מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערעור עבירות משמעת של עורך דין - אי הגשת סיכומים: כללי 1. השאלה הדיונית שבה עליי להכריע בבקשה שבפניי, היא זו: האם בית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, שקיבל ערעור על בית הדין המשמעתי המחוזי, והרשיע את הנאשם בעבירה משמעתית (ממנה זוכה בבית הדין המחוזי); או שמא יש להמתין עד לגזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי, לערער עליו בבית הדין המשמעתי הארצי, ואז, ורק אז, סלולה הדרך - לשני הצדדים - לפנות לבית משפט זה, בערעור הן על ההרשעה (בעניין זה מסתבר שעורך הדין הוא המערער), והן על העונש (שיתכן ששני הצדדים ירצו לערעור, תלוי בעונש שייקבע). הקובלנה 2. נגד המערער (להלן גם - "הנאשם" או "עו"ד X") הוגשה קובלנה על ידי ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים (להלן - "הקובלנה"), שנדונה בפני בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בירושלים (להלן - "ביה"ד המשמעתי המחוזי") בתיק בד"מ 69/01. 3. עו"ד X ייצג את מר שלמה סומך (להלן - "המתלונן") בשני הליכים: א. תביעה שהגיש המתלונן נגד בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - "הבנק"), בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בתיק ע"ב 2302/09 (להלן - "התיק בבי"ד לעבודה"). ב. תביעה שהגיש הבנק נגד המתלונן, בבית משפט השלום בירושלים, בת.א. 12345/99 (להלן - "התיק בבימ"ש השלום"). 4. על פי הנאמר בכתב הקובלנה, עו"ד X לא הגיש סיכומים, בשם מרשו, המתלונן, בבית הדין לעבודה, במועד, גם לאחר שניתנה לו ארכה. לאחר שגם לאחר ארכה נוספת, לא הגיש עו"ד X את הסיכומים, חייב בית הדין לעבודה את המתלונן בהוצאות בסך של 750 ₪, לטובת אוצר המדינה. בשלב הבא, לאחר ששוב לא הגיש עו"ד X את הסיכומים, דחה בית הדין לעבודה את התביעה של המתלונן, וחייב אותו בהוצאות משפט בסך 25,000 ₪. הנאשם הגיש (ללא ידיעת המתלונן) בקשה לבית הדין לעבודה לביטול פסק הדין, אך הבקשה נדחתה, תוך חיוב המתלונן בהוצאות משפט נוספות של 2,500 ₪. לבסוף, פסק הדין של בית הדין לעבודה הפך לחלוט, והמתלונן לא יכול היה להגיש ערעור (סעיפים 3-9 לקובלנה). 5. ככל שמדובר בבית משפט השלום, התמונה, כמתואר בקובלנה, די דומה: עו"ד X לא הגיש סיכומים בשם המתלונן, על אף שקיבל תזכורות מהמנ"ת. בית משפט השלום נתן פסק דין נגד המתלונן, במלוא סכום התביעה של הבנק, וחיוב המתלונן בהוצאות במשפט בסך 75,000 ₪. בקשת הנאשם (ללא ידיעתו של המתלונן), לבטל את פסק הדין - נדחתה (סעיפים 10-13 לקובלנה). 6. העבירה המיוחסת לנאשם, על פי הקובלנה, היא אי ייצוגו של המתלונן בנאמנות ובמסירות, ובכך לא מילא הנאשם את חובתו, כעורך דין, כלפי הלקוח, עבירה לפי כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (מספר עבירות). הכרעת הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי 7. בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (אב"ד - ד"ר אליעזר וולף, עו"ד; חב"ד - אברהם וולף, עו"ד; חב"ד - ניצן שמואלי, עו"ד), בהכרעת דינו מיום 1.9.2001 (להלן - "הכרעת הדין"), זיכה את הנאשם, מחמת הספק (סעיף 27 סיפא להכרעת הדין). 8. בפני בית הדין המשמעתי המחוזי העידו רק המתלונן והנאשם, מילה מול מילה. בית הדין המחוזי קבע כי הוא מקבל את עמדתו ועדותו של הנאשם, כי לא הפר את חובת נאמנותו כלפי המתלונן, באי הגשת הסיכומים במועד. הדבר נעשה באופן מכוון, כטקטיקה משפטית, אשר בלשון בית הדין המשמעתי, "שאף היא חריגה, לא ניתן לפסול אותה כבלתי סבירה" (סעיף 15 להכרעת הדין). אי הגשת הסיכומים נועדה למנוע מעשה בית דין כנגד המתלונן, כדי שלא ייפגעו זכויותיו במישור הפלילי, שכן העיקר, מבחינת הלקוח, היה לנסות למנוע יצירת ראיות נגדו בסוגיית המעילה בבנק. בית הדין המשמעתי המחוזי הדגיש כי "הטקטיקה שבחר הנאשם במסגרת ייצוגו את המתלונן אינה שגרתית, היא כוללת סטייה מסדרי הדין המחייבים, תוך חשיפת הלקוח לסיכונים הנובעים מאי הגשת סיכומים" (סעיף 18 להכרעת הדין). מסקנת בית הדין המשמעתי המחוזי, בשאלה משפטית זו, היא: "בשקלול הנתונים כולם, איננו רואים מקום לקבוע כי המדובר הוא בדרך ניהול משפט החורג מגבולות הסביר, אם כי היא קרובה לגבול זה, וכמוה כ'הליכה על חבל דק'... לפיכך... אי הגשת הסיכומים, כשלעצמה, אינה מהווה הפרה של חובת הנאמנות המוטלת על הנאשם כלפי המתלונן" (סעיף 18 מציעתא של הכרעת הדין). 9. אשר לאי עדכונו של הלקוח, על טקטיקה זו, או הטענה כי הפעולות של עורך הדין היו ללא ידיעת הלקוח ומאחורי גבו, הגיע בית הדין המשמעתי למסקנה, לאחר ניתוח קפדני של הראיות, כי התביעה לא עמדה ברף של הוכחה, מעבר לספק סביר (שהוא הכלל החל גם בדין המשמעתי; ראה על כך סעיפים 19-20 להכרעת הדין). מאחר ובית הדין מצא סתירות בדברי המתלונן (סעיף 32 להכרעת הדין), ולא הובאה אשתו להעיד על מפגש חשוב עם עו"ד X (סעיפים 23-25 להכרעת הדין), מסקנתו הסופית של בית הדין המשמעתי היא שעדות המתלונן, הלוקה בסתירות, "אינה מהימנה דיה על מנת שנוכל לסמוך עליה את ידינו כדי להרשיע את הנאשם. הקובל לא חיזק עדות זו בעד נוסף, שיכול היה להעיד ולשפוך אור על נסיבות המקרה, ובכלל זאת, אשת הנאשם" (סעיף 27 רישא להכרעת הדין). לכן, המסקנה היא זיכויו של הנאשם, מחמת הספק (סעיף 27 סיפא להכרעת הדין). פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי 10. ביום ג תשרי תשע"ג (20.9.12) ניתן על ידי בית הדין המשמעתי הארצי (אב"ד - עו"ד שלמה הלר; חב"ד - עו"ד ריאד אבו פול; חב"ד - עו"ד צבי רוטנברג) פסק דין, בתיק בד"א 117/11, אשר קיבל את ערעור הלשכה על הכרעת הדין המזכה, מחמת ספק, של בית הדין המשמעתי המחוזי (ראה: פיסקאות 7-9 לעיל). בית הדין הארצי קבע, כי "יש להרשיע את המשיב [עו"ד X] בעבירה של אי מילוי חובת עורך דין כלפי לקוח, שהיא עבירה על כלל 2 לכללי האתיקה, בכך שלא הגיש סיכומים בשם המתלונן, הן בתביעה שנוהלה על ידי המתלונן בבית הדין האזורי לעבודה והן בתביעה שנוהלה נגד המתלונן בבית משפט השלום. מזכירות בית הדין תקבע מועד לדון בשאלת העונש" (החלטה המובאת בסיום של פסק הדין). 11. בחוות דעתו של אב בית הדין, עו"ד שלמה הלר, נקבע - בניגוד לעמדת בית הדין המשמעתי המחוזי - כי הטקטיקה שנקט עו"ד X אינה "רק" בלתי שגרתית והליכה על חבל דק, אלא, היא, כלשון האב"ד, "חורגת לחלוטין מגבול הסביר... שטמונה בה עבירה משמעתית כבידה" (סעיף 9 לחוות דעתו). להשקפתו, מדובר במצב שבו עו"ד X פעל לא רק תוך הפרת האמון והזהירות כלפי לקוחו, המתלונן, אלא גם פעל בניגוד לחובתו כלפי בית המשפט (סעיף 10 לחוות הדעת), בכך שהטריח את בית הדין לעבודה לנהל משפט עקר, ללא שרצה לסיימו, תוך הטעיית בית הדין לעבודה, כי יגיש סיכומיו והוא בעיצומה של כתיבתם, ובכך, "לא רק שהמשיב דיבר לא אמת בפני בית הדין האזורי לעבודה, אלא אף היתל בו מדעת" (סעיף 13 לחוות הדעת). בגישה זו פגע הנאשם במרשו, המתלונן, הוא "סיכון את לקוחו המתלונן, ואף הזיק לו במישרין" (סעיף 14 מציעתא). בעניין זה, "גם הסכמת הלקוח לטקטיקה זו, אין בה כדי להכשירה מן הבחינה האתית" (סעיף 14 סיפא). גם בנושא השני, של קביעותיו של בית הדין המשמעתי המחוזי לעניין האמון בעדות המתלונן והראיות, עמדת אב"ד של בית הדין המשמעתי הארצי, שונה. לדבריו, לא נמצא פגם בלוז המרכזי של עדות המתלונן, ואילו הסתירות - עליהן הצביע בית הדין המחוזי - היו רק בשוליים. בעניין האמון, מציין האב"ד, שהרכב בית הדין המשמעתי המחוזי התחלף, ואחד הדיינים שמע את המתלונן, והמחליף שמע את הנאשם, כך שנוצר מצב בו ההרכב בכללותו לא שמע את שני העדים המרכזיים. דבר זה מצדיק החזרת התיק לערכאה הראשונה, אך לאור הצהרת ב"כ הלשכה כי הוא "איננו מבקש לעשות זאת, בטלנו דעתנו בפני הצהרתו" (הסיפא של סעיף 18). על כל פנים, לעניין הקביעות העובדתיות, עמדת האב"ד הייתה כי יש צורך במסמך, שהיה על עו"ד X להכין, שם יחתום הלקוח (המתלונן) על הסכמתו לטקטיקה זו, שהיא "פחות ופחות סבירה, כן מוטלת על הטוען לה חובה גדולה יותר להוכיח את קיומה, כדי שיקום ספק סביר בדבר היתכנותה" (הסיפא של פיסקה 19 לחוות הדעת). בהעדר ראיות כאלה, לעניין הסכמת המתלונן לאי הגשת הסיכומים (להבדיל מהסכמתו הכללית לטקטיקת "הרווחת" הזמן), התוצאה היא שהנאשם לא הצליח להרים את נטל הראיה הטקטי. "היה על המשיב להביא סיוע ראוי לטיעוניו, וסיוע כזה לא הובא על ידו. לפיכך, לעניות דעתי, לא היה מקום לקבוע שבשל עדותו של המשיב נוצר ספק סביר באשר לשאלה אם ההחלטה שלא לשתף פעולה עם בתי המשפט הובאה לידיעתו ולקבלת הסכמתו של המתלונן" (סעיף 20 סיפא של חוות הדעת). מסקנת האב"ד היא זו: "יש לקבל את הערעור ולקבוע כי עצם אי הגשת הסיכומים, יש בה משום הפרת חובותיו של המשיב כלפי לקוחו. כמו כן, יש לקבוע כי המשיב לא הצליח להטיל ספק סביר בעדותו של המתלונן כי לא נתן הסכמתו לאי הגשת הסיכומים. בהתאם לכך, יש להרשיע את המשיב בעבירה של אי מילוי חובת עורך דין כלפי לקוח, שהיא עבירה על כלל 8 לכללי האתיקה" (סעיף 22, האחרון והמסכם, בחוות דעתו של האב"ד עו"ד שלמה הלר). 12. החב"ד, עו"ד צבי רוטנברג, הצטרף לתוצאה, והדגיש כי נגרמו למתלונן הוצאות ושכ"ט של עשרות אלפי ₪,. ואם כל הטקטיקה נועדה למנוע קביעת ממצאים משפטיים נגד המתלונן, כי אז, "היה עורך הדין מציע ללקוח לא להתגונן כלל בתחילת ההליכים המשפטיים, וממילא היה מתקבל פסק דין בהיעדר הגנה, ללא הוצאות" (סעיף 16 לחוות דעתו). לעניין נטל הראיה, עמדת עו"ד רוטנברג היא זו: "טעה בית הדין קמא בהכרעתו כי על הקובל הנטל להוכיח כי המשיב פעל שלא בידיעתו ושלא בהסכמתו. הנני סבור כי נטל ההוכחה, כי אכן המשיב פעל בידיעת ובהסכמת המתלונן - מוטל על המשיב" (סיום חוות הדעת). 13. החב"ד, עו"ד ריאב אבו פול, מסביר בחוות דעתו, כי אם עורך הדין רוצה כי ייקבע שלא הפר את חובת הנאמהנות כלפי לקוחו, "יש לקבוע מבחינה עובדתית כי הלקוח היה מודע לסיכונים והסכים להם, ושהיה מודע לאלטרנטיבות והסכים לדרך הפעולה שנבחרה, 'הסכמה מדעת'" (סעיף 4 לחוות הדעת). אך, עורך הדין לא טען כי הסביר ללקוח את הסיכונים והאלטרנטיבות, וכי הסכמת הלקוח הייתה לאחר קבלת הסבר ממצה לסיכונים ולאלטרנטיבות הללו (הסיפא של סעיף 4). מכל מקום, ניתוח אובייקטיבי של המצב, על פי חוות דעתו של עו"ד אבו פול, היא כי לא הייתה כל תועלת באי הגשת הסיכומים. מכל מקום, מדוע הוגשה בקשה לביטול פסק הדין, הרי אם הבקשה היתה מתקבלת, והיו מוגשים סיכומים, היה ניתן פסק דין שיוצר מעשה בית דין כלפי הלקוח?! (סעיף 5 לחוות הדעת). מעיקרא דדינא, , עמדת החב"ד הנ"ל היא כי הפרקליטות מחליטה על הגשת כתב אישום על פי החומר שבידה, ופסק הדין האזרחי אינו מהווה ראיה בכלל, ואין לו משקל. ובכל מקרה, גם אי הגשת כתב הגנה, היתה לה משמעות בעיני הפרקליטות, כך שאין ולא היה טעם בניהול המשפט ואי הגשת הסיכומים (סעיף 6 לחוות הדעת). לעניין אי החלפת חבר בית הדין המשמעתי המחוזי, מסביר החב"ד, כי ההתערבות בערעור אינה בעובדות, אלא "בחינה של שיקולי ההיגיון שהדריכו את הערכאה הדיונית" (סעיף 7 סיפא לחוות הדעת). הערעור 14. ביום 28.10.12, הגיש עו"ד X הודעת ערעור על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי, וביקש כי בית משפט זה יבטל את פסק הדין של בית הדין הארצי, וישיב על כנה את הכרעת הדין המזכה של בית הדין המשמעתי המחוזי, תוך חיוב הלשכה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בשתי הערכאות (המבוא להודעת הערעור). 15. בערעור, מוקדש החלק הארי לתיאור העובדות וההנמקות המזכות של בית הדין המשמעתי המחוזי, אשר נתן אמון במערער ולא נתן אמון בעדות המתלונן, ואף מצא בה תימוכין לעמדת המערער (סעיפים 1-16 להודעת הערעור). 16. כנגד פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי, נטען בכתב הערעור, כי הוא התערב בעובדות ונהג "כאילו נשמעו הראיות בפניו, או כאילו לא נשמעו כלל, וכאילו היה הוא הערכאה המבררת, וזה לא נכון" (סעיף 19 סעיפא להודעת הערעור). 17. בהמשך, מודגש כי תפקיד ערכאת הערעור היה "לבחון את פסק הדין, כערכאת ערעור, על הכללים והמגבלות ולא ליתן פסק דין כאילו נשמעו הראיות בפניו" (סעיף 20 סיפא). הבקשה למחיקת הערעור 18. סמוך לאחר הגשת הערעור, ביום 29.10.12, הגיש בא כוח הלשכה, עו"ד רועי בראונר, בקשה למחיקת הערעור, בנימוק התמציתי, כי ההליכים טרם הסתיימו בגזירת עונש, כאשר ב"כ הלשכה כותב "וקיימת מחלוקת בין הצדדים, האם בית הדין המשמעתי הארצי צריך לגזור את עונשו של המערער, או להחזיר את התיק לערכאה הראשונה לגזירת הדין" (סעיף 4 לבקשה מטעם המשיבה למחיקת הערעור). 19. ב"כ הלשכה רואה בהגשת הערעור על ידי עו"ד X לבית משפט זה, בשלב שבו נמצאים ההליכים, כמעין ערעור על החלטת ביניים, שאינו מותר בהליך פלילי ובהליך משמעתי (סעיפים 7-9 לבקשה). 20. עו"ד בראונר מסכם את בקשתו באומרו כי הוא מבקש למחוק את הערעור, בציינו: "כמובן כי למערער שמורה הזכות להגיש ערעור לאחר סיום ההליך בבית הדין הארצי, והמשיבה לא תטען ל'מעשה בית דין' וכיו"ב". החלטת הביניים שלי 21. על גבי הבקשה האמורה ניתנה על ידי החלטה ביום 6.11.12, שבה כתבתי: "לאור ההערה בסיום הבקשה, יודיע עו"ד X, בתוך 7 ימים, האם הוא עומד על הערעור או מסכים למוחקו, כאשר יהא זכאי להגיש הערעור על ההרשעה ועל העונש לאחר גזר הדין הסופי". עמדת עו"ד X 22. ביום 11.11.12 הגיב המערער, עו"ד X, ואמר כי "הליך הערעור בבית הדין הארצי הסתיים וזה בניגוד להודעת ב"כ המשיבה" (סעיף 1 לתשובת המערער). 23. עו"ד X טוען, כי ב"כ הלשכה נהג בחוסר תום לב, בכך שטוען טענות סותרות בהליכים שונים. לדבריו (סעיף 3 לתשובת המערער), בבית הדין המשמעתי הארצי טען ב"כ הלשכה, כי יש שוני בין ההליך המשמעתי להליך הפלילי (לא צורף הפרוטוקול של הדיון בבית הדין המשמעתי הארצי), בעוד שעתה הוא טוען להיפך, כי המצב בשתי השיטות דומה. לדברי עו"ד X, לא ניתן להביא טיעונים ונימוקים הפוכים (סעיף 4 לתשובה). 24. עו"ד X אומר, כי על בית המשפט המחוזי לדון בערעור שביטל את הכרעת הדין המזכה, בניגוד לפסיקה בדבר התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים, וכן "משום כלל נימוקי בית הדין המשמעתי הארצי, שמעוררת תמיהות, במקרה הטוב" (סעיף 5 לתשובה). העתירה היא כי בית המשפט המחוזי יקיים את הערעור שהוגש, וכי ידון בו, לגופו (הסיפא של התשובה). תגובת הלשכה 25. בהודעה מטעם הלשכה מספר עו"ד רועי בראונר, ב"כ המשיבה בערעור (המבקשת בבקשת המחיקה), כי בית הדין המשמעתי הארצי הורה, ביום 1.11.12, על החזרת התיק לבית הדין המשמעתי המחוזי, לדיון בשאלת העונש, וזאת על פי בקשת עו"ד X (סעיף 1 להודעה). 26. לעניין לגופו, חוזרת הלשכה וטוענת: "כמו בדין הפלילי, כך גם בדין המשמעתי, ערכאת הערעור לא תדון בערעור (או בבקשת רשות לערעור) אלא לאחר שמוצו כל ההליכים בתיק" (סעיף 2 להודעה). בהמשך מובא פסק הדין של בית המשפט ומצוטט ממנו (רע"פ 717/07). 27. בסיום ההודעה, חוזרת הלשכה על עמדתה, לפיה "יתבקש בית המשפט הנכבד להיעתר לבקשת המשיבה, מיום 29.10.12, ולהורות על מחיקת הערעור, תוך שלמערער שמורה הזכות להגיש את הערעור במועד" (סעיף 5 להודעה). תגובת המערער לתגובת ב"כ המשיבה 28. התגובה כוללת התייחסות לטיעונים שהיו בבית הדין המשמעתי הארצי, ללא שצורפו הפרוטוקולים הרלבנטיים, ועיקר תרעומתו של עו"ד X היא כי ב"כ הלשכה "גילה" תקדים, שקודם לא טען בבית הדין המשמעתי הארצי. 29. בסיום התגובה נאמר, כי "ב"כ המשיבה אינו טוען שהוא טעה בטיעוניו הקודמים. משכך הדברים - טענותיו טענות סותרות המותאמות על ידו להליך שבו הן נטענות, על מנת שתינתן החלטה לזכותו. את זה אסור לאפשר, ובית המשפט הנכבד מתבקש לקיים את הערעור, ולדון בו לגופו" (סעיף 8 לתגובה). הבקשה החדשה של הלשכה 30. ב"כ הלשכה מציין כי התיק הועבר לבית הדין המשמתעי המחוזי, לצורך גזירת העונש, על פי החלטת בית הדין המשמעתי הארצי, כאשר "בית הדין המשמעתי המחוזי היה אמור להתכנס לצורך דיון בשאלת העונש, אולם הדיון נדחה משום שערעור זה תלוי ועומד וטרם הוכרעה בקשת המשיבה למחוק את הערעור. משכך, הדיון בעניינו של המערער - מתעכב, עד שבית משפט זה יכריע בבקשת המשיבה למחיקת הערעור" (סעיפים 1 ו-3 לבקשה החדשה). דיון 31. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה, גם על פי תקדימים בעניין הדין המשמעתי, כי יש למחוק את הערעור, שהוגש על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי, ולהמתין עד לגזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי, שלאחריו זכאי כל צד לערער לבית הדין המשמעתי הארצי, ומשם לערער לבית משפט זה. 32. אביא עתה, את התקדים שהוא די דומה למקרה שבפניי, עם שינוי מה. 33. ואלו היו השלבים של ההתיידניות בתיק האמור: א. בית הדין המשמעתי המחוזי זיכה את הנאשם, עו"ד אמנון אברהמי (בהכרעת דין מיום 3.8.08 בתיק בד"מ 32/07). ב. בית הדין המשמעתי הארצי קיבל את ערעור הלשכה והרשיע את הנאשם (פסק דין מיום 18.9.09 בתיק בד"א 105/08). ג. התיק הוחזר לבית הדין המשמעתי המחוזי, שגזר את עונשו, ביום 20.7.10 (תיק בד"מ 32/07). ד. בשלב זה, לאחר גזר הדין האמור, הגיש עו"ד אברהמי ערעור לבית המשפט המחוזי (עמל"ע 32471-08-10). הערעור התייחס הן להכרעת הדין של בית הדין המשמעתי הארצי בתיק בד"א 105/08 הנ"ל (סעיף קטן (ב) לעיל) והן לגזר דינו הנ"ל של בית הדין המחוזי (סעיף קטן (ג) לעיל). ה. מנגד, הגישה הלשכה ערעור (עמל"ע 37951-08-10) רק על גזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי. הלשכה טענה, כי הערעור של המערער, עו"ד אברהמי, הוגש בחוסר סמכות, אך, מחמת הזהירות, שמא היה עליה להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. היא עתרה לראות בהדעת הערעור שהגישה לבית הדין המשמעתי הארצי, גם כהודעת ערעור לבית המשפט המחוזי. 34. שני הערעורים - זה של עורך הדין אברהמי על פסק הדין המרשיע של בית הדין המשמעתי הארצי ועל גזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי, וזה של הלשכה - נדונו בפני עמיתי, סגן הנשיא (כתוארו אז), השופט צבי סגל, אשר בהחלטתו, מיום יג חשוון תשע"א (21.10.10), נאמר (פיסקאות 2-3): "דין שני הערעורים דלעיל להימחק. מושכלות יסוד הן בעולם המשפט, כי אין 'לדלג' על-פני ערכאות מוסמכות במסע הערעור. והנה, המערער הגיש לבית משפט זה ערעור על גזר-דינו המשלים של בית הדין המחוזי, מבלי שזה עבר תחת שבט הביקורת של בית הדין הארצי. ברי, כי בטרם יעתרו לבית משפט זה על הצדדים למצות את הליכי הערעור המתחייבים בערכאות המוסמכות. לאור האמור לעיל, הנני מורה בזאת על מחיקת שני הערעורים שבכותרת, על הסף". 35. עו"ד אמנון אברהמי הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, אשר נידונה בפני כב' השופט אליקים רובינשטיין (בר"ש 8600/10 אמנון אברהמי, עו"ד נ' הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל (2010); ההחלטה ניתנה ביום כ"ד בכסלו תשע"א (1.12.10)). 36. לטענת המערער, "יש לראות בפסק הדין שניתן ע"י בית הדין הארצי ובגזר הדין שניתן ע"י בית הדין המחוזי יחדיו מקשה אחת שניתנה ע"י בית הדין הארצי, וזאת כיוון שגזר הדין ניתן ע"י בית הדין המחוזי כשלוחו של בית הדין הארצי" (פיסקה ה להחלטת בית המשפט העליון). 37. בית המשפט העליון לא נעתר לבקשה, באומרו, "שתמהתני - בכל הכבוד - על הגשתה" (הרישא של פיסקה ו של ההחלטה). כב' השופט רובינשטיין מסביר, כי כאשר מורה בית הדין הארצי להחזיר את גזירת הדין לבית הדין המחוזי, לאחר שקיבל את ערעור הלשכה על הכרעת הדין המזכה, כי אז, "המשמעות היא כי ההליך בבית הדין המחוזי לא נסתיים לאותו שלב, וכי פסק הדין בו יושלם רק עם מתן גזר הדין. משניתן גזר הדין, קם והיה פסק הדין החדש של בית הדין המחוזי, הכולל - אכן - את הכרעת הדין בערעור בבית הדין הארצי ואת גזר הדין בבית הדין המחוזי. בזאת תמו ההליכים בבית הדין המחוזי, אך לא ננעלה דלתו של בית הדין הארצי. הבסיס הנורמטיבי לכך הוא סעיף 70 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, שלפיו 'על פסק דין של בית דין משמעתי מחוזי, רשאים הנאשם והקובל לערער לפני בית הדין המשמעתי הארצי...'. פסק הדין מורכב מהכרעת הדין (גם אם זו נשתנתה בערעור) ומגזר הדין גם יחד (ראו והשוו: סעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 [הכרעת הדין וגזר הדין המהווים יחד את פסק הדין]). עתה ניתנת איפוא למבקש זכות ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי על גזר הדין, ומשיסתיים הליך זה, וככל שלא יהא אחד הצדדים שבע רצון, יהא בידו לערער לבית המשפט המחוזי בירושלים. דברים אלה הם תמונת ראי של הליך בתחום הפלילי שהוא עניין שבכל עת בבתי המשפט, בממשק שבין ערכאת הערעור לערכאות דיוניות" (פיסקה ו סיפא של ההחלטה הנ"ל). 38. קטע אחרון זה מן הציטוט מתיישב יפה עם טענת עו"ד בראונר, ב"כ הלשכה בתיק שבפניי, בדבר האחידות שבין הדין המשמעתי לדין הפלילי, לעניין הגשת ערעורים על סיום הליך ולא על החלטות ביניים (ראה: פיסקה 19 ופיסקה 26 לעיל). 39. עו"ד אברהמי, בתיק הנ"ל, התבסס על החלטת השופט רובינשטיין בהליך קודם (בר"ש 1958/09 ברי נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב). בתגובה לכך, מצטט השופט קטע מהחלטתו בבר"ש ברי הנ"ל (הרישא של פיסקה ז להחלטה), ובעקבות זאת מסביר השופט רובינשטטיין את עמדתו בסוגיה (פיסקה ז סיפא להחלטה): "האמירה בפרשת ברי כי 'נשמת הסדר הדיוני' בהליכים משמעתיים היא זו של ההליך הפלילי, מתישבת עם כל האמור, ומשמעה הוא כי "גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם" (קהלת ה', ז'). ישנה היררכיה נדבכית בבתי הדין המשמעתיים; וברי כי אם מוחזר הדין מבית הדין הארצי לבית הדין המחוזי, היצירה השיפוטית הסופית שתצא מתחת ידיו של בית הדין המחוזי היא זו שתעמוד בפני ערעור לבית הדין הארצי, במקרה דנא לגבי גזר הדין בלבד כמובן. המחוקק בחר לקבוע מערכת שיפוט משמעתית דו-נדבכית, ואם כן לא יתכן שהחלטת בית הדין המחוזי בענין גזר הדין לא תעמוד כל עיקר לביקורת שיפוטית בבית הדין הארצי, בגדרי ההיררכיה הפנימית. פסק הדין בנידון דידן הוא הכרעת הדין כפי שנקבעה (תוקנה) על ידי בית הדין הארצי, בצירוף גזר הדין של בית הדין המחוזי, שטרם היה 'יום ערעור' לגביו. רק לאחר מיצוי הערעור בבית הדין, בנידון דידן על גזר הדין, באה שעתו של ערעור לבית המשפט המחוזי, לפי סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין. כל אלה הם אכן מושכלות ראשונים, וגם מאפשרים - כמובן - לצדדים את מיצוי זכויותיהם". 40. אמור מעתה, כי בדין המשמעתי יש לילך באותו נתיב שבו מופעל הדין הפלילי הרגיל. 42. לפיכך, אם, דרך משל, בית משפט השלום מזכה את הנאשם, ובערעור, בבית המשפט המחוזי, מתקבלת עמדת המדינה, והוא מורשע, יש להחזיר את התיק לבית משפט השלום, כדי לשמוע טיעונים לעונש ולגזור את העונש. אין זה מקובל כי בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, יגזור את העונש, כי אין לו את כל הנתונים, כולל: שמיעת עדי אופי, קבלת תסקיר קצין מבחן וכדומה (על הבאת ראיות לענייןהעונש, ראה, עתה, את ההסדר הקבוע בסעיף 40י(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כפי שהוסף בחוק העונשין (תיקון מס' 113), התע"ב-2012). גם טובת הנאשם מחייבת זאת, שכן אם היה העונש נגזר בבית המשפט המחוזי, כערכאת ערעור, הייתה נמנעת מן הנאשם הזכות הממשית לערער על גזר הדין, שכן בית המשפט העליון - אם היה מוגש אליו ערעור בנסיבות אלה - היה רואה בו בקשת רשות ערעור, בפעם שלישית, שבמסגרתה גבולות הביקורת השיפוטית מצומצמת ביותר ונדירות, על פי המבחנים שנקבעו בבר"ע 103/82 חניון בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (ראה, למשל, בש"פ 5092/11 בורסי צ'צלינצ'קי נ' מדינת ישראל (2011), מפי השופט סלים ג'ובראן; רע"פ 3061/12 דוד אפל נ' מדינת ישראל (2012), מפי השופט ג'ובראן). 43. אם ניישם את הדברים והעקרונות הללו על הנתונים שבפניי בתיק זה, המצבו הינו ברור: א. מערכת בתי הדין המשמעתיים טרם סיימה את טיפולה בפרשה. ב. אנו נמצאים בשלב הראשון של גזירת העונש, לאחר שהתיק הוחזר מבית הדין המשמעתי הארצי, ועתה, בפני בית הדין המשמעתי המחוזי יש הכרעת דין מרשיעה (זו של בית הדין הארצי, המחליפה את הכרעת הדין המזכה של בית הדין הארצי). ג. בשלב זה, על בית הדין המשמעתי המחוזי לשמוע טיעונים לעונש, כולל: שמיעת ראיות ועדים, הכל לפי העניין, ולאחר מכן, לשמוע את טיעוני ב"כ הצדדים. ד. בית הדין המשמעתי המחוזי יגזור את העונש, ואז, ורק אז, יהיו רשאים שני הצדדים לערער על העונש לבית הדין המשמעתי הארצי. ה. לכשיסיים בית הדין המשמעתי הארצי את דיוניו על הערעורים על העונש, וייתן פסק דין בעניין העונש, יהיה רשאים שני הצדדים לערער לבית משפט זה, הן על פסק הדין מיום 20.9.12 (ראה: פיסקאות 10-13 לעיל) והן על פסק הדין (שטרם ניתן), ואשר יינתן, בעניין העונש. 44. עו"ד בראונר אמר פעמיים, כי דרכו של עו"ד X פתוחה בפניו לערער לבית משפט זה על פסק הדין המרשיע של בית הדין המשמעתי הארצי, מיום 20.9.12, ולא תיטען כל טענת איחור. בכך צדק ב"כ הלשכה. אך זכות זו קיימת לעו"ד X, גם ללא ההצהרה האמורה, שנועדה, כך מסתבר, למנוע כל ספקות או חששות של עו"ד X. 45. במאמר מוסגר וכדי להפיס את דעתו של עו"ד X, אציין כי בפרשת עו"ד אברהמי הנ"ל, תיק הערעור על ההרשעה הגיע אליי, ובפסק דין שניתן היום, קיבלתי את ערעורו, והפכתי את פסק הדין המרשיע של בית הדין המשמעתי הארצי, והוא זוכה (כפי שזוכה בבית הדין המשמעתי המחוזי); ראה: עמל"ע 9609-05-11 אמנון אברהמי נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל (2013). התוצאה 46. בקשת הלשכה מתקבלת. 47. הערעור נמחק. 48. בית הדין המשמעתי המחוזי יעבור לפרשת גזר הדין, ויאפשר לב"כ הצדדים להביא ראיות ועדים לעניין העונש, וישמע את טיעוני ב"כ הצדדים,ולאחר מכן, יגזור את עונשו של עו"ד X, על העבירה בה הורשע בבית הדין המשמעתי הארצי, קרי: עבירה על כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (מספר עבירות). 49. שני הצדדים רשאים לערער על העונש , שיוטל על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי, לבית הדין המשמעתי הארצי. 50. על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי, לעניין העונש, יש לשני הצדדים זכות ערעור, כאשר לעו"ד X יש זכות בערעור זה לכלול גם את הערעור על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי מיום 20.9.12 (בנוסח שכתב, או בכל נוסח אחר, לפי שיקול דעתו). 51. אומנם עו"ד X ביקש לחייב את הלשכה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, ולכאורה, הייתי צריך לנהוג באותו אופן, מחינה סימטרית, כאשר התוצאה היתה שעמדתו לא התקבלה. אך, מאחר והלשכה לא בקשה כי אטיל על עו"ד X, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו. אי הגשת סיכומיםעורך דיןסיכומיםמסמכיםלשכת עורכי הדין (משמעת)ערעורעבירות משמעת