מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה לביטול השעיה של עובד: הנשיא (גולדברג): 1. המשיב (להלן - העובד) הינו עובד עיריית ירושלים (להלן - העירייה) החל מחודש מרץ 1981 ותפקידו היה פקיד גבייה במחלקת החינוך. בשנת 1988 נפתחה נגד העובד חקירה עקב חשדות בגניבת כספים. בעקבות החקירה הוגשה תלונה למשטרה, ובו-זמנית, בחודש נובמבר 1988, הושעה מעבודתו. 2. לאחר שחלפו שנתיים מיום הגשת התלונה, משנוכחה העירייה לדעת כי לא הוגש כתב אישום נגד העובד, בוטלה השעייתו ביום 18.10.1990והעובד הועבר לעבוד בתפקיד אחר. 3. למעלה משנה וחצי נוספות חלפו וביום 21.5.1992 הוגש נגד העובד כתב אישום בבית-משפט השלום בירושלים ובו חמישה סעיפי אישום; עם הגשת כתב האישום, משהודעה עליו נמסרה לעירייה, המשיך העובד בעבודתו. 4. שנתיים נוספות חלפו וביום 12.5.1994 החליט ראש העיר להשעות את העובד. בנימוקי ההשעיה צויין כי משהוגש כתב האישום, האינטרס הציבורי הוא המכריע בהשעיית העובד, תוך שמצוין בהחלטה, שראש העיר מודע לעובדה שחלפו שנתיים מיום שהוגש כתב האישום נגד העובד ועד למתן ההחלטה החדשה בעניין השעייתו. 5. העובד הגיש תובענה לבית הדין האזורי לביטול השעייתו. בית הדין החליט לקבל את התובענה ולבטל את ההשעיה. בפסק-דינו דחה בית הדין את בקשת העובד להורות לעירייה להחזירו לתפקידו הקודם, תוך שהוא מציין כי "לא עולה על דעתנו לצוות על הנתבעים להחזירו למשרתו התקנית במנהלת החינוך". 6. בית הדין האזורי, בפסק-דינו המנומק, הבהיר כי הוא דן בסבירות החלטתו של ראש העיר, לאור פרק הזמן הארוך שחלף מאז הגשת כתב האישום נגד העובד ועד למועד ההשעיה, ובהסתמך על שורה של פסקי-דין של בית המשפט העליון ושל בית-דין זה, החליט כאמור, כי החלטתו של ראש העיר אינה עומדת במתחם הסבירות ולכן ביטל אותה. 7. על פסק-דין זה ערעור העירייה שלפנינו. בד-בבד עם הגשת הערעור, ביקשה העירייה צו זמני לעיכוב ביצועו של פסק-דינו של בית הדין האזורי (תב"ע נו/26-9). בעת הדיון בבקשה, הסכימו הצדדים לקבל את הצעת בית הדין, על-פיה לא תינתן החלטה בבקשה, והדיון בערעור יוקדם. ואכן פחות משבועיים לאחר הדיון בבקשה, קיימנו את הדיון בערעור. 8. בתחילת טיעונו ביקש בא-כוח העירייה להגיש החלטה של בית-משפט השלום, שניתנה לפני מתן פסק-דינו של בית הדין האזורי, בה הורה בית-משפט השלום לפרקליטות לתקן את כתב האישום ולצמצם בצורה משמעותית את מספר פרטי האישום. בא-כוח העובד התנגד לבקשה. אנו מחליטים שלא לקבל מסמך זה, מאחר ולא מצאנו שיש מקום לחרוג במקרה זה מהכלל על-פיו ערכאת ערעור לא תקבל בשלב הערעור ראיות, שהיו בידיעת המבקש בשלב הדיון בערכאה הדיונית. 9. בא-כוח העירייה, בטיעונו, הדגיש את החומרה שבמעשה העובד ואת העובדה שהאינטרס הציבורי, הן כלפי עובדי העירייה והן כלפי תושבי העיר, מחייב כי העובד יושעה מעבודתו, וזאת על אף העובדה שחלף פרק זמן של שנתיים, מיום הגשת כתב האישום ועד להשעיה השנייה. עוד הוסיף כי עתה, משיצומצם היקפו של כתב האישום, סביר שהתמשכות הדיונים בבית-משפט השלום, בהליך פלילי, לא תארך תקופה ארוכה. 10. בא-כוח העובד התנגד, כמובן, לקבלת הערעור, תוך שהוא מדגיש את העובדה שדווקא התיקון הצפוי בגליון האישום (שעדיין לא הוגש), יפחית את מספר העבירות שבהן מואשם העובד, וכי גם, לאחר תיקונו של כתב האישום, בשים לב לעומס המוטל על בית-משפט השלום, יארך הדיון בבית-משפט השלום תקופה ארוכה. עוד הוסיף כי כשם שעבודתו של העובד בעירייה, תקופה של שנתיים, בהן היה כתב האישום נגדו תלוי ועומד, לא פגעה באינטרס הציבורי, כך לא תפגע זו אף אם ימשיך העובד לעבוד תוך כדי שמיעת משפטו הפלילי. 11. לאחר שמיעת טענות הצדדים, אנו מחליטים לדחות את הערעור מטעמיו של בית הדין האזורי, מכוח תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב- 1991 וזאת מאחר ומסכת העובדות לא היתה למעשה שנויה במחלוקת ואין לגלות כל טעות שבחוק במסקנתו של בית הדין האזורי, המבוססת, כאמור, על פסיקה עקבית, הן של בית-דין זה והן של בית המשפט העליון. 12 .נוסיף רק אלה: א. לא מצאנו בעובדה, אותה ציין בא-כוח העירייה, על-פיה יתוקן כתב האישום דבר שיביא לשינוי התשתית המשפטית והעובדתית שעמדה לנגד עיני בית הדין האזורי, שעה שהחליט כאשר החליט; ב. מוצאים אנו לנכון להבהיר ולהדגיש כי אין בפסק-דין זה, כשם שאין בפסק-דינו של בית הדין האזורי, דבר אשר יצביע על התעלמות מחומרת העבירות בהן נחשד העובד. כפי שצויין - המסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי ואליה הגענו אנו, מושתתת אך ורק על העובדה שחלפו שנתיים מאז הגשת כתב האישום ועד להחלטה החדשה להשעות את העובד מעבודתו, שעה שהשעייתו הראשונה בוטלה בשעתו, אף כי ההאשמות נגדו עמדו בעינן; ג. העברה מתפקיד, מכוח חוק רשויות מקומיות (משמעת), התשל"ח-1978 (שאימץ כמעט במלואן את הוראות חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, על-פי תקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (התאמת הוראות), התשל"ט-1979), היתה "הסדר חלופי" להשעיה, וזאת מכוח סעיף 47(ד) לחוק שירות המדינה (משמעת). תעיד על כך גם העובדה שאותה פסקה בחוק, מצויה בסעיף שכותרת השוליים שלו הנה "השעיה". 13. העירייה תשלם לעובד הוצאות ערעור בסך 500, 3ש"ח בצירוף מע"מ. השעיההשעיה מעבודה