להכרעת הדין). לאור האמור, לא עמד הנאשם בנטל המוטל עליו להוכיח במאזן הסתברויות כי מתקיימים בעניינו תנאי סעיף 300א לחוק העונשין. מהתנהגות הנאשם עולה, כי יכולתו להימנע מעשיית המעשה לא נשללה באופן ניכר. אכן, המערער כאמור סובל מהפרעת אישיות. כמו כן, אינני מתעלם מן ההיסטוריה הרפואית שלו ומאבחוניו מהם עולה כי מדובר באדם אשר סובל מהפרעה כלשהי. עם זאת, הפרעה זו אינה מכניסה אותו בגדרי סעיף 300א ואף אינה מאפשרת לקבוע כי לא יכול היה בגינה להימנע מביצוע הרצח. הערה בטרם סיום כפי שהוצג לעיל, אין הנאשם נכנס בגדר סעיף 300א לחוק העונשין. יחד עם זאת, ראיתי לנכון לציין, כי גם לו היו מתקיימים תנאי הסעיף הנ"ל בנאשם, הרי ששיקול הדעת הוא לעולם של בית המשפט להחליט, האם בנסיבות המקרה הנידון, מחייבת תחושת הצדק הפחתה מעונש החובה הקבוע בחוק בגזירת עונשו של הנאשם בעבירת הרצח: "סעיף 300א הוא סעיף שבשיקול דעת הן לעצם האפשרות להפחית בעונש והן למידת ההפחתה (ע"פ 2457/98 שמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) (4) 289, 298 (2002)). הסעיף מעניק לבית המשפט שיקול דעת לסטות מהעונש של מאסר עולם, במקרים בהם תחושת הצדק לא מתיישבת עם הטלת מאסר עולם בשל מטטוב נ' מדינת ישראל, פסקה 12 לפסק דינו של השופט פוגלמן מצבו הנפשי של מבצע העבירה בעת ביצועה - ע"פ 10669/05 והאסמכתאות שם ( 7.2.2008) (להלן: עניין מטטוב); ע"פ 1526/02 פלוני נ' מדינת ישראל ( 22.11.2006). ודוק: לא סגי בהתקיימותם "הטכנית" של כל התנאים הנדרשים לתחולתו של סעיף 300א, וההכרעה לגבי תחולת הסעיף נגזרת מכלל נסיבות העניין, מקום בו בית המשפט משתכנע כי נסיבות המקרה מתאימות והולמות הפחתה בעונש (דנ"פ 3220/08 פרישקין נ' מדינת ישראל בפסקה 14 לפסק דינה של הנשיאה ביניש ( 7.9.2008))". (ע"פ 8287/05 בחטרזה נ' מדינת ישראל, פס' 14 (לא פורסם, 11.08.2011)). הנאשם דנן רצח את אשתו ההרה והותיר אחריו ילדים יתומים מאם וללא אב נוכח, שיחיו בצילו של מעשה האלימות הנתעב שביצע, כלפי אמם. אני סבור שיש בכל אלה בכדי להיזקף לחובתו של הנאשם באיזון בין מידת החסד לבין מידת הדין. במקרה דנן, גם לו היה עומד הנאשם בתנאיו הפורמאליים של סעיף 300א לחוק, הרי שלא היה ראוי להפחית בעונשו. סוף דבר סיכומו של דבר, בנסיבות שפורטו לעיל, אציע לחבריי לדחות את בקשת הנאשם להחיל בעניינו את הוראת סעיף 300א לחוק העונשין, ולקבוע כי אין הוראה זו מתקיימת בענייננו, על פי הדין וההלכה הפסוקה. י. אלרון, שופטסגן נשיאה, [אב"ד] השופט משה גלעד: אני מסכים. מ. גלעד, שופט השופט מנחם רניאל: אני מסכים. מ. רניאל, שופט אשר על כן, הוחלט, כאמור בחוות דעתו של כב' סגן הנשיאה, השופט י' אלרון [אב"ד]. חוק העונשיןמשפט פלילי