שוד ותקיפת שוטר

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא שוד ותקיפת שוטר: פתח דבר: נגד המשיב הוגש בבית-המשפט המחוזי בנצרת, ביום 19.2.13, כתב אישום (ת"פ 35752-02-13) המייחס לו עבירות של שוד, עבירה לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ותקיפת שוטר, עבירה לפי סעיף 273 לחוק. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים, היא הבקשה שלפניי. העובדות הנטענות בכתב האישום: על פי הנטען בכתב האישום, במסגרת האישום הראשון, ביום 10.2.13, סמוך לשעה 23:00, ישב אלעד נבאתי (להלן: "המתלונן"), בתחנת אוטובוס בטבריה. המשיב, אשר לכאורה הבחין בו, החליט לשדוד אותו. המשיב ניגש אל המתלונן, והציג את עצמו בפניו בכזב, כמשגיח על חוף הכינרת שהיה סמוך לתחנת האוטובוס (להלן: "החוף"). הוא טען בפני המתלונן כי אסור לו לישון בתחנת האוטובוס, וכי יסייע לו למצוא מקום לינה. המשיב הציע למתלונן להתלוות אליו ואמר לו בכזב, כי היה בעבר בלש במשטרת ישראל, וכעת הוא עובד כמשגיח בחוף. המתלונן, אשר האמין לדברי המשיב, התלווה אליו, וכשהגיעו אל החוף, אמר לו המשיב כי ברצונו "לערוך עליו חיפוש". המתלונן ניסה להתנגד למעשה, ובתגובה המשיב אחז את המתלונן באוזניו, נגח בראשו והכה אותו בחזקה באזנו, במטרה להתגבר על התנגדותו. המשיב איים על המתלונן שאם לא ירוקן את כיסיו וימסור לידיו את תכולתם הוא ישבור את ידיו ואת רגליו, והכניס את ידיו בכוח לכיסי המתלונן בכוונה לגנוב את חפציו. המתלונן, בפחדו מהמשיב, הוציא את ארנקו, תעודת הזהות שלו וכרטיס האשראי שלו ומסרם למשיב. המשיב נטל מארנקו של המתלונן סכום של 1,400 ₪ במזומן (שבעה שטרות של 200 ₪), שלושה שטרות של 100 לירות מצריות, וכן מספר שטרות של 100 דולר, והלך מהמקום. עוד על פי הנטען בכתב האישום, במסגרת האישום השני, ביום 11.2.13, סמוך לשעה 14:15, בעת שהיה המשיב עצור בתחנת משטרת טבריה, החל המשיב להשתולל ולצעוק כי הוא רוצה עכשיו לצאת משם. המשיב צעק תוך שהוא צועד לכיוון דלת המשרד בו הוא שהה, במטרה לצאת ממנו. המשיב דחף שוטר שעמד מולו, וניסה למנוע ממנו לצאת, תוך שהוא צועק "אני לא אשאר פה, אני רוצה בית-חולים, אני אראה לכם מה זה, אני ארעיל לכם את כל העיר." כתוצאה מהדחיפה מעד השוטר עלא עותמאן ונשרט בידו. טענות המבקשת: המבקשת הגישה את חומר הראיות הרלוונטי לגבי המשיב, ולטענתה בידיה ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמתו, הכוללות, בין היתר, את עדותו של המתלונן, זיהויו את המשיב במסדר תמונות, תפיסת הכסף הגנוב על גופו של המשיב, וכן הפרכת האליבי שמסר. כן נטען כי מעשי המשיב, הכוללים הזדהות בכזב כאיש אבטחה ושוד אלים, מלמדים על מסוכנותו, ומקימים עילת מעצר נגדו. נטען כי מסוכנותו של המשיב נובעת גם מעברו הפלילי המכביד, הכולל הרשעות רבות בתחום הרכוש, בריחה ממעצר והפרת הוראה חוקית, ואף הוטל עליו בעברו עונש מאסר בן 12 שנים בגין עבירות מין שביצע. המעשים דנן בוצעו לכאורה, בזמן שתלוי ועומד נגד המשיב ערעור המדינה על קולת העונש בהליך שהתנהל נגדו בבית-משפט השלום בנצרת, בו הורשע, בין היתר, בעבירות של מעשה פזיזות ורשלנות, שימוש ברכב בלי רשות, נהיגה ללא רישיון, חבלה במזיד ברכב והפרעה לשוטר, אשר בוצעו זמן קצר לאחר ששוחרר ממאסר. בתסקיר שירות המבחן שהוגש ביום 10.1.13, למותב הדן בערעור, העריך שירות המבחן כי למשיב רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות בעתיד. כן בוצעו לכאורה המעשים דנן, כאשר תלוי ועומד נגד המשיב עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים, בר הפעלה. לפיכך, ביקשה המבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. טענות המשיב: באי-כוח המשיב לא חלקו על קיומה של תשתית ראייתית לכאורית לביצוע העבירות, ועל קיומה של עילת מעצר נגדו, אולם טענו כי עוצמת הראיות אינה מספקת לצורך מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ב"כ המשיב טענו כי הראיות היחידות הקושרות לכאורה את המשיב למעשים הנן זיהויו ע"י המתלונן במסדר תמונות, שבעריכתו נפלו פגמים לטענתם, וכן תפיסת סכומי כסף על גופו, שאינם פרי השוד, ולפיכך אין די בראיות אלה על-מנת להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים. כן טענו כי תיאורו החיצוני של המתלונן את השודד, לא תאם את מראהו החיצוני של המשיב, וכי המתלונן סבר שמדובר בבחור יהודי בן 32 ואילו המשיב הנו ערבי בן 28. עוד נטען כי על אף האלימות הנטענת כלפי המתלונן, לא נמצאו חבלות כלשהן על גופו והוא לא נזקק לטיפול רפואי. בנוסף טענו באי-כוח המשיב, כי בהודעתו הראשונה של המתלונן במשטרה הוא כלל לא ציין שנגנבו ממנו דולרים, והוא אף מסר בהודעותיו גרסאות שונות באשר לשעת האירוע, ולתיאור החיצוני של השודד. בהודעותיו המאוחרות הוסיף פרטים רבים אודות האירוע, שלא היה להם זכר בהודעותיו הקודמות, ומכאן שדבריו אינם ראויים לאמון, על אחת כמה וכמה כאשר בעברו אשפוז בבית-חולים פסיכיאטרי, ומזה מספר חודשים הוא דר ברחוב, כך לטענתם. כן נטען ע"י סנגוריו של המשיב, כי למשיב טענת אליבי טובה. בחומר החקירה מצוי מסמך המצביע על כך שהמשיב משך כסף מזומן מהבנק ביום האירוע, כך שיש הסבר להימצאות סכום הכסף הישראלי שנתפס אצלו בשעת מעצרו. באשר לכסף המצרי, הרי שהמשיב מצאו באקראי. עוד, טענת המשיב לפיה בילה בערב האירוע עם חברים, ראויה לאמון, שכן המתלונן כלל לא מסר גרסה אחידה באשר לשעת האירוע, כאשר פעם טען שהאירוע התרחש בסביבות 20:00 ופעם בשעה 22:00. לפיכך, יש לאמץ את הגרסה המתיישבת עם טענת האליבי של המשיב, ולקבוע כי האירוע התרחש בשעה מוקדמת, שעה שבה, על-פי גרסת המשיב, והודעות חבריו, בילה המשיב עם חברים באזור טבריה. כן נטען כי מחקרי התקשורת אינם מבססים את הימצאותו של המשיב בזמן ובמקום האירוע. בנוסף העלו ב"כ המשיב טענות באשר לעוצמת הראיות המתייחסות לאישום השני, שכן בדיסק החקירה לא נצפה האירוע המתואר באישום זה, והמשיב נראה בשעה האמורה בו, במקום אחר בתחנה ולא במשרד שבו נטען שתקף את השוטר. באשר לעברו הפלילי של המשיב, נטען, כי עברו הנו מהתקופה בה היה קטין. כן באשר לתיק בו תלוי ועומד נגדו ערעור המדינה, נטען, כי המשיב זכה לעונש מקל שכן בשעת האירוע היה שיכור, לא היה מורגל בשתייה, לאחר ששהה שנים רבות בכלא וזמן לא רב לפני כן השתחרר. דיון והכרעה: ראיות לכאורה לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהוצג במסגרת הדיון בבקשה שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי חומר הראיות הקיים נגד המשיב מבסס "סיכוי סביר" להוכחת אשמתו, כפי שיפורט להלן. ראוי להזכיר כי החלטה בדבר מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו נעשית על סמך חומר החקירה הגולמי, כאשר הראיות טרם עברו את העיבוד הנדרש, ועמדו במבחן "החקירה הנגדית", וכאשר בית-המשפט בוחן בשלב זה האם קיים סיכוי סביר להוכחת אשמתו של נאשם בלבד, ואינו בוחן האם האשמה הוכחה מעל לכל ספק סביר (בש"פ 10234/08 אבולקיעאן נ' מדינת ישראל, פסקה 26, 14.12.08). הודעות המתלונן הודעתו הראשונה של המתלונן בדבר האירוע, נקלטה במוקד 100 של המשטרה, ביום 11.2.13, בשעה 00:44. המתלונן מסר למוקדנית כי בזמן שהיה לבד בחוף בטבריה, בטיילת סמוך לבנק מזרחי, מישהו הכה אותו ולקח לו את הכספים. כן מסר שהשודד הזדהה בפניו כשוטר, לקח את תעודת הזהות שלו ו"הקליד" אותה בטלפון, וטען כלפי המתלונן כי חושדים בו שהכה מישהי בנס-ציונה. כן המתלונן סיפר כי ניסה להתנגד למעשיו אך לא היה לו כוח, ושהשודד נתן לו מכה על אוזנו, ואיים לשבור לו את הידיים ואת הרגליים (תמלול מוקד 100 מסומך ס'). לאחר מכן לקח ממנו את הארנק, הוציא את הכסף, שם בכיסו וברח. המתלונן מסר כי האירוע התרחש "עכשיו". בהמשך צלצל המתלונן פעם נוספת וביקש להזמין משטרה. הוא מסר: "תפסו אותי בחוף, הוא אומר אני האחראי פה על החוף, הוא בא בודק אותי ואומר אני פה אני שוטר אני, לקח לי תעודת זהות הכל בסוף אומר לי 'יוסי יוסי הצוות', שם את הכסף בכיס וברח. הוא נתן לי גם סטירה לאוזן ואמר אתה ילד רע, והוא בדק אותי גם...". זמן קצר לאחר מכן, הגיע המתלונן לתחנת המשטרה, שם נגבתה ממנו הודעה ראשונה (11.2.13, שעה 1:20). על-פי הודעת המתלונן, הוא הגיע בשעה 20:00 בערב מקריית שמונה לטבריה. בזמן שישב על ספסל תחנת אוטובוס בטבריה, ניגש אליו אדם שאינו מוכר לו. הוא תיאר אותו כבן 32 שנים לערך, נמוך, בריא ועבה, שגוון עורו שחום, ושיערו קצר וחלק. כן מסר המתלונן כי האדם לבש מעיל ניילון בצבע כחול ולבן, מכנסיים אפורים. לדבריו, הוא דיבר עברית טובה ולא נראה לו כי מדובר באדם ממוצא ערבי. לדברי המתלונן, האדם הציג את עצמו כשוטר לשעבר, טען בפניו שהוא כמו "חבר", וכיום הוא עובד כשומר ומשגיח על החוף. הוא הציע למתלונן לרדת איתו ברגל לחוף הים הסמוך. לאחר שהגיעו לחוף, האדם רצה לבצע חיפוש על גופו, לבדוק אם יש עליו משהו חד. המתלונן אמר לו שאין עליו כלום. האדם ביצע עליו "חיפוש" בכוח, תפס בשתי אוזניו, ונתן לו נגיחה בפנים. תוך כדי כך הוא גם אמר למתלונן שהוא ילד רע, ושהוא צריך להיות אצל אמו, זאת אחרי שהמתלונן סיפר לו שהוריו גרושים ושהוא מתגורר עם אמו בנס-ציונה. האדם הוציא את ארנקו של המתלונן מכיסו, נטל מתוכו אלף וארבע-מאות שקלים במזומן, בשטרות של 200 ₪ כל אחד (שבעה שטרות סך-הכל) ומאתיים לירות מצריות, כך לדברי המתלונן בהודעה זו. כן הבחין בכרטיס האשראי ובתעודת הזהות שבארנק, אך לא נטל אותם. האדם אמר למתלונן שיחכה עד שיביא לפה צוות של שוטרים, ושוחח בטלפון. הוא החזיר לו את הארנק ללא הכסף ועזב את המקום. המתלונן חזר ברגל לתחנת האוטובוס בה ישב ונשאר לשבת שם, להמתין לו. לאחר שהבין שלא ישוב הוא חיפש טלפון ציבורי והתקשר למשטרה. בהודעה נוספת שנגבתה מהמתלונן, בהמשך אותו יום (11.2.13, בשעה 10:41), הוא סיפר כי אחרי שהגיע לטבריה באוטובוס, הוא שהה בעיר כשעתיים - שלוש, הלך לחוף הים וחזר, ואז התיישב בתחנת אוטובוס כדי לחשוב מה לעשות. רק בסביבות השעה 22:30 הגיע ברגל למקום אדם אותו תיאר כשחום, בעל גוף מלא ורחב, ידיו עבות, גובהו 1.78 לערך (תיאר את גובהו כדומה לזה שלו), שיערו קצוץ, אפו גדול ובולט, ללא זקן או זיפים, דיבר עברית טובה. המתלונן טען כי הוא לא יודע אם הוא יהודי או ערבי, כשלפי מראהו היה יהודי, אך יכול להיות "גם וגם". הוא לבש מעיל ניילון כחול לבן ומכנסיים בצבע אפור. כן מסר המתלונן כי אזור תחנת האוטובוס היה מואר. עוד לדברי המתלונן בהודעה השנייה, האדם סיפר לו שבעבר היה בלש במשטרה, וכעת הוא משגיח על החוף שסמוך לתחנת האוטובוס. הוא הציע למתלונן להתלוות אליו כדי שימצא לו מקום לינה. הוא התקשר מהטלפון הנייד שלו למלון בטבריה ושאל שם כמה עולה חדר ללילה. הוא שאל את המתלונן אם יש לו כסף, והמתלונן השיב בחיוב. הוא ביקש שיבוא איתו לכיוון החוף, שם שאל את המתלונן מה הוא עושה בטבריה וטען שהוא רוצה לבדוק אותו, בכדי לראות אם יש עליו משהו חד. המתלונן סירב לכך, ואז האדם תפס באוזניו, נתן לו נגיחה במצחו וסטר על אוזנו. כן איים על המתלונן כי אם לא ימסור לו את תכולת כיסיו ישבור את ידיו ואת רגליו, והחל להוציא בכוח את הדברים מכיסיו. המתלונן פחד והוציא את ארנקו, תעודת הזהות שלו וכרטיס אשראי. השודד נטל מהארנק 1,400 ₪ בשבעה שטרות של 200, 300 דולר בשלושה שטרות של 100 דולר, ועוד שני שטרות של 100 לירות מצריות, כך לדברי המתלונן בהודעה זו. אחרי שלקח מהמתלונן את הכסף דיבר האדם בטלפון וביקש שיביאו למקום צוות שיטור, אז ברח מהמקום. לטענת המתלונן, האירוע כולו נמשך כשעה. המתלונן נשאל מהיכן השיג את הכסף שהיה ברשותו, וסיפר שאת המזומן משך מפיקדון שהיה לו בבנק, ואת השטרות של הלירה המצרית והדולרים המיר כאשר היה באילת וחשב שייסע לסיני, כחודשיים לפני כן. הוא נשאל מדוע בחקירה הראשונה לא מסר שהיו בידיו דולרים, וטען שהיה מבולבל אחרי האירוע שעבר, וכשהתחיל לשחזר מה היה לו נזכר שהיו לו שלושה או ארבעה שטרות של 100 דולר, הוא לא זכר בדיוק כמה. בתום גביית הודעה זו, נערך מסדר זיהוי התמונות, כפי שיפורט להלן. ביום 13.2.13, בשעה 15:00 נגבתה מהמתלונן הודעה נוספת, בדרך של שאלות הבהרה. המתלונן הסביר לשוטרים כי הלך יחד עם אותו אדם, כיוון שזה הציג את עצמו כאחראי על החוף, שאל למעשיו בטבריה, הציע לארגן לו מקום לינה ללילה והבטיח שימצא לו אחד כזה במחיר זול. בהמשך, ביקש ממנו תעודת זהות, רוקן את כיסיו והכה אתו בנגיחה בראשו ובידיו על אוזניו, איים עליו שישבור לו את ידיו ואת רגליו, נטל את הכסף וברח. הוא נשאל מדוע מסר בתחילה כי האירוע התרחש ב-20:00, ולאחר מכן מסר שהאירוע התרחש ב-22:30, הוא עמד על כך שהאירוע התרחש מאוחר יותר, ופגש בשודד בשעה 22:30, אז החלו לדבר ביניהם והלכו יחד לחוף. לדברי המתלונן, הוא זכר כי השודד אמר לו בשלב מסוים כי "עכשיו 11 בלילה". כשנשאל מדוע מסר בתחילה שהשודד טען בפניו כי הוא מאיים על בחורה כלשהי, הוא הכחיש שאמר זאת. המתלונן מסר שכל האירוע נמשך כ-45 דקות. המתלונן הבהיר שוב, כי את הכסף הזר שהחזיק קנה בדוכן המרת כספים באילת, ואילו את הסכום בשקלים משך מסניף בנק אגודת ישראל בראשון לציון שבועיים לפני כן. מסדר זיהוי תמונות עדותו הראשונה של המתלונן נמסרה טרם היה בידי המשטרה מידע על אודות המשיב כחשוד פוטנציאלי, ולאחר שנמסר למשטרה מידע בדבר מעורבותו לכאורה של המשיב במעשים, נשלחו שוטרים לביצוע מעצר בביתו של המשיב, אך הוא לא נמצא שם. במקביל, נערך למתלונן מסדר זיהוי תמונות, בו הוצבה תמונת המשיב באופן אקראי, במהלכו זיהה המתלונן את תמונתו של המשיב, לדבריו "בוודאות". מסדר התמונות נערך בתאריך 11.2.13, כאשר זכרונו של המתלונן מן האירוע טרי, וכאשר כאמור המתלונן העיד על כך שבזמן שפגש את השודד המקום היה מואר והוא הצליח להבחין בו היטב. לאחר שזוהה המשיב במסגרת מסדר התמונות, הוא נתפס ונעצר במקום עבודתו בטבריה (ראו מזכרו של רפ"ק אילן אביעד מיום 18.2.13, ומזכרו של השוטר עלא עותמאן מיום 19.2.13). המסדר שנערך למתלונן, היה מסדר זיהוי תמונות "ממוחשב", קרי שהתמונות מוצגות בו על-גבי מסך מחשב, ואוסף התמונות נבחר על-ידי תכנת מחשב, על-פי נתונים שמוזנים בידי עורך המסדר בהתאם לתיאור החיצוני שמוסר העד המצביע. מסדר זה אינו שונה בתכליתו ובמהותו ממסדר זיהוי הנערך באמצעות דפדוף באלבום תמונות רגיל, מעבר לעובדה שתוכנת המחשב מאפשרת ביתר קלות ודיוק קיבוץ תמונות של חשודים בעלי מאפיינים חיצוניים דומים זה לזה, להבדיל מאלבומי המשטרה, המסווגים דרך-כלל על-פי מכנה משותף שונה (סוג העבירות). לחומר החקירה שהוצג בפניי צורף דף הסבר מפורט על האופן שבו מתבצע מסדר זיהוי כזה (נ"ט). מן ההסברים עולה כי לתוכנת המחשב מוזנים פרמטרים חיצוניים המאפיינים את התיאור שמוסר העד המצביע, אז מתקבלים מספר דפי תוצאות הכוללים מספר רב של תמונות התואמות את המאפיינים שהוזנו. כאשר "משייכים" את תוצאת ה"חיפוש" לתיק החקירה הספציפי, המערכת "שותלת" את תמונתו של החשוד הפוטנציאלי בתוך דפי התוצאות, באופן אקראי, כאשר אין לחוקר שליטה על בחירת התמונות או מיקומן. כך, מתקבלת רשימת תמונות ללא פרטים מזהים, הכוללת את תמונת החשוד. לעד המצביע מוסבר כי יתכן ותמונת החשוד מופיעה בהן, ויתכן שאינה מופיעה. אז החוקר מאפשר לעד לצפות בתמונות ולדפדף בהן בעצמו, ללא נוכחותו, ואם העד זיהה את החשוד, החוקר מסמן במערכת במסגרת את התמונה שנבחרה במהלך המסדר, על-ידי העד המצביע. כן צורף לחומר החקירה, מסמך המתעד כיצד נערך המסדר הספציפי, בנוכחות המתלונן (י"ד). המתלונן מסר לחוקר את התיאור החיצוני (גיל 30- 32, מבנה גוף מלא, שיער קצר, פנים כהות). הודע לו כי בקבוצת התצלומים יתכן שנמצאת תמונה של האדם אותו תיאר, ויתכן שאינה נמצאת. בחיפוש האוטומאטי של המערכת עלו 158 תצלומים (תדפיס של התצלומים שעלו במערכת צורף גם הוא לתיק החקירה, מסמך מ"ה). המזהה הצביע על תצלום מס' 22, בו הופיעה תמונתו של המשיב, והמערכת העלתה את פרטי המשיב. המתלונן מסר לחוקר: "אני מזהה אותו לפי הראש שלו הוא עבה כזה וגם האף שלו מזכיר לי אותו". כן, בהודעה 2ב תועדו דברי המתלונן, על-פיהם זיהה את השודד בוודאות, את פניו, את עיניו, את פיו, ואת ראשו העבה, הגדול, כך לדבריו. מעיון בתמונות שהוצגו למתלונן, נראה שהמערכת אכן הציגה בפניו תמונות חשודים העונות לתיאור הכללי שמסר, ותמונתו של המשיב לא הופיעה בצורה מובלטת או שונה מן האחרות. עוד על ערכן של תוצאות מסדר הזיהוי כראייה במסגרת הליך המעצר, אפרט בהמשך. ראיות שנתפסו על גופו של המשיב בעת מעצרו מדוח הפעולה של השוטר חסן עמור, אשר השתתף במעצרו של המשיב ביום 11.2.13 (כ"א), נערך בעת מעצרו של המשיב חיפוש על גופו, במהלכו נתפס, בין היתר, ארנק שהיה בכיס מכנסיו. בתחנת המשטרה, נבדקה תכולת ארנקו של המשיב, ונמצאו בו שבעה שטרות של 200 ₪ (1,400 ₪ סה"כ), וכן 2 שטרות של 100 ₪, שטר של 50 ₪, מטבע של 5 ₪, מטבע של 2 ₪, שני מטבעות של 1 ₪, ושני מטבעות של 20 אג' (סה"כ הכסף הישראלי שנתפס בארנק 1,659.2 ₪). עוד נמצאו בארנק ששה שטרות של 100 דולר (שהם 600 $) ושלושה שטרות של 100 לירות מצריות (300 לירות מצריות). עוד נתפס על גופו של המשיב טלפון נייד מסוג "סמסונג גלקסי", נתון בתוך נרתיק שחור שניתן לפתיחה ולסגירה (ר' מזכר המסומן נ"ד מיום 14.2.13). המתלונן, בהודעתו הראשונה, תיאר את הטלפון שבו דיבר האדם ששדד אותו כטלפון "שטוח", ובהודעה השנייה מסר, ביתר פירוט, שהיה לשודד טלפון שטוח וגדול הדומה ל"אייפון" נתון בתוך נרתיק אשר ניתן לפתיחה. גרסת המשיב בחקירה הראשונה של המשיב, אשר נערכה סמוך לאחר מעצרו, ביום 11.2.13 ובשעה 16:07, הוא טען כי החשדות נגדו שקריים, וכי הוכה על-ידי השוטרים המבקשים להפלילו. לדבריו, באותו יום בשעות הבוקר הוא הלך לסניף בנק הפועלים בטבריה, וביקש הלוואה בסך 5,000 ₪. לאחר מכן הלך לדואר, על-מנת לשלם שם חוב בסך 1,000 ₪, ומשם לביתו. בשעה 19:00 יצא מביתו לכיוון הטיילת בטבריה, שם פגש את חברו, חמודי מטורעאן, שהיה עם חבר נוסף שאת שמו לא זכר, והגיעו למקום ברכב מסוג מיצובישי. לדבריו, הם רצו ללכת יחד למועדון באפיקים, החלו לנסוע, אך בדרך התקשר לחמודי חבר שלו בשם איסמעיל, שאמר לו שהמקום אליו ביקשו ללכת סגור, ולכן חמודי סובב את הרכב והם חזרו לטבריה. המשיב טען כי הם חזרו לטבריה בסביבות 23:00, נכנסו לחנות, קנו שתייה חריפה, ישבו ליד חניון מלון קיסר הסמוך לטיילת ושתו שם, עד לשעה 00:20. חבריו רצו ללכת לביתם, ובדרכם הורידו אותו בביתו שבטבריה. המשיב נשאל בחקירה מנין הגיעו לרשותו סכומי הכסף שנתפסו עליו. לדבריו, זה כסף שלו, שהוא חסך לעצמו, וחלקו משך מהבנק באותו בוקר. הוא טען כי משך 2,500 ₪ מהבנק ומהם שילם 1,000 ₪ בדואר, כך שמדובר ביתרה שנותרה ברשותו לאחר ששילם. עוד טען כי את הדולרים הוא מחזיק מזה כחודש ברשותו, אחרי שפרט כסף ישראלי לדולרים בדוכן המרת כספים בטבריה. את הכסף המצרי טען כי מצא בבניין נטוש ושמר אותו. בחקירה השנייה שנערכה למשיב ביום 14.2.13, ובשעה 10:42 הוא הכחיש שוב את החשדות, לרבות החשד לתקיפת השוטרים. הוא חזר וטען שמשך באותו בוקר סכום של 2,600 ₪ במזומן מסניף בנק הפועלים בטבריה עלית. כן, שב על הגרסה לפיה באותו ערב, בסביבות השעה 21:30 - 22:00, פגש בחמודי ובחבר נוסף בשם עותמאן, שהגיעו מטורעאן ברכב, נסעו יחד לכיוון אפיקים, ובדרך התקשר אליהם איסמעיל ומסר להם שהמקום אליו ביקשו ללכת סגור. הם הסתובבו חזרה באזור צמח, וחזרו לטבריה. הוא הוסיף ומסר כי כשחזרו לטבריה הם עצרו בתחנת דלק פז, שם מילאו דלק, תמורתו הוא שילם 50 ₪. בהמשך נכנסו לחנות שם קנה שתייה חריפה, וירדו לחניון שליד הטיילת לשתות במקום. לדבריו, הם ישבו במקום כשעתיים, וכשחבריו רצו ללכת לביתם, הם לקחו אותו לביתו, והוא הלך לישון, בסביבות חצות. המשיב חזר וטען כי מצא את הכסף המצרי בבניין נטוש סמוך לטיילת, על הרצפה, ואת הדולרים הוא מחזיק מזה מספר חודשים, לאחר שפרט אותם בדוכן המרת כספים בטבריה, ושמר אותם למטרת טיול. כשנשאל אם יש לו דרכון, הוא השיב שתכנן לטייל לאילת, ולאחר מכן טען שהחליף את הדולרים כי לעתים הדולר מתייקר. בהמשך החקירה, נערך עימות בין המתלונן ובין המשיב, במהלכו זיהה המתלונן את המשיב כמי שלקח ממנו את הכספים, ואף הטיח בו שהוא זה שניגש אליו בחוף, וגנב ממנו את הכסף הישראלי והזר. המשיב הכחיש במהלך העימות כי פגש במתלונן, וטען שהוא "מסבך אותו". הודעות עדי האליבי שלושה עדי אליבי הוזמנו להיחקר במשטרה. הראשון, עותמאן דחלה, סיפר כי אכן הגיע בערב האירוע מטורעאן לטיילת בטבריה, יחד עם חברו חמודי. בסביבות 20:30 -21:00 פגשו, באקראי, במשיב המוכר להם. המשיב הציע להם לשבת יחד בטיילת, ואז עזב את המקום. כעבור זמן מה, כאשר הם חזרו לרכבם, המשיב הגיע אל הרכב והציע להם שילכו יחד למועדון באפיקים. הם נסעו יחד לכיוון המועדון, אז התקשר אל חמודי חבר שאמר לו שהמועדון אליו נסעו סגור. הם הסתובבו וחזרו לטבריה. בטבריה הם עצרו ליד חנות, בה קנה המשיב שתייה חריפה. משם, המשיכו לחניון הסמוך לטיילת, שם המשיב וחמודי שתו. לדברי עותמאן, בסביבות השעה 22:00 הם החליטו ללכת הביתה, והורידו את המשיב ליד תחנת מד"א סמוך לבית-מלון. הוא וחמודי נסעו לטורעאן, שם פגשו בחברם אימסעיל, שהו כ-20 דקות במחיצתו והלכו לבתיהם. עותמאן נשאל אם הם הורידו את המשיב בביתו, ושלל זאת. הוא גם זכר לומר שהמשיב אמר להם כי מוקדם מדי כדי לחזור הביתה והוא רוצה להישאר בטיילת. העד השני, מוחמד שחאדה (חמודי), מסר גם הוא כי אכן בילה עם המשיב, באותו ערב, בטבריה. לדבריו, הוא וחברו עותמאן פגשו באקראי את המשיב בטיילת, בסביבות השעה 20:30 - 21:00. המשיב הציע להם לנסוע יחד למועדון, ואף לשלם בעד הדלק. הם נסעו בסביבות 21:15 לכיוון צמח, אז צלצל אליו איסמעיל ואמר לו שהמקום סגור, ולכן הסתובבו חזרה לכיוון טבריה. לדבריו, המשיב ירד מהרכב, רכש שתייה חריפה, והם נסעו לטיילת, שם שתו. בסביבות השעה 22:15 הם החליטו לנסוע לביתם, והורידו את המשיב ליד מלון קיסר, משם המשיכו לטורעאן. בצומת טורעאן פגשו באיסמעיל, ולאחר זמן קצר חזרו לבתיהם. הן חמודי והן עותמאן מסרו בהודעותיהם כי המשיב שתה שתייה חריפה, והתנהג כשיכור. העד השלישי, איסמעיל, סיפר שבאותו ערב שהה אצל חברתו בטבריה, משעה 19:00 עד 22:30, אז חזר ברכבו לטורעאן. הוא אישר כי צלצל בשעה 21:30 לחמודי ושאל אותו איפה הוא, וכשהוא השיב לו שהם נוסעים למועדון באפיקים, סיפר לו שהמקום סגור כעת. כן אישר איסמעיל, כי פגש הוא פגש בעותמאן ובחמודי בכניסה לטורעאן בסביבות השעה 23:00. המשיב, בחקירה השנייה שנערכה לו, מסר כי חמודי ועותמאן נפרדו ממנו בסביבות חצות, כאשר לקחו אותו לביתו. הוא עומת עם הטענה לפיה שניהם מסרו כי היו יחד בטיילת עמו רק עד השעה 22:15, וכלל לא הורידו אותו בביתו, אלא הותירו אותו באזור הטיילת, והמשיב טען, בתגובה, כי אינו זוכר זאת וכי שתה. כן טען כי חמודי לא זוכר היטב את השעה כי גם הוא שתה. הוא עמד על כך שהשניים הורידו אותו סמוך לביתו, לצד הגשר שבמעלה טבריה. ראיות נוספות המשטרה ביצעה מספר פעולות על-מנת לנסות לאמת את טענות האליבי של המשיב. כך, למשל, הושג מסמך מבנק הפועלים המאשר כי המשיב נטל ביום 10.2.13 הלוואה בסך 5,000 ₪ מתוכה משך במזומן 2,000 ₪. כן נרשם במסמך כי באותו מועד הופקדו 300 ₪ לחיסכון ונרכש צ'ק בנקאי בסך 437 ₪, עבור המרכז לגביית קנסות. יצוין, כי נערך ניסיון לאמת את גרסתו באשר לכך שפדה את הדולרים מסניף המרת כספים בטבריה, אך לא הייתה אפשרות מעשית לעשות כן, הן מבחינת תיעוד מצלמות האבטחה במקום והן מבחינת רישומי לקוחות (מזכר נ"ז מיום 14.2.13). על-פי הודעתה של מנהלת תחנת דלק פז בטבריה (גב' לירז זרחי, מיום 14.2.13), היא והחוקר רג'א סחראן צפו יחד במצלמות האבטחה של תחנת הדלק, מהן עלה כי ביום 10.2.13, ובשעה 21:24, נקלט במצלמות רכב המיצובישי בו נסעו המשיב, חמודי ועותמאן, שמספר הרישוי שלו 3254720. כן, נבדקו על-ידה רישומי הקופה ונמצא ששולמו 50 ₪ עבור תדלוק רכב זה. עוד בוצעו מחקרי תקשורת המצביעים על כך שהטלפון הנייד של המשיב אוכן באזור מלון נהר הירדן בטבריה בשעות 19:51, 20:00, 20:03, 20:54, ובאזור מלון מרקיור בטבריה בשעות 20:33, 22:06 ו-23:48 ושוב באזור מלון נהר הירדן בשעה 00:30. מסקנות - לגבי האישום הראשון תוכן הודעותיו של המתלונן וזיהויו את המשיב במסגרת מסדר תמונות, מבססים את מעורבותו לכאורה של המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. הודעותיו של המתלונן עקביות במרבית הפרטים אשר עלו מהן. אין חולק כי בין המתלונן ובין המשיב לא הייתה היכרות קודמת, כך שגרסת המתלונן וזיהויו את המשיב, ראויות לאמון. הגם שבהודעתו הראשונה לא מסר המתלונן כי נשדדו ממנו דולרים, ורק בהודעה השנייה הוא מסר זאת, אין מדובר בסתירה המקעקעת את גרסתו עד כדי שלא ניתן לתת בה אמון. כמו-כן, העובדה שהמתלונן מסר תחילה שהגיע לטבריה בשעה 20:00, ובהודעותיו המאוחרות מסר כי האירוע התרחש בסביבות השעה 22:30, אינה מהווה משום סתירה, שכן המתלונן הבהיר כי הסתובב בטבריה כשעתיים עד למפגש עם המשיב, ממילא דובר באירוע מתמשך, ולא באירוע שנמשך דקות ספורות בלבד, והמתלונן לא טען בשום שלב כי האירוע עצמו התרחש בשעה 20:00. באשר לדברים שמסר לו המשיב בסמוך לשוד הנטען, עולה מחומר הראיות כי התקיימה בין המתלונן ובין המשיב שיחה, במהלכה מסר המתלונן למשיב פרטים על חייו (כגון שהוא מתגורר עם אמו בנס ציונה לאחר גירושי הוריו), ובמהלך השוד, המשיב הטיח בו איומים למיניהם הקשורים לאותם פרטים, וטענות שונות (למשל, שהוא "ילד רע"). בגרסת המתלונן בעניין זה גם לא מצאתי משום סתירות כלשהן. יובהר, כי בשלב המעצר בית-המשפט אינו נדרש לשאלות של מהימנות עדים או לקביעת משקלן של העדויות, אלא אם מדובר סתירות מהותיות וגלויות על פניהן, המצביעות על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה, ומקעקעות את הגרסה באופן שלא ניתן לתת בה כל אמון (בש"פ 6982/10 ארביב נ' מדינת ישראל, 6.10.10; בש"פ 8031/08 איטח נ' מדינת ישראל, 15.10.08; בש"פ 385/11 ציון נ' מדינת ישראל, 20.1.11). למותר לציין, כי טענות הסנגורים לפיהן אין לתת אמון במתלונן שכן הוא דר-רחוב, ולאור הטענה שבעבר קיבל טיפול פסיכיאטרי, ראויות להידחות בכל פה. זיהויו של המתלונן את המשיב במסגרת מסדר זיהוי תמונות, אף הוא מהווה כשלעצמו, ראיה מספקת לשלב המעצר, הקושרת את המשיב לאישומים נגדו. על-אף טענות הסנגור בעניין הפגמים אשר נפלו לכאורה בעריכת מסדר הזיהוי, סבורני כי לשלב זה מדובר בראייה רלוונטית, כאשר לאחר שמיעת הראיות היא עשויה להתברר כבעלת ערך ומשקל מכריע, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בעניין, כפי שיפורט להלן. ככלל, זיהוי של חשוד כמבצע עבירה, אינו מצריך, כשלעצמו, תוספת ראייתית, ודי לעניין זה בעדות יחידה (י' קדמי, על הראיות, חלק שני, עמ' 1017, 1029). פסיקת בתי-המשפט לא עסקה בהבדלים שיש בין מסדר תמונות ממוחשב ובין זה שאינו ממוחשב, ואולם נקבע במפורש בפסיקה כי ניתן לייחס משקל ראייתי לזיהוי אדם בתמונה אחת מתוך מקבץ תמונות, כל עוד העיון נערך בתקינות ובהגינות, וללא רמיזה על זהות חשוד פוטנציאלי, או הבלטה מיוחדת של התמונה על רקע התמונות האחרות, וכן נקבע כי ערכו של זיהוי כזה יהיה שקול לזיהוי במסגרת מסדר זיהוי תמונות "רגיל", כזה שאינו נערך באמצעות דפדוף באלבום, אלא כאשר מוצגות לעד מספר תמונות של חשודים בעלי מאפיינים חיצוניים זהים (ע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל, 2.3.06). בפסיקה נדון עניין מעצרו של נאשם בשוד, כאשר הראייה המרכזית ואף היחידה שעמדה כנגדו הייתה זיהויו על-ידי המתלונן באלבום התמונות המשטרתי. בית-המשפט העליון קבע, בשלב המעצר, כי זיהויו של הנאשם אינו נטול ערך ראייתי, וכי לאחר בירור הנסיבות בעת שמיעת הראיות הוא עשוי להתברר כראייה מכרעת ומשכנעת, ואולם באותו עניין נקבע כי עוצמת הראיות המבוססת על זיהוי זה בלבד אינה מספקת, ולכן הורה על שחרורו לחלופת מעצר (בש"פ 4974/04 קזז נ' מדינת ישראל, 14.6.04). כן קבעו בתי-המשפט ככלל, כי על המשטרה להזמין את סנגורו של החשוד להשתתף במהלך ביצוע מסדר הזיהוי, ואולם אין חובה לנוכחות סנגור בהליך איתור שנעשה על-ידי עיון באלבום תמונות, כאשר אין עדיין חשוד שהסתמן בעיני המשטרה, ואשר ניתן להזמין את סנגורו. יחד עם זאת, נקבע כי כאשר הדבר מתאפשר רצוי לזמן נציג של הסנגוריה הציבורית שיהיה נוכח במהלך עריכת המסדר, וזאת כדי להבטיח את אמינות הזיהוי, וכן לדאוג להקלטת וצילום המסדר ואופן ההצבעה על התמונות (ראו עניין שדיד לעיל והפסיקה שנסקרה שם). עוד נקבע שהיעדרו של סנגור ממסדר זיהוי אינו מאיין את משקלה של הראייה, אלא מפחית ממנו (בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6), 753, 760). לאחר שעיינתי במסמכים הנוגעים לעריכת מסדר הזיהוי, ובהם, טופס הפרטים שמולא ע"י החוקר, הודעת המתלונן, דפי התוצאות של התמונות אשר הפיקה המערכת הממוחשבת ודף ההסבר שצורף לחומר החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי מסדר הזיהוי נערך כהלכה, והמתלונן זיהה במהלכו את המשיב ברמת ודאות גבוהה כמי שביצע את השוד. אמנם, סנגור מטעם המשיב לא זומן להשתתף בביצוע המסדר, ואולם היות ומדובר במסדר שנערך עוד קודם למעצרו של המשיב, כאמצעי לאימות החשדות נגדו, אין לייחס לפגם זה משקל מיוחד. אמנם, המשטרה יכולה הייתה לזמן נציג של הסנגוריה הציבורית, וטוב הייתה עושה אילו הייתה מתעדת מבחינה חזותית את הליך ביצוע מסדר הזיהוי, אך גם אם בסופו של יום, לאחר בירור עובדתי, יימצא כי נפלו פגמים מסוימים בעריכת מסדר הזיהוי, אין בהם כשלעצמם לשלול קיומו של סיכוי סביר להרשעה, כפי שנבחן במסגרתו של הליך המעצר (ראו: בש"פ 6742/10 אבו הבירה נ' מדינת ישראל, 27.9.10). ברור כי לא היה טעם בעריכת מסדר זיהוי חי לאחר שהמתלונן זיהה כבר את המשיב באלבום התמונות, שכן לזיהוי כזה היה עשוי להיות ערך הוכחתי מועט ביותר (ע"פ 2790/03 מנחם נ' מדינת ישראל, 10.11.03; בש"פ 1824/02 יונס נ' מדינת ישראל, 11.3.02). להודעות המתלונן ולזיהויו את המשיב במסגרת מסדר הזיהוי, מצטרפת העובדה שעל גופו של המשיב נמצאו בעת מעצרו סכומי כסף במזומן, הזהים לאלה שהמתלונן דיווח כי נגנבו ממנו: סך 1,400 ₪ בשבעה שטרות של 200 ₪ כל אחד, 300 לירות מצריות בשטרות של 100 לירות כל אחד, ו-600 דולר בשטרות של 100 דולר כל אחד. יובהר כי המתלונן לא זכר בדיוק כמה דולרים היו ברשותו, והעריך שהיו לו 300 או 400 דולר בלבד, ולכן כתב האישום גורס בהקשר זה כי נשדדו ממנו "מספר שטרות של 100 דולר", מבלי לנקוב בסכום מדויק. כן החזיק המשיב ברשותו טלפון נייד מן הסוג אותו תיאר המתלונן בהודעותיו, שמבצע השוד החזיק. העובדה שנתפסו על גופו של המשיב סכום כסף בשקלים הזהה לסכום ולמספר השטרות בהם החזיק המתלונן, וכן סכומים במטבע אמריקאי ומצרי, בהם החזיק המתלונן, שאינם מן הנפוצים בשימוש בישראל, קושרת כשלעצמה את המשיב לאישומים, כראייה נסיבתית, שכן לא הוכח בראייה חיצונית כלשהי, בשלב זה, כי מדובר באותם השטרות שהיו בידי המתלונן. יחד עם זאת, אין יש לייחס משקל כלשהו להימנעות המשטרה מליטול טביעות אצבע משטרות הכסף שנתפסו על-ידה, שכן אלה ממילא נתפסו על גופו של המשיב, ולכן אם היו נמצאות על גביהם טביעות אצבע שלו, לא היה מקום לייחס לדבר משמעות או משקל כלשהו. אף שהמשיב הציג אסמכתא שממנה ניתן לראות שמשך סכום כסף במזומן מהבנק יום קודם למעצרו (ובבוקר יום האירוע), אין באסמכתא זו כדי להצביע בהכרח על כך שאותו סכום שמשך הוא אותו הסכום שנתפס ברשותו, בעת מעצרו, ואין היא מאיינת את הראיות הקושרות אותו לביצוע השוד, לכאורה. כמו-כן, אף אם ייקבע במסגרת בירור העובדות, כי הסברי המשיב והאסמכתא שצירף, למשיכת הסכומים במזומן ולשימוש שעשה בהם, הנם משכנעים, הרי שהסבריו באשר לדרך שבה הגיעו לידיו הסכומים במטבע זר בשלב זה, אינם משכנעים, ואינם נתמכים בראייה חיצונית כלשהי. לסיכום נקודה זו, תפיסת סכומי הכסף על גופו של המשיב בעת מעצרו היא בגדר ראייה נסיבתית, המצטרפת ליתר הראיות העומדות לחובת המשיב, וקושרת אותו למעשים המיוחסים לו לכאורה. בשלב זה, אינני סבור כי בכוחם של הסברי המשיב לאיין את משקלה. באשר לטענת האליבי של המשיב, הרי שגרסתו באשר למעשיו ביום ובערב האירוע אומתה באמצעות ראיות חיצוניות, לרבות בהודעותיהם של עדי האליבי - וזאת למעט שני פרטים בעלי משמעות מכרעת: האחד, פרק הזמן בו בילה יחד עם חבריו והשעה שבה נפרד לדרכו מהם, והשני, המקום שבו נפרד מהם. המשיב טען כי שהה יחד עם חבריו עד סמוך לחצות, וכי אלו הורידו אותו סמוך לביתו, טרם נסעו חזרה לביתם. לעומת זאת, מהודעות עותמאן וחמודי עולה כי הם שהו במחיצת המשיב עד השעה 22:15 בלבד, אז השאירו את המשיב באזור המלונות בטבריה, ונסעו לטורעאן. הודעותיהם אומתו גם בהודעת איסמעיל, אשר מסר כי פגש בהם בטורעאן בסביבות השעה 23:00, והן בצילומי האבטחה שבתחנת הדלק, אליה הגיעו לאחר שחזרו לטבריה (בשעה 21:24). ממצאים אלה סותרים את גרסת המשיב, אשר טען כי שהה בחברתם מאוחר יותר. כפי שכבר הוסבר לעיל, על-פי הודעות המתלונן האירוע החל סמוך לשעה 22:30 והיה בגדר אירוע מתמשך ולא כזה שארך דקות ספורות בלבד, ולפיכך גרסת האליבי של המשיב נסתרה והופרכה. כמו-כן, מחקרי התקשורת מצביעים על כך שהמשיב נע באזור הטיילת בטבריה באותן שעות, ואף הם סותרים את טענת האליבי שלו, שכן לאחר חצות אוכן מכשיר הטלפון שלו, עדיין, באזור הטיילת בטבריה. ראיות לגבי האישום השני (תקיפת השוטר) את מעורבותו של המשיב בעבירה של תקיפת שוטר, מבססת שורה של מזכרים אשר נרשמו מפיהם של השוטרים אשר נכחו במקום. ממזכרו של השוטר עלא עותמאן מיום 19.12.13 (ט'), עולה כי לאחר שהמשיב הובא למשרד הבילוש בתחנת משטרת טבריה, הוא החל לצעוק שהוא לא רוצה שיחקרו אותו, קילל ואיים ש"ירעיל את כל העיר", וניסה לצאת מהמשרד לכיוון דלת הכניסה. המשיב דחף אותו, וכתוצאה מהדחיפה נתקל בארון שבמשרד ונשרט ביד ימין. לאחר מכן השוטרים הצליחו להשתלט על המשיב ולאזוק אותו. כן הוגשו טופס המתעד את טיפול החובש בחתך שנגרם לשוטר עלא עותמאן, ביום 11.2.13 ובשעה 14:30 (מסומן ל'); תיעוד החבלות על גופו של השוטר במצלמה דיגיטלית, מיום 11.2.13 (מסומן כ"ג); דוח הפעולה של השוטר חסון עמר מאותו יום (כ"א); דוח הפעולה של השוטר אלכס ברורד (י'); דוח הפעולה של השוטר אורן מכלוף, מיום 11.2.13 (ח'), ודוח פעולה של השוטר אדי כצנלסון מיום 11.2.13 (ז'). גרסאות השוטרים המעורבים והעדים לאירוע תאמו זה את זו בפרטיהן. טענת הסנגורים כי האירוע כלל לא תועד במצלמות המתעדות את החקירה במשטרה, ומכאן שלא התרחש, אינה רלוונטית, שכן ממזכרי השוטרים ניתן להבין שהאירוע התרחש זמן קצר לאחר שהמשיב הובל לחקירה, הושם במשרד הבילוש, ולאחר שנערך החיפוש בארנקו, במקביל לרישום דוח הפעולה ע"י השוטר חסון עמר (י"א). כלומר שהאירוע התרחש עוד בטרם נפתחה חקירתו המתועדת של המשיב. סיכום מן המקובץ לעיל, עולה כי קיימות בשלב זה, די ראיות לכאורה, המבססות סיכוי סביר להרשעתו של המשיב. עילת מעצר כאמור, ב"כ המשיב לא חלקו על קיומה של עילת מעצר נגדו. היות ובכל זאת הם העלו טענות באשר לעברו הפלילי ולמעורבותו בעבירה האחרונה שביצע, מצאתי לנכון לציין כי העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום שהוגש נגדו הנן עבירות חמורות, המערבות מעשי אלימות, עבירת רכוש, התחזות בכזב לאיש העוסק באבטחה ותקיפת שוטר. מדובר במעשים ובעבירות המקימות חזקת מסוכנות. נוסף על כך, עברו הפלילי המכביד של המשיב, כפי שהוצג בפניי באמצעות גיליון הרישום הפלילי שלו, וכן העובדה שהעבירות דנן בוצעו לכאורה זמן קצר לאחר שחרורו מתקופת מאסר ממושכת, כאשר בפרק הזמן שמאז שחרורו הורשע המשיב בביצוע עבירות נוספות בגינן ריצה תקופת מאסר קצרה, תיק שתלוי ועומד בעניינו ערעור לבית-משפט זה, מצביעים גם הם על עילת מעצר נפרדת, שאינה נובעת ממסוכנותו של המשיב. עוד, על-פי טענת המאשימה, בתסקיר עדכני של שירות המבחן שהוגש בהליך הערעור התלוי ועומד נגד המשיב, נקבע לגביו כי הסיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות בעתיד הנו גבוה. על-אף שהתסקיר לא הוגש במסגרת הדיון דכאן, ואינו בגדר תסקיר מעצר, ראוי להביא את הדבר לשם המידע בלבד, אף שמידע זה אינו יכול לשמש בבסיס ההחלטה דנן. כיוון שהנני סבור כי אין בכוחה של חלופת מעצר להשיג את מטרת המעצר ולאיין את מסוכנותו הגבוהה של המשיב, אינני רואה לנכון להפנות את המשיב לקבלת תסקיר מעצר, או להורות על בחינת חלופת מעצר קונקרטית. ממילא, שאלת השחרור לחלופת תלויה, במידה רבה, ביכולת ליתן בנאשם אמון, המוסקת מעברו של הנאשם, מהתנהגותו המתוארת בכתב האישום, ומהנסיבות הפרטניות של המקרה (בש"פ 2737/10 שטרית נ' מדינת ישראל, 15.4.10; בש"פ 7038/09 אבו אסעד נ' מדינת ישראל, 14.9.09). בענייננו מצביעות נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של המשיב, על אי יכולת לתת אמון בו, כנדרש, ומכאן מובילות למסקנה שאין מקום לבחון חלופת שחרור ממעצר, וממילא אין מקום להעביר את עניינו של המשיב לבדיקה של שירות המבחן. הכרעה לאחר שסקרתי בפירוט לעיל את חומר הראיות שהוצג בפניי, והגעתי לכלל מסקנה כי קיימות די ראיות לכאורה הקושרות את המשיב לביצוע המעשים, ולאחר שנקבע כי קיימת עילת מעצר נגדו (קביעה עליה לא חלקו באי כוחו), וכי אין בכוחה של חלופת מעצר כדי לאיין את המסוכנות הטמונה בו, אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. #6# שוטרתקיפהתקיפת שוטרשודאלימותמשפט פלילימשטרהZZ