גירושין ללא הסכמת האישה - פיצויים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא גירושין ללא הסכמת האישה - פיצויים: כב' השופט יצחק כהן - אב"ד - סגן נשיא: ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (כב' השופט א. זגורי), מיום 15.01.12 בתמ"ש 9048-10-10 ובתמ"ש 8895-10-10, בעניין תביעת המערערת לפיצוי בגין גירושיה בעל כורחה ותביעתה לפיצוי כספי בגין המיטלטלין אשר הותירה בחזקת המשיב לאחר פרידתם. רקע והליכים קודמים: המערערת הינה חסויה ופסולת דין, אביה משמש כאפטרופסה עפ"י צו של ביה"ד השרעי. המערערת והמשיב נישאו ביום 27.09.04. ביום 27.10.07 נפרדו הצדדים, עפ"י טענת המערערת המשיב גרש אותה מביתם תוך הפעלת אלימות ומבלי שאפשר לה לאסוף את חפציה. המערערת חזרה להתגורר בבית הוריה ואילו המשיב נותר בביתם כשבחזקתו הרכוש המשותף. ביום 26.01.08, לאחר פרידת הצדדים, נולדה ביתם המשותפת אשר נמצאת בחזקת המערערת. המשיב הגיש תביעה לגירושין לביה"ד השרעי ותביעתו התקבלה. המערערת ערערה לביה"ד השרעי לערעורים אשר קבע כי מחלתה הנפשית אינה עילה לגירושין והחזיר את התיק לבירור ביה"ד קמא. בשלב זה ומבלי להמתין לתוצאות בירור ההליך בביה"ד השרעי, שלח המשיב מכתב לאבי המערערת בו צוין כי הוא מגרש את ביתו החל מיום 24.03.09. ביה"ד השרעי בפסק דינו מיום 07.05.09, אישר כי המערערת גורשה כפי המכתב. בנסיבות אלה, הגישה המערערת תביעה נזיקית בגין גירושיה על כורחה. בכתב התביעה נטען כי כאם חד הורית בחברה המוסלמית, יכולתה להינשא בשנית, נפגעה אנושות. עוד נטען כי הגירושין גרמו למערערת לדיכאון ולנזקים נפשיים. המערערת תבעה בנוסף השבת תכשיטי הזהב שנותרו בחזקת הבעל והשבת שווי מלוא המיטלטלין שנותרו בדירה חלף קבלתם בעין. פסק דינו של בית המשפט קמא: פסק הדין ניתן עפ"י ס' 79 א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. נקבע כי המערערת גורשה בעל כורחה וכי סבלה ממחלה נפשית עובר לגירושיה. לעניין פסיקת הפיצויים בגין כורח הגירושין, נקבע כי במקרים רבים, אין צורך בראיה על הנזק שכן קיומו עולה מעצם הפרת החובה ע"י המזיק. לא ניתן לחלוק על העובדה כי אקט הגירושין הסב למערערת סבל, צער ובושה. כן ניתן לקבל את הטענה כי הגירושין פגעו ביכולתה להינשא בשנית. עם זאת, אין להתעלם מעדות המערערת אשר הצהירה כי אין ברצונה להינשא שוב. נקבע כי אין לפסוק פיצוי בגין הרס התא המשפחתי, שעה שהקטינה נולדה לאחר פרידת הוריה. צוין כי המשיב משלם למערערת את גובה המוהר הדחוי בסך של 30,000 ₪ (בתשלומים של 400 ₪ בחודש). עוד נקבע כי נזק נפשי לא הוכח, קשה להעריך אם נגרם נזק שכזה והאם ככל ונגרם, יש בו כדי החמרת מצבה הנפשי של המערערת. לאור האמור נקבע כי גובה הפיצוי בגין גירושיה של המערערת בעל כרחה יעמוד על סך של 11,000 ₪ לאחר ניכוי חוב המוהר הדחוי כלשון פסה"ד. לעניין סוגיית המיטלטלין, נקבע כי המערערת אינה זכאית לפיצוי בגין ראש נזק זה והיא רשאית תוך 7 ימים מיום מתן פסה"ד לקבל פיזית את המיטלטלין. המשיב הציע למערערת מספר פעמים ליטול את המיטלטלין מהמחסן או לבחון את מצבם. ב"כ המערערת הציע לעשות כן אלא שהיא ובני משפחתה התנגדו ליוזמה. בנוסף, לא הובאו כל ראיות כי המשיב ובת זוגו החדשה עושים שימוש ברכוש זה ויתרה מכך, מדובר ברכוש משותף לצדדים כאשר המשיב הסכים להעביר את המיטלטלין במלואם למערערת. לעניין תכשיטי הזהב, נקבע כי אכן התכשיטים נותרו בחזקת הבעל, אולם המערערת הפריזה בערך הזהב. אין חולק כי המשיב רכש עבור התובעת תכשיטי זהב בחנות יוקרתית בנצרת בשווי 7,000 ₪. לאור האמור נקבע כי המשיב יחזיר למערערת את התכשיטים אשר ברשותו בצירוף פיצוי בסך 9,000 ₪. בית המשפט קמא פטר את המשיב מתשלום הוצאות, נוכח סכומי התביעה המופרזים ולאור העובדה כי המשיב הציע למערערת לבוא וליטול את המיטלטלין בעוד זו נמנעה מלבוא ולקחתם. טענות המערערת: לנטען ע"י המערערת, פס"ד אכן ניתן בדרך הפשרה, אלא שלא נמצא מקרה של פיצוי כה זעום בנסיבות דומות. מוסיפה המערערת וטוענת כי פסיקת בית המשפט קמא, עומדת בסתירה למהות הדין הקיים אשר מטרתו מיגור תופעת גירושי אישה על כורחה, לטעמיה, ראוי לפסוק פיצוי עונשי במקרים מעין אלה ולשם יישום התכלית החקיקתית של ס' 181 לחוק העונשין, ה'תשל"ז - 1977. עוד נטען כי שגה בית המשפט קמא עת הסתמך על עדות המערערת לפיה היא אינה מעוניינת להינשא בשנית. המערערת צעירה בת 27, עתידה לפניה, ואין להיתלות במשפט שאמרה ברגע משבר. מציינת המערערת כי עקב טעות בתום לב, לא צוין בכתב התביעה רכיב המזונות לו הייתה זכאית אלמלא גורשה על כורחה. לפיכך, שגה בית המשפט קמא משלא פסק רכיב זה. לעניין המוהר האישי טוענת המערערת כי המוהר משולם בתשלומים של 400 ₪ חודשיים, דבר המסב עינוי למערערת. בנוסף, המוהר הדחוי הינו זכות לאישה מוסלמית בעת גירושיה, ואין להתחשב בסכום זה כחלק מסכום הפיצוי. לסיום טוענת המערערת כי הסעד הראוי לעניין המיטלטלין, הוא הערכתם בשווי ולא לקיחתם בעין לאחר שבלו משימוש ממושך. כך גם לעניין שווי הזהב, בית המשפט קמא לא הביא בחשבון את עליית מחירי הזהב ושווים דהיום. טענות המשיב: המשיב מציין כעיקר את עובדת מתן פסק הדין בדרך הפשרה ובנימוק תמציתי, לפי ס' 79 א' לחוק בתי המשפט, אשר ככזה, לא נוטה ערכאת הערעור להתערב במסקנותיו. לנטען, אין מדובר בחריגה קיצונית במסקנות או בסכומים אשר נפסקו ע"י בית המשפט קמא. לגופו של עניין נטען כי סכום הפיצוי סביר והינו למעשה סך של 41,000 ₪, שכן יש לצרף לסך שנפסק את תשלומי המוהר הדחוי. פסק הדין התבסס על פסיקה משווה ועל העדויות הרלוונטיות ולפיכך אין להתערב במסקנותיו. דיון והכרעה: המקרה שלפנינו מעורר את שאלת היקף התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, כאשר במקרה דנן, בית המשפט קמא נימק את פסק דינו, בהתאם להסכמת הצדדים. פסק דין הניתן על דרך הפשרה, נועד לאפשר לצדדים להליך לסיים את הסכסוך, להגיע להכרעה מהירה בעניינם, כמו גם להקל על עומס ההתדיינות בבתי המשפט (ראה: דברי הסבר להצעת חוק בתי המשפט [נוסח משולב] (תיקון מס' 15), התשנ"א 1991, ה"ח 2070 319, 322). הרמב"ם בהלכות סנהדרין, פרק כב' הלכה ד': "מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה בדין אתם רוצים או בפשרה. אם רצו בפשרה עושין ביניהן פשרה. וכל בית דין שעושין פשרה תמיד הרי זה משובח, ועליו נאמר משפט שלום שפטו בשעריכם" (ככל ולא צוין אחרת, הדגשות שלי- י.כ.) שיקולים אלו - עידוד מוסד הפשרה, כמו גם החשיבות שיש בסיום הסכסוך בפרק זמן מצומצם יחסית, הינם שיקולים חשובים אולם לא מוחלטים. משכך, אפשר המחוקק ההתערבות של ערכאת הערעור גם בפסק דין שניתן על דרך הפשרה. אולם, על אף שלבעל דין שמורה הזכות לערער על פסק דין שניתן על דרך הפשרה, מידת ההתערבות של ערכאת הערעור בפסק דין מסוג זה תהא מצומצמת ביותר ותוגבל למקרים חריגים בלבד (ראה כעיקר: ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337 (1999), להלן: עניין אגיאפוליס); בית המשפט העליון אף התווה "רשימת מקרים" בהם תתערב ערכאת הערעור בפסק דין מסוג זה, על אף שלא מדובר ברשימה סגורה: "1. בית המשפט חרג מסמכותו. 2. בית המשפט הגיע למסקנות ולתוצאות בלתי סבירות לחלוטין על פני הדברים. 3. בית המשפט התעלם לחלוטין מטענות באי-כוח הצדדים. 4. בית המשפט לא נתן לבאי-כוח הצדדים לטעון את טענותיהם. 5. נימוקים אחרים בעלי חשיבות שמטעמם אין להשלים, בשום אופן, עם תוצאת פסק הדין, כגון שבית המשפט טעה בהבנת ההסכמה בין הצדדים; וטעות זו עולה על פני הדברים" (ראה רע"א 2587/98 י' מיידנברג ייצור ובניית מבנים בע"מ נ' מלכי, סעיף 7 לפסק הדין ( 23.8.1999)). סבורני כי המקרה הנדון הינו מסוג המקרים המצומצמים המצריכים התערבות ערכאת הערעור. לדידי, הסכום אשר פסק כב' בית המשפט קמא כפיצוי עבור גירושי המערערת על כורחה, אינו משקף את הדין המהותי הנכון והרצוי במקרים מעין אלה אין בו מענה לא למקרה הפרטי שבפנינו ולא לאינטרס הציבורי והמראה החברתית הנדרשת והרצויה כאן כדי בת קול חדה היוצאת מבית המשפט ומשקפת גם הפסול במעשה המשיב ואפילו ניתן פסק הדין על דרך הפשרה. בית המשפט העליון עמד על הקונפליקט שבין פסיקת פשרה במיצוע מכאני ארתמטי זה או אחר, לבין פסיקה אשר צריכה לשקף צדק ודין מהותי. בעניין אגיאפוליס הנ"ל נדונה השאלה האם עומדת בפני ערכאה שיפוטית הדנה "בדרך של פשרה" האפשרות לפסוק גם לפי הדין המהותי, או שמא נשללת אפשרות זו מניה וביה ובכל מקרה התוצאה צריכה להיות פשרה כלשהי בין עמדות הצדדים? במקרה זה נקבע כי בית-משפט אשר בעלי-הדין מסרו לו הכרעה בסכסוך על דרך הפשרה, אינו חייב "לפסול" את הפסיקה הנראית לו צודקת בנסיבות העניין רק משום שהיא חופפת את הדין המהותי. לטעמי ובהמשך להלכת אגיאפוליס, מכלל לאו אתה למד הן - ראוי לכלול פסיקה על דרך הפשרה באופן החופף לדין במידת האפשר שהרי בית-המשפט מבקש לעשות צדק, כאשר הדין המהותי אמור מטבעו לשקף צדק (וראה לעניין זה דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 4044/04 יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ נ' אסתר סגל ואח' פ"ד נח(6) 894 (2004). מן הכלל אל הפרט; נראה כי פסיקת בית המשפט קמא באשר לרכיב הפיצוי בגין כורח הגירושין, אינה עולה בקנה אחד לא עם הפשרה ואף לא עם הדין (יוזכר, המערערת העמידה את נזקיה הממוניים בסך של 150,000 ₪ ואת נזקיה הכלליים בשיעור של 150,000 ₪). כאמור בפסק דינו של בית המשפט קמא, עילת התביעה היא הפרת חובה חקוקה על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כאשר החובה שהופרה היא זו הנקובה בסעיף 181 לחוק העונשין, לפיו: "התיר איש את קשר הנישואין על כרחה של האשה, באין בשעת התרת הקשר פסק דין סופי של בית המשפט או של בית הדין המוסמך המחייב את האשה להתרה זו, דינו - מאסר חמש שנים". פסק הדין המנחה בסוגיה זו הוא ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן, פ"ד לח(3), 169, 182 (1984) בו נקבע כי מדובר בחובה חקוקה שהפרתה יוצרת עילה לפיצוי נזיקין: "העובדה, שהדין השרעי מכיר בזכויות ממוניות מסוימות שלה כאישה גרושה, אינה שוללת את העובדה, שהיא נפגעת וניזוקה בעצם גירושיה ללא עילה שהוכרה בפסק-דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת. בכך קמה לה עילת תביעה בנזיקין... משאמרנו כאן, שהוראת סעיף 181 לחוק העונשין נועדה לא רק למען האינטרס החברתי הכללי אלא גם לטובתה ולהגנתה של האישה, שבעלה מגרשה בעל-כורחה, עולה מכאן גם התשובה, כי הנזק, אותו ביקש החיקוק הנדון למנוע, הוא הנזק, שנגרם לה כתוצאה מגירושיה אלה, משינוי מעמדה מאישה נשואה לאישה גרושה, ללא שהוצא פסק- דין של בית-משפט או של בית-דין מוסמך, שחייבה בגירושין. לסיכום - סבורה אני, כי נתקיימו כאן כל היסודות לקיומה של העילה של הפרת חובה חקוקה".  עוד נקבע בפסיקה כי אפילו הייתה האישה מעוניינת בסופו של יום בגירושין והוצגו ראיות אובייקטיביות לביסוס עובדה זו, גם אז עדיין תעמוד לאישה הזכות לתבוע פיצויים על עוגמת הנפש והבושה שנגרמו לה כתוצאה מהדרך שבה נעשו הגירושין (ראה: פסק דינו של כב' השופט כץ תמ"ש (י-ם) 12921/04 מ.ר. נ'. מ.ב. (לא פורסם) וכן פסק דינו של כב' השופט הכהן תמ"ש 13010/06 ש' נ' ר' (לא פורסם, 27.7.08)).  מדובר באקט משפיל מעצם טיבו, אקט אשר לצידו סנקציה משפטית ברורה של קביעת פיצויים. לעניין שיעור הפיצוי: בע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה, תק-על 95(1), 1218 (להלן: "עניין מצראווה") נקבע כי אף במקרה שבו לא הוכיחה התובעת את נזקיה והיקפם יש לפסוק לה פיצוי על הנזק הכללי שנגרם לה מעצם הפרת החובה החקוקה:   "גם בהעדר ראיות על נזק ממשי שנגרם לתובעת, היה על בית המשפט לפסוק פיצוי מוערך על נזק כללי שבודאי נגרם לה כתוצאה מהתרת המשיב את קשר הנישואין בעל כורחה".  עוד נקבע בפסיקה כי היקף שיעור הפיצוי הם רכיב עוגמת הנפש המורכבים בעיקר מאלה: השפלה, פגיעה בכבוד, סבל, צער ובושה, אובדן סיכויים להינשא; המזונות להם הייתה זכאית האישה אלמלא גורשה בעל כורחה; האפשרות שהאישה הייתה מגורשת כדין מרצון או ע"י פסק דין אלמלא הגירושין בעל כורחה, לאור חיי הנישואין המסוכסכים בין בני זוג; פיצוי עונשי בגין הרס התא המשפחתי; פגיעה בעקרונות שלטון החוק ובסמכות בית הדין הדתי; גובה המוהר הדחוי בו התחייב הבעל בעת הנישואין; משך הנישואים והאם נולדו ילדים משותפים במהלכם (ראה בהרחבה פסק דינו של בית המשפט בתמ"ש (י-ם) 11215-12-10 נ.ק נק ע.א.ע (לא פורסם, 27.02.12). על כך יש להוסיף העמדה המובאת בפסיקה לפיה במקרים מעין אלה ראוי לפסוק פיצויים עונשיים שיש בהם מרכיב מחנך ומרתיע (ראה: ע"א 1056/94 ג'אבר נ' ג'אבר, פס"מ נה (1) 458, להלן: "עניין ג'אבר"). אכן, לא ניתן לכמת אריתמטית את הנזק שנגרם למערערת. קיים קושי אובייקטיבי לאמוד נזק הנפשי, צער ובושה, מנת חלקה של אישה אשר גירושיה נכפו עליה באקט משפיל (ואשר גורשה כאמור בעל כורחה וכרסה בין שינייה). אין לקבל מסקנת בימ"ש קמא לפיה אין לחייב את המערער בפיצוי עבור דמי המזונות שנמנעו מהאישה, שכן רכיב זה לא צוין בכתב התביעה. אין להוציא מכלל אפשרות כי המערערת הייתה מגורשת כדין אלמלא גרשה בעל כרחה. קביעת בית המשפט קמא כי אין לפסוק פיצוי עונשי בגין הרס "תא משפחתי", שעה שבשעת הגירושין הקטינה טרם נולדה, נוגעת להגדרה "תא משפחתי" ואין זה מן הנמנע לכלול בהגדרה בעל ואישה אף בטרם צאצאים ולידה ממש. כך או כך, פיצוי של 11,000 ₪ בגין כפיית גירושין כפי בימ"ש קמא הינו סכום נמוך (גם כאשר הוא בנוסף למוהר) אשר לא נמצא לו ביטוי בפסיקה והוא אינו חופף לדין המהותי. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף נוכח עמדת הפסיקה למתן פיצוי עונשי בנוסף כפיצוי מחנך ומרתיע אשר יבטא את האינטרס הציבורי למגר נורמה פסולה מעין זו (ראה עניין ג'אבר לעיל וכן תמ"ש (חד') 4610/03 א.ש.ס. נ' ע.א.ד, (לא פורסם, 18.1.07)). עצם כפיית הגירושין באופן חד צדדי ושרירותי טומנת בחובה השפלה, פגיעה בשוויון, פגיעה בכבודה של האישה, באוטונומיה של הרצון החופשי ובחופש הבחירה שלה. אישה אינה חפץ בידיו של הבעל. יפים לכאן דבריו של כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) אשר עמד על הזיקה שבין קיום חיי המשפחה לבין כבוד האדם: "אחד המרכיבים היסודיים ביותר של כבוד האדם הוא כוחו של האדם לעצב את חיי המשפחה שלו על פי האוטונומיה של רצונו החופשי, ולגדל במסגרתו את ילדיו, תוך חיים משותפים של מרכיבי התא המשפחתי. התא המשפחתי הוא ביטוי מובהק למימושו העצמי של האדם (בג"צ 7052/03 עדאלה-המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל העותרים נ' שר הפנים, פסקה 32 לפסק דינו של הנשיא ברק (טרם פורסם, ניתן ביום 14.05.06). העובדה כי המשיב הפקיע מהמערערת את הזכות לממש את העדפותיה ולעצב את מציאות חייה, אין להקל בה ראש. הדרתה מהליך הגירושין אשר אמור לשקף רצון הדדי (ואף שהדבר מתאפשר על פי הדין הדתי של הצדדים) מהווה פגיעה קשה בכבודה כאישה וכאדם, פגיעה אשר בצידה ראוי וייפסק פיצוי הולם. אומדן הפיצוי הראוי - עיון במקרים דומים מוביל למסקנה כי גובה הפיצוי בגין גירושיה אישה על כורחה הינו גבוה משמעותית מזה שנפסק ע"י בית המשפט קמא. כך למשל בתמ"ש (י-ם) 17950/09 ס.ד נ' מ.ר (לא פורסם, 15.02.11), דובר במקרה בו גבר גרש את אשתו באמצעות משלוח מיסרון, לאחר שלושה חודשי נישואים. בית המשפט פסק פיצוי בגין של 95,000 בנוסף לתשלום המוהר הדחוי שכבר שולם ע"י הבעל לאשה. בתמ"ש (י-ם) 11215-12-10 נ.ק נ' ע.א.ע (לא פורסם, 27.02.12) נקבע פיצוי בסך 60,000 ₪ בנוסף לתשלום המוהר, במקרה זה דובר על נישואים משך 4 שנים ולידת שני ילדים משותפים, עם זאת, בית המשפט התרשם כי יחסי הצדדים היו מעורערים ואין לשלול כי היו מתגרשים בלאו הכי. בתמ"ש (י-ם) 26680/05 ה.ג נ' ט.ג (לא פורסם, 16.05.07), פסק בית המשפט סך של 80,000 ₪ בגין גירושי אשה בעל כורחה. בנסיבות שם הנישואין נמשכו כשנתיים, ובית המשפט פסק את סכום הפיצוי על דרך האומדנא. אף בעניין מצראווה לעיל, נקבע פיצוי של 30,000 ₪ ובהעדר ראיות על נזק ממשי שנגרם לתובעת. כב' השופט זגורי עצמו בתמ"ש (טבריה) 14999-12-12 ת.ס נ' ש.ס (לא פורסם, ניתן ביום 04.07.11) סקר באופן נרחב את השיקולים השונים לקביעת גובה הפיצוי בתביעה בגין גירושי אישה על כורחה וציין את הקושי לאומדן פיצוי בגין "נזק כללי" ובגין "נזק מיוחד", וכי ראוי לאמוד את סכום הפיצוי במקרים מעין אלה בבחינת "אומדנא דדינא". פסה"ד מביא טבלה מפורטת ובה שיעור הפיצוי במקרים דומים, סכומים גבוהים משמעותית מסכום הפיצוי אשר נפסק למערערת כאן על ידו. מכל האמור והמפורט לעיל, בימ"ש קמא לא הסיק במקרה כאן נכונה הנדרש באשר לגובה הפיצויים והסכום אשר פסק בית המשפט קמא בנדון אינו יכול לעמוד. הפיצוי יועמד על סך של 70,000 ₪ (מעבר למוהר הדחוי). לעניין המוהר הדחוי - בית המשפט קמא ציין בפסק דינו כי סך הפיצוי הינו "לאחר ניכוי חוב המוהר הדחוי", לאור תגובת המשיב והעובדה כי לא ניתן לנכות סך של 30,000 ₪ מסכום הפיצוי - 11,000 ₪ נתייחס לקביעת בית המשפט קמא ככזו המצרפת את סכום המוהר הדחוי לסכום הפיצוי. לגופו של עניין - מהבחינה המהותית, במקרים מעין אלה, איני מוצא לכלול את סכום המוהר הדחוי בסכום הפיצוי הנזיקי. משמע, אנו מדברים בסך 70,000 ₪ בנוסף למוהר הדחוי. על פי ההלכה האיסלמית בני הזוג נישאים זה לזו באמצעות עריכת חוזה, במעמד החוזה ניתן "מוהר מיידי" ובעת גירושין או מוות ניתן "מוהר דחוי". אם כן ה"מוהר הדחוי" ניתן כבשגרה בעת ניתוק הקשר הזוגי בין נשואים בחברה המוסלמית (גירושין או מוות), וללא כל תלות בנסיבות. המוהר הדחוי כמוהו כחיוב חוזי אליו התחייב הבעל, ואין בו דבר וחצי דבר להיבט החיוב הנזיקי, בנסיבות של גירושי כורח. עם זאת ובנסיבות בהן סכום הפיצוי הנזיקי נפסק באורח של "אומדנא דדינא", הרי שלא ניתן לבטל נתון זה כליל ויש בו בכדי להשפיע על האומדן הראוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. סיכומו של עניין, יש להעמיד את סכום הפיצוי בו יחויב הבעל בגין גירושי המערערת בעל כרחה כדי סך של 70,000 ₪. סכום זה יינתן בנוסף לסכום המוהר הדחוי. לעניין הערעור על קביעות בית המשפט קמא בתמ"ש 9048-10-10 (הפיצוי הכספי בגין המטלטלין ותכשיטי הזהב), איני מוצא להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא באשר הן ראויות ומעוגנות היטב בחומר הראיות אשר הונח בפניו, ופרט בנסיבות מתן פסק הדין בדרך הפשרה כמבואר לעיל. המשיב יישא בהוצאות המערערת כדי סך 10,000 ₪ (כולל). יצחק כהן, שופט, ס.נשיאאב"ד כב' השופטת נחמה מוניץ: מסכימה. נחמה מוניץ, שופטת כב' השופט בנימין ארבל: מסכים אנוכי לחוות דעתו המעמיקה והמפורטת של חברי אב בית הדין. סבורני כי בפסיקת סכום פיצוי כה נמוך, כפי שנפסק על ידי בי המשפט קמא, יש משום התעלמות מהפגיעה הקשה שנפגעה המערערת, ומהחומרה שבה התייחס המחוקק למעשי התרת קשר הנישואין על כורחה של האשה. בנימין ארבל, שופט הוחלט איפוא פה אחד כאמור בחוות דעת כב' השופט יצחק כהן - אב"ד - סגן נשיא. גירושיןפיצויים