מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוק סילוק פולשים ממקרקעי ציבור: 1. העוררים, תושבי הכפר בוקעתא ברמת הגולן, הרואים עצמם נפגעים ממתן צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור שהוצא על ידי המשיב (להלן: המינהל), הגישו ערר לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) התשמ"א -1981 (להלן: החוק), בו טענו לזכותם להחזיק במקרקעי הציבור נשוא הצו ועתרו לביטולו. 2. העוררים תמכו את הערר שהגישו בתצהיר מטעמם, ואילו המינהל צרף לתגובתו תצהיר של פקח. בפתח הדיון הסכימו באי כוח הצדדים לוותר על חקירות של המצהירים, וביקשו כי בית המשפט יכריע בערר לאור החומר שבפניו ולאחר השמעת טיעונים משלימים בעל פה. 3. אבחן תחילה את התשתית העובדתית שנפרסה על ידי הצדדים, לאחר מכן אסקור את התשתית הנורמטיבית ואת טענות הצדדים, ולבסוף - אכריע בטענות הרלוונטיות. תשתית עובדתית על פי מסמכים וגרסאות הצדדים 4. להלן יובאו בסדר כרונולוגי הגרסאות העובדתיות של העוררים והמינהל, והמסמכים אותם הציגו לבית המשפט. 5. מסמך: בשנת 1936 נרשם חמוד בן אחמד שמס בספרי הקרקעות של הרפובליקה הסורית כבעל הזכויות בחלקה ששטחה 31 דונם בכפר בוקעתא, ושגבולותיה הוגדרו, על פי החלקות הגובלות בה, כדלקמן: ממזרח - חלקת חמד מוראד ומוחמד אבו פיאד, מצפון - חלקת חמד מוראד, ממערב - חלקת חמד מוראד ועלי אלשופי, ומדרום - חלקת אסעד קנג' אבו סאלח (חלקת חמוד בן אחמד שמס תיקרא להלן: החלקה). צילום נסח בעלות של חלקה זו משנת 1936 שהוצא על ידי משרד המקרקעין בדמשק צורף כנספח א' לבקשה, ואישור נכבדי בוקעתא (חלקם ילידי שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת) לעובדה זו צורף כנספח ד' לבקשה. 6. גרסת העוררים: לטענת העורר מס' 1 ובנו, העורר מס' 2, הם יורשיו של בעל הזכויות בחלקה. 7. מסמך: על פי נסח רישום של לשכת רישום המקרקעין בנצרת, שהוצא ביום 14.2.2012 (נספח 1 לתגובת המינהל), ביום 2.12.1990 וביום 23.11.194 נרשמה מדינת ישראל כבעלים של חלקה 1 (ששטחה 84,575 מ"ר) וחלקה 10 (ששטחה 3,165 מ"ר) בגוש 202013, הנמצא בשטח המועצה האזורית גולן (להלן: המקרקעין). 8. גרסת המינהל: בתצפיות של מפקחים של המינהל במקרקעין בתאריכים 2.8.2011, 26.9.2011, ו- 9.2.2012 התגלה כי נוצרו בהם ערימות אדמה שלא היו קיימות לפני כן, בוצעו עבודות של הכשרת הקרקע והוכנו בורות לנטיעות. בכל המועדים הללו הציבו הפקחים שלט האוסר כניסה למקרקעין. לאחר שביום 19.3.2011 התגלה כי בוצעו נטיעות, הודבקה התראה על עמוד במקרקעין. 9. מסמך: ביום 19.3.2012 או לאחריו, יובל כהן, פקח של המינהל (להלן: כהן), מילא מסמך "התראה" (נספח 4 לתגובת המינהל) שמוען "לכל מאן דבעי", בו צויין כי "הינך/ם תופס/ים את המקרקעין שלהלן שלא כדין: גוש 202013 חלקה 1 ... מערבית לבוקעתא". בתחתית המסמך רשם כהן כי ביום 19.3.2012 בשעה 12:45 הגיע "למען הנ"ל" ביחד עם אלעד בלסקי, פקח רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים, והדביק את ההתראה במקום נראה לעין. 10. מסמך: ביום 20.3.2012 הגיש כהן תלונה במשטרת ישראל בגין "כניסה למקרקעי ציבור והחזקה בהם" בבוקעתא בתקופה שתחילתה ביום 1.7.2011 וסיומה במועד הגשת התלונה (נספח 6 לתגובת המינהל). 11. מסמך: ביום 28.3.2012 הוצא "צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור לפי חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א - 1981" (נספח 7 לתגובת המינהל). על גבי העתק הצו רשם כהן כי ביום 2.4.2012 בשעה 14:55 הוא בא "למען הנ"ל" והדביק את הצו במקום נראה לעין. 12. גרסת המינהל: בפגישה בביתו של העורר מס' 1 ביום 24.4.2012 נדרשו העוררים לפנות את המקרקעין, לאחר שהעורר מס' 2 הודה כי הוא נטע את הנטיעות במקרקעין. 13. גרסת המינהל: מפקח המינהל גילה ביום 3.5.2012 כי המקרקעין גודרו. 14. מסמך: ביום 6.5.2012 כתב כהן הפקח דין וחשבון שהופנה אל גבי ויסמן, מנהל מחוז הצפון של המינהל (להלן: ויסמן), שהינו "ממונה" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, בנוגע לתיק 21180111א, וכותרתו: "צו סילוק פולשים - רקע" (נספח ה' לבקשה), וזו לשונו: "1. לא לפני ה-14.7.11 הונחו ערימות אדמה. 2. בתאריך 2.8.11 השטח שולט. 3. לא לפני ה-10.9.11 השטח הוכשר. 4. בתאריך 26.9.11 השטח שולט. 5. זהות הפולש התגלתה. סולימאן עלי עמאשה (יותר מאוחר יסתבר כטעות). 6. בתאריך 10.10.11 נשלח מכתב התראה. 7. בתאריך 19.3.12 גיליתי שהחלקה ננטעה (מדווח טלפוני נודע לי כי החלקה ננטעה ביום 8.2.12). 8. בתאריך ה-19.3.12 תליתי מכתב התראה. 9. בתאריך 10.3.12 הגשתי תלונה במשטרה. 10. בתאריך 2.4.12 תליתי צו סילוק פולשים. 11. בתאריך ה-24.4.12 התבררה זהות הפולש. נפגשתי איתו והתריתי בו שעליו לפנות את החלקה. זהות הפולש - סולימאן פארס שמס. 12. בתאריך 3.5.12 בדקתי את השטח והשטח לא פונה". 15. מסמך: ביום 6.5.2012 חתם ויסמן על הוראה לכהן לבצע את הצו, וביום 10.5.2012 אישר ישראל סקופ, מנהל אגף פיקוח של המינהל, בחתימתו את ביצוע הצו (נספח ו' לבקשה). 16. גרסת העוררים: המסמכים היחידים שהומצאו לידיהם הינם הדין וחשבון שכתב כהן אל ויסמן מיום 6.5.2012 והוראת ביצוע הצו לסילוק יד ופינוי פולשים. מסמכים אלה נמסרו להם ביום 12.6.2012 על ידי השוטר יוסי לוי, אשר מסר כי הצו יבוצע ביום 19.6.2012. המסגרת הנורמטיבית: חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) התשמ"א - 1981 17. סעיף 4 לחוק (אשר בטרם תיקונו ביום 6.1.2011 נקרא "חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) התשמ"א - 1981") קובע פרוצדורה מקוצרת לסילוק יד ממקרקעין תוך 3 שנים מיום תפיסתם שלא כדין, מבלי שיהא בכך כדי לגרוע מסמכויותיהן של ערכאות שיפוטיות להורות על סילוק יד בדרך הרגילה. הסעיף מפרט אימתי יתן מנהל רשות מקרקעי ישראל או מנהל מחוז של הרשות (הוא "הממונה", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק) צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור, ובאיזה אופן הוא יימסר לתופס (ההדגשות הוספו - א"ג): "4. (א) תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לענין הזכויות במקרקעי הציבור ולאחר שנתן לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו, כי תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך שישה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת צו בחתימת ידו, הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו (להלן - מועד הסילוק והפינוי), ובלבד שהמועד האמור לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצו. (ב) (1) תפס את מקרקעי הציבור אדם שלדעת הממונה לא ניתן לקבוע את זהותו או לאתרו, תהא מסירת הצו לתופס בדרך של הדבקתו במקום הנראה לעין במקרקעי הציבור; בשעת ההדבקה, יירשמו בגוף הצו המודבק היום והשעה של ההדבקה. (2) הממונה רשאי, מטעמים מיוחדים, להורות כי צו שניתן לפי סעיף קטן זה יפורסם בדרכים נוספות, כפי שיורה. (ב1) בצו יתוארו מקרקעי הציבור שעליהם הוא חל לפי גבולותיהם, נקודות הציון שלהם או כתובתם, או באמצעות מפה; היו מקרקעי הציבור רשומים במרשם המקרקעין, יצורף לצו גם נסח הרישום". סעיף 5 לחוק קובע את אופן ביצוע הצו (ההדגשות הוספו - א"ג): "5. (א) חלף מועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, ולא קוימו הוראות הצו בידי התופס, יורה הממונה לפקח, באישור מנהל אגף הפיקוח ברשות מקרקעי ישראל, לגבי מקרקעי ישראל, ובאישור היועץ המשפטי של הרשות המקומית, לגבי מקרקעי אותה רשות, לבצע את הצו, ובלבד שלא חלפו יותר משישים ימים ממועד הסילוק והפינוי, ואם עוכב ביצוע הצו על ידי בית המשפט - ממועד ביטולה או פקיעתה של החלטה בדבר עיכוב הביצוע. (ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), נמסר צו לפי הוראות סעיף 4 ולאחר מסירתו החלו פעולות במקרקעי הציבור שיש בהן כדי לשנות את המקרקעין, לרבות אכלוס, בניה, זריעה או נטיעה, רשאי הממונה להורות על ביצוע הצו לפי הוראות סעיף זה אף אם טרם חלף מועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו. (ג) פקח רשאי, לשם ביצוע צו, להיכנס למקרקעי ציבור שהצו חל עליהם, לפנות מהם כל חפץ ואדם, ולנקוט את כל האמצעים כדי להבטיח את קיום הצו ולבצעו; כן רשאי הוא, בשעת הצורך, להשתמש בכוח סביר ולקבל לשם כך עזרה מתאימה מהמשטרה. דרכי מסירת הצו וביצועו נקבעו בתקנות מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) (טופס צו ומסירתו) התשס"ה - 2005 ותקנות מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) (ביצוע צו) התשס"ה - 2005. סעיף 5ב לחוק קובע מקנה אפשרות למי שרואה עצמו נפגע ממתן הצו לבקש סעד מבית המשפט: "5ב. (א) הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור; הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו". 18. שאלת היקף סמכות המינהל להוציא צווי סילוק על פי החוק ותנאי הפעלתה של סמכות זו נדונו ברע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827 (2003) (להלן: עניין בן שמחון). בפסקה 11 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה הוסברה מהותו של צו סילוק פולש על פי החוק: "חוק סילוק פולשים הינו חריג בנוף החקיקה הישראלית הנוגעת לדרכי מימוש ההגנה על החזקה במקרקעין. חריגותו נובעת מן העובדה כי הוא נותן בידי הרשות המוסמכת כוח להוציא צו סילוק פולש ביחס למקרקעי ציבור, המחייב את התופס בקרקע לפנות את השטח בתוך מספר ימים שלא יפחת מ-14. דינו של צו זה הוא כפסק-דין הנתון להוצאה לפועל, אף כי זכותו של התופס בקרקע לפנות לבית-משפט השלום בתוך התקופה שנקבעה בצו לסילוק ידו על-מנת להוכיח את זכותו להחזיק בקרקע. נטל ההוכחה מוטל עליו להוכיח את מקור זכותו, ואם לא עשה כן, הוא יחויב בסילוק יד על-פי הצו. משמעותו המשפטית של צו סילוק פולש על-פי החוק היא מעין עשיית דין עצמית על-ידי הרשות המוסמכת לסילוקו של תופס מקרקע ציבור שהוא מחזיק בה. במובן זה, סוטה חוק סילוק פולשים באמצעי האכיפה הנתונים מכוחו מהליכי משפט מקובלים שיש לנקוט דרך כלל לצורך פינוי מחזיק במקרקעין. בהליכים מקובלים מוטל על התובע פינוי או סילוק יד להיזקק להליכים משפטיים על-מנת להוכיח את זכותו לפנות את המחזיק מהקרקע. הנטל עליו להוכיח את זכותו לקרקע ואת היעדר זכותו של הנתבע. התפיסה המקובלת של המשפט היא כי גם בעל זכות בקרקע אינו רשאי לעשות דין לעצמו כנגד מסיג גבול, אלא בנסיבות שמדובר בהן ב"פלישה טרייה" ובכפוף לתנאים דווקניים שרק בהתקיימם נחשב השימוש בכוח עצמי לנסבל". 19. בפסקה 14 סקרה השופטת פרוקצ'יה את הרקע לחקיקת החוק: "בשטחים פתוחים רבים השייכים למדינה היא איננה מממשת את תפיסת החזקה בפועל. מצב זה פותח פתח לפלישות, ולעתים לפלישות המוניות. במקרקעים אלה, המשתרעים לאורכה ולרוחבה של הארץ, עשוי לחלוף זמן רב מעת הפלישה ועד שהמידע על אודותיה נודע לבעלים. הקושי בפיקוח צמוד על המתרחש בכל אתר ואתר במקרקעי הציבור הפזורים בשטח הארץ גורע במידה רבה מיעילותם של אמצעי עשיית הדין העצמית כנגד "פלישה טרייה" על-פי ההסדר הכללי. מכאן, שצרכים מינהליים מיוחדים הנובעים מהיקפם ומפרישתם של קרקעות המדינה והצורך להגן עליהם מפלישה ולשמור בכך על אינטרס ציבורי חשוב הם שהכתיבו את הצורך בהרחבה ניכרת של יכולת הפעולה לסילוק פולשים שלא דרך ערכאות המשפט. ניתן להניח כי אמצעים אלה נדרשו גם על-מנת לתת בידי המדינה מכשיר יעיל לפעול כנגד פלישה מאסיבית של קבוצות גדולות של בני-אדם, שאלמלא ניתן היה מחייב הגשת תביעות משפטיות פרטניות רבות היקף כנגד כל אחד מבני הקבוצה - דבר שהיה קושי ניכר להתמודד עמו". 20. בעניין בן שמחון הובהר כי מאחר ומדובר בחוק בחריג לכלל הרחב המצריך היזקקות לערכאות מצד מי שטוען לזכות במקרקעין, הרי מתבקשת פרשנות מצרה להיקף השימוש בסמכות הממונה להוציא צווי סילוק לפולשים לקרקעות הציבור. נקבע כי להפעלת סמכות הממונה נדרשים ארבעה תנאים מצטברים: (א) אדם תפס מקרקעי ציבור; (ב) לדעת הממונה התפיסה אינה כדין; (ג) הצו ניתן תוך שלושה חודשים (כיום, תוך 6 חודשים - א"ג) מיום שהתברר לממונה דבר התפיסה שלא כדין; (ד) הצו ניתן לא יאוחר מ-12 חודשים (כיום, תוך 36 חודשים - א"ג) מיום התפיסה. באשר לתנאי השני - "לדעת הממונה התפיסה אינה כדין" - נפסק כי על הממונה להצביע בפני בית המשפט על כי הייתה בידו עילה מספקת לנקיטת צעד שמשמעותו היא עשיית דין עצמית של הרשות המוסמכת בקרקע ציבור בלא עירוב ערכאות המשפט קודם להוצאת הצו, וזאת "בתנאי כי ברור על פניו שמדובר בתפיסה שאינה כדין, ואין עולה בעניין זה ספק של ממש, המחייב בחינה. שאם לא כך הדבר, על המדינה להיזקק לתביעת סילוק יד רגילה שבה הנטל עליה להוכיח בראיות את זכותה לקרקע והיעדר זכותו של התופס" (פסקה 18, שם). על הממונה להיות משוכנע בקיום "ודאות ברמה גבוהה" בדבר קיום הפלישה והיעדר זכותו של התופס לחזקה בקרקע, שאם לא כן, עשוי שיקול דעתו במתן הצו ללקות באי סבירות (פסקה 19, שם). 21. עוד נפסק בעניין בן שמחון כי משהוצא צו סילוק פולש, והעניין הגיע לבירור בבית המשפט ביוזמת התופס שנגדו ניתן הצו, הרי אם העלה התופס טענה בדבר חוקיות הצו, על בית-המשפט לבחון תחילה טענה זו, ובמסגרתה לבדוק אם נתקיימו במצטבר כל התנאים הנדרשים להוצאת הצו על פי סעיף 4 לחוק. אם לא נתקיים תנאי מתנאים אלה, יבוטל תוקפו של הצו, ושאלת מהותן של זכויות הצדדים לקרקע תבורר, במידת הצורך, במסגרת דיונית רגילה. אם התופס פנה לבית-המשפט ולא העלה טענה לגבי תקפות הצו אלא פונה מיד להוכחת זכותו לקרקע, יניח בית המשפט כי הצו הוצא כדין והתנאים להוצאתו התקיימו, ויבחן את שאלת הזכויות לקרקע לגופן, כאשר נטל ההוכחה על פי החוק מוטל על התופס, שעליו להוכיח את זכותו לחזקה (פסקות 17 ו-20, שם). 22. לאור המתווה הנורמטיבי שתואר לעיל והמסכת העובדתית שנפרסה בהודעת הערר ובתשובה לה, אבחן את טענות הצדדים. טענות העוררים 23. בכתב הערר, לו צורף תצהירם של העוררים, הועלו הטענות הבאות בדבר הוצאת הצו שלא כדין ובדבר זכויותיהם בחלקה: (1) הצו הוצא עוד בטרם התבררה זהותם של העוררים כמחזיקים בחלקה; (2) אי התקיימות התנאי הראשון - אין מדובר ב"מקרקעי ציבור", כי אם באדמה פרטית ברמת הגולן, כפי שמעיד הרישום בספר הקרקעות הסורי משנת 1936, בדומה למצב כל הקרקעות בכפרים הדרוזים ברמת הגולן; (3) אי התקיימות התנאי השני - הממונה לא קיים הליך בירור כלשהו, בשיתוף עם העוררים, בעניין מיקום החלקה, גבולותיה, מצבה המשפטי, ההיסטורי והעובדתי, באופן המאפשר לו להסיק כי נעשתה תפיסה שלא כדין ; (4) אי התקיימות התנאי הרביעי - אין מדובר במקרקעין שנתפסו לאחרונה, כי אם מוחזקים ומעובדים בעיבודים עונתיים עוד מלפני קום המדינה; (5) לא בוצעה המצאה כדין של הצו; (6) נטיעות עצי תפוחים ודובדבנים באזור חקלאי על ידי העוררים אינם מהווים תפיסה חדשה, אינם גורמים נזק לציבור ולמינהל, ומכאן שלא נחוץ לעשות שימוש בהליך שאיננו הליך משפטי רגיל, במסגרתו יבוררו זכויות העוררים; (7) המינהל מעולם לא הביע התנגדות לנטיעות שבוצעו בחלקות סמוכות, שבעבר היו בבעלות העוררים ונמכרו על ידיהם לאחרים. טענות המינהל 24. בתגובתו, לה צורף תצהיר הפקח כהן, העלה המינהל את הטענות הבאות: (1) הערר הוגש באיחור; (2) מאחר והעוררים מחזיקים ומשתמשים במקרקעין ללא רשות המינהל, הם בבחינת מסיגי גבול; (3) התנאי הראשון התקיים, מאחר ומדובר במקרקעי ציבור, הרשומים בפנקס הזכויות במקרקעין, ובנטיעות שבוצעו על ידי העורר מס' 2; (4) התנאי השני התקיים, והממונה שוכנע כי העוררים פלשו לחלקה ללא כל זכות; (5) לאור עיתוי ביצוע הנטיעה על ידי העורר מס' 2, הרי שהתקיים התנאי הרביעי; (6) לעוררים הובהר בפגישה ביום 24.4.2012 כי אין להם זכויות בחלקה; (7) החוק מאפשר הוצאת צו אף אם לא ניתן לקבוע את זהות התופס; (8) הצו לא נועד לגזול זכויות מהעוררים, אלא למנוע מהם להעמיק את הפלישה למקרקעי המדינה; (9) מפקח המינהל מכיר את החלקה ויודע כי מזה כעשור (לפחות) אין היא מעובדת; (10) לאור פסק הדין בע"א (מחוזי ב"ש) 15146-04-11 אלטורי נ' מינהל מקרקעי ישראל ( 13.11.2011), (שעסק בצו שהוצא לגבי פלישת בדואים לחלקת קרקע מדרום לישוב להבים שבנגב, ודן רק בטענת העוררים שם בדבר החזקתם בקרקע מזה שנים רבות), הרי אין להכריע בשאלת זכויות העוררים בחלקה כאגב אורחא בדיון בכשרות וחוקיות הצו; (11) חיוב המינהל להגיש תביעה לסילוק יד תביא לריקון החוק מתוכנו. הדיון בערר 25. בדיון בערר חזרו באי כוח הצדדים על טענותיהם שבכתב, והודיעו כי הם מוותרים על חקירות נגדיות של העוררים והפקח כהן אודות תצהיריהם. בא כוח העוררים טען, בין היתר, כי המינהל לא הצביע על היות המקרקעין (חלקות 1 ו-10 הנ"ל) בגדר השטח בו בוצעו הנטיעות על ידי העוררים, ואילו בא כוח המינהל טען כי המפקח כהן הצביע על כך בתצהירו, ומשוויתר בא כוח העוררים על חקירתו הנגדית, אין מקום לקבל טענה זו. התנאי השני - "לדעת הממונה התפיסה אינה כדין" 26. כפי שנפסק בעניין בן שמחון, על הממונה להיות משוכנע בקיום וודאות ברמה גבוהה, ומבלי שקיים ספק של ממש, בדבר קיום הפלישה ובדבר העדר זכותו של התופס לחזקה בקרקע. סעיף 4(א) לחוק קובע מציב בפני הממונה "מפת דרכים" קצרה, אשר נועדה להוביל לשכנועו כי תפיסת המקרקעין הייתה שלא כדין, בטרם יוציא את הצו: (1) עליו לעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום; (2) עליו להסתמך על מסמכים לעניין הזכויות במקרקעי הציבור; (3) עליו לתת לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו. 27. מהמסמכים שהוצגו על ידי העוררים והמינהל עולה כי ביום 19.3.2012 נתגלה כי בוצעו נטיעות, בסוף ספטמבר או תחילת אוקטובר 2012 זוהה אדם אחר (שאינו נמנה על העוררים) כפולש, ביום 28.3.2012 הוצא הצו (על פי סעיף 4 לחוק), ביום 24.4.2012 אותר העורר מס' 2 כפולש האמיתי, ביום 6.5.2012 נכתב דין וחשבון של הפקח שהופנה לממונה, ובאותו יום הורה הממונה לפקח לבצע את הצו (על פי סמכותו בסעיף 5(א) לחוק). מתיאור כרונולוגי זה של ההתרחשויות עולה כי עובר להוצאת הצו (ביום 28.3.2012) טרם עיין הממונה בדין וחשבון של הפקח (שנכתב רק ביום 6.5.2012), וכי במועד הוצאתו של הצו - טרם ניתנה לעוררים ההזדמנות לטעון בפניו את טענותיהם (שהרי בעת הוצאת הצו סבר המינהל כי הפולש הינו אחר -סולימאן עלי עמאשה). אף אם תתקבל גרסת המינהל, המבוססת על תצהיר הפקח כהן, לפיה בפגישה בביתו של העורר מס' 1 ביום 24.4.2012 הודה העורר מס' 2 כי הוא נטע את הנטיעות, וכי העוררים נדרשו לפנות את המקרקעין, אין לראות באותה פגישה כפגישה בה בוצע בירור, ולו בדיעבד, של טענות העוררים לגבי זכויותיהם בחלקה. 28. משהתבררה לפקח המינהל רק ביום 24.4.2012 "זהות הפולש" (כמפורט בדין וחשבון, נספח ה' לבקשה), לא היה מקום להמשיך בהליך באופן הקבוע בסעיף 4(ב) לחוק, ולראות את ההדבקה של הצו כמסירה שלו לידי תופס אשר לדעת הממונה לא ניתן לקבוע את זהותו. משהתברר כי העוררים הינם "התופסים", ולא מי שתחילה נחשב כ"תופס", היה על הממונה לפעול בדרך הקבועה בסעיף 4 לחוק, ובטרם יורה על הוצאת צו חדש - לתת לעוררים הזדמנות לטעון את טענותיהם בפניו. 29. יוער כי האמור בדין וחשבון של כהן, לפיו רק ביום 24.4.2012 התבררה זהות הפולש, עומד בסתירה חדה לסעיף 17 לתצהירו של כהן מיום 1.7.2012 (שהוכן לצורך התגובה לערר), בו ציין (ההדגשה הוספה - א"ג) כי "בעקבות הנטיעות ביום 28.3.2012 לאחר שיידעתי את הממונה ... כי העוררים פלשו למקרקעין ... נחתם על ידי הממונה צו לסילוק יד ...". הנני רואה בדין וחשבון שכתב כהן (אותו צרפו העוררים לערר, וטענו כי נמסר להם על ידי כהן, ואילו בא כוח המינהל הכחיש "מחוסר ידיעה" את האופן בו הגיע הדין וחשבון לידי העוררים, וכהן עצמו לא התייחס לכך בתצהירו) כביטוי האותנטי להשתלשלות האירועים מזווית ראייתו של הפקח כהן. 30. לממונה - אשר נמנע מהגשת תצהיר בתמיכה לתגובת המינהל לערר - לא היה יסוד סביר להיות משוכנע בדרגת וודאות גבוהה כי לעוררים אין זכויות חזקה בקרקע וכי מדובר ב"פלישה" שלהם לקרקע לא להם. הוא לא קיים כלשונן את הוראות סעיף 4 לחוק - אשר, כזכור, ומטעמים שהוסברו בעניין בן שמחון, יש לתת להן פרשנות מצרה - אלא בחר להמשיך היישר לשלב הבא, המגולם בסעיף 5 לחוק, וביום 6.5.2012 הורה לפקח לבצע את הצו. עולה מכך כי התנאי השני להפעלת סמכות הממונה (כאחד מארבעת התנאים המצטברים) לא התקיים, ודי בכך כדי לקבוע כי הצו הוצא שלא כדין, והינו בטל. לאור מסקנה זו, אין צורך להידרש לטענות העוררים לגבי אי התקיימות שאר התנאים. מועד הגשת הערר 31. בא כוח המינהל טען כי יש למחוק על הסף את הערר מאחר והוגש באיחור. כפי שיבואר להלן, אינני מקבל טענה זו. סעיף 5ב(א) לחוק קובע כי "הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום ... עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו ...". ההנחה הגלומה בסעיף זה היא כי בוצעה לתופס מסירה של הצו, וכי בצו ננקב מועד לסילוק ופינוי. באשר למסירה - כאמור לעיל, משהתבררה לפקח "זהות הפולש", לא היה מקום להמשיך בהליך באופן הקבוע בסעיף 4(ב) לחוק, ולראות את ההדבקה של הצו כמסירה שלו לידי תופס אשר לדעת הממונה לא ניתן לקבוע את זהותו. מתצהיר הפקח כהן משתמע כי בפגישה עם העוררים, ביום 24.4.2012, לא בוצעה לידיהם מסירה פיזית של הצו. באשר למועד לסילוק ופינוי - בצו מיום 28.3.2012, שמוען "לכל מאן דבעי", נדרש הנמען לסלק ידו מהמקרקעין "בתוך 30 ימים מהיום שבו נמסר לך/לכם צו זה". משנקבע כי במקרה הנוכחי, לאחר שאותרו העוררים, אין להכיר בהדבקה כמסירה, ומשלא בוצעה מסירה בדרך אחרת - טרם החל מנין שלושים הימים. בנוסף לכך, סבורני כי לא ניתן לטעון כי העוררים מנועים מלפנות לבית המשפט ולטעון כנגד חוקיות הצו בנימוק כי הם לא עמדו במועד הפניה הנקוב בצו, כאשר מדובר בצו שלידתו איננה חוקית. הדבר דומה לניסיונו של מי שמבקש להרים עצמו מהקרקע תוך אחיזה בשרוכי נעליו. התוצאה 31. מאחר ולא התקיים תנאי מהתנאים להפעלת סמכות הממונה להפעלת הצו, מבוטל הצו ומבוטלת הוראת הממונה לביצועו. שאלת מהותן של זכויות העוררים בחלקה תבורר, במידת הצורך, במסגרת דיונית רגילה. 32. המינהל ישלם לעוררים הוצאות משפט בסך 10,000 ₪. מקרקעיןפלישה למקרקעין