מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה לסעדים המצויים בסמכות בתי משפט שונים: בפני בקשה למחיקת התביעה על הסף שהוגש על ידי הנתבעת, רשות שדות התעופה, להלן: ("המבקשת"). עניינה של התביעה, כעולה ממנה, הוא בנזקים נטענים לתובע, כתוצאה מרעש מטוסים. התובע עותר בתביעתו להחזר הוצאות בגין שהיה בבית מלון בחול המועד סוכות 2011, וכן תובע פיצוי עבור עוגמת נפש ועבור זמן שביטל בהידברות מול הנתבעת. אסקור תחילה את טענות הצדדים בבקשה שבפני למחיקת התביעה על הסף, כפי שעלו מתוך הבקשה שהוגשה, התגובה והתשובה: טענות המבקשת: השתק עילה ראשית, התובע אינו מפרט כי עילת תביעתו נתבעה כבר בת.א. 2491/07, בני עטרות ואח' נ' רשות שדות התעופה בישראל, וכי תיק זה הסתיים במתן תוקף של פסק דין להסכם גישור בין הצדדים. התובע רומז על קיומו של הסכם זה בתביעתו, אך אינו מצרף אותו - ולא בכדי. העתק כתב התביעה בת.א. 2491/07 צורף כנספח א' לבקשה זאת. העתק הסכם הגישור ופסק הדין בת.א. 2491/07 צורף כנספח ב' לבקשה זאת. בהסכם הגישור (נספח ב' לעיל), התחייבה הנתבעת למגן שורה של בתים ביישוב בני עטרות, מפני רעש מטוסים. זכאות בתים אלה למיגון ובהם ביתו של התובע - נקבעה על ידי ראש האגף למניעת רעש וקרינה במשרד להגנת הסביבה, פרופ' סטיליאן גלברג. בהסכם, אשר כאמור קיבל תוקף של פסק דין (נספח לעיל), נאמר מפורשות כי: "19. בעלי המבנים לא יהיו זכאים לכל סכום נוסף בגין מטרדי רעש מטוסים, מעבר לסכום שייקבע לצורך המיגון. זאת מבלי לפגוע בתביעות שהוגשו במסגרת סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בגין אישורה של תמ"א 2/4". עוד נאמר בהסכם כי: "20. החלטה שתתקבל בתיק שבנדון, תחייב את הנתבעת ואת כל התובעים, ללא יוצא מן הכלל. בכל מקרה בעתיד בו יטענו התובעים כי רמות רעש המטוסים הינן מחוץ למעטפת הרעש שנקבעה על ידי ראש האגף, יעבירו באי כח התובעים על מומחיהם האקוסטיים, ואת תלונתם לראש האגף. ראש האגף יישמע את באי כח הצדדים על מומחיהם האקוסטיים ויתן החלטתו לעניין זה. החלטה זו תחייב את הצדדים ללא יוצא מן הכלל. להוציא סעיף (א) דלעיל, יהיו התובעים מנועים מלנקוט בהליך כלשהו נגד רש"ת, בכל הקשור למיגון בגין רעש מטוסים, על פי תבנית התפעול הצפוייה של נתב"ג". עילת התביעה בגין רעש מטוסים התמצתה, אפוא, בפסק הדין בת.א. 2491/07 פסק הדין שנתן תוקף להסכם הגישור, מונע מן התובע להגיש כל תביעה מסוג התביעה דכאן, ולא בכדי! לא ייתכן כי הנתבעת, שהשקיעה ממון רב במיגון הבתים, תהיה חשופה לתביעות נוספות מאת הדיירים בנושא. הבסיס המשפטי לכך קבוע בדין, כך, לפי תקנות 44 ו-45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984: "44. (א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט. (ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה". "45. מי שזכאי לסעדים אחרים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתובעו". המבקשת מפנה לדברי כב' השופט זוסמן: "מקום שהתובע תבע רק מקצת סכום הפיצוי בשל עילתו, חלות תקנות 44 ו-45, ועם מיצוי זכות התביעה משתיקים תביעה נוספת. בית המשפט אף אינו מוסמך לשחרר את התובע מן ההשתק", בר"ע 235/72, טאנרי קרה פיס ושות'", מפעל עיבוד עורות נ' נתן שנלר, פ"מ כז (1) 156. כך מפנה הנתבעת לבש"א (ת"א) 152081/08, רשות שדות התעופה בישראל נ' חברת מדיה מרקט (אילת) בע"מ (פורסם במאגרים) . בענייננו, התובע, כמו גם כל התובעים בת.א. 2491/07, לא ביקש היתר לפיצול סעדים. נקל אף להבין מדוע - בהתאם למנגנון שנקבע בהסדר הפשרה מוגן ביתו של התובע בסכום של כארבע מאות תשעים ואחד אלף ₪, ברי, כי מיגון הבית בסכום כזה, אינו מצדיק כל פיצוי נוסף. חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט מעבר להשתק העילה, ניכרים בתביעה לשיטתה של המבקשת אף חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט, שאף בעטיים יש למחוק את תביעתו על הסף. שורה ארוכה של עובדות רלוונטיות לא נפרשו על ידי התובע בתביעתו. כך, בין היתר, התובע לא מספר על תביעתו הקודמת בגין רעש מטוסים, לא מצרף את הסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין באותה תביעה ולפיו אין הוא זכאי לכל פיצוי נוסף בגין רעש מטוסים, לא מספר כי הוא ובני ביתו שהו, על חשבון הנתבעת, במהלך חודשי הקיץ בבתי מלון בסך של כ-40,000 ₪, לא מספר כי פנה ביום 20.9.11 לנתבעת בבקשה לאשר לו לינה גם בתקופת החגים וסורב כבר ביום 26.9.11, לפני יציאתו לחופשה. במכתב התשובה כתבה נציגת הנתבעת בין היתר כי: "התנהלותו הבעייתית של הקבלן מטעמכם, במסגרתה אינו עומד בלוחות הזמנים כפי שנקבעו על ידי המגשר ומחזיק בידיו משך חודשים תיקי מיפוי ולא מעבירם לביצוע, גרמה לכם לאיבוד זמן יקר. הצהרות הקבלן בדיון שהתקיים בתאריך 19.9.11, לפיהן הסיבות בעטיין הוא אינו מקדם את המיגון אינן קשורות לרש"ת, מחזקות את המסקנה כי הפרויקט אינו מטופל כיאות על ידכם, עובדה אשר לרש"ת אין אלא להצר עליה. במאמר מוסגר ייאמר כי לא בכדי הבקשה ללינה חלופית לא הועלתה על ידי נציגי התושבים אשר נכחו בפגישה זו, זאת לאחר ששמעו במו אוזניהם את דברי הקבלן". העתק מכתב הנתבעת לתובע מיום 26.9.11 צורף כנספח ג' לבקשה זו. חרף דברים אלה בחר התובע לצאת לחופשה ולתבוע לאחר מכן את מימונה מן הנתבעת, תוך שאינו מספר בתביעתו דבר וחצי דבר על העיכובים להם גרם הקבלן מטעם הדיירים, ועל תשובת הנתבעת לפנייתו. התובע אף לא מזכיר כלל את החלטת פרופ' גלברג, שהורה לתושבים להקדים ולמגן את חדרי השינה בבתים עד לסוף אוגוסט 2011, על מנת שלא יידרש פינוי נוסף לבתי מלון לאחר תום חודש אוגוסט 2011, ולא מספר כי מיגון ביתו, בסכום של כארבע מאות תשעים ואחד אלף ₪ הושלם. העדר מטריד זה של עובדות רלוונטיות בתביעת התובע מגיע, לטענת הנתבעת/המבקשת, כדי חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט ואף בעטיים של אלה יש לסלק תביעתו על הסף. כאילו לא די בכל אלה, תביעת התובע מסתמכת על מייל מאת פרופ' גלברג מיום 2.10.11, בו כתב פרופ' גלברג כי: "אני חושב שכל מי שחתם על חוזה מול קבלן/ים צריך להיות בבית מלון...". דא עקא שהתובע השמיט מתביעתו את העובדה הפשוטה והרלוונטית מאין כמוה, כי הוא עצמו, לפי דברים אלה של פרופ' גלברג, כלל לא זכאי למימון חופשתו נושא התביעה. זאת, משום שבעת יציאתי לחופשה טרם נחתם חוזהו מול הקבלן, חוזה זה נחתם רק ביום 30.11.11 - זמן רב לאחר יציאותיו של התובע לבתי המלון על פי התביעה. משמע, שגם לפי דברים אלה של פרופ' גלברג, עליהם הסתמך התובע, לא היה התובע זכאי למימון שהיה בבית מלון בחודש אוקטובר 2011, וזאת מבלי לגרוע מטענת הנתבעת כי פרופ' גלברג אינו מוסמך לחייבה להוציא הוצאות נוספות זולת מה שהוסמך לכך בהסכם, קרי, המיגון. הסכם התובע מול הקבלן צורף כנספח ד' לבקשה זו. הנה כי כן, בבסיס תביעת התובע עילה שנתבעה זה מכבר ונסתיימה בפסק דין. התובע השמיט עובדה זאת מעיניו של בית המשפט כמו גם שורה של עובדות רלוונטיות נוספות, בחוסר תום לב ובאופן המגיע כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. לאור זאת מתבקש בית המשפט הנכבד לסלק את תביעת התובע על הסף ולהשית על התובע הוצאות הנתבעת בגין בקשה זאת, בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ כדין. טענות המשיב/התובע, כעולה מתגובתו לבקשה: אין כל הצדקה לסלק את התביעה על הסף, מפני שאין לבקשה כל בסיס. התביעה דנן הוגשה כתביעה קטנה, לבית משפט לתביעות קטנות בפתח תקווה, היא הוגשה בתביעה קטנה באשר הסעד שהתבקש בה הוא פיצוי כספי על סך של 5,990 ₪. התביעה הועברה לבית משפט השלום בפתח תקווה, לפי בקשת רשות שדות התעופה בנימוק שבשל העובדות הכרוכות בבירור טענות ההגנה, מדובר בהליך שאינו מתאים להתברר בבית משפט לתביעות קטנות. זו הסיבה שבעטיה התובענה מצויה עתה בבית משפט השלום. מלכתחילה, התביעה הוגשה לבית המשפט המוסמך. על כן, התובע היה רשאי להגישה לבית המשפט המוסמך בלא לבקש היתר לפיצול סעדים באשר בנסיבות אלה הדין פוטר את התובע מלבקש היתר לפיצול סעדים. לשם הדגמה: ראו ע"ה 372/85 פרץ נ' פרץ, פד"י מ (4) 781 וכן ע"א 4646/90 בר חן נ' שמעון, פד"י מ"ו (5), 798 בעמ' 805 מול האות ז', וכן ע"א 466/89, צברי נ' מסוארי, פד"י מה"ח (1), 177 בעמ' 184 מול ה' מפי הש' שלמה לוין. זאת ועוד, בית המשפט לתביעות קטנות אינו קשור בסדרי הדין הנוהגים בבית משפט אחר, כפי שנקבע בסעיף 62 (ב) לחוק בתי המשפט {נוסח משולב} על כן, התובע היה רשאי מלכתחילה להגיש את התביעה לבית המשפט לתביעות קטנות והיה זכאי שתבורר גם ללא המגבלות של תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי. כבר נפסק כי הפרוצדורה אינה מיטת סדום: למשל רע"א 4038/09, גיל ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר ג'ורג' - מ.א.ר בע"מ על כן אין להעלות על הדעת שהתובע ילקה ותביעתו תסולק בשל אי הגשת בקשה לפיצול סעדים על רקע הגיע התביעה דנן לבית משפט שלום בשל כך שהנתבעת ביקשה לברר את התביעה בבית המשפט הנוח לה (גם בשל הרצון להיות מיוצג ע"י עו"ד) ונענתה, אף שאפשר היה לברר בנקל את אותה תביעה גם בבית משפט לתביעות קטנות, בלא להיזקק לסוגיית הרשות לפצל את הסעדים. אין המדובר בהשתק עילה בטענת הנתבעים, באשר הסכם הגישור בת.א. 2491/07 שהנתבעת, קרי-המבקשת סומכת עליו את טענתה להשתק עילה איננו מקיים את יסודות ההלכה הנוגעת להשתק עילה. תנאי להיווצרות השתק עילה הוא שנושא טענת ההשתק הועמד למחלוקת על ידי בעלי הדין בתובענה הראשונה והתקיימה ביניהם התדיינות לגביה הסתיימה בהכרעה של בית משפט. ההשתק יכול להיווצר כאשר לבעל דין כבר היתה הזדמנות להתדיין באותה עילה בהליך קודם. ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית) בעמ' 107. המבקשת התעלמה מן העובדה שהיא סומכת על הסכם גישור. אומנם מדובר בהסכם גישור אך אין אסמכתא שהסכם גישור שאושר יש לו הכוח ליצור השתק עילה, כמו כוחה של עילה שהתבררה לגופה והוכרעה על ידי שופט מוסמך. זאת ועוד, טענת השתק העילה אין לה על מה שתסמוך גם מבחינה נוספת כפי שנפרט. בעיקרון כלל הוא כי נסיבות שנוצרו לאחר שניתן פסק דין בין דרך פשרה או לאחר בירור, יוצרות עילת תביעה חדשה ואינן מושתקות עקב "השתק עילה" למשל: ע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרדי ברבי, פד"י מח (4) 689 בעמ' 699-700. האירועים שהתביעה עוסקת בהם אירעו בספטמבר - אוקטובר 2011, שנתיים אחרי הסכם הגישור שהוגש לאישור בת"א 2491/07. המדובר במטרד רעש בלתי נסבל שהתרחש בספטמבר אוקטובר 2011 ונבע מנחיתות והמראות של כל התנועה האווירית למדינת ישראל וממנה בתקופת החגים ובשיא העומס. לפי הסכם הגישור שעליו סומכת המבקשת, באותה תקופה התובע ומשפחתו כבר היו אמורים להתגורר בבית ממוגן במיגון אקוסטי - כתוצאה מהשלמת ביצוע הסכם הגישור. התביעה עוסקת בפיצוי בגין נזקי רעש שסבלה משפחת התובע בספטמבר - אוקטובר 2011, עקב אי קיום אותו הסכם, עד ספטמבר אוקטובר 2011. נזקים אלה נוצרו עקב אי ביצוע "אבן דרך" בהסכם שהביצוע שלה היה נתון לאחריות הבלעדית של הנתבעת והיתה מצויה בנתיב "הקריטי" של ביצוע הסכם הגישור כולו. מדובר באבן הדרך שעוסקת במיפוי ותכנון אקוסטי של בית משפחת התובע. מחדל זה גרם לתובע הכרח להגן על בריאות משפחתו ולהוציאה מביתה ללינה בבית מלון באותה תקופה - במקום להתגורר בבית לא ממוגן, כאשר הרעש שיוצרים המטוסים העוברים מעל הבית עקב קביעת המסלול הזה לתקופת הבנייה בנתב"ג, מונע מדיירי הבית את האפשרות לישון בו. לשם הדגמה יצויין כי מכשירי הניטור שהנתבעת הציבה בבני עטרות מראים כי ב-17 באוקטובר 2011 חלפו מעל בית משפחת התובע 145 נחיתות והמראות בגובה נמוך מ-200 מ'. התובע היה נווט בחיל האוויר והשתחרר משרות סדיר בדרגת אלוף משנה ויודע מהו רעש מטוסים. רעש המטוסים שבעטיו פינה את משפחתו ללינה בבית מלון היה מעל ליכולת הסבל של בן אנוש והרבה מעל לתקנות הרעש המותרות לפי תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), תש"ן-1990 ותקנות הטיס (רעש כלי טיס), תשל"ז - 1977 ואי אפשר לומר שאדם סביר צפה שיהיה נתון לרעש כזה כתוצאה מהפרת הסכם הגישור ע"י הנתבעת, בעת שחתם על אותו ההסכם. התביעה עוסקת בנזק שנגרם כתוצאה מאי קיום "אבן הדרך" ההכרחית ע"י הנתבעת, היינו מיפוי האלמנטים בבית הטעונים איטום, דבר שהביא לדחיית רצף הביצוע של הסכם הגישור ולכך שבספטמבר אוקטובר 2011 בית התובעים לא היה ממוגן עדיין ולא ראוי למגורי אדם. מה הטענה כי "ראש האגף" הוא המחליט בתלונות רעש והתובע מנוע כביכול מלנקוט בהליך נגד הנתבעת, נשיב כי בעקבות תלונות התובע ושכניו, פנה ראש האגף לנתבעת במתואם עם התושבים במטרה שתואיל לממן הלנת משפחת התובע ועוד אחרים בבית מלון בתקופה עד 10.12.11 אך הנתבעת סירבה לפנייתו לפחות פעמיים. מכל מקום, בבקשת סילוק על הסף אין לשמוע מפי הנתבע טענות לגוף הסכסוך שהן בעצם טענות ההגנה שלו. מקומן של טענות ההגנה הוא בשלב ההגנה לאחר שהתובע יביא את ראיותיו וטענותיו ולא בשלב המקדמי שההליך נתון בו עתה. תשובת המבקשת, כעולה מתשובתה לתגובה לבקשה לסילוק על הסף: תגובת התובע אך מחזקת את טענת הנתבעת לפיה, יש לסלק את תביעתו על הסף. התובע מתעלם כליל מלשונו המפורשת של הסכם הגישור עליו חתם, אשר קיבל תוקף של פסק דין. כאמור בבקשה לסילוק על הסף, בהסכם הגישור, שנוצר במסגרת תביעת התובע בגין רעש מטוסים, קרי, תביעה באותה עילה ממש, נאמר: "בעלי המבנים לא יהיו זכאים לכל סכום נוסף בגין מטרדי רעש מטוסים, מעבר לסכום שייקבע לצורך המיגון". עוד נאמר בהסכם כי: "20. כל החלטה שתתקבל בתיק שבנדון, תחייב את הנתבעת ואת כל התובעים, ללא יוצא מן הכלל. בכל מקרה בעתיד בו יטענו התובעים כי רמות רעש המטוסים הינן מחוץ למעטפת הרעש שנקבעה על ידי ראש האגף, יעבירו באי כח התובעים על מומחיהם האקוסטיים, את תלונתם לראש האגף. ראש האגף ישמע את באי כח הצדדים על מומחיהם האקוסטיים ויתן החלטתו לעניין זה. החלטה זו תחייב את הצדדים ללא יוצא מן הכלל. להוציא סעיף (א) דלעיל, יהיו התובעים מנועים מלנקוט בהליך כלשהו נגד רש"ת, בכל הקשור למיגון בגין רעש מטוסים, על פי תבנית התפעול הצפויה של נתב"ג"). עילת התביעה בגין רעש מטוסים התמצתה, אפוא, בפסק הדין בת.א. 2491/07. פסק הדין שנתן תוקף להסכם הגישור, מונע מן התובע להגיש כל תביעה מסוג התביעה דכאן, ולא בכדי. לא יתכן כי הנתבעת, שהשקיעה ממון רב במיגון הבתים, תהיה חשופה לתביעות נוספות מאת הדיירים בנושא זה. בתגובת התובע אין כאמור כל התמודדות עם לשון ברורה ומפורשת זאת של הסכם הגישור. התובע מעדיף שלא להתמודד עם העובדות הברורות, כי אם להעלות טענות בעלמא ולהזכיר פסקי דין אשר עיון בהם מגלה כי הם אך מחזקים את טענות הנתבעת לפיהן הסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין - אינו מאפשר לתובע לנקוט כל הליך נוסף בגין רעש מטוסים. כך, בע"א 372/85, דוד פרץ נ' תמרה פרץ, פ"ד מ (4)781, המובא בסעיף 4 לתגובת התובע, נקבע כי: "הזכאי למיני סעד אחדים בשל עילה אחת והתובע רק אחד או אחדים מן הסעדים ולא את יתרתם, איננו יכול, לאחר מכן, להגיש תביעה נפרדת בשל הסעד או הסעדים, אשר אותם טרם תבע, אלא אם קיבל לכך את רשותו של בית המשפט הרשות המוענקת כיום מכוח תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, (להלן: התקנות מתשמ"ד) (בעבר תקנה 46 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג - 1963, להלן: התקנות מתשכ"ג), יכולה להינתן רק על ידי בית המשפט, שדן בתביעה הראשונה". על כן הוער בע"א 734/83 (ר"ע 449/83) (4), בעמ' 620, כי "חובה יתרה על המתדיינים להקפיד על מיצוי זכויותיהם בדרך יעילה ככל האפשר ולהימנע מתמרונים, היוצרים עומס יתר דיוני, אשר אותו ניתן למנוע (ראה גם ע"א 14/81 (ב"ש 73/83) [5] בעמ' 666). למותר להוסיף כי עומס יתר דיוני גם יכול שיווצר על ידי עצם הגשתה של התביעה השנייה". מאותו עניין עולה במפורש כי משתם הדיון בתביעה הראשונה (ובענייננו משהסכם הגישור שנערך במסגרת הדיון בתובענה הראשונה קיבל תוקף של פסק דין באותה התביעה) לא ניתן עוד לתבוע בגין אותה עילה לאחר מכן. כפי שהבהיר שם בית המשפט: "הגישה, הדורשת קבלת הרשות לפני הגשתה של התביעה השנייה, גם משתלבת היטב עם מגמתה הבסיסית של תקנה 45, ובכך העיקר לצורך הסוגיה שלפנינו, והמקרה שלפנינו גם מדגים מטרה זו היטב: האינטרנט הציבורי מחייב ריכוזם ושילובם של ההליכים כדי למנוע כפל ושילוש הדיון בשל אותה עילה. גם המתדיין האינדיווידואלי זכאי לכך שיראה כץ להתדיינויות וכי לא יוטרד פעמים חוזרות. ייתכן שתובע פלוני יראה, בנסיבות מסויימות, תועלת בפיצול הדיון כדי להכביד עולו של הנתבע, אך בית המשפט אינו צריך להושיט לו עזר בכגון דא, ומכאן מגמתה וכוונתה של תקנה 45". בפסק הדין השני המובא בתגובת התובע, ע"א 4646/90, בר חן נ' שמעון, פד"י מ"ו (5) 798, עסק בית המשפט בהיתר לפיצול סעדים, שניתן במסגרת הדיון בתביעה הראשונה - בלא שנתבקש. בעניינו לא נתבקש ואף לא ניתן כל היתר כזה ובמקרה זה הדין הוא ברור - לא ניתן לתבוע כעת בגין העילה, שנבלעה בפסק הדין המקורי, שנתן תוקף להסכם הגישור בין הצדדים. אשר לפסק הדין השלישי והאחרון שהובא לכאורה לתמיכה בעמדת התובע, בסעיף 4 לתביעתו, הרי שעניין זה עסק בסמכויותיהם של בתי משפט שונים לדון בתביעות שונות. כב' השופט לוין, שאל דבריו מפנה התובע בתגובתו, קובע שם כי: "מי שמבקש לתבוע סעדים המצויים בסמכות בתי משפט שונים, שומה עליו לפצל סעדיו בין תובענות שונות המוגשות לבתי משפט אלה: ע"א 29/58 (7) ועצם השוני בסמכויות הוא שמצדיק את הפיצול ללא היתר מפורש" (ע"א 466/89, צברי נ' מבוארי פד"י מ"ה (1) 177, עמ' 184. ואולם, שוב אין התובע מתמודד עם עובדות המקרה דכאן - בו התביעה האשונה הוגשה לבית משפט השלום, והסעד שנתבקש בה מצוי היה בסמכותו, ואף התביעה דכאן מצויה בסמכות בית משפט השלום. לא בכדי אין התובע מביא ולו פסק דין אחד בו נאמר כי אם התביעה השניה מוגשת בבית משפט השלום, בשבתו כבית משפט לתביעות קטנות - אין התובע זקוק להיתר לפיצול סעדים. טענה מסוג זה מופרכת על פניה, באשר בשני המקרים מדובר בסעדים המצויים בסמכות בית משפט השלום ולא ניתן לטעון כי כל אימת שתביעה נסתיימה בפסק דין, ניתן יהיה לשוב ולהגיש בגין אותה עילה, תביעה קטנה. ומוסיף התובע וטוען כי "אין אסמכתא שהסכם גישור שאושר יש לו הכח ליצור השתק עילה". ואולם, אחת מיני אסמכתאות רבות לכך נזכרת דווקא בתגובת התובע (סעיף 9 לתגובתו). המדובר בפסק הדין בע"א 4272/91, יוסף ברבי נ' פרדי ברבי, פד"י מח (4) 689, בעמ' 699. שם נאמר לגבי פסק דין שניתן בהסכמה כי "אין כוחו נופל מכוחו של פסק דין אחר" (טיוטת החלטה בפני בקשה למחיקת התביעה על הסף. עניינה של התביעה, כעולה ממנה, הוא בנזקים נטענים לתובע, כתוצאה מרעש מטוסים. התובע מבקש החזר הוצאות בגין שהיה בבית מלון בחול המועד סוכות 2011, וכן תובע פיצוי עבור עוגמת נפש ועבור זמן שביטל בהידברות מול הנתבעת. אביא תחילה את טענות הצדדים: טענות המבקשת: השתק עילה ראשית, התובע אינו מפרט כי עילת תביעתו נתבעה כבר בת.א. 2491/07, בני עטרות ואח' נ' רשות שדות התעופה בישראל, וכי תיק זה הסתיים במתן תוקף של פסק דין להסכם גישור בין הצדדים. התובע רומז על קיומו של הסכם זה בתביעתו, אך אינו מצרף אותו - ולא בכדי. העתק כתב התביעה בת.א. 2491/07 צורף כנספח א' לבקשה זאת. העתק הסכם הגישור ופסק הדין בת.א. 2491/07 צורף כנספח ב' לבקשה זאת. בהסכם הגישור (נספח ב' לעיל), התחייבה הנתבעת למגן שורה של בתים ביישוב בני עטרות, מפני רעש מטוסים. זכאות בתים אלה למיגון ובהם ביתו של התובע - נקבעה על ידי ראש האגף למניעת רעש וקרינה במשרד להגנת הסביבה, פרופ' סטיליאן גלברג. בהסכם, אשר כאמור קיבל תוקף של פסק דין (נספח לעיל), נאמר מפורשות כי: "19. בעלי המבנים לא יהיו זכאים לכל סכום נוסף בגין מטרדי רעש מטוסים, מעבר לסכום שייקבע לצורך המיגון. זאת מבלי לפגוע בתביעות שהוגשו במסגרת סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בגין אישורה של תמ"א 2/4". עוד נאמר בהסכם כי: "20. החלטה שתתקבל בתיק שבנדון, תחייב את הנתבעת ואת כל התובעים, ללא יוצא מן הכלל. בכל מקרה בעתיד בו יטענו התובעים כי רמות רעש המטוסים הינן מחוץ למעטפת הרעש שנקבעה על ידי ראש האגף, יעבירו באי כח התובעים על מומחיהם האקוסטיים, ואת תלונתם לראש האגף. ראש האגף יישמע את באי כח הצדדים על מומחיהם האקוסטיים ויתן החלטתו לעניין זה. החלטה זו תחייב את הצדדים ללא יוצא מן הכלל. להוציא סעיף (א) דלעיל, יהיו התובעים מנועים מלנקוט בהליך כלשהו נגד רש"ת, בכל הקשור למיגון בגין רעש מטוסים, על פי תבנית התפעול הצפוייה של נתב"ג". עילת התביעה בגין רעש מטוסים התמצתה, אפוא, בפסק הדין בת.א. 2491/07 פסק הדין שנתן תוקף להסכם הגישור, מונע מן התובע להגיש כל תביעה מסוג התביעה דכאן, ולא בכדי! לא ייתכן כי הנתבעת,שהשקיעה ממון רב במיגון הבתים, תהיה חשופה לתביעות נוספות מאת הדיירים בנושא. הבסיס המשפטי לכך קבוע בדין, כך, לפי תקנות 44 ו-45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984: "44. (א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט. (ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה". "45. מי שזכאי לסעדים אחרים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתובעו". לדברי כב' השופט זוסמן: "מקום שהתובע תבע רק מקצת סכום הפיצוי בשל עילתו, חלות תקנות 44 ו-45, ועם מיצוי זכות התביעה משתיקים תביעה נוספת. בית המשפט אף אינו מוסמך לשחרר את התובע מן ההשתק", בר"ע 235/72, טאנרי קרה פיס ושות'", מפעל עיבוד עורות נ' נתן שנלר פ"מ כז (1) 156. כך עיינו בש"א (ת"א) 152081/08, רשות שדות התעופה בישראל נ' חברת מדיה מרקט (אילת) בע"מ (פורסם במאגרים). בענייננו, התובע, כמו גם כל התובעים בת.א. 2491/07, לא ביקש היתר לפיצול סעדים. נקל אף להבין מדוע - בהתאם למנגנון שנקבע בהסדר הפשרה מוגן ביתו של התובע בסכום של כארבע מאות תשעים ואחד אלף ₪, ברי, כי מיגון הבית בסכום כזה, אינו מצדיק כל פיצוי נוסף. חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט מעבר להשתק העילה, ניכרים בתביעה אף חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט, שאף בעטיים יש לדחות את תביעתו על הסף. שורה ארוכה של עובדות רלוונטיות לא נפרשו על ידי התובע בתביעתו. כך, בין היתר, התובע לא מספר על תביעתו הקודמת בגין רעש מטוסים, לא מצרף את הסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין באותה תביעה ולפיו אין הוא זכאי לכל פיצוי נוסף בגין רעש מטוסים, לא מספר כי הוא ובני ביתו שהו, על חשבון הנתבעת, במהלך חודשי הקיץ בבתי מלון בסך של כ-40,000 ₪, לא מספר כי פנה ביום 20.9.11 לנתבעת בבקשה לאשר לו לינה גם בתקופת החגים וסורב כבר ביום 26.9.11, לפני יציאתו לחופשה. במכתב התשובה כתבה נציגת הנתבעת בין היתר כי: "התנהלתו הבעייתי של הקבלן מטעמכם, במסגרתה אינו עומד בלוחות הזמנים כפי שנקבעו על ידי המגשר ומחזיק בידיו משך חודשים תיקי מיפוי ולא מעבירם לביצוע, גרמה לכם לאיבוד זמן יקר. הצהרות הקבלן בדיון שהתקיים בתאריך 19.9.11, לפיהן הסיבות בעטיין הוא אינו מקדם את המיגון אינן קשורות לרש"ת, מחזקות את המסקנה כי הפרוייקט אינו מטופל כיאות על ידכם, עובדה אשר לרש"ת אין אלא להצר עליה. במאמר מוסגר ייאמר כי לא בכדי הבקשה ללינה חלופית לא הועלתה על ידי נציגי התושבים אשר נכחו בפגישה זו, זאת לאחר ששמעו במו אוזניהם את דברי הקבלן". העתק מכתב הנתבעת לתובע מיום 26.9.11 צורף כנספח ג' לבקשה זו. חרף דברים אלה בחר התובע לצאת לחופשה ולתבוע לאחר מכן את מימונה מן הנתבעת, תוך שאינו מספר בתביעתו דבר וחצי דבר על העיכובים להם גרם הקבלן מטעם הדיירים, ועל תשובת הנתבעת לפנייתו. התובע אף לא מזכיר כלל את החלטת פרופ' גלברג, שהורה לתושבים להקדים ולמגן את חדרי השינה בבתים עד לסוף אוגוסט 2011, על מנת שלא ידרש פינוי נוסף לבתי מלון לאחר תום חודש אוגוסט 2011, ולא מספר כי מיגון ביתו, בסכום של כארבע מאות תשעים ואחד אלף ₪ הושלם. העדר מטריד זה של עובדות רלוונטיות בתביעת התובע מגיע, לטענת הנתבעת, כדי חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט ואף בעטיים של אלה יש לסלק תביעתו על הסף. כאילו לא די בכל אלה, תביעת התובע מסתמכת על מייל מאת פרופ' גלברג מיום 2.10.11, בו כתב פרופ' גלברג כי: "אני חושב שכל מי שחתם על חוזה מול קבלן/ים צריך להיות בבית מלון...". דא עקא שהתובע השמיט מתביעתו את העובדה הפשוטה והרלוונטית מאין כמוה, כי הוא עצמו, לפי דברים אלה של פרופ' גלברג, כלל לא זכאי למימון חופשתו נושא התביעה. זאת, משום שבעת יציאתי לחופשה טרם נחתם חוזהו מול הקבלן, חוזה זה נחתם רק ביום 30.11.11 - זמן רב לאחר יציאותיו של התובע לבתי המלון על פי התביעה. משמע, שגם לפי דברים אלה של פרופ' גלברג, עליהם הסתמך התובע, לא היה התובע זכאי למימון שהיה בבית מלון בחודש אוקטובר 2011, וזאת מבלי לגרוע מטענת הנתבעת כי פרופ' גלברג אינו מוסמך לחייבה להוציא הוצאות נוספות זולת מה שהוסמך לכך בהסכם, קרי, המיגון. הסכם התובע מול הקבלן צורף כנספח ד' לבקשה זו. הנה כי כן, בבסיס תביעת התובע עילה שנתבעה זה מכבר ונסתיימה בפסק דין. התובע השמיט עובדה זאת מעיניו של בית המשפט כמו גם שורה של עובדות רלוונטיות נוספות, בחוסר תום לב ובאופן המגיע כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. לאור זאת מתבקש בית המשפט הנכבד לסלק את תביעת התובע על הסף ולהשית על התובע הוצאות הנתבעת בגין בקשה זאת, בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ כדין. תשובת המשיב: אין כל הצדקה לסלק את התביעה על הסף, מפני שאין לבקשה כל בסיס. התביעה דנן הוגשה כתביעה קטנה, לבית משפט לתביעות קטנות בפתח תקווה, היא הוגשה בתביעה קטנה באשר הסעד שהתבקש בה הוא פיצוי כספי על סך של 5,990 ₪. התביעה הועברה לבית משפט השלום בפתח תקווה, לפי בקשת רשות שדות התעופה בנימוק שבשל העובדות הכרוכות בבירור טענות ההגנה, מדובר בהליך שאינו מתאים להתברר בבית משפט לתביעות קטנות. זו הסיבה שבעטיה התובענה מצויה עתה בבית משפט השלום. מלכתחילה, התביעה הוגשה לבית המשפט המוסמך. על כן, התובע היה רשאי להגישה לבית המשפט המוסמך בלא לבקש היתר לפיצול סעדים באשר בנסיבות אלה הדין פוטר את התובע מלבקש היתר לפיצול סעדים. לשם הדגמה: ראו ע"ה 372/85 פרץ נ' פרץ, פד"י מ (4) 781 וכן ע"א 4646/90 בר חן נ' שמעון, פד"י מ"ו (5), 798 בעמ' 805 מול האות ז', וכן ע"א 466/89, צברי נ' מסוארי, פד"י מה"ח (1), 177 בעמ' 184 מול ה' מפי הש' שלמה לוין. זאת ועוד, בית המשפט לתביעות קטנות אינו קשור בסדרי הדין הנוהגים בבית משפט אחר, כפי שנקבע בסעיף 62 (ב) לחוק בתי המשפט {נוסח משולב} על כן, התובע היה רשאי מלכתחילה להגיש את התביעה לבית המשפט לתביעות קטנות והיה זכאי שתבורר גם ללא המגבלות של תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי. כבר נפסק כי הפרוצדורה אינה מיטת סדום: למשל רע"א 4038/09, גיל ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר ג'ורג' - מ.א.ר בע"מ על כן אין להעלות על הדעת שהתובע ילקה ותביעתו תסולק בשל אי הגשת בקשה לפיצול סעדים על רקע הגיע התביעה דנן לבית משפט שלום בשל כך שהנתבעת ביקשה לברר את התביעה בבית המשפט הנוח לה (גם בשל הרצון להיות מיוצג ע"י עו"ד) ונענתה, אף שאפשר היה לברר בנקל את אותה תביעה גם בבית משפט לתביעות קטנות, בלא להיזקק לסוגיית הרשות לפצל את הסעדים. אין המדובר בהשתק עילה בטענת הנתבעים, באשר הסכם הגישור בת.א. 2491/07 שהתובעת סומכת עליו את טענתה להשתק עילה איננו מקיים את יסודות ההלכה הנוגעת להשתק עילה. תנאי להיווצרות השתק עילה הוא שנושא טענת ההשתק הועמד למחלוקת על ידי בעלי הדין בתובענה הראשונה והתקיימה ביניהם התדיינות לגביה הסתיימה בהכרעה של בית משפט. ההשתק יכול להיווצר כאשר לבעל דין כבר היתה הזדמנות להתדיין באותה עילה בהליך קודם. ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית) בעמ' 107. הנתבעת התעלמה מן העובדה שהיא סומכת על הסכם גישור. אומנם מדובר בהסכם גישור אך אין אסמכתא שהסכם גישור שאושר יש לו הכוח ליצור השתק עילה, כמו כוחה של עילה שהתבררה לגופה והוכרעה על ידי שופט מוסמך. זאת ועוד, טענת השתק העילה אין לה על מה שתסמוך גם מבחינה נוספת כפי שנפרט. בעיקרון כלל הוא כי נסיבות שנוצרו לאחר שניתן פסק דין בין דרך פשרה או לאחר בירור, יוצרות עילת תביעה חדשה ואינן מושתקות עקב "השתק עילה" למשל: ע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרדי ברבי, פד"י מח (4) 689 בעמ' 699-700. האירועים שהתביעה עוסקת בהם אירעו בספטמבר - אוקטובר 2011, שנתיים אחרי הסכם הגישור שהוגש לאישור בת"א 2491/07. המדובר במטרד רעש בלתי נסבל שהתרחש בספטמבר אוקטובר 2011 ונבע מנחיתות והמראות של כל התנועה האווירית למדינת ישראל וממנה בתקופת החגים ובשיא העומס. לפי הסכם הגישור שעליו סומכת הנתבעת, באותה תקופה התובע ומשפחתו כבר היו אמורים להתגורר בבית ממוגן במיגון אקוסטי - כתוצאה מהשלמת ביצוע הסכם הגישור. התביעה עוסקת בפיצוי בגין נזקי רעש שסבלה משפחת התובע בספטמבר - אוקטובר 2011, עקב אי קיום אותו הסכם, עד ספטמבר אוקטובר 2011. נזקים אלה נוצרו עקב אי ביצוע "אבן דרך" בהסכם שהביצוע שלה היה נתון לאחריות הבלעדית של הנתבעת והיתה מצויה בנתיב "הקריטי" של ביצוע הסכם הגישור כולו. מדובר באבן הדרך שעוסקת במיפוי ותכנון אקוסטי של בית משפחת התובע. מחדל זה גרם לתובע הכרח להגן על בריאות משפחתו ולהוציאה מביתה ללינה בבית מלון באותה תקופה - במקום להתגורר בבית לא ממוגן, כאשר הרעש שיוצרים המטוסים העוברים מעל הבית עקב קביעת המסלול הזה לתקופת הבנייה בנתב"ג, מונע מדיירי הבית את האפשרות לישון בו. לשם הדגמה יצויין כי מכשירי הניטור שהנתבעת הציבה בבני עטרות מראים כי ב-17 באוקטובר 2011 חלפו מעל בית משפחת התובע 145 נחיתות והמראות בגובה נמוך מ-200 מ'. התובע היה נווט בחיל האוויר והשתחרר משרות סדיר בדרגת אלוף משנה ויודע מהו רעש מטוסים. רעש המטוסים שבעטיו פינה את משפחתו ללינה בבית מלון היה מעל ליכולת הסבל של בן אנוש והרבה מעל לתקנות הרעש המותרות לפי תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), תש"ן-1990 ותקנות הטיס (רעש כלי טיס), תשל"ז - 1977 ואי אפשר לומר שאדם סביר צפה שיהיה נתון לרעש כזה כתוצאה מהפרת הסכם הגישור ע"י הנתבעת, בעת שחתם על אותו ההסכם. התביעה עוסקת בנזק שנגרם כתוצאה מאי קיום "אבן הדרך" ההכרחית ע"י הנתבעת, היינו מיפוי האלמנטים בבית הטעונים איטום, דבר שהביא לדחיית רצף הביצוע של הסכם הגישור ולכך שבספטמבר אוקטובר 2011 בית התובעים לא היה ממוגן עדיין ולא ראוי למגורי אדם. מה הטענה כי "ראש האגף" הוא המחליט בתלונות רעש והתובע מנוע כביכול מלנקוט בהליך נגד הנתבעת, נשיב כי בעקבות תלונות התובע ושכניו, פנה ראש האגף לנתבעת במתואם עם התושבים במטרה שתואיל לממן הלנת משפחת התובע ועוד אחרים בבית מלון בתקופה עד 10.12.11 אך הנתבעת סירבה לפנייתו לפחות פעמיים. מכל מקום, בבקשת סילוק על הסף אין לשמוע מפי הנתבע טענות לגוף הסכסוך שהן בעצם טענות ההגנה שלו. מקומם של טענות ההגנה הוא בשלב ההגנה לאחר שהתובע יביא את ראיותיו וטענותיו ולא בשלב המקדמי שההליך נתון בו עתה. תשובת המבקשת: תגובת התובע אך מחזקת את טענת הנתבעת לפיה, יש לסלק את תביעתו על הסף. התובע מתעלם כליל מלשונו המפורשת של הסכם הגישור עליו חותם, אשר קיבל תוקף של פסק דין. כאמור בבקשה לסילוק על הסף, בהסכם הגישור, שנוצר במסגרת תביעת התובע בגין רעש מטוסים, קרי, תביעה באותה עילה ממש, נאמר: "בעלי המבנים לא יהיו זכאים לכל סכום נוסף בגין מטרדי רעש מטוסים, מעבר לסכום שייקבע לצורך המיגון". עוד נאמר בהסכם כי: "20. כל החלטה שתתקבל בתיק שבנדון, תחייב את הנתבעת ואת כל התובעים, ללא יוצא מן הכלל. בכל מקרה בעתיד בו יטענו התובעים כי רמות רעש המטוסים הינן מחוץ למעטפת הרעש שנקבעה על ידי ראש האגף, יעבירו באי כח התובעים על מומחיהם האקוסטיים, את תלונתם לראש האגף. ראש האגף ישמע את באי כח הצדדים על מומחיהם האקוסטיים ויתן החלטתו לעניין זה. החלטה זו תחייב את הצדדים ללא יוצא מן הכלל. להוציא סעיף (א) דלעיל, יהיו התובעים מנועים מלנקוט בהליך כלשהו נגד רש"ת, בכל הקשור למיגון בגין רעש מטוסים, על פי תבנית התפעול הצפוייה של נתב"ג" (ההדגשה הוספה - ש.ט). עילת התביעה בגין רעש מטוסים התמצתה, אפוא, בפסק הדין בת.א. 2491/07. פסק הדין שנתן תוקף להסכם הגישור, מונע מן התובע להגיש כל תביעה מסוג התביעה דכאן, ולא בכדי. לא יתכן כי הנתבעת, שהשקיעה ממון רב במיגון הבתים, תהיה חשופה לתביעות נוספות מאת הדיירים בנושא זה. בתגובת התובע אין כאמור כל התמודדות עם לשון ברורה ומפורשת זאת של הסכם הגישור. התובע מעדיף שלא להתמודד עם העובדות הברורות, כי אם להעלות טענות בעלמא ולהזכיר פסקי דין אשר עיון בהם מגלה כי הם אך מחזקים את טענות הנתבעת לפיהן הסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין - אינו מאפשר לתובע לנקוט כל הליך נוסף בגין רעש מטוסים. כך, בע"א 372/85, דוד פרץ נ' תמרה פרץ, פ"ד מ (4)781, המובא בסעיף 4 לתגובת התובע, נקבע כי: "הזכאי למיני סעד אחדים בשל עילה אחת והתובע רק אחד או אחדים מן הסעדים ולא את יתרתם, איננו יכול, לאחר מכן, להגיש תביעה נפרדת בשל הסעד או הסעדים, אשר אותם טרם תבע, אלא אם קיבל לכך את רשותו של בית המשפט הרשות המוענקת כיום מכוח תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, (להלן: התקנות מתשמ"ד) (בעבר תקנה 46 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג - 1963, להלן: התקנות מתשכ"ג), יכולה להינתן רק על ידי בית המשפט, שדן בתביעה הראשונה". על כן הוער בע"א 734/83 (ר"ע 449/83) (4), בעמ' 620, כי "חובה יתרה על המתדיינים להקפיד על מיצוי זכויותיהם בדרך יעילה ככל האפשר ולהימנע מתמרונים, היוצרים עומס יתר דיוני, אשר אותו ניתן למנוע (ראה גם ע"א 14/81 (ב"ש 73/83) [5] בעמ' 666). למותר להוסיף כי עומס יתר דיוני גם יכול שיווצר על ידי עצם הגשתה של התביעה השנייה". מאותו עניין עולה במפורש כי משתם הדיון בתביעה הראשונה (ובענייננו משהסכם הגישור שנערך במסגרת הדיון בתובענה הראשונה קיבל תוקף של פסק דין באותה התביעה) לא ניתן עוד לתבוע בגין אותה עילה לאחר מכן. כפי שהבהיר שם בית המשפט: "הגישה, הדורשת קבלת הרשות לפני הגשתה של התביעה השנייה, גם משתלבת היטב עם מגמתה הבסיסית של תקנה 45, ובכך העיקר לצורך הסוגיה שלפנינו, והמקרה שלפנינו גם מדגים מטרה זו היטב: האינטרנט הציבורי מחייב ריכוזם ושילובם של ההליכים כדי למנוע כפל ושילוש הדיון בשל אותה עילה. גם המתדיין האינדיווידואלי זכאי לכך שיראה כץ להתדיינויות וכי לא יוטרד פעמים חוזרות. ייתכן שתובע פלוני יראה, בנסיבות מסויימות, תועלת בפיצול הדיון כדי להכביד עולו של הנתבע, אך בית המשפט אינו צריך להושיט לו עזר בכגון דא, ומכאן מגמתה וכוונתה של תקנה 45". בפסק הדין השני המובא בתגובת התובע, ע"א 4646/90, בר חן נ' שמעון, פד"י מ"ו (5) 798, עסק בית המשפט בהיתר לפיצול סעדים, שניתן במסגרת הדיון בתביעה הראשונה - בלא שנתבקש. בעניינו לא נתבקש ואף לא ניתן כל היתר כזה ובמקרה זה הדין הוא ברור - לא ניתן לתבוע כעת בגין העילה, שנבלעה בפסק הדין המקורי, שנתן תוקף להסכם הגישור בין הצדדים. אשר לפסק הדין השלישי והאחרון שהובא לכאורה לתמיכה בעמדת התובע, בסעיף 4 לתביעתו, הרי שעניין זה עסק בסמכויותיהם של בתי משפט שונים לדון בתביעות שונות. כב' השופט לוין, שאל דבריו מפנה התובע בתגובתו, אמר שם כי: "מי שמבקש לתבוע סעדים המצויים בסמכות בתי משפט שונים, שומה עליו לפצל סעדיו בין תובענות שונות המוגשות לבתי משפט אלה: ע"א 29/58 (7) ועצם השוני בסמכויות הוא שמצדיק את הפיצול ללא היתר מפורש" (ע"א 466/89, צברי נ' מבוארי פד"י מ"ה (1) 177, עמ' 184. ואולם, שוב אין התובע מתמודד עם עובדות המקרה דכאן - בו התביעה האשונה הוגשה לבית משפט השלום, והסעד שנתבקש בה מצוי היה בסמכותו, ואף התביעה דכאן מצויה בסמכות בית משפט השלום. לא בכדי אין התובע מביא ולו פסק דין אחד בו נאמר כי אם התביעה השניה מוגשת בבית משפט השלום, בשבתו כבית משפט לתביעות קטנות - אין התובע זקוק להיתר לפיצול סעדים. טענה מסוג זה מופרכת על פניה, באשר בשני המקרים מדובר בסעדים המצויים בסמכות בית משפט השלום ולא ניתן לטעון כי כל אימת שתביעה נסתיימה בפסק דין, ניתן יהיה לשוב ולהגיש בגין אותה עילה, תביעה קטנה. ומוסיף התובע וטוען כי "אין אסמכתא שהסכם גישור שאושר יש לו הכח ליצור השתק עילה". ואולם, אחת מיני אסמכתאות רבות לכך נזכרת דווקא בתגובת התובע (סעיף 9 לתגובתו). המדובר בפסק הדין בע"א 4272/91, יוסף ברבי נ' פרדי ברבי, פד"י מח (4) 689, בעמ' 699. שם נאמר לגבי פסק דין שניתן בהסכמה כי "אין כוחו נופל מכוחו של פסק דין אחר" (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 518 והאסמכתאות בה"ש 127). כן עיינו בדברי ד"ר נינה זלצמן, בספרה מעשה - בית - דין בהליך אזרחי, (הוצאת רמות, תשנ"א, 1991), בעמ' 330, לפיהם: "לצורך החלתו של כלל השחק העילה אין הבדל בין פסק דין שניתן בהסכמתם של בעלי הדין לבין פסק דין סופי המבוסס על הכרעה עניינית בליטיגציה שהתקיימה בין הצדדים: ניתן פסק הדין לטובתו של התובע, כי אז נבלעה עילת התביעה המקורית בפסק הדין. דחה פסק הדין את התביעה - הוקם מחסום דיוני לפני התובע, באופן שאין בכוחו עוד לתבוע את יריבו בגין אותה עילת תביעה". עוד עיינו בפסק הדין בת"ק (נצ') 38382-06-11, מרק פיבניק נ' ברוך זכאי, (פורסם במאגרים) שם נדחתה תביעה שהוגשה בבית משפט לתביעות קטנות, בשל מעשה בית דין שיצר הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין. בית המשפט אף חייב את התובע שם בהוצאות הנתבע. לאור כל אלה, ולאור האמור בבקשת הנתבעת 1 מיום 15.4.12, מבקשת הנתבעת כי תביעתו של התובע נגדה תסולק על הסף. דיון והכרעה: המסגרת הנורמטיבית תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 [להלן- "התקנות"] קובעת כדלקמן: "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה: (1) אין הכתב מראה עילת תביעה; (2) נראה לבית המשפט או לרשם מתוך הכתב שהתובענה היא טרדנית או קנטרנית; (3) שוויו של נושא התובענה נישום בחסר והתובע לא תיקן את הכתב תוך הזמן שנקבע לכך; (4) שולמה אגרה בלתי מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך." כלל ידוע, כי מדיניות משפטית רצויה היא כי האמצעי של מחיקה על הסף הוא אמצעי חמור אשר ננקט בזהירות ובלית ברירה, ורק מקום בו לא קיימת אפילו אפשרות קלושה, כי על פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד אותו הוא מבקש, ולעולם יועדף פתרון ענייני של מחלוקת לגופה על פני יתרון דיוני פורמאלי [ראה כב' השופט אורי גורן בספרו סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה תשיעית- 2007, עמ' 167-168, על האסמכתאות המובאות שם]. השאלה העומדת בפני היא, אפוא, האם קיימת אפשרות, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בתביעתו. באם קיימת אפשרות כזו- אין למחוק את התביעה על הסף. המבקשת טוענת כי אין עילת כתב התביעה מקימה למשיב/לתובע זכות להשבת כספי המלון בו שהה וכן פיצוי בגין עוגמת נפש, היות הסכם הגישור עצמו קבע מסלול עתידי לטיפול בטענות מסויימות ומוגדרות של התובעים, אל מול המגשר - ראש האגף לרעש וקרינה במשרד להגנת הסביבה (סעיף 20 א להסכם, המצוטט לעיל). מעבר לכך ההסכם, ואחריו פסק הדין שנתן לו תוקף, קבעו במפורש, כאמור, כי "בעלי המבנים לא יהיו זכאים לכל סכום נוסף בגין מטרדי רעש מטוסים, מעבר לסכום שייקבע לצורך המיגון". בנוסף טוענת המבקשת כאמור, כי יש לסלק תביעת התובע על הסף בשל חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט. זאת משום שהתובע לא טרח לציין שורה ארוכה של עובדות רלוונטיות לעניין, כנטען בבקשת המבקשת. אף תגובת המשיב לבקשה לסילוק על הסף, אינה מתמודדת עם תביעתו הקודמת של התובע בגין רעש מטוסים, עם לשונו המפורשת של הסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין, ועם העובדה שעל פי אותו הסכם מוגן ביתו של התובע בסכום של כארבע מאות תשעים ואחד אלף ₪. המשיב טוען מנגד כי התביעה הוגשה ראשית לבית המשפט לתביעות קטנות, אשר אינו קשור בסדרי הדין הנהוגים בבית משפט אחר, על כן היה רשאי המשיב להגיש את התביעה לכתחילה לבית המשפט לתביעות קטנות, והיה זכאי שבורר תביעתו. שנית, הסכם הגישור אע"פ שניתן לו תוקף פסק דין, אינו מהווה אסמכתא שיש בה את הכח ליצור השתק עילה, כמו כוחה של עילה אשר התבררה לגופה והוכרעה על ידי שופט מוסמך. לטענתו, הנזקים הנטענים נוצרו עקב אי ביצוע "אבן דרך" בהסכם, שביצועה היה נתון לאחריות הבלעדית של המבקשת, ובשל מחדלה נאלץ התובע להוציא את משפחתו ללינה בבית מלון. לאחר עיון בטיעוני ב"כ הצדדים בכתב שנסקרו לעיל, ובהמשך לדיון שהתקיים בפני שבמסגרתו ביקשו הצדדים כי ראשית תוכרע הבקשה לסילוק על הסף, באתי לכלל מסקנה כי דין בקשת המבקשת למחיקת התביעה על הסף להתקבל, ואבאר; במקרה שלפנינו, ניתן לומר כי העובדות המתוארות בכתב התביעה אינן מקימות עילה לתביעה לתובע, ואבאר; א. 1. השתק עילה- בשל אישורו של הסכם הגישור חל עליו הכלל של השתק העילה, שכן אין שוני בין פסק דין שניתן בהסכמת בעלי הצדדים לבין פסק דין המבוסס על הכרעה עניינית בליטיגציה שהתקיימה בין הצדדים. כך, בפסק הדין שניתן בע"א 4272/91, יוסף ברבי נ' פרדי ברבי, פד"י מח (4) 689, בעמ' 699. נקבע לגבי פסק דין שניתן בהסכמה כי "אין כוחו נופל מכוחו של פסק דין אחר" (ר' זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 518 והאסמכתאות בה"ש 127). 2. שנית, אף אם התביעה דנן היתה מוגשת לבית המשפט לתביעות קטנות, היה זקוק התובע לפיצול סעדים, שהרי מדובר בסעדים המצויים בסמכות ביהמ"ש השלום ולא ניתן לשוב ולהגיש בגין אותה עילה, תביעה קטנה. כך , כב' השופט לוין, שאל דבריו בע"א 466/89, צברי נ' מבוארי פד"י מ"ה (1) 177, עמ' 184, מפנה התובע בתגובתו, קבע כי: "מי שמבקש לתבוע סעדים המצויים בסמכות בתי משפט שונים, שומה עליו לפצל סעדיו בין תובענות שונות המוגשות לבתי משפט אלה: ע"א 29/58 (7) ועצם השוני בסמכויות הוא שמצדיק את הפיצול ללא היתר מפורש" ב. הסכם הגישור- הסכם הפשרה/הגישור אשר צורף מונע מהתובע לתבוע את המבקשת בגין נזקי רעש ואף סוכם כי לא יתקבל כל פיצוי בגין נזקים אלו מלבד הסכום שנתקבל למיגון הדירות. כמו כן, תושבי המושב הם האחראים על הקבלן וקצב התקדמותו ועל כן, אין למבקשת אחריות על כך שהעבודות לא הושלמו ואינה צריכה לשאת בתשלומים בשל כך. העובדה כי התובע הסתיר את מכתב הנתבעת אשר במסגרתו הודע לו כי לא תאושר לו חופשתו ולא יקבל פיצויים בעדה, הינה התנהגות בחוסר תום לב אשר יש בה כדי ללמד לכאורה כי יודע התובע שהבאת ראיה זו תעמוד לרעתו. מלבד זאת, הסכם הפשרה קובע כי הבורר הוא שיחליט בכל חילוקי דעות או מחלוקות עתידיות. דברי הבורר אשר מסייג את אחריות הנתבעות וקובע כי אלו שחתמו על הסכם עם הקבלן צריכים להיות בבית מלון , צוטטו על ידי התובע אולם ללא שהיה בהם כדי להועיל לתובע. התובע, חתם על הסכם עם הקבלן רק בתאריך 30.11.11, כלומר לאחר חופשתו, ועל כן אין בדבריו של הבורר כדי לחייב את הנתבעות לשלם לתובע על בית המלון. מלבד זאת, אין לבורר סמכות לחייב את הנתבעות להוציא הוצאות נוספות זולת לאלו שהוסכם עליהם בהסכם, קרי המיגון. ג.חוסר תום לב- התובע נמנע מלציין כי הוגשה תביעה בנושא וכי הנושא הוסדר בהסכם פשרה/גישור שניתן לו תוקף של פסק דין, מה שמטיל דופי בתום ליבו ובמהימנותו. כמו כן, התובע לא טרח לציין שורה של עובדות רלוונטיות לעניין, המובאות בבקשת המבקשת, כגון לשון הסכם הגישור הקובע כי ביתו של התובע מוגן בסכום של כארבע נאות תשעים ואחד אלף ₪. בנסיבות אלו ניתן לומר כי כתב התביעה אינו מגלה עילה ודין הבקשה למחיקה על הסף להתקבל בהיבט זה. סוף דבר הנני מורה על מחיקת התביעה על הסף בהעדר עילה. הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ יוטלו על התובע לטובת הנתבעת/המבקשת. בשל כך- דין התביעה להדחות. לחלופין אציע לדחות את הבקשה, בתמורה לכך שהמשיב ישא בהוצאות. השתק / דיני מניעותהשתק עילה