מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת אופניים בטיילת פארק הירקון: 1. התובע, יליד 1959, נפגע לטענתו עת רכב על אופניו בטיילת פארק הירקון בתל אביב ביום 29.12.04 ושעה שנתקל עם אופניו בכבל שהיה מותקן על השביל (להלן: "התאונה"). 2. עובר לפגיעת התובע הצטלמה בתיאטרון "על הירקון" בנמל תל אביב תוכנית שנקראה " כל לילה עם אסף הראל" שהופקה ע"י הנתבעת 8 בעבור ערוץ 10. התובע הגיש את התביעה כנגד הנתבעות שלטענתו פעלו במקום - כל אחת בתפקידה וכן כנגד הנתבעת 3 אשר לטענתו, היה מקום התאונה בתחום שיפוטה ופיקוחה. 3. הצדדים חלוקים בעניין נסיבות התאונה ובעיקר בשאלת האחריות וגובה הנזק. נסיבות התאונה 4. לגרסת התובע יצא סמוך לשעה 21.00 ביום התאונה כפי שהוא נוהג דר"כ לרכיבה לילית עם אופניו בשביל המיועד לרכיבת אופניים. על פי עדותו היה נוהג לרכב על אופניים ברמה תחרותית ואף זכה במקום שלישי בליגת נווט אופניים. בתחביב זה היה עוסק באופן אינטנסיבי והיה גומע כ-180-200 ק"מ לשבוע. ביום התאונה רכב על אופני שטח בעלי תאורה כשהוא מצויד בקסדה, משקפיים, כפפות ונעליים מתאימות. הואיל ולא היה מדובר ברכיבת שטח לא הצטייד במגיני מרפק או ברכיים ולמרות שמדובר היה ברכיבה לילית עשה כן במקום הכולל תאורה. מזג האוויר היה חורפי - קריר אולם יבש ללא גשם. הוא היה גר בשכונת בבלי בת"א - מרחק לא גדול מהמקום, שהכירו גם מרכיבה בעבר וגם כמטייל וכך ידע כי רוכבי אופניים היו פוקדים אותו. עובר לתאונה נכנס לפארק הירקון מצד מזרח, החל ברכיבה לאורך גדת הנחל וראה כי היו פרושים עמודי תאורה לאורך הגדה ברמה קבועה. הוא רכב במסלול מיועד לרכיבת אופניים ואז (בעמ' 9, 11 לפר'): "עליתי על כיסוי מתכת.... מדובר בכיסוי מתכת שהוא מכסה את הצינורות שעוברים על השביל, רואים אותו. הנפילה היתה על המדרך.. עליתי על הבמפר ונפלתי.". לדברי התובע רכב במהירות סבירה ולא הייתה לו אפשרות להתכונן מבעוד מועד לקיומו של המדרך שכן גם בתאורת יום היה מסווה לא כל שכן בלילה. הוא אישר כי המקום היה מוסדר לרכיבה אולם לדבריו באותה עת היה קיים מכשול שלא הואר באופן מספיק לשעות הלילה. התובע נשאל לאופן הרכיבה והשיב (בעמ' 11 לפר') : "ש. האם לפני שנפלת ראית את המדרך? ת. לא. לא ראיתי. זה מה ששיגע אותי כל הזמן אמרתי לעצמי איך לא ראיתי. ש. יכול להיות שבאותו שבריר שניה לא הסתכלת קדימה? ת. לא יכול להיות אני בריכוז מלא. ש. איך אתה מסביר שאנשים אחרים עברו את המדרך ולא נפלו וראו. ת. נכון. אין לי איך להסביר את זה." התובע העיד כי לאחר הנפילה חש מטושטש לאחר שכנראה איבד את הכרתו ובמצב זה פונה ע"י נציג מד"א שהוזמן למקום. בהגינותו הודה כי אינו זוכר את קורות האירוע וחי מפי מי שמצאו בסמוך לנקודת הנפילה. למעשה הודה כי הגיע למסקנה אודות תרחיש האירוע על סמך השערה אותה הסיק מסיכום העובדות ומביקור במקום לאחר התאונה וניתוח תנאי השטח. עוד הודה כי בזמן האירוע לא ידע מה גרם לנפילתו וכי הדברים נתבהרו לו לאחר ששוחח עם אשתו ועם מי שמצאו כשהוא על הרצפה. וכך הסביר (בעמ' 12 לפר'): "ש. אתה בעצם יודע ממה נפלת לפי מה שסיפר לך הבחור שראה אותך שם, נכון? ת. כן. אני לא יכול להגיד שאני ממש זוכר את עצמי עולה על הבמפר. .... ש. אמרת לפני רגע שאתה לא זוכר את עצמך עולה על המדרך הזה, נכון? ת. את הקפיצה, זה שעולה עם האופניים על מכשול אני לא זוכר. אבל אני נמצא פה. אתה לא יודע ממה נפלת בעצם סיפר לך הבחור שהיה שם שהזמין את מד"א נכון? ת. לא. אני מוטל פה בצד ליד הדבר הזה, מוטל מטושטש, ליד הנקודה הזו בדיוק. ובנקודה הזו בא בחור, הזמין את מד"א, ואמר לי. אני לא זוכר להגיד אם הוא אומר שהוא ראה אותי בזמן הנפילה. או שהוא מגיע ולא ראה. אני לא יודע להגיד את זה. היה ברור שזו סיבת הדבר. ש. כשאתה אומר "ברור", זאת אומרת סביר להניח שנפלת שם או כי אתה יודע וראית בדיוק את הנקודה שנפלת? ת. נכון. ש. אתה אומר שזה סביר שנפלת פה, ולא ראית במו עיניך איפה נפלת? ת. אני לא מבין את הדקות. ש. אם אתה יודע מידיעה אישית ,לא מה שסיפר לך איש מד"א, לא מה שאתה משער אם נפלת כשעלית על המדרך הזה - כן או לא? האם ראית במו עיניך, הרגשת שאתה עולה על המדרך ונופל. או שסיפרו לך, או שזה הגיוני מבחינתך? ת. כמו שאמרתי, אני לא זוכר את תחושת הנפילה עצמה, אני רק לצורך העניין, אני עושה אחד ועוד אחד, אני נמצא פה, ומישהו אומר שראה אותי פה על הדבר הזה." ..... ש. אני שואל מה אתה יודע אז? ת. בזמן האירוע , אני לא יודע נכון. אבל דקה אחרי האירוע, אחרי שהבחור מדבר עם אשתי, הכל ברור. ברור מהבחור שהוא מדבר עם אשתי עם מד"א." 5. ב"כ התובע ביקש ללמוד משילוב קיומם של מספר גורמים בסיס תומך לגרסת היחיד של התובע. יתר על כן ועל כך אין חולק, התובע ביקש להוסיף על ראיותיו לאחר חקירתו על מנת להרחיב את הסיוע הנדרש. לשם כך הסתייע בעד מר כהן עוז. האחרון העיד כי זכור לו האירוע שארע כ-7 שנים לפני עדותו עת שיצא לרכב עם חברים ביניהם חברו אייל גול, שלא הגיע לבסופו של דבר להעיד למרות תצהירו, בסמוך לשעה 21.00 כפי שהיו נוהגים לעשות. לאחר מפגש ליד "אמפי ווהל" ירדו ברכיבה מהגשר באיזור שפך הירקון ממזרח למערב בתוואי הדרך לנמל ת"א. לאחר שהשביל מתעקל כשהירקון לימנו ובסמוך למבנה שמשמש כיום למסעדת מקס ברנר, ראה אדם ישוב על רצפה עם דם זב על פניו וקסדה של אופניים לראשו. היה זה התובע שישב ליד כסוי ממתכת שנפרש על כבלים. בתצהירו הביע את בטחונו בעובדה שרוכב האופניים נפל כתוצאה מהיתקלות במכשול. לדבריו הוא וחברו הצליחו להמנע מהתקלות במכשול בהכירם את המקום ואת המכשול מרכיבות קודמות. עוד הצהיר, כי במקום לא הייתה תאורה ולא היה בסביבה שום דבר אחר שיכול היה לגרום לרוכב האופניים להתהפך במקום. דא עקא שבחקירתו היה העד מסוייג יותר ואף הודה כי (בעמ' 57 לפר'): "ת. אני לא ראיתי מישהו נופל תוך כדי רכיבה,. לא ראיתי אדם עף מהאופניים. ש. אתה לא ראית את התובע נופל. ת. כן. ש. אתה לא ראית את התובע תוך כדי רכיבה. ת. לא. ..... ש. אתה גם לא יודע איפה הוא נפל. ת. כשאני הגעתי הוא היה על הרצפה. ש. מקום הנפילה, אתה לא ראית ת. לא. כשאני הגעתי הוא היה על הרצפה ואני יכול להגיד שהוא לא זז משם, הוא לא קם והלך.... ש. את המקום בו הוא נפל, אתה בעיניך לא ראית ת. כי לא ראיתי את הנפילה, נכון. .... ש. אתה גם לא יודע איפה הוא נפל, אקט הנפילה עצמו היה לפני הבמפר או אחרי הבמפר. ת. מכיוון שלא ראיתי את הנפילה אני לא יכול להגיד, אבל אני יכול להגיד שלא היה מכשול משמעותי על הדרך חוץ מזה." טענות הצדדים 6. ב"כ התובע שהיה ער לעובדה כי לא היו לנסיבות פציעתו של התובע עדי ראיה וכי גם התובע עצמו לא זכר את רגע הפציעה, טען כי על ביהמ"ש לקבע את הממצאים על בסיס ניתוח עדויות עקיפות כמו אופי הפגיעות וזירת התאונה תוך בחינת ההסתברויות השונות להיתכנותה. במסגרת בחינה זו יכול ביהמ"ש לטענתו ללמוד מתמונות המקום כי המכשול היה קיים, המדרך לא היה צבוע, התאורה בשביל הייתה חלשה, והתובע נמצא במקום כשהוא חבול ומדמם. לטענת ב"כ התובע יש בעדות עד התביעה מר כהן משום חיזוק לגרסת התובע בדבר הימצאותו ישוב ליד המכשול וכי קיים קשר סיבתי בין המכשול לנפילתו. לכן המסקנה המתבקשת היא לטענתו כי סביר שזהו המקום שבו נפל התובע כשממילא לא הוכיחו הנתבעות כי התובע נפל במקום אחר וגרסתו לא נסתרה. משכך התנהגות הנתבעות באופן הנחת הכבלים והשימוש בהגבהת ברזל כדי לכסותם ללא אזהרה מעידה על התרשלות ביצירת מפגע אפשרי. 7. הנתבעות 1, 2 ו-8 טענו כי יש לדחות את התביעה בהעדר הוכחת נסיבות אופן קרות התאונה. לטענתן, גם אם התובע היה מהימן לא עלה בידו להניח תשתית עובדתית נדרשת להוכחת התביעה וכי גרסתו מבוססת על השערות וסברות בלבד ובהיותה עדות בעל דין יחידה היא אינה נתמכת בסיוע חיצוני כלשהו. כנגד המסקנה המסתברת הנטענת ע"י ב"כ התובע יוצא ב"כ הנתבעות 1, 2 ו-8 בסיכומיו. לטענתו כאשר העד כלל לא ראה התאונה ולא הוכח כי התובע נפל בעלותו על המדרך אין לשלול אפשרות של נפילה עקב גורם אחר. גם הניסיון להסתייע בכלל בדבר הדבר מדבר בעדו נדון לטענתו לכישלון בהעדר הוכחת התנאים לתחולתו. יתר על כן גם אם תמצא גרסתו נכונה עדיין אין בה להביא להטלת אחריות על הנתבעות בהעדר רשלנות בלתי סבירה. 8. הנתבעות 3 ו-7 שהצטרפו לנטען ע"י הנתבעות האחרות, מכחישות אחריות לתאונה גם משום שכלל לא הוכחה כדבעי וגם משום שבאותה מידה של יחוס התאונה לאחריות הנתבעות ניתן להניח כפי שביקשו לטעון כי התאונה ארעה בשל בלימה פתאומית של התובע לאחר שראה אנשים שעוברים בשביל או בשל כל גורם אחר שלא קשור למדרך. דיון האם הוכח האירוע 9. כלל הוא כי על התובע הנטל להוכיח תביעתו ובראש ובראשונה את נסיבות קרות תאונה לה הוא טוען. אין חולק כאמור כי עדות התובע באשר לנסיבות הנ"ל היא עדות בעל דין יחידה ואף היא נשענת על אדני חרס ובהתאם להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, על בית המשפט לנמק מדוע יסתפק בה אף ללא סיוע. (ראה הפסיקה שצוטטה, ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק פ"ד כז (1) 768) יאמר מיד, כי אמינותו של התובע היתה מובהקת והרושם שהותיר בכנותו המופלגת ראוי לציון , ברם גם אם הייתי מזהירה עצמי כמצוות הפסיקה לאור עדות זו, עדין לא ניתן לתת טעם אמיתי לקבלת הגרסה שהיא עצמה מעורפלת וחלקה הגדול חלול מפאת חסר ראייתי. גרסה כנ"ל, כאשר התובע אף לא יכול להעיד כי יצר מגע עם המכשול, לא יכולה להביאני למסקנה כי התובע הוכיח את תביעתו ברמה הנדרשת על פי מאזן ההסתברויות. אין ביהמ"ש צריך להעזר בניחוש ובחירת אחת מהאפשרויות המסתברות אלא על התובע להוכיח את שארע ולא הנתבעים להוכיח כי קרה דבר אחר. יתר על כן התובע נמנע מזימון עדים שהיו בשליטתו כמו אשתו או נציג מד"א שהוזמן למקום - וזאת יש לזקוף לחובתו מכוח ההלכות הידועות בעניין זה (ראה לדוג' לדוגמא ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה(1) 736, 760). 10. לטענת ב"כ התובע על ביהמ"ש להחיל את החזקה הקבועה בסעיף 41 לפקודת הנזיקין כאשר ברור כי לא היתה לתובע ידיעה או יכולת לדעת מה היו נסיבות שגרמו לנפילתו וכי נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהנפילה נגרמה עקב רשלנותן של הנתבעות. על פי סעיף 41 נקבע כי: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". בפסק הדין שניתן במסגרת ע"א 241/89, ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' רחל הינדלי ואח', פ"ד מט(1), 45 (1995) התייחס בית המשפט העליון לתנאי סעיף 41 כדלקמן (עמ' 59): "שלושה תנאים מצטברים נדרשים להפעלת הסעיף האמור: (1) לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת את הנסיבות שהביא לאירוע שבו ניזוק; (2) הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; (3) אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה". בעניין זה מקובלת עלי טענת הנתבעות. שלשה תנאים מצטברים על התובע להוכיח כאמור כתנאי לתחולת החזקה עליה הוא מסתמך. ברם, בכך כשל. ראשית, אי ידיעת התובע אודות קרות התאונה אכן סותרת את גרסתו כי האירוע התרחש בנסיבות של התקלות במכשול שהושם ע"י מי מהנתבעות. שנית, לא הוכח כי הידיעה מצויה אצל מי מהאחרונות בנסיבות שתוארו במיוחד לאור מועד ושעת האירוע. שלישית, בהעדר הצגת בסיס מינימלי להיתקלות התובע במכשול או הצגת מצב עובדתי בהיר של תנאי השטח אשר שנויים במחלוקת וכאשר גם על פי הודאתו - אחרים שחלפו במקום לפניו לא נפגעו, לא ניתן כלל להגיע למסקנה כי האירוע מתיישב עם המסקנה בדבר התרשלות הנתבעות יותר מאשר עם התנהגותן הסבירה בנסיבות. לפיכך, כבר מטעמים אלו יש לדחות את התביעה. האחריות 11. גם אם הייתי מקבלת את גרסת התובע הנטענת בשל ולאור אמינותו, היה ספק אם בבחינת אחריותם של מי מהנתבעים להתרחשות התאונה, קמה אחריות. לטענת התובע נושאות הנתבעות באחריות לאור אופן הנחת הכבלים והשימוש בסוג של הגבהת ברזל בהפרש גובה של 14 ס"מ בשביל המיועד להולכי רגל ורוכבי אופניים, וזאת ללא כל סימון או אזהרה על מנת שניתן יהיה לראותו ממרחק סביר. 12. לצורך שאלת האחריות בודק ביהמ"ש קיומה של חובת זהירות. בע"א 2061/90, אילנה מרצ'לי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד מז(1) 802 (1993), 808 חוזר בית המשפט העליון על שנקבע לא אחת כי: "חובת זהירות "מושגית" היא נגזרת ממדיניות משפטית, ועיקרה קביעת היקף החובה בנזיקין בסוגי אירועים אלה ואחרים: "משמעותה היא איתור הערכים והאינטרסים הנאבקים על הבכורה, מתן משקולות לערכים ולאינטרסים אלה, ושקילתם במאזניים של צורכי החברה. בסוגיות שונות הערכים והאינטרסים הרלוואנטיים הם שונים, ומשקלם היחסי שונה...". במסגרת דיון זה כאמור יש לבחון את חובת הצפיות. דהיינו, האם בנסיבות הספציפיות בעניין הנדון לפנינו היה על הנתבעות לצפות את התרחשות התאונה והנזק או שמא מדובר היה בסיכון בלתי סביר. בע"א 2061/90 מציין בית המשפט (עמ' 816): "הכול מסכימים כי הצפיות (הטכנית) הנדרשת - 'איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו... הצפיות הרלוואנטית איננה ראיית הנולד מדוייקת של כל פרטי הענין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו...'". 13. כמצוין, בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית יש לבחון האם כלפי הניזוק הספציפי קיימת חובת זהירות של המזיק בנסיבות הייחודיות למקרה ובגין הנזק הספציפי שהתרחש. ההלכה הפסוקה הבחינה בין סיכון סביר לסיכון בלתי סביר כאשר אחריות קונקרטית תוטל רק בעטיו של סיכון בלתי סביר. קו הגבול התוחם בין שני סוגי סיכונים אלו הוא בהיות הסיכון חמור באופן כזה שהחברה דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (וראה בעניין זה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 127). בית המשפט העליון נתן דעתו בעבר לכך כי לא כל סיכון יוצר חבות בנזיקין. כבוד השופט ברק (כתוארו אז) התייחס לכך במסגרת פסק הדין שניתן בע"א 3124/90, מאיר סבג נ' דוד אמסלם ואח', פ"ד מט(1), 102 (1995) 111 וקבע: "...אינני סבור כי בדיני הנזיקין הקיימים...ניתן לקבוע, ולו כ"הנחת עבודה", כי כל אדם היוצר סיכון שניתן לחזותו מראש אחראי לנזק. רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש שסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש, ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש. טרם הגענו בגדרי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לאחריות (מוחלטת) של אדם בגין כל סיכון שהוא יוצר". וכן דברי בית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ת"א (י-ם) 3225/01 יוגב באשר נ' יגאל מתנאל ואח' ( 13.11.05) (פסקה 5) נפסק: "במסגרת בחינתה של חובת הזהירות הקונקרטית עלינו לבחון האם היה על הנתבעים לצפות, מבחינה טכנית ונורמטיבית, כי התובע עלול ליפול ולהינזק. בעניין זה יש לציין, כי הדין איננו מטיל חובת זהירות קונקרטית בשל "סיכונים סבירים", ואף אם נקבע כי היה על הנתבעים לצפות את נפילת התובע במהלך הטיול, אין בכך כדי להטיל עליהם אחריות לנזקיו, אם נפילה במהלך הטיול מהווה סיכון סביר." דהיינו, חיי היומיום טומנים בחובם סיכונים שונים אשר לעתים מתממשים וגורמים נזק וזאת מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות נזיקית. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. 14. מעדות עדי ההגנה של הנתבעות 1, 2 ו-8 הגב' איריס פרוים והגב' רוני מנור עולה כי הנתבעת 1 התקשרה עם הנתבעת 5 להשכיר לה ציוד בדמות גנרטור עבור הפעילות שביצעה באיזור. במקרה זה הציבה האחרונה את הגנרטור במקום ללא מעורבות של הנתבעת 1. גם הנתבעת 8 לא הציבה את הגנרטור או כבליו במקום אלא התקשרה עם הנתבעת 7 לצורך כך תוך מתן הוראה בדבר המיקום הרצוי להתקנתו. יחד עם זאת, לאחר קבלת אישורי הגורמים המתאימים הוצב הגנרטור על פי דרישות אלו. על פי עדותה של הגב' מנור אמורים היו הצילומים להתמשך כ-3.5 חדשים במסגרת שידור חי ולכן נדרש הגיבוי החשמלי בדמות הגנרטור. בטרם הצבת הגנרטור דאגה הנתבעת לקבל את האישורים מעירית ת"א וחברות אחרות שבשטחן עברו הכבלים שהתחברו לגנרטור ואף דאגה כי הגנרטור והכבלים יוצבו ע"י חשמלאי מוסמך ואף בדיקת מהנדס אישרה כי ההתקנה בוצעה על פי החוק. עוד הצהירה כי קודם להתקנת הכבלים ביקש קבלן החשמל (הנתבעת 7) עימו התקשרה להטמין את הכבלים בקרקע וזאת למזער דווקא פגיעה באיכות השידור אולם הבקשה סורבה. 15. ב"כ התובע בסיכומיו תולה את האשם המכריע בהנחת הכבל כמפגע וכמכשול לפתחה של הנתבעת 7. לטענתו אין ליתן אמון בגרסת העד מטעמה שעדותו הייתה רצופה סתירות ומכל מקום גם מעדות עדת הנתבעת 8 נראה כי העבודה בוצעה באופן חובבני ללא אחראי בטיחות. על פי הצהרת עד הגנה מטעם הנתבעת 5 מר אבישי אברהם עלה כי לאחר שבקשתו להציב את הגנרטור בצמוד למבנה סורבה פעל על פי הוראת צד ג' 1 (שלבינתיים נמחק) להציבו במגרש החנייה המרוחק כ -1000 מ' מהמבנה ללא חפירה כפי שהציע. הכבלים הונחו בתוך צנרת להגנה ובגינה לצד השביל, וכוסו במדרך כבלים עשוי פח נגד החלקה בצורת אומגה כדי לאפשר מעבר להולכי רגל ורוכבי אופניים בצורה בטוחה. המדרך היה מחובר לשביל עם עוגנים בצורה מקצועית והיה צבוע בצבע כתום זוהר. לדבריו הנתבעת 8 הציבה שלטי אזהרה משני צידי המעבר בולטים וברורים. בחקירתו העיד כי (עמ' 37 שורות 16-25 לפר'): "ש: היו גם שלטים. מי שם אותם. ת: חברת ההפקות. ש: ראית את השלטים האלה? ת: כן. הם היו תלויים על עמודי תאורה, לפני ואחרי. ש: אחרי שסיימתם את העבודה הגעתם וראיתם שזה היה צבוע כתום זוהר. ת: כשהעבודה הסתיימה המדרך היה צבוע. והיו שלטים לפני ואחרי. ש: ראיתם זאת באור יום או גם בלילה. ת: באור יום. גם בלילה. ש: ראו את הכתום הזוהר? ת: כן." 16. הגם שאיני יכולה להתעלם מעדותו התמוהה של העד הנ"ל בכל הנוגע לאחריות לצביעת המדרך, המסקנה המתבקשת היא כי המדרך נצבע בפועל ועבודתו קיבלה את אישורו של מהנדס מיום 23.9.04 שנדרש אף לבדיקת העבודה. האחרון אף קבע כי העבודה נעשתה באופן מקצועי ואסטטי. כאן המקום לציין כי אף לא אחד מהצדדים טרח להזמין את המהנדס לעדות. ברם, בהעדר חוו"ד מומחה מטעם התובע או ראיה מפריכה על פיהן צביעת המדרך בוצעה באופן רשלני אין לקבע כי הנתבעות נמנעו מנקיטת אמצעי זהירות נדרשים בנסיבות. 17. הוא הדין באשר לאחריות הנתבעת 3. על פי הצהרת נציגתה לא הייתה לנתבעת כל מעורבות בהצבת הגנרטור ובהנחת הכבלים וכי מקום האירוע הופעל, נשלט ותוחזק ע"י צד ג' 1. אולם בחקירתה כבר הודתה כי השביל היה באחריות הנתבעת 3 לאחר מערכת העברת נכסים בינה לבין צד ג' 1. אין חולק שעל הנתבעת 3 מוטלת אחריות מושגית בין כמאשרת הנחת כבלים ובין כמפקחת על איזורים ציבוריים שבתחומה כמו גם מתן אישור להנחת הכבל. לאחר שהתובע חזר ושנה בתביעתו ובחקירתו כי המקום היה חשוך וללא תאורה לא עלתה הטענה מחדש בסיכומי בא כוחו הואיל והתובע הודה בחקירתו כי עמודי התאורה במקום פעלו לרבות זה הסמוך למדרך. לכן כל שנותר הוא הטענה בדבר ההתרשלות בפיקוח על סימון וצביעת הגבהת הברזל. לאור מסקנתי דלעיל בעניין צביעת המדרך נשמטת הקרקע תחת טענה זו גם בעניין אחריות הנתבעת 3. 18. ב"כ התובע טען בנוסף, כי חלה על הנתבעת 3 אחריות כבעלת המקרקעין. הלכה היא כי לבעל מקרקעין קיימת חובת זהירות מושגית כלפי המשתמשים במקרקעין וזאת בגין נזק שהתרחש בתחום אחריותו. ההלכה הפסוקה נתנה דעתה לטענה זו גם במסגרת פסק הדין שניתן בע"א 169/89, רחל בלייכפלד נ' אוניברסיטת בר אילן ( 2.3.93) קבע בית המשפט העליון כי (פסקה 3): "אך מובן, כי איננה רובצת על המשיב חובה אבסולוטית, לגבי כל אדם המחליק בחצרותיה. כפי שאמרנו בע"א 145/80... "מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד או להחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים". מכאן שנפילה בחצרי מאן דהוא אינה מקימה עליו חובה מוחלטת ואחריות לנזק שאירע. יש להוכיח דבר קיומו של סיכון מסוים אשר מקורו בהתרשלות בעל החצרים. ראינו לעיל כי סיכון של נפילה הינו סיכון שכיח וטבעי ואינו מחייב בהכרח קיומה של רשלנות. אדם יכול למעוד או להחליק בשל חוסר תשומת לב רגעי. העובדה כי התובע נפל בעת שחלף בחצרי הנתבעת 3 - אין בה כשלעצמה - כדי להטיל אחריות. ברי כי כאשר הנפילה מהווה תולדה של התרשלות, או אז חדלה הנפילה מלהוות סיכון רגיל ואולם התובע לא צלח בביסוסה של התרשלות מצידה של הנתבעת 3 אשר מחריגה את הנפילה מסיכון טבעי ורגיל. סופו של דבר, אני סבורה כי גם אם היה התובע מוכיח את גרסתו לעניין אופן הנפילה, הרי שלא הוכח כי היה בהנחת המדרך משום יצירת סיכון בלתי סביר בנסיבות העניין. 19. למעלה מן הצורך אציין בקצור כי אין להתעלם מהעובדה כי אף אם הייתה מוטלת אחריות על מי מהנתבעים הרי שקיים אשם תורם מצד התובע בשיעור ניכר אם לא מלא. אין המקרה שלפני דומה לנסיבות פסה"ד שצוטט ע"י ב"כ התובע (ת.א.(הרצ) (116/02) שכן מדובר ברוכב אופניים מקצועי, עטור שבחים, בקיא ברכיבת יום ולילה וכי טרם מעבר על המדרך היה ער למעברם האחר של רוכבים אחרים ובחר בדרך הידועה רק לו, שתוצאתה בפגיעתו. לסיכום 20. לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: א. התביעה נדחית. ב. ההודעות לצד ג' נדחות. לנוכח כל האמור אינני עושה צו להוצאות. אופנייםתאונת דרכיםדיוןעדיםתאונת אופניים