מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תחולת צו הרחבה בענף אולמות האירועים: התובע עבד במסעדת "אחלה" בכפר סבא ובאילת. האם על מסעדת "אחלה" חל צו ההרחבה בענף האירועים - זוהי הסוגיה העומדת להכרעתנו. העובדות כפי שעלו מחומר הראיות: 1. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת במסעדה בכפר סבא מחודש 12/2005. 2. התובע סיים עבודתו אצל הנתבעת בשנת 2010. 3. הנתבעת הנפיקה תלושי שכר לתובע לחודשים 12/05 ועד 9/06 וכן לחודש 7/10. 3. הנתבעת מפעילה במסעדה אולם ל- 70 איש ובו נערכים אירועים. 4. במהלך תקופת עבודתו הנטענת של התובע, שירת התובע בצבא במשך 4 שנים (מחודש 12/04 ועד סוף שנת 2008), קרי 48 חודשים. התובע היה לוחם בחיל התותחנים ושהה בבסיסים שונים בארץ: בבאר שבע, בירושלים ובצפון הארץ (פרוטוקול הדיון מיום 2.9.12 עמ' 4 שורות 23-14 וכן שורה 25 לעדות התובע). 5. במהלך תקופת עבודתו עבד התובע בנתבעת תחילה בכפר סבא ולאחר מכן במסעדת אחלה באילת ולאחר מכן חזר לעבוד בנתבעת בכפר סבא. 7. בחודש 9/09 החל התובע לימודיו במכללת לוינסקי בתל-אביב ולמד שם עד סוף שנת 2010. 8. במהלך תקופת עבודתו הנטענת ישב התובע בכלא צבאי במשך חצי שנה. טענות הצדדים טענות התובע 1. התובע עבד במשך 58 חודשים במסעדת אחלה בכפר סבא ובאילת והנתבעת לא שילמה לו זכויותיו לרבות: דמי חופשה שנתית, דמי הבראה וגמול שעות נוספות. 2. התובע פוטר מאחר שדרש את זכויותיו ועל כן הוא עותר לתשלום פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש. 3. על הצדדים חל צו ההרחבה בענף אולמות האירועים ולכן על הנתבעת לשלם לתובע את זכויותיו על פי צו הרחבה זה. טענות הנתבעת 1. המסעדה באילת והמסעדה בכפר סבא הן אישיות משפטיות נפרדות ובעלות ח.פ. נפרד. 2. התובע לא עבד ברציפות והיו נתקים רבים במהלך התקופה: התובע ישב בכלא חצי שנה ושירת בצבא במשך 4 שנים. 3. לנתבעת אין אולם אירועים אלא אולם VIP בתוך המסעדה. 4. התובע לא פוטר אלא הפסיק להתייצב. 5. במהלך תקופת עבודתו ביצע התובע הפרות משמעת רבות. 6. התובע לא עבד ברציפות ולו שנה אחת. הסוגיות העומדות להכרעתנו: 1. מהי תקופת עבודתו של התובע. 2. האם חלים על הצדדים צווי ההרחבה בענף אולמות האירועים. 3. האם נותרה הנתבעת חייבת לתובע כספים בגין זכויותיו הקוגנטיות. 4. האם פוטר התובע. עדויות: מטעם התובע העיד התובע. מטעם הנתבעת העיד מר אדוארד יואב, מנהל הנתבעת. הכרעה: לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים שצורפו ובחנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות ברובה המכריע. מהי תקופת עבודתו של התובע? בטרם תוקן חוק הגנת השכר, הנטל להוכיח מהי תקופת העבודה בה הועסק העובד, מהו היקף משרתו של העובד ומהו גובה שכרו הוטל על העובד (דיון נד/23-3 (ארצי) חיים פרינץ - עזבון המנוח אהרון ויינגרטן פד"ע כו 547, 553). האם הרים התובע את הנטל? סבורים אנו שלא. התובע בעצמו לא ידע להצביע על תקופות העבודה אצל הנתבעת. בעדותו לפנינו כשנשאל התובע על תקופת עבודתו השיב: "ת. באילת עבדת(י) מפברואר 2000, כנראה 2009 ועד תחילת הלימודים שהתחלתי באזור ספטמבר של אותה שנה, אני לא זוכר בדיוק מתי, איפשהו לקראת הלימודים ירדתי מאילת בחזרה והמשכתי לעבוד בכ"ס ואחרי זה נדרשתי לבוא לאילת לעוד תקופה שהיתה קצת לחוצה שזה בסוכות וחזרתי לכ"ס ומשם המשכתי לעבוד. ... ש. האם על 48 חודשים ששירתת בצבא אתה יכול להגיש מסמך כלשהו אשר מוכיח את עבודתך במסעדת אחלה? ת. אין לי מסמכים כאלה." (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 20-17 וכן עמ' 5 שורות 9-7 לעדות התובע) כהוכחה לתביעתו צירף התובע טבלאות אשר מאמתות לטענתו את שעות עבודתו, תוך הסתמכותו על יומן שהיה ברשותו (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 11-10 לעדות התובע). היומן לא הוצג בפנינו ונראה כי הטבלאות לא התבססו על רישום שנעשה בזמן אמת, וסבורים אנו כי נערכו זמן רב לאחר סיום עבודתו (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 29 לעדות התובע). התובע הודה בכך: "אני ערכתי את השעות לאורך זמן, יכול להיות שנפלו איזשהן טעויות, אפילו לא בדקתי את זה מעולם מול יומן כי היומן שהיה לי במקום ובמקור שרשמתי" (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 29-28 לעדות התובע). כלל הראיה הטובה מחייב בעל דין להציג את הראיה המקורית עליה הוא מסתמך: " "כלל הראיה הטובה ביותר", לפיו "על בעל-דין להציג לפני בית-המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה שאותה מבקש הוא להוכיח"... אלא שבית המשפט יזקק ל"כלל הראייה הטובה ביותר" ולסוגיית הגמשתו בהלכה הפסוקה, באותן הנסיבות בהן הוא מתבקש לאפשר הגשת "ראיה משנית" או העתק צילומי של הראייה המקורית (י' קדמי, על הראיות, חלק שני (הוצאת דיונון, 2003) בעמוד 587-589). לא אלה הן הנסיבות במקרה שלפנינו בהן מבקש מר כצמן להגיש לבית הדין את הרישומים המקוריים להוכחת עבודתו בשעות כנטען על ידו." (עע (ארצי) 13102-09-10 מיכאל כצמן - חברת השמירה בע"מ ניתן ביום 1.3.2011 שם בעמ' 4 - פורסם במאגרים האלקטרוניים) בעניינו התובע לא הציג את יומן העבודה שממנו גזר את שעות העבודה המופיעות בטבלאות שאותן ערך. לא נעלם מעינינו נספח ד' לתצהיר התובע ובו מופיע שמו של התובע בתקופות בהן טוענת הנתבעת כי התובע לא עבד אצלה. יחד עם זאת, הסברי הנתבעת מקובלים עלינו, כי שמות העובדים אינם מתעדכנים בקופת הנתבעת וגם לאחר סיום עבודתו של התובע המשיכו עובדים אחרים לעבוד על שמו של התובע (עמ' 12 לפרוטוקול שורה 10 לעדות מנהל הנתבעת). זאת ועוד, מהראיות שהציג התובע לפנינו (טבלאות ובהן פירוט שעות עבודתו) עלה שהטבלאות אינן נכונות. אין מחלוקת בין הצדדים כי המסעדה סגורה בערבי שישי ושבת אולם בטבלאות צוין כי התובע עבד בימי שישי במשמרות כפולות (17.4, 24.4, 16.6, 23.6) (בסיכומיו שינה התובע גרסתו המהווה שינוי חזית תביעתו). "ש. אם אני אומר שבטבלאות האלה ישנם משמרות שרשמת שהמסעדה עבדה בשבת, האם המסעדה עובדת בשישי? ת. ברור שלא. ... ש. המסעדה לא עובדת בשבת? ת. גם אני לא עובד בשבת. ... ת. אני ערכתי את השעות לאורך זמן, יכול להיות שנפלו איזשהן טעויות, ..." (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 14-12, 22-21, 28 לעדות התובע) אשר על כן מסקנתנו היא שהתובע לא הוכיח את תקופת עבודתו ולא את השעות שבהן עבד. למעלה מן הצורך נציין, כי מחקירת התובע התברר שבמהלך כ-48 חודשים (!) מתוך 58 החודשים שאותם תבע התובע שירת התובע כלוחם בבסיסים מרוחקים (עמ' 4 לפרוטוקול שורה 25 לעדות התובע). כיצד אם כן עותר התובע לקבלת שכר עבודה ודמי נסיעות בעבור ימים אלה? לתובע הפתרונים. נוסף על כך, התובע שהה בכלא במשך חצי שנה, כך שגם טענתו כי כביכול היה לו אישור עבודה מהצבא ויצא למשמרות במסעדה, דינה להידחות מכל וכל. זאת ובנוסף כי אישור לעבודה במסגרת הצבא לא הוצג בפנינו (עמ' 5 לפרוטוקול שורה 3 לעדות התובע). התובע העיד כי שירת 4 שנים בצבא כלוחם (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 26-22 לעדות התובע) ומתוכן 4 חודשי טירונות קרבית (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 32-30 לעדות התובע) וישן בבסיס (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 19-16 לעדות התובע). יתר על כן, משנת 2009 למד התובע במכללת לוינסקי אולם לא הציג תכנית לימודים על-מנת שניתן יהיה להתחקות אחרי אפשרויות ההעסקה של התובע בנתבעת (עמ' 3 לפרוטוקול שורה 22, עמ' 4 שורה 13). יצויין כי מחודש 02/09 החלה הנתבעת לערוך את תלושי השכר באופן שונה משערכה קודם לכן ובו פירוט של מספר ימי העבודה ומספר שעות העבודה. נוכח מסקנתנו כי התובע לא הוכיח את תקופת עבודתו, מתייתרת למעשה שאלת הרציפות בין עבודתו בכפר-סבא לעבודתו באילת. למעלה מן הצורך, נציין כי התובע לא תבע את החברה אשר בבעלותה המסעדה באילת, לא הגיש תביעתו כנגד המסעדה באילת או כנגד בעליה ולא ביקש להרים את מסך ההתאגדות בין המסעדה באילת ולבין מר אדוארד יואב. סעיף 6 לחוק החברות והפסיקה הישראלית אימצו את העיקרון של האישיות המשפטית הנפרדת: "חברה הינה תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו. יחד עם זאת - יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב, ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, והתחמק מהתוצאות של מעשיו. אולם בתי המשפט נזהרים מ"הרמת מסך", ונוקטים בדרך זו רק שעה שהוכחה למעלה מכל ספק תרמית - בין בעת הקמת החברה, בין בעת פעילותה, ובין בסיום פעולתה, הן בפירוק והן על ידי הפסקת פעילותה למעשה." (דב"ע נג/205-3 וג'יה מחמוד - גלידות הבירה פד"ע כז 345). החריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה הנה דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות של החברה בעילות שנקבעו בחוק החברות תשנ"ט 1999 ובפסיקה: "העילה המובהקת להרמת המסך היא קטגוריה של מקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי העניין בחברה ובאישיותה המשפטית הנפרדת. המושג "שימוש לרעה" כולל מספר מצבים, ועיקרם הם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת ועוד." (ע"ע 1170/00 מרים פרידמן - יוניוב ירחמי אל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ ניתן ביום 27.11.02 - פורסם במאגרים האלקטרוניים). כל שהוכח, הוא שמנהל הנתבעת הנו הבעלים של שתי החברות (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 5-1 לעדות מנהל הנתבעת). התובע עבד במסעדה באילת מחודש 2/09 ועד 8/09 וקיבל משכורתו וזכויותיו מחברת "אחלה" אילת. תלושי השכר, שניתנו לתובע בגין תקופת עבודתו ב"אחלה" אילת, תומכים בגרסת הנתבעת כי אין קשר בין שתי מסעדות אלה, ואומנם בתלושים של אחלה יואב אילת בע"מ נרשם כי תחילת עבודתו ביום 1.2.09 (נספח ב' לתצהיר הנתבעת). האם חל על הצדדים צו ההרחבה בענף אולמות האירועים? על פי ההלכה שנפסקה בע"ע 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד (ניתן ביום 9.7.00 - פורסם במאגרים האלקטרוניים), על העובד הנטל להוכיח מהו עיקר עיסוקו של המעביד. על פי עיקר עיסוקו של המעביד, תיקבע חלותו של צו ההרחבה. מהראיות התברר כי אומנם לנתבעת יש אולם אירועים במסעדה. האם בכך הרים התובע את הנטל? סבורים אנו שלא. על התובע היה להראות מהו היקף הפעילות במחזור השנתי מהמסעדה ומהאולם. התובע לא טרח לברר עובדה זו באמצעות צו לגילוי מסמך ספציפי של הדו"חות השנתיים של הנתבעת או כל אסמכתה אחרת שהיה בכוחה להוכיח את היקף פעילותו של האולם בעסקי הנתבעת. התובע צירף פלט אינטרנט מתוך אתר מסעדות ובו תגובות של גולשים אנונימיים. זו איננה ראיה קבילה ושמות הגולשים אינם מצוינים בו ולא הובאו לעדות לפנינו. אף מהטבלאות שהגיש התובע ניתן לראות בנקל כי חלק קטן מעבודתו נעשה באולם (בטבלאות נרשם : VIPׂ) על כן מסקנתנו היא שעיקר עבודתו של התובע הייתה במסעדה ועל כן צו ההרחבה אינו חל. מעדויות הנתבעת עלה כי הנתבעת אינה חברה בהתאחדות האולמות ולצורכי מס מסווגת כמסעדה ולא כאולם אירועים. "ת. ... שהם רצו שזה יהיה אישיות נפרדת והסברתי להם שאין שום קשר ואנחנו מנהלים יומן אחד של ההזמנות ושל ההזמנות הגדולות יותר. יש רשימה של גנים ואולמות בארץ ויש להם התאחדות, אני לא רשום שם. הכי חשוב זה מה שמס הכנסה מקטלג אותך." (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 31 וכן עמ' 14 שורות 2-1 לעדות מנהל הנתבעת). יפים הם לענייננו, דברי כב' השופט ארמון מבית הדין האזורי לעבודה בנצרת בע"א (נצ) 1495-09 סלימה ח'טיב - אביבה אקו (ניתן ביום 13.7.10 - פורסם במאגרים האלקטרוניים שם עמ' : (10 "לדעתנו, אין לראות את המסעדה כאילו היא אולם ארועים, אף אם מעת לעת נערכו במסעדה "ארועים". יש הבדל משמעותי בין אולם ארועים, אשר מיועד באופן קבוע להסעדת חוגגים בשמחות שונות, לבין מסעדה שבאופן כללי משרתת לקוחות מזדמנים, גם אם מדי פעם נערכים בה "ארועים" מוזמנים מראש לקבוצת סועדים. בחינת הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה שפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מעלה שגם בסיווג זה יש אבחנה בין "מסעדות" המופיעות בפריט 5600 בסיווג האמור, לבין " אולמות מסיבות וארועים" המופיעים בפריט 5620 באותו סיווג. על כן, לדעתנו, אין לראות את צו ההרחבה בענף אולמות הארועים כחל על הצדדים." אשר על כן לא הוכח כי צו ההרחבה בענף אולמות האירועים חל על הצדדים. האם זכאי התובע לזכויות על פי תקופת עבודתו ? נוכח תלושי השכר שהוצגו לפנינו תקופת עבודתו של התובע הייתה 10 חודשים בלבד. התובע לא הזים זאת באמצעות מסמכים, עדים או חשבונות בנק. שעות נוספות: ככלל, על פי הפסיקה ובטרם תוקן חוק הגנת השכר על התובע גמול שעות נוספות מוטל הנטל להוכיח את מספר השעות שבהן עבד בפועל, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק לתובע סכום קצוב: "התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר-ראוי. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על-מנת שבית-הדין יוכל לפסוק סכום קצוב." (דיון לב/32-3 (ארצי) מרלן פרוימוביץ - דן בר-אדון פד"ע ד 39,43). כאמור, עד לחודש 2/09, הנטל להוכחת שעות נוספות הוטל על התובע. מגמת בית הדין הארצי לעבודה הנה הגמשת נטל הראיה על התובע גמול שעות נוספות, במקרים בהם שוכנע בית הדין כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת בחובה עבודה בשעות נוספות. במקרים כגון אלו, עובר הנטל אל המעביד ועל המעביד להוכיח את כמות שעות העבודה שאותן ביצע העובד (לעניין זה ראה ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים - ניתן ביום 12.11.08 - פורסם במאגרים האלקטרוניים): "אכן, במשך השנים הרחיב בית הדין את החריג לחובת הוכחת עבודה בשעות נוספות, על ידי מתן האפשרות לעובד להוכיח מתכונת קבועה של שעות עבודה, ובכך להעביר את נטל ההוכחה למעסיק. השאלה המתעוררת במקרים אלה היא מה היא כמות והיקף הראיות שעל העובד להביא כדי להוכיח עבודה במתכונת קבועה. אני סבור, כי על מנת להוכיח מתכונת קבועה של שעות עבודה על העובד לשכנע את בית הדין כי המתכונת הקבועה שהוא טוען לה נכונה ואמיתית. במקרה הנדון, עלה בידי העובדים לשכנע כי עבדו במתכונת עבודה קבועה. כפועל יוצא מכך, נטל ההוכחה עבר לחברה." (דברי נשיא בית הדין הארצי, כב' השופט אדלר, שם עמ' 19, 18). התובע לא הוכיח את מספר השעות הנוספות שאותן עבד ולא הוכיח מתכונת קבועה של שעות עבודתו אצל הנתבעת. טענתה של הנתבעת כי התובע עבד לאחר תקופה זו רק בחודש 7/10 לא נסתרה על-ידי התובע. נוכח מסקנתנו כי טבלאות הנוכחות אינן נכונות, לא הרים התובע את הנטל הנדרש באשר לשעות הנוספות שביצע. דמי חג: צו ההרחבה הקובע את הסכם מסגרת העבודה במשק קובע לעניין תשלום דמי החגים כדלקמן: "עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת." משהטבלאות שצורפו על ידי התובע כאמור אינן נכונות, לא הרים התובע את הנטל הנדרש באשר לתשלום דמי חגים. זאת ועוד, הוכח על ידי הנתבעת כי חלקם של החגים שנתבעו חלו בשבת. דמי חופשה שנתית: על פי ההלכה הפסוקה, עובד יכול לתבוע בסיום עבודתו פדיון ימי חופשה שנתית רק בעבור 3 השנים האחרונות לעבודתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת:   "לפי העולה מהוראתו של סעיף 7, ניתן לצבור חופשה לכל היותר בגין שלוש שנים. לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 7 לחוק, בעת שנסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, נצברו לזכות המשיב לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת." (עע (ארצי) 547/06 משה כהן - ויליאם אנויה ניתן ביום 8.10.07 - פורסם במאגרים האלקטרוניים - שם עמ' 8). משהתובע עבד בחודש 7/10 ממילא אינו יכול לתובע בגין השנים 2006-2005 ולגבי שאר תקופת עבודתו הנטענת, הרי שזו לא הוכחה כלל, למעט חודש 7/10 שלגביו זכאי התובע ליום חופשה אחד בסך של 150 ₪. דמי הבראה: משהתובע לא השלים שנת עבודה, הוא איננו זכאי לדמי הבראה. דמי נסיעות: כעולה מתלושי השכר קיבל התובע נסיעות בעבור ימי עבודתו. אשר על כן הנתבעת לא נותרה חייבת לתובע בגין רכיב תביעה זה. שכר עבור ימי ההשעיה: התובע לא הביא ראיה כי אומנם הושעה מעבודתו. אשר על כן דין רכיב זה להידחות. האם פוטר התובע ? התמליל אינו תומך בטענות התובע ונסביר. מתמליל השיחה שהוקלטה עולה שהנתבעת הציעה לתובע כי יודיע לה מה הוא מבקש ממנה: "יואב: אז תלך, שב בבית. תחשוב. תחשוב ותגיד לי מה אתה רוצה ונדבר. אתה רוצה להמשיך לעבוד ? אנחנו עוד (לא נשמע) החדשים. אתה לא רוצה לעבוד ? אז (לא נשמע). אתה תפקיד, אתה תקבל ? .... יואב: אתה נוכל, אתה בן אדם מגעיל. (לא נשמע). לך הביתה או תשב פה שעה-שעתיים, תגיד לי מה אתה רוצה לעשות ומשמה נמשיך. אליאב: אין לי, תראה, אין לי כיוון כרגע. ... יואב: אתה (לא נשמע) אתה לא פתחת משמרת, אתה תלך, תשב ותגיד לי מה אתה רוצה. אליאב: לא עדכנתי עוד, למה לא פותח את המשמרת ?" (עמ' 8 לתמליל שורות 25-23 וכן עמ' 10 לתמליל שורות 6-4). וכך גם העיד מנהל הנתבעת: "ש. נכון שבמהלך השיחה שהתנהלה וצורף התמלול שלה לתצהיר התובע לא מופיע בה שאתה מבקש את התובע לפנות לרואה חשבון או בעצמך לפנות לרואה חשבון כדי לברר מה זכויותיו? ת. גם אני הצעתי לאדון אליאב תשב, תעשה חשבון תגיד לי מה מגיע לך, אני אמרתי לו, אני מפנה לעמ' 8 ו- 10 בתמליל: "אז תלך, תחשוב ותגיד לי מה אתה רוצה..." אבל האדון הוא איש של מדנים הוא רצה להגיע לפה (לביה"ד) לראות את בעל הבית שלו מושפל. אני שלושים שנה, 27 שנים עצמאי פעם ראשונה שאני בבית משפט. אתה (עורך הדין) לימדת אותו להקליט." (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 13 - 20 לעדות מנהל הנתבעת). אשר על כן מסקנתנו היא שהתובע לא פוטר אלא בחר לעזוב את הנתבעת על דעת עצמו. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע סך של 150 ₪ בגין דמי חופשה שנתית, בתוספת ריבית והצמדה כדין מיום 1.8.10 ועד לתשלום בפועל. משמרבית התביעה נדחתה, התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ ו-500 ₪ הוצאות משפט. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום ולא, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום. זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. צו הרחבהצווים