מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיטורי עובדים ברשות השידור: 1. תביעה זו באה אל עולמה כתוצאה מהחלטת הנתבעת לפטר קבוצת עובדים ובכללם 3 התובעים בתביעה זו. התביעה הוגשה על ידי 7 תובעים כאשר בתחילה הוגשה בקשה לבטול הליך הפיטורים כנגד עובדים אלה. לאחר דיון בבקשה לסעד הזמני נמשכו מכתבי הפטורים על ידי הנתבעת והתובעים חזרו לעבודתם כאשר חלק מהעובדים הגיעו להסדרים עם הנתבעת ואילו שלושת התובעים בתיק זה, טענו כנגד הנתבעת כי קיפחה את שכרם וזכויותיהם ועל כן תבעו סעדים כספים על כל שנות עבודתם במסגרת רשות השידור וכן פיצוי בשל הליך הפטורים הפסול שבוטל. 2. התובעים עבדו עבור הנתבעת בשני אופני העסקה. מתחילת העסקתם ועד שנת 1999 במסגרת הסכמים שנקראו הסכמי עטק"ם, ובתקופה השנייה משנת 1999 ועד שנת 2003 בה הועסקו כעובדים יומיים בהתאם לזיכרון דברים משנת 1999. עת הוגשה התביעה טרם ניתן פסק דין בתיק ע"ע 300245/97 משה אסולין ואחרים נגד רשות השידור ,אולם לאחר שניתן פסק הדין בשנת 2006 (להלן: "תביעת משה אסולין) ובמהלך שלב הראיות בתיק זה ניתנה הודעה על ידי הנתבעת לצרכי ההליך בלבד כי היא מכירה בקיומם של יחסי עובד ומעביד לתקופה עטק"ם. לפיכך, השאלות שנותרו במחלוקת בהם נדרשת הכרעתי היא דרישת התובעים להכיר בהם כעובדים קבועים של הנתבעת מתחילת העסקתם ופועל יוצא מכך דרישתם להשוות את תנאי עבודתם לתנאי העבודה של עובדי רשות השידור, לרבות החלת ההסכמים וההסדרים הקיבוצים, לשתי תקופת העסקה . בנוסף אבחן להלן האם זכאים התובעים לסעדים הכספים וההפרשים הכספיים המגיעים להם לטענתם וכן האם הם זכאים לפיצוי בשל הכשלים בהליך פיטוריהם. 3. ואלה הן העובדות הרלוונטיות להכרעתי בתיק זה כפי שהן עולות מכתבי הטענות עדויות הצדדים והמסמכים: א. איציק אמיתי התובע מספר 1 (להלן:"אמיתי") החל לעבוד כטכנאי ואיש קול משנת 1995 במסגרת הסכם עטק"ם. אמיתי ביצע את העבודה ברשות השידור באמצעות קבלן (בשנים 95 - 99) בתחילה עבד עם חברה בשם גל הפקות ולאחר מכן חברת זר הפקות כאשר שתי החברות גבו עמלה מהתמורה שקיבל אמיתי מרשות השידור ואת החשבוניות הוציא אמיתי לחברות איתן עבד. אמיתי הוא טכנאי ואיש קול בהשכלתו אשר סיים בשנת 1994 תוכנית לימודים בבית הספר למקצועות הטלוויזיה ובשנת 2001 לאחר לימודים לתואר טכנאי קיבל תעודת טכנאי ונרשם כטכנאי מוסמך במדור מערכות טלוויזיה וקולנוע בפנקס הטכנאים. ב. עופר לפידות התובע מספר 2 (להלן:"לפידות") החל לעבוד בתפקיד תאורן משנת 1989 במסגרת הסכם עטק"ם. לפידות ביצע את העבודה עבור הרשות באמצעות חברה שנקראה חברת משה אסולין ולאחר מכן החל מ - 95 עבד לפידות באמצעות חברת זר הפקות כנגד חשבוניות שהגיש לחברה. לפידות הועסק מדי פעם בעבודות מזדמנות אחרות במקביל לעבודה ברשות השידור והוציא חשבוניות כנגדן. לפידות הינו טכנאי ואיש תאורה בהשכלתו וסיים מספר קורסים של טכנאי מחשבים וקורס טכנולוגיות וידאו והקלטת קול ובנוסף נרשם כטכנאי מוסמך ביום 19/5/2002. ג. ונדרינר זאב התובע מספר 3 (להלן:"זאב") עבד במחלקת הקול עבור הנתבעת אף הוא במסגרת קבוצת עובדי עטק"ם. בין השנים 1990 ועד 1999 השתייך התובע לקבוצת שותפות אזולאי יהודה ודפנה אשר פעלה אל מול רשות השידור וזאב הוציא חשבוניות וקיבל שיק מחברה זו מדי חודש. לאחר מכן עבד באמצעות חברת גת הפקות ואחר כך חברת זר הפקות. זאב שילם ישירות לרשויות המס והבטוח הלאומי באמצעות מנהל חשבונות שטיפל בעניינו. ד. בחודש יולי 99 התקבלו שלושת התובעים כמו יתר עובדי העובדים שעבדו באמצעות עטק"ם לעבוד כעובדי הרשות במעמד של עובד ארעי ולאחר מכן לאחר תקופת ניסיון התקבלו כעובדים יומיים. ה. מהראיות עלה כי התובעים הינם חלק מקבוצה של עובדים אשר התקשרו עם הנתבעת למתן שירותים כעובדי עטק"ם (עובדי טלויזיה וקולנוע מאוחדים) , שהינם חברות בע"מ אשר נתנו שירותים של הפקה כגון צלמים תאורנים מקליטים וטכנאי קול והחברות הנ"ל העסיקו את העובדים ושלמו להם את שכרם. בשנת 1992 הגישו חלק מעובדי קבוצת עטק"ם תביעה לבית הדין האזורי בדרישה כי יוכרו כעובדי הנתבעת החל מהיום הראשון בו נתנו שירותים במסגרת חברות עטק"ם. התובעים לא הצטרפו לתביעה שהוגשה בשנת 92. (תביעת משה אסולין שהוזכרה לעיל). ה. בית הדין הארצי שהכריע בעניין משה אסולין קבע כי אופן ההעסקה של מבצעי העבודה עבור רשות השידור היה בתבנית העסקה לא שגרתית ונמצא על ידי בית הדין כי קבוצת העובדים שהגישה תביעתה בתיק הועסקו באמצעות דמוי חברות למתן עבודה אישית אשר יש לראות בהתקשרות בינם לבין הרשות התקשרות כחוזה עבודה. בעקבות כך קבע בית הדין כי לכאורה המערערים בתיק אסולין הינם עובדי הרשות אך אין הם עובדים קבועים על פי כתב מינוי, אלא על פי חוזה מיוחד, על כל המשתמע מכך, והחזיר את התביעה לדון בתביעות הכספיות ככל שיקבע שהם עובדי הרשות. (יוער כי בתיק אסולין טרם הסתיים ההליך בבית הדין האזורי) ו. כאמור בתחילת החקירות בתיק זה הודיעה הרשות כי היא מודה בקיום יחסי עובד ומעביד בתקופת עטק"ם של התובעים זאת מבלי להודות בהיקף משרה ובכפוף לטענת התיישנות של 7 שנים היינו מערכת יחסי עבודה מיוני 96. ז. ביום 16/6/2002 הודיעה רשות השידור לשלושת התובעים על סיום השירות בשל צמצומים החל מיום 15/7/2002. התובעים פנו בעקבות הודעה זו בבקשה לסעד זמני ולאחר דיון שהתקיים חזרה רשות השידור מהחלטתה על הפיטורים. נערך שימוע לתובעים ובעקבותיו הוצא מכתב פטורים נוסף. הוגשה בקשה נוספת לבית הדין ובית הדין הוציא צו שאסר על פיטורי התובעים והם חזרו לעבוד. הכרעה 4. השאלה הראשונה העומדת בפניי ,מהו מעמדם של התובעים מתחילת עבודתם ברשות (היינו בתקופה שעד 99) והאם זכאים הם להיחשב כעובדי רשות קבועים לכל דבר ועניין, או יש לקבוע כי התובעים עבדו באמצעות חברות עטק"ם נתנו שירותים בהסכמה כעובדים עצמאיים ורק בשל קביעת בית הדין בעניין פרשת אסולין יש לראות את מערכת היחסים בינם לבין הנתבעת כעובדי חוזה מיוחד. 5. הפסיקה דנה בשורה של פסקי דין הן כלפי רשות השידור והן כלפי גופים אחרים דומים כי שאלת מעמד הקביעות אינה ניתנת באופן אוטומטי אלא יש לבחון את מעמד הקביעות על פי העובדות העומדות בפני בית הדין ואופן ההתקשרות שבין העובדים לבין הגוף המעסיק . עובד קבוע הינו עובד אשר התמלאו לגביו ההליכים הקבועים בחוק שירות המדינה והוראות התקשי"ר וכל עוד העובד לא קיבל כתב מינוי בהתאם להליכים הנדרשים לקבלת קביעות בשירות המדינה לא ניתן לקבוע כי הוא עובד קבוע. פועל יוצא מכך נקבע בפסק דין פרידמן נגד רשות השידור , בו התובעים היו חלק בלתי נפרד ממחלקת הקריינות ברשות והיקף משרתם היה של עובד במשרה מלאה כי לא ניתן לקבוע שמעמדם הוא של עובד קבוע רק בשל סממנים אלה, אלא יש חובה כי יעברו את כל ההליכים הנדרשים להקניית מעמד של עובד קבוע לרבות מכרז ,משרה פנויה בתקן וההליכים הפורמליים הקבועים בסעיף 24 לחוק רשות השידור. 6. בנוסף על פסקי הדין הרבים אשר דנו במעמדם של העובדים בסוגי העסקה שונים ברשות השידור, ובהתבסס על פסק דין משה אסולין אשר קבע כי אין לראות בעובדים אלה שנתנו שירותיהם ועבודתם באמצעות קבוצת עטק"ם כעובדים קבועים ונקבע פוזיטיבית כי הם עובדים בחוזה מיוחד ללא תחולת הסכמים הקיבוצים של הרשות. לכאורה די בפסק דין אסולין ובקביעה כי עובדים התקשרו עם הרשות במתן שירותים של צלמים תאורנים וטכנאי קול באמצעות חברות שהעסיקו אותם והוצאת חשבוניות כדי לקבוע אף בעניין התובעים שבפנינו כי מעמדם הוא מעמד של עובד בחוזה מיוחד לכל היותר. עת הוגשה התביעה של אסולין ואחרים לבית הדין לעבודה בשנת 1993 אמיתי לפידות וזאב הגם שהיו חלק מעובדי שירותי ההפקה ונתנו שירותים לרשות באמצעות החברות שנקראו חברות עטק"ם ,בחרו שלא להצטרף לתביעה ועל כן אין הם יכולים היום לטעון כי הם מצויים במעמד אחר, כטענתם. לטעמי, הקביעות בפסק דין אסולין חלות עליהם בעיקר בעניין הקביעה כי מעמדם הינו של עובד בחוזה מיוחד ולא במעמד של קביעות. קל וחומר שקביעה זו נכונה אף כלפי אמיתי שהחל עבודתו במתן שירותים בשנת 1995. 7. לאור העובדות שנשמעו בפני על ידי התובעים אין כל חולק כי אף לא אחד מהתובעים התקבל לעבודה במסגרת חברות עטק"ם באמצעות מכרז, וודאי שהתובעים לא התקבלו כעובדים במשרה פנויה בתקן ורק בשל כך לא ניתן לקבוע כי הם היו עובדים קבועים מתחילת העסקתם. יתירה מכך, בבואי לבדוק את ההתקשרות של התובעים ותנאי העסקתם בתקופה שעד שנת 99 אין לראות בתובעים כמי שהתקבלו לעבודה כעובדי הנתבעת לא כל שכן כעובדים קבועים של הנתבעת וזאת כעולה מהראיות הבאות: אופן התקשרות התובעים עם החברות שהעסיקו אותם היה כעובדים עצמאיים הנותנים שירותים לפי שיבוץ. התובעים לא היו כפופים לאף לא אחד מתנאי העבודה הקבועים בנתבעת. לא חלו על התובעים כללי המשמעת החלים על עובדי מדינה ולא נאסר עליהם לעבוד בעבודה אחרת ובפועל אף הוציאו חשבוניות ועבדו במקומות נוספים. התובעים נתנו את שירותי העבודה באמצעות תעריפון שעליו סוכם עם חברות עטק"ם כך שקיבלו בפועל שכר הגבוה פי 4 משכר המינימום . אין אף חולק כי השכר היה גבוה מסכומים אותם שילמה הרשות לעובדים קבועים שעבדו באותו תפקיד. כך לדוגמא עלה מחקירתו של לפידות כי השכר לשעה בשנת 96 שקיבל באמצעות החברה שעבד היה 46.87 ₪ לשעה כאשר שכר המינימום עמד על סכום של 10.43 ₪. בנוסף על הסכומים שקיבלו התובעים על עבודתם קיבלו תוספות עבור עבודה בלילה , שעות נוספות, תשלומי אש"ל משתנים בשעורים הגבוהים מתשלומים ששולמו לעובדי הרשות. עוד עלה מהראיות ומעדות מר צימרמן כי בתקופה שבה עסקינן לרשות לא היה תקן פנוי לקלוט את העובדים כעובדי הנתבעת בשל העדר תקציב והעדר תקן. הפניית התובעים בסיכומיהם לפסיקה לפיה העסקה בעבודה שהיא מטבעה אינה צמיתה ואינה מוגבלת בזמן יש לראות בה כעבודה קבועה אינה ההלכה הקובעת של בית הדין הארצי. הפניית התובעים בסיכומיהם לפסקי הדין לאה לוין ואוסנת ניתאי שגויה ,ואין להקיש מהם גזירה שווה לנסיבות המקרה של התובעים. זאת ועוד התובעים מתעלמים מקביעות בית הדין הארצי בפסק דין אסולין כאשר התובעים בפסק דין אסולין כמוהם כתובעים שבפניי. לאור האמור ולסיכום פרק זה הנני קובעת כי אין לראות בתובעים עובדים קבועים של הנתבעת אלא עובדים בחוזה מיוחד ואבחן להלן האם זכאים התובעים כטענתם להפרשי זכויות . 8. האם זכאים התובעים להפרשי שכר לתקופת עבודתם עד 1999? כאמור כפי שעלה מהראיות, התובעים עד לשנת 1999 התקשרו עם הרשות באמצעות חברות וקיבלו את התמורה לביצוע עבודתם, על פי תעריפון של חברות עטק"ם. עלה מהראיות כי הרשות ניהלה מו"מ עם נציגי עטק"ם מעת לעת להגדלת והתאמת התעריפים ועל כן יש להתייחס להתנהלות התובעים בשנים אלו וקבלת התמורה עבור עבודתם כמעין חוזה מיוחד שהיה בין הרשות לתובעים. עוד עלה כי היו תקופות בשנים 1996-1997 כי התובעים קיבלו תמורה על פי התעריפון כאשר שכרם לשעה עמד על פי 4 משכר המינימום באותה עת ובכל מקרה עלה על השכר של עובד מקביל ברשות ( ראה לענין זה עדות מר צימרמן וחוו"ד רו"ח סיני) בנוסף עלה מחקירות התובעים כי קיבלו תמורה על שעות פעילותם בלילה על פי תעריף גבוה ביותר וכן קיבלו תמורה על שעות נוספות. התובעים אף קיבלו תשלומי אש"ל משתנים בהתאם לשעות העבודה. לתקופה זו לא הביאו התובעים ראיות המוכיחות את תביעותיהם הכספיות , לא תקופות העסקה, לא שעות העסקה ואף לא מה היתה התמורה שקיבלו. עלה באופן מפורש מחקירות התובעים כי , אין הם יודעים מה היה היקף עבודתם, כך שאין הם יכולים לחשב את טענותיהם להפרש שכר. זאת ועוד, הרשות הביאה לענין זה את חוות דעתו של רו"ח סיני אשר נחקר על חוות דעתו ומצאתי כי לא נסתרה חוות דעתו באשר לתקופה זו של העסקתם . מאידך ונדרינר הגיש חוות דעת רו"ח אשכנזי שלא בא להחקר על חוות דעתו וזו נמשכה מהתיק. התובעים אמיתי ולפידות לא הגישו כלל חוות דעת חשבונאית מטעמם, ובעדותם אמרו כי מי שביצע את החישובים הוא עו"ד והם לא ידעו ליתן כל הסבר לחישובים. על כן לאחר בחינת חוות הדעת הראיות העדויות והחישובים שהובאו על ידי הצדדים מצאתי כי התמורה אותה קיבלו התובעים בתקופת עטק"ם עלתה על שכר עובדים מקבילים ברשות בחלק ניכר התקופה והסכומים אף מגלמים בחובם את כל הזכויות להם היו זכאים כעובדי הרשות. לאור קביעותיי דלעיל, התובעים לא הוכיחו תביעתם הכספית לתקופה 1996-1999, אלא הוכח ההפך ועל כן אקבע כי אינם זכאים להפרשי שכר לתקופה המצוינת לעיל עד קליטתם לרשות. 9. תקופת העבודה משנת 1999 ועד 2003 כאמור בשנת 1999 נחתם זיכרון דברים בין הרשות לבין הסתדרות ההנדסאים והטכנאים וועד עובדי ההנדסה. במסגרת זכרן הדברים היו העובדים זכאים לשכר לפי דירוג דרגה, שכר עובר שעות נוספות והחזר הוצאות נסיעה. הנתבעת שילמה לתובעים על פי זיכרון הדברים, אולם התובעים טענו כי נקלטו לעבודה זו בהתעלם מוויתקם ודורגו בדרגות נמוכות יותר מחבריהם ברשות שביצעו אותה עבודה. עוד טענו התובעים כי זכאים היו לקבל שכרם על פי דירוג טכנאים. הרשות בעת חקירת התובעים הוכיחה כי התובעים עת הם נקלטו לרשות לא היו בעלי תעודת טכנאי והשלימו תנאי בסיס זה בשנת 2001 ( אמיתי וונדרינר )ו2002 (לפידות). לאור עדויות אלו הוכח על ידי הרשות כי עת נקלטו התובעים ב- 1999 לא קופחו בדרגתם והיה צריך לעדכן הדרגה רק עם קבלת ההסמכה בהתאמה לפי השנים שלעיל. עוד הוכח כי עם קבלת ההסמכה נקלטו התובעים בדרגה 38, כאשר שיא דרגת התקן של טכנאי היא 40. הרשות טענה לענין זה כי בזמן אמת התובעים הסכימו לתנאי עבודתם אלו, לא פנו להסתדרות שהיא הגוף המייצג של התובעים וידעו והסכימו להיות מועסקים על פי זיכרון הדברים. אין בידי לקבל טענה זו במלואה. הרשות היתה צריכה לנהוג גזירה שווה בין העובדים ועת קיבלו התובעים הסמכה ועמדו בקריטריונים היה עליה ליתן לתובעים את הדרגה המגיעה להם. אין הרשות יכולה להתגונן בכסות כי אם שתקו התובעים 4 שנים מאז שנקלטו ועד הגשת התביעה כאשר ידעו ע תביעת אסולין, יש לדחות את תביעתם ברכיב זה. בנוסף הרשות אינה מתמודדת לא בסיכומיה וגם לא בחוות הדעת של רו"ח עם טענה זו ואינה מציעה תחשיב חילופי תואם. מאידך התובעים לפידות ואמיתי, הגם שלא הביאו חוות דעת חשבונאית סומכים את חישוביהם על הפרשי השכר בין השכר בפועל ששולם להם אל מול השכר של עובד נקביל שקיבל שכרו לפי דרגה של טכנאים. התובעים רק כושלים בחישוביהם כאשר הם מחשבים את ההפרשים עבור כל השנים בהתעלם מהעובדה כי הוסמכו לטכנאים רק כשנתיים מאוחר יותר. התובעים אף הציעו בסיכומיהם שתי שיטות חישוב, האחת השוואה בין השכר הממוצע לשכר בפועל והשניה הפרשים לפי דירוג דרגה. ממקרא התצהירים, החישובים והראיות, לא הרימו התובעים את הנטל כלל בכל הקשור לחישוב ההפרשים על פי שיטתם הראשונה ועל כן היא נדחית. באשר לחישוביהם לפי דירוג דרגה מעריכים התובעים כי מדובר בשיעור של כ- 30% מעבר לשכר שקיבלו ועל בסיס הערכה זו הוכנו החישובים. לא זו הדרך להוכיח תביעה כספית בפרט שהנתונים לא נסתרו מעיני התובעים, ברם לא יעשה צדק עם התובעים אם תידחה תביעתם ברכיב ז בשל חישוב הפרשים מוטה ומוטעה, שכן אין חולק כי החל מהיותם טכנאים היה על הרשות לדרגם בדרגתם הנכונה בהתחשב בויתקם. על כן אני מקבלת את הערכת התובעים כי ההפרש בין השכר ששולם להם לשכר שהיתה הרשות אמורה לשלם לתובעים עמד על כ- 30% . 10. שיעור הפרשי השכר שעל הרשות לשלם לאור קביעותיי הנ"ל , אמיתי אשר קיבל את ההסמכה ביולי 2001 , זכאי להפרשים עבור שנתיים וחצי. על כן בהתבסס על חישובי ב"כ התובע בסיכומיו ולאור קביעתי דלעיל, זכאי אמיתי לתשלום הפרשי שכר בסך של 112,365₪ , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהגשת התביעה ועד למועד מתן פסק הדין. כן יש לערוך חישוב הפרשי שכר לאמיתי על פי הדרגה המקסימלית של טכנאי, היינו 40+ החל משנת 2004 ועד היום. באשר לתובע לפידות - מאחר וקיבל את ההסמכה רק באפריל 2002, בהתבסס על נתוני ההשתכרות של התובע כמפורט בעדות ובסיכומים, זכאי לפידות להפרשי שכר בסך של 67,177 ₪ , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהגשת התביעה ועד למועד מתן פסק הדין. כן אף ללפידות יש לערוך חישוב הפרשי שכר על פי הדרגה המקסמלית לטכנאי של 40+ החל משנת 2004 ועד היום. למען הסר ספק יובהר כי הפרשי השכר משנת 2004 עד היום יערכו על ידי הרשות על פי נתוני השכר ששולמו לתובעם בפועל אל מול הדרגה שעל פיה היה על הרשות לשלם את שכרם. באשר לתובע ונדרינר - אף הוא זכאי לדירוג טכנאי של 40+ החל משנת 2004 ועל הרשות לבצע את חישובי שכרו כאמור לעיל. התובע בחישוביו להפרשי שכר לא ערך הפרדה בין שתי התקופות ואף חישב הפרשי השר בהתבסס על כך כי יש לחשבן לפי דרוג טכנאים מקליטתו. לא ניתן היה לערוך חישוב מדויק של ההפרש לו זכאי התובע אך מאחר ועבודתו מאז 1999 היתה זהה לעבודת שני התובעים האחרים וכי הסמכתו היתה יחד עם אמיתי, אני קובעת כי התובע ונדרינר זכאי להפרשי שכר בסך של 112,365 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית משנת 2004 ועד למתן פסק הדין. באשר ליתר תוספות השכר אשר נתבעו על ידי התובעים, מאחר והתובעים לא נקלטו כעובדים קבועים, אין הוא זכאים להפרשים עבור העדר הפרשה לקרן פנסיה ולקרן השתלמות . כך גם אינם זכאים להחזר הוצאות ביטוח רכב וגמול השתלמות שכן אין הוא עומד בתנאים הנדרשים ובפרט בשל קביעתי כי אין לראות בו עובד קבוע. 11. פיטורים שלא כדין הרשות ביוני 2002 החליטה על פיטורי העובדים המוגדרים כארעיים במחלקת הקול והתאורה ובכללם פוטרו התובעים. במכתבי הפיטורים שנשלחו לתובעים, נטען כי אלו פיטורי צמצום וזאת ללא כל התייעצות עם הועד. הועד התערב בהליך זה ונמנעו הפיטורים, אולם החל מאוגוסט 2002 שונו סידורי העבודה של התובעים והם לא שובצו לעבודה. בספטמבר קיבלו התובעים מכתבי פיטורים וזאת ללא שימוע או היוועצות עם הועד. התובעים פנו לבית דין לסעד זמני ולאחר דיון חזרה בה הרשות מהפיטורים. מיד לאחר מכן ועוד בטרם נערך שימוע נשלחו מכתבים חדשים לתובעים באוקטובר 2002 על פיטוריהם בשנית. הרשות טענה כי ערכה שימועים לתובעים טרם הפיטורים, אך לאחר דיון שהתקיים בבית הדין נאסר על פיטוריהם ומאז הם מועסקים ברשות. התובעים טוענים כי הליכי הפיטורים שננקטו נגדם כמפורט לעיל היו בניגוד להלכה מחייבת עריכת שימוע טרם פיטורים, ללא כל עילה של ממש וכל הטענה לקיצוצים וצמצום כ"א במקרה של התובעים היה במטרה שלא לקלוט את התובעים לקביעות. לאור הצורך בניהולם של הליכים משפטיים לשם החזרתם לעבודה דרשו התובעים כ יפסק להם פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי על עגמת נפש. כן ביקשו התובעים כי מאחר ולא שובצו לעבוד באוגוסט 2002, על הרשות לשלם להם את שכרם לחודש זה. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי פיטורי התובעים נעשתה בתום לב ומשיקולים עניינים ולכן אין להטיל על הרשות פיצוי. לאחר שבחנתי את העדויות ובפרט את עדותו של מר צימרמן , אני סבורה כי נפל פגם בהליך הפיטורים וכל נימוקי מר צימרמן כי היה מדובר בפיטורי צמצום נמצאו כלא מבוססים ואמרות מהפה והחוצה ככיסוי לפיטוריהם בשל היותם זמניים. לא מצאתי בעדותו כל נימוק או הסבר על הכשלים בהליך הפיטורים והשימוע והגם שהתובעים חזרו מידית לעבדה נגרם לתובעים נזק כלכלי , והם זכאים לפיצוי על עצם ההליך. על כן הרשות תשלם לכל אחד מהתובעים פיצוי על הליך הפיטורים ותשלום משכורת חודש אוגוסט סך של 25,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. סוף דבר 12. לאור כל קביעותיי דלעיל, על הרשות לפעול ולשלם לתובעים את הסכומים כפי שנפסקו בסעיפים 10 ו- 11 לפסק דין זה. כמו כן תישא הרשות בהוצאות התובעים על ניהול תביעה זו. יוער כי משבחנתי את טענות הנתבעת בשאלת ההוצאות, בשים לב לניהולו המתמשך של ההליך בעיקר בשל התנהלות התובעים, וכן לדחיית מירב תביעות התובעים, תשלם הנתבעת לכל אחד מהתובעים הוצאותיהם בסך של 6,000 ₪. פיטוריםרשות השידור