סעיף 19 בחוק ההתיישנות נדון בפסק-דינו של כב' הנשיא אגרנט בע"א 113/69 חתמי ללוידס פרנק ברדפורד אנד קו לימיטד נ' רמי לב, פ"ד כג(2) 230 (1969), שהוא פסק הדין המנחה בעניין זה. כאמור שם, על-פי הוראת סעיף 19, חוזה הקובע תקופת התיישנות ארוכה או קצרה מזו שנקבעה בחוק ההתיישנות, חייב להיערך "בחוזה נפרד בכתב". עליו להיערך גם בכתב וגם בנפרד מההסכם העיקרי הקובע את הזכות המהותית. אפילו נערך באותו מסמך, הרי שההסכמה על שינוי תקופת ההתיישנות מזו הקבועה בחוק, חייבת להיעשות באופן נפרד, המצביע בבירור על ההסכמה להאריך את תקופת ההתיישנות או לקצרה (שם, בעמ' 232). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסכם הארכת תקופת ההתיישנות: א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249). ב. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים הרלוונטיים 3. תחילה נפרט את עיקרי העובדות, אשר בעיקרן, אינן שנויות במחלוקת. 4. ביום 27.10.1997 נחתמו הסכמי הלוואה, שלפיהם הלווה התובע לגב' מזל שגב (להלן - החייבת), סך של 426,000 ₪ לשם רכישת זכויות במקרקעין (דירה בכרמיאל), אשר ישועבדו לטובת התובע עד פירעון ההלוואה (הלוואת משכנתה). הנתבע חתם בתור ערב להחזר כספי ההלוואה וכן חתם על שטר חוב על מלוא הסכום האמור. משלא עמדה החייבת בהחזר ההלוואה, הגיש התובע ביום 17.8.1999 אל לשכת ההוצאה לפועל בירושלים בקשה לביצוע שטר החוב נגד החייבת, תוך העמדת החוב על סך של 20,000 ₪, אשר היה סכום חובה של החייבת לתובע באותה עת (תיק הוצל"פ 03-04342-03-3). במסגרת הליכים שנוהלו בין החייבת לבין מספר נתבעים בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 934/01), הגיעו הצדדים להסדר פשרה שאושר בפסק דין ביום 9.9.2004 שעל-פיו נעשתה פנייה אל הוועדה הבין-משרדית במשרד השיכון, כדי שתדון בפריסה מחדש של החזרי כספי ההלוואה שלוותה החייבת לתובע. הבקשה אושרה ונקבעה פריסה חדשה של החזר החוב, אשר הועמד על סך של 766,579 ש"ח. בעקבות הסדר זה, פנה התובע אל הנתבע ביום 29.6.2005, וביקש שיחתום על מסמכי ההלוואה של הסדר הפריסה החדשים של החזר החוב, אך הנתבע לא נענה אל הפנייה אליו. משלא עמדה החייבת גם בהסדר התשלומים החדש שנקבע, הגיש התובע בקשה במסגרת תיק ההוצאה לפועל להגדיל את החוב בתיק ההוצאה לפועל ולצרף את הנתבע בתור חייב נוסף בתיק. בהחלטה מיום 29.9.2005 נענתה ראש ההוצאה לפועל לבקשה. הנתבע צורף בתור חייב והחוב הוגדל כפי שביקש התובע, והועמד על סך של 378,273 ₪ נכון ליום 27.7.2005. לטענת התובע, התבקשה הגדלת החוב רק לסכום זה מטעמי גובהה של האגרה. ביום 9.3.2007 אישרה ראש ההוצאה לפועל את מכירת דירת החייבת באמצעות כונס הנכסים שמונה למימוש הדירה, והדירה נמכרה תמורת 365,000 ₪. 5. הנתבע הגיש אל לשכת ההוצאה לפועל התנגדות לבקשה לביצוע שטר החוב. התנגדותו התקבלה והועברה לבירור בבית משפט השלום בחיפה. בהחלטה מיום 16.2.2007 נקבע כי הבקשה תתברר בסדר דין רגיל (ת"א 4035/07. תביעה זו תכונה להלן - התביעה לביצוע שטר החוב). לאחר שמיעת ראיות בתביעה לביצוע שטר החוב, דחה בית המשפט (כבוד השופטת בטינה טאובר) את התביעה בפסק-דין מפורט ומנומק מיום 24.12.2008. הטעם העיקרי לדחיית התביעה היה נעוץ במסקנת בית המשפט שהתובע לא יידע את הנתבע כי הוא הוחתם גם על שטר החוב, בנוסף על חתימתו בתור ערב לפירעון ההלוואה. 6. ביום 9.3.2009 הגיש התובע את התביעה הנדונה, שבה עתר לחייב את הנתבע לשאת ביתרת החוב הנטענת בסך של 398,446 ₪, אשר לטענת התובע נותרה גם לאחר מימוש הדירה. התובע טען כי על הנתבע, שערב לפירעון חוב זה, לשאת ביתרת החוב וזאת משלא עלה בידי התובע לגבות את החוב מהחייבת וכי אף מימוש הדירה לא כיסה את מלוא החוב. כתב ההגנה הוגש ביום 31.3.2009. בכתב ההגנה טען הנתבע בין השאר, כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין שקם בפסק הדין בתביעה לביצוע שטר החוב, אשר לטענתו, חוסם את התביעה הנדונה. זאת בין בשל השתק עילה ובין בשל פלוגתות פסוקות שנקבעו בפסק הדין האמור. עוד טען הנתבע, כי התביעה נגדו התיישנה זמן רב בטרם הוגשה התביעה, וכי בכל מקרה, כל החוב סולק וכי לא נותר כל חוב. אפילו נותר חוב, הרי שבשל השתהות הבנק בהגשת התביעה, ועוד קודם לכן בשל השיהוי שחל עד הפנייה אל הנתבע לסילוק חובה של התובעת, יש להפחית מסכום החוב, ככל שנותר כזה. לשלמות הדברים נוסיף, כי מאז הוגש כתב ההגנה, עתר הנתבע פעמיים לסילוק התביעה על הסף מהטעמים האמורים. בפעם הראשונה (בש"א 3394/09), נדחתה הבקשה בהחלטה מיום 29.7.2009 שבה נקבע כי טענות התובע נגד הנתבע ראויות להתברר, ועל כן אין לסלק את התביעה על הסף. בפעם השנייה (בש"א 1829/10), קיבל הנתבע את הצעת בית המשפט וחזר בו מהבקשה, תוך הודעה כי הוא עומד על טענותיו (פרוטוקול הדיון מיום 4.3.2010). 7. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית מאת מר ישראל חדד, מנהל מחלקת הגביה אצל התובע, ואילו הנתבע הגיש רק תצהיר מטעמו. שני המצהירים נחקרו על תצהיריהם בדיון שהתקיים ביום 1.9.2010. לבקשת הצדדים בתום הדיון האמור, נקבע כי סיכומי טענותיהם יוגשו בכתב. מטעם התובע הוגש ביום 3.2.2010 ומטעם הנתבע הוגש ביום 5.12.2010. ג. השאלות השנויות במחלוקת הטעונות הכרעה 8. חלק ניכר מן השאלות השנויות במחלוקת הטעונות הכרעה עניינן בטענות הסף שטען התובע, שבהן נדון תחילה. טענות אלו הן כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל אלו: ראשית, מחמת מעשה בית-דין; בין מעשה בית-דין מסוג השתק עילה ובין מסוג השתק פלוגתה. שנית, מחמת התיישנות התביעה. שלישית, בשל שימוש לרעה בהליכי בית משפט מצד התובע והתנהלות חסרת תום-לב בהגשת התביעה כטענת הנתבע, בשיטת "מצליח", לאחר שהתביעה הקודמת נדחתה. אם תדחנה טענות הסף, כי אז נידרש גם לטענת הנתבע, כי בכל מקרה יש לדחות את התביעה מהטעם שלא נותר כל חוב כלפי הבנק. רק אם כל טענות אלו תדחנה, כי אז נבחן את התביעה לגופה; אם אמנם חייב הנתבע לתובע את מלוא החוב הנטען, או את חלקו. בטענות אלו נדון לאור טענותיהם של הצדדים ולאור הראיות שהובאו מטעמם. ד. דיון בטענות הסף (1) טענת מעשה בית-דין 9. הנתבע טוען כי פסק הדין בתביעה לביצוע שטר החוב מקים מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה. מנגד טוען התובע, כי פסק הדין האמור עסק בחוב מכוח שטר החוב, אך לא בחובו של הנתבע מכוח הערבות. הנימוק לדחיית התביעה בעניין שטר החוב היה כאמור, שהבנק לא העמיד את הנתבע על כך שחתם גם על שטר חוב, בנוסף על מסמכי הערבות להלוואה, ולכן לא ניתן היה לחייב את הנתבע מכוח שטר החוב. אולם לטענת התובע, לא הייתה מחלוקת שהנתבע היה מודע לכך שחתם על מסמכי הערבות וכי היה מודע לכך שהוא ערב לחובה של החייבת ולכן אין בפסק הדין האמור כדי לחסום את התביעה הנדונה. 10. הכלל בדבר מעשה בית-דין, בנוי על שני עקרונות מרכזיים. האחד, הוא השתק עילה והשני, השתק פלוגתה. השתק עילה חל במקום שבו תביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך. במקרה זה, לא יזדקק בית משפט לתביעה נוספת בין אותם בעלי-דין או חליפיהם, אם התביעה מבוססת על אותה עילה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561, 583 (1968); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 29-31 (1991); רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 706 (2001); ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות (2011), פסקאות 26-24). כפי שנקבע פעמים רבות בפסיקה (ראו למשל, את פסק-דינה של כבודה השופטת א' פרוקצ'יה בעניין צמרות, שם), הטעמים לכלל בדבר השתק עילה נועדו למנוע את הטרדת בעל הדין שכנגד על דרך של אילוצו להתדיין בעניין שכבר נדון והוכרע. כן נועד כלל זה למנוע העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים ומיותרים. לפיכך אם מדובר בעילה שכבר נדונה, ולעניין זה נבחנת שאלת זהות העילה בדרך מרחיבה, היא לא תתברר פעם נוספת (ראו גם: ע"א 8/83 גורדון נ' מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 802-801 (1985)). 11. "השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, וזאת, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה" (צמרות, שם, ופסקי הדין המובאים שם). אולם הכלל בדבר השתק פלוגתה צומצם בפסיקה רק למקום שבו נקבע ממצא פוזיטיבי, ורק במקום שבו התקיימו ארבעת תנאים אלו: "ראשית, כי 'הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים'. שנית, כי 'קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה, היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא'. שלישית, כי 'ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה'. רביעית, כי 'ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה'" (כבוד השופט א' רובינשטיין ברע"א 682/07 לב לבייב נ' שמעון גילר (2007) בפסקה י"א. ראו גם את פסקי הדין המובאים שם, ואת הדיון ביתרונותיו של עיקרון השתק הפלוגתה ובחסרונותיו של עיקרון זה). עוד נוסיף שככלל, בשאלה מעורבת של חוק ועובדה חל השתק הפלוגתה גם על הממצאים העובדתיים וגם על המסקנה המשפטית (ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ - משכן נ' לאה נגר (2009), שניתן על-ידי כבוד השופטת א' חיות). 12. המבחן לזהות העילות המקים מעשה בית-דין הוא כאמור רחב. כפי שנאמר בעניין זה בפסק הדין בעניין צמרות (בפסקה 24): "התשתית הבסיסית של העילה תילמד מכתבי הטענות של הצדדים, ומהמערכת העובדתית הכוללת ששמשה יסוד להליך ולפסק הדין. בגדר 'עילת התביעה' תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע; כלל 'השתק העילה' ימנע מתובע בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלותם ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן (ענין מונאש, בעמ' 801; זלצמן, בעמ' 31)". בענייננו בשתי התביעות, נתבע סילוק חובה של החייבת, אך סעד זהה זה נתבע בכל אחת מהתביעות מכוח עילה שהיא לכאורה שונה. התביעה הראשונה הייתה מכוח שטר החוב ואילו התביעה הנדונה, היא מכוח הסכם ההלוואה (תביעה חוזית). עם זאת, הגם שהתביעה הראשונה החלה בדרך של בקשה לביצוע שטר שהוגשה אל לשכת ההוצאה לפועל, בסופו של דבר התביעה התבררה בסדר דין רגיל והצדדים הגישו כתבי טענות בהתאם. בנסיבות אלו, לא ברור מדוע בחר התובע שלא לתבוע במסגרת התביעה הראשונה את החזר החוב גם מכוח הסכם ההלוואה שעליו חתם הנתבע בתור ערב. כפי שנקבע וכאמור, "בגדר 'עילת תביעה' תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על-ידי התובע". תכליתו של כלל "השתק העילה" היא כאמור, למנוע מתובע "בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלות ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן". זאת לאור תכליתו הכפולה של עיקרון "השתק העילה", אשר נועד גם למנוע הטרדת בעל הדין שכנגד - הנתבע בענייננו - על דרך של אילוצו לשוב ולהתדיין פעם נוספת בעניין שכבר נדון והוכרע. כך גם נועד כלל זה למנוע העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים ומיותרים. לפיכך, משנדונה כבר שאלת חובו של הנתבע לכסות את חובה של החייבת בתביעה לביצוע שטר החוב, ותביעה זו נדחתה, לא היה מקום לאפשר לתובע לשוב ולהביא עניין זה בפני בית המשפט. כך כאמור, אפילו הייתה התביעה הראשונה מכוח שטר חוב בעוד שהתביעה הנדונה היא מכוח הסכם ההלוואה. משעה שהנתבע נדרש כבר להתגונן ולנהל הליך ארוך בעניין החוב הנטען, אין לקבל מצב שהוא נדרש פעם נוספת להליך זה מכוח הסכם ההלוואה. התובע כאמור, יכול היה לרכז את כל טענותיו במסגרת התביעה הראשונה ואם לא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו. 13. באשר למעשה בית-דין מסוג השתק פלוגתה, כל פלוגתה שהוכרעה בין הצדדים במסגרת פסק הדין המפורט והמנומק שניתן בתביעה לביצוע שטר החוב, היא לכאורה, בגדר פלוגתה פסוקה, שאין מקום לברר בשנית. לפיכך וככל שנידרש לפלוגתות אשר כבר הוכרעו כאמור, נבחן אם אמנם התקיימו כל ארבעת התנאים הדרושים לקיומו של מעשה בית-דין מסוג השתק פלוגתה, שעליהם עמדנו לעיל. על-כן, ככל שנטענו טענות אשר כבר הוכרעו כאמור, והן בגדר פלוגתה פסוקה, הן לא תתבררנה בשנית. (2) טענת ההתיישנות ושאלת הסכמת הצדדים להאריך את תקופת ההתיישנות 14. הנתבע טען שהתביעה התיישנה זה מכבר, וזאת בהתאם לקביעת בית המשפט בפסק הדין בבקשה לביצוע שטר החוב, הגם ששם נקבע כי אותה תביעה, שהוגשה מספר שנים קודם לתביעה הנדונה, טרם התיישנה. באשר לטענת התובע כי הסכם ההלוואה לא התיישן, לאור הוראת סעיף 11 בהסכם ההלוואה, המאריך את תקופת ההתיישנות בהסכמה, טען הנתבע, כי הוראה זו בהסכם אינה עומדת בתנאי סעיף 19 בחוק ההתיישנות, התשי"ח 1958, המאפשר להאריך את תקופת ההתיישנות. 15. חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע בסעיף 5(1), שתובענה "בשאינו מקרקעין" מתיישנת בחלוף שבע שנים, וסעיף 6 קובע שתקופת ההתיישנות מתחילה "ביום בו נולדה עילת התובענה". המבחן ל"עילת התובענה" לעניין התיישנות הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (פסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (2003), בפסקה 8. כן ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684 (1984); ע"א 3319/94 יובב פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נא(2) 581, 594 (1997)).   עוד נקבע לעניין זה, כי "לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו" (ע"א 1650/00 זיסר, שם). במילים פשוטות "מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע 'כוח תביעה' שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו" (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (2010), פסקה 39 בפסק-דינו של כבוד השופט י' עמית). 16. לא יכולה להיות מחלוקת כי במועד שבו התגבש לתובע כוח התביעה לתבוע את הנתבע מכוח שטר החוב, גם התגבש לתובע כוח התביעה לתבוע אותו מכוח היותו ערב להסכם ההלוואה. שכן אין מחלוקת שהחוב הוא אותו חוב. לפיכך, המועד שבו התיישנה התביעה לביצוע שטר החוב הוא גם המועד שבו התיישנה התביעה הנדונה, מכוח הסכם ההלוואה. שאלת התיישנותה של התביעה מכוח שטר החוב נדונה בפסק הדין בתביעה לביצוע שטר החוב, ושם נקבע כי המועד שבו התגבש כוח התביעה היה ביום 17.8.1999. אולם מאחר שהנתבע צורף אל תיק ההוצאה לפועל ביום 29.9.2005, התביעה לא התיישנה. לאור מסקנה זו, לא נדרש בית המשפט במסגרת התביעה לביצוע שטר החוב לשאלה, אם בשטר החוב אמנם נקבע סעיף ויתור על טענת ההתיישנות, כפי שטען שם התובע. 17. קביעה זו של בית המשפט בפסק הדין בתביעה לביצוע שטר החוב, אינה בגדר פלוגתה פסוקה, מאחר שספק אם ניתן לומר שהתקיים התנאי הרביעי, שעניינו בכך ש"ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה". מכל מקום, מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט בפסק הדין האמור באשר למועד שבו קם לתובע כוח התביעה, שהחל ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות. כפי שנומקו הדברים בפסק הדין (בפסקה 16), הטעם לכך שזהו המועד שבו קם לתובע כוח התביעה נעוץ בכך שבמועד האמור, נקט התובע בהליכי ההוצאה לפועל, לאחר שאז עמדה יתרת הפיגורים של החייבת על סך של 20,000 ₪. מועד זה הוא אף המועד שסביר היה שהתובע ישלח אל הנתבע דרישה בעניין חובו. לפיכך החל מהמועד האמור, שהיה ביום 17.8.1999, יש למנות את תקופת ההתיישנות. מאחר שהתביעה מתיישנת בחלוף שבע שנים, הרי שהתביעה לכאורה, התיישנה ביום 16.8.2006. התביעה הנדונה הוגשה כאמור, רק ביום 9.3.2009, ולפיכך לכאורה התיישנה עוד בטרם הוגש כתב התביעה. על-כן יש לדחות את התביעה, ולו מטעם זה, אלא אם כן אמנם ייקבע, כפי שטען התובע, כי הצדדים הסכימו שתקופת ההתיישנות תהיה ארוכה יותר מתקופת שבע השנים הקבועה בחוק ההתיישנות. 18. טענת התובע שלפיה הוסכם שתקופת ההתיישנות תוארך נסמכת על הוראת סעיף 19 בחוק ההתיישנות, שעניינה "תקופת התיישנות מוסכמת", הקובעת כך: "רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה, ובתביעה שעניינה אינו מקרקעין - גם על תקופת התיישנות קצרה מן הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא תקצר מששה חודשים". לטענת התובע, בסעיף 11 בהסכם ההלוואה שעליו חתום הנתבע בתור ערב, הוסכם על הארכת תקופת ההתיישנות. זו לשונו של הקטע מתוך סעיף זה, שעליו מבקש התובע להסתמך: "הערבים מסכימים ומצהירים בזה כי ערבותם תישאר בתוקפה עד לפירעון מלא של ההלוואה לרבות ריבית, הפרשי הצמדה, ריבית פיגורים ויתר הסכומים שהלווה חייב לשלם על-פי הסכם זה וכן מסכימים הם כי תוקף הערבות לא יפגע לא יגרע ולא יפוג גם אם הבנק ייתן ללווה ו/או לממשכן ארכות, הנחות ...". מנגד טען הנתבע, כי אין לקבל את טענות התובע. גם מהטעם שאין בסעיף 11 האמור קביעה של תקופת ההתיישנות המוסכמת, וכי אין לקבל את טענת התובע שתקופה זו יכולה להיות גם תקופה שאינה קצובה, מאחר שלטענת הנתבע, הוא אינו "אסיר עולם" של הבנק. 19. סעיף 19 בחוק ההתיישנות נדון בפסק-דינו של כב' הנשיא אגרנט בע"א 113/69 חתמי ללוידס פרנק ברדפורד אנד קו לימיטד נ' רמי לב, פ"ד כג(2) 230 (1969), שהוא פסק הדין המנחה בעניין זה. כאמור שם, על-פי הוראת סעיף 19, חוזה הקובע תקופת התיישנות ארוכה או קצרה מזו שנקבעה בחוק ההתיישנות, חייב להיערך "בחוזה נפרד בכתב". עליו להיערך גם בכתב וגם בנפרד מההסכם העיקרי הקובע את הזכות המהותית. אפילו נערך באותו מסמך, הרי שההסכמה על שינוי תקופת ההתיישנות מזו הקבועה בחוק, חייבת להיעשות באופן נפרד, המצביע בבירור על ההסכמה להאריך את תקופת ההתיישנות או לקצרה (שם, בעמ' 232). בענייננו, אין מחלוקת שלא נעשה הסכם נפרד המאריך את תקופת ההתיישנות; לא במסמך נפרד ולא באופן נפרד ומאובחן משאר תנאיו של הסכם ההלוואה. הקטע המובא לעיל מתוך סעיף 11 בהסכם ההלוואה, הוא קטע קצר מתוך האמור בסעיף 11(ו) בהסכם. כך בעוד שסעיף 11 כולל אחד-עשר סעיפי משנה, ובעוד שסעיף 11 הוא אחד מתוך שמונה-עשר סעיפים המודפסים בצפיפות רבה על-פני שמונה עמודים, שכל אחד מהם מחולק לשלוש עמודות. לא רק שאין מדובר בהסכם נפרד, כנדרש בחוק, אלא שספק אם בכלל ניתן היה להבחין בפסקה המצוטטת ובאמור בה. כך שדי בכך כדי לדחות את הטענה של התובע, כי לכאורה, הייתה הסכמה של הצדדים להסכם ההלוואה, שתקופת ההתיישנות תהיה ארוכה מזו שנקבעה בחוק ההתיישנות וכי לא הוגבלה בזמן. 20. לא זו בלבד, אלא שהוראת סעיף 19 קובעת כי הצדדים רשאים להסכים על "תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה". מכאן שיש צורך להסכים על תקופה, ולעניין זה, דרושה הסכמה על פרק זמן מסוים. אין לקבל טענה כי הייתה לכאורה, הסכמה לכך שכל עוד לא ייפרע מלוא החוב לבנק, לעולם וָעֵד ולנצח נצחים תביעתו של הבנק לא תתיישן. לא רק שהתובע לא הראה שהייתה הסכמה לכך, אלא שאין לקבל מצב מעין זה. טענת התובע שלפיה מכוח סעיף 19 בחוק ההתיישנות ניתן לקבוע שתקופת ההתיישנות תוארך לפרק זמן בלתי מוגבל, אף חותרת תחת המדיניות העומדת בבסיס עיקרון התיישנותן של תביעות, ומעקרת עיקרון זה מתוכנו. גם מדיניות זו מצדיקה את דחיית התביעה הנדונה מחמת התיישנותה. על כך עמד כבוד השופט מ' זילברג, בע"א 158/54 יצחק דה בוטון נ' בנק המזרחי, פ"ד י 687 (1956), בפסקה 9. דברים דומים נאמרו גם בפסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק בד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London), פ"ד מד(2) 265 (1990), שכך הבהיר את הטעמים העומדים בבסיסו של מוסד ההתיישנות (בפסקה 21):   "מדיניות זו מבוססת על שלושה טעמים הקשורים בבעלי הדין עצמם (ראה ד"נ 36/84, בעמ' 602) ראשית, טעם ראייתי הקשור בקושי לשמור, לזמן רב מדי, על אמצעי ההוכחה. ההגינות כלפי החייב דורשת, כי חייב להגיע זמן, שבו הוא יוכל לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. 'אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים...' (ע"א 165/83, בעמ' 558); שנית, טעם הקשור במהירות התנועה והחיים של תקופתנו, בה חייב כל אדם לדעת מה הן זכויותיו ומה הן חובותיו; שלישית, טעם הקשור בעצם עבור הזמן, אשר משתמעים ממנו ויתור או מחילה. בצד טעמים אלה, שעניינם בעלי הדין, יש להוסיף טעמים הקשורים באינטרס הציבורי. אינטרס זה הינו, כי 'זמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח' (ע"א 165/83 הנ"ל, בעמ' 559)".   לאחר שעמד על טעמים אלו הוסיף בית המשפט כי "שיקולים אלה כולם - הן השיקולים בדבר היחסים בין הצדדים והן השיקול הציבורי - חלים בענייננו". שיקולים אלה כולם, חלים אף בענייננו. ראוי כי "זמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח" (כפי שצוטט לעיל מתוך פסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554 (1984) בפסקה 5). גם אין לקבל כי הגם שלתובע עמד כוח התביעה נגד הנתבע כעשר שנים קודם להגשת התביעה, הוא רשאי להמשיך ולרדוף אחר הערב לנצח. לעניין זה אף אין כל משמעות לטעמים שבעטיים נזכר הבנק להגיש את התביעה בחלוף פרק זמן כה ארוך ואף אין רלוונטיות למאמצים שלטענתו, עשה במשך כל התקופה כדי לנסות לגבות את החוב. כפי שהיטיב הנתבע לתאר זאת, הוא אינו "אסיר עולם" של הבנק, ואין לקבל טענה כי לעולם יידרש לפרוע את חובה של החייבת וכי לעולם לא תחול התיישנות על תביעת החוב. 21. התוצאה היא אפוא, שמהטעמים האמורים, המועד שבו החל מניין ההתיישנות להימנות היה ביום 17.8.1999, והמועד שבו התביעה התיישנה הוא ביום 16.8.2006. התביעה הנדונה הוגשה אפוא, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות (ביום 9.3.2009) ומטעם זה יש לדחותה. בניגוד לטענת התובע, לא הייתה הסכמה כנדרש לפי סעיף 19 בחוק ההתיישנות להאריך את תקופת ההתיישנות, כך גם בניגוד לטענתו, בהסכם ההלוואה לא נקבעה תקופת ההתיישנות המוארכת וממילא שתקופת ההתיישנות לא הוארכה בהסכמת הצדדים להסכם ההלוואה. ה. סיכום ותוצאה 22. מהטעמים שעליהם עמדנו, הרי שקם מעשה בית-דין החוסם את התביעה. אולם אפילו לא היה מעשה בית-דין כאמור, הרי שבכל מקרה, התביעה התיישנה כשנתיים וחצי קודם להגשתה ולפיכך דינה להידחות. לפיכך, אין עוד מקום לדון בטענות התובע לגופה של התביעה. התביעה נדחית. בנסיבות אלו, צדק בא-כוחו של הנתבע בכך שעתר פעם אחר פעם לסילוק התביעה נגד הנתבע על הסף (בכתב ההגנה ובשתי הבקשות שהגיש, כמפורט לעיל). יש להצטער על כך שהתובע התנגד להקדים את בירור טענות הסף לבירור התביעה לגופה. 23. בטרם סיום ולמעלה מן הצורך יוער, כי מהטעמים שעליהם עמד בית המשפט בפסק הדין בתביעה לביצוע שטר החוב (בפסקה 20), הרי שהחוב לכאורה, כבר אופס וספק אם בפועל נותר חוב לאחר מכירת הדירה. מכל מקום, לאור המסקנה שאליה הגעתי, איני נדרשת לעניין זה עוד. 24. לאור הכלל שלפיו בעל דין שזכה בדינו לא ייצא בחסרון כיס, על התובע לשאת בהוצאותיו של הנתבע. לעניין זה נשקלו בין השאר, נסיבות התביעה הנדונה, אשר הוגשה לאחר שהתיישנה, כפי שכבר נקבע בעניין זה עוד בתביעה הקודמת, ואשר הוגשה לאחר שהתביעה הקודמת שהגיש התובע נגד הנתבע נדחתה. לפיכך, התובע ישלם לנתבע עבור שכר-טרחת בא-כוחו ועבור הוצאות המשפט שהוציא, סך של 50,000 ₪ (הכולל את הסכום ששילם הנתבע לבא-כוחו והערכה של הוצאותיו, בשים לב גם לכך שהתביעה הוגשה ונדונה בירושלים, הגם שהנתבע הוא תושב חיפה). סכום זה ישולם תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. חוזההתיישנות