האם אכן מדובר בתובענה עפ"י פוליסה, שאז דינה להידחות עקב טענת ההתיישנות מכח סעיף 31 לחוק חוזה הבביטוח, או שמא מדובר בתביעה בעילה נזיקית או חוזית כמפורט בכתב התביעה שטרם התיישנה במועד הגשתה? מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התיישנות תביעת נזיקין נגד חברת ביטוח: 1. עסקינן בתביעה כספית על סך של 19,649 ₪ נכון ליום הגשתה בתאריך 4.4.12 בעילה חוזית ובעילה נזיקית. 2. התובע היה ביום 8.4.05 הבעלים של רכב מסוג סקודה בעל מספר רישוי 21-898-09 (להלן: "הסקודה"). 3. ביום 8.4.05 היה התובע מעורב בתאונה עם הסקודה (להלן: "יום התאונה"), באופן שלסקודה נגרם נזק מסוג אובדן כללי (טוטלוס), בהתאם לדו"ח שמאי שצורף כנספח ג' לתצהיר הנתבעות. 4. אין מחלוקת כי ביום התאונה היתה הסקודה מבוטחת בביטוח מקיף משותף אצל הנתבעות, חברות לביטוח בע"מ, כשתקופת הביטוח עפ"י הפוליסה היא מיום 1.6.04 ועד ליום 31.5.05. רשימת הפוליסה צורפה כנספח א' לתצהירי הנתבעת (להלן: "הפוליסה"). 5. עד ליום הגשת התובענה בתאריך 4.4.12, לא שילמו הנתבעות את שווי הסקודה לתובע בהתאם לחבותן עפ"י הפוליסה. 6. התובענה כאמור הוגשה ביום 4.4.12 מספר ימים לפני תום תקופת ההתיישנות, בעילה חוזית ונזיקית, כמפורט בסעיף 6 לכתב התביעה כדלקמן: "עילות של הפרת חובה חקוקה ו/או העדר תום לב ו/או הפרת חובת זהירות ו/או הפרת חובת המהימנות ו/או גזל ו/או תרמית ו/או הטעיה ו/או עושק, הן עילות תביעה נזיקיות עפ"י פקודת הנזיקין... וחוק החוזים... ועל כן הן בנות תביעה תוך תקופה של 7 שנים שבחוק ההתיישנות". 7. על כן, לטענת התובע, תביעתו בעילה חוזית ונזיקית טרם התיישנה במועד הגשת התביעה, שכן תקופת ההתיישנות לעילות כנ"ל היא 7 שנים. מדגיש התובע כי תביעתו איננה תביעה עפ"י הפוליסה, שאז תקופת ההתיישנות היא מקוצרת ל- 3 שנים מיום מקרה הביטוח (סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981), אלא בעילות נזיקיות וחוזיות שתקופת ההתיישנות להן היא 7 שנים. 8. הנתבעות בכתב הגנתן טוענות כי עסקינן בתביעה עפ"י פוליסה, שהתובע מנסה ל"הלביש אותה" בכסות אחרת, ועל כן הוגשה לאחר תקופת ההתיישנות המקוצרת שבסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח ודינה להידחות על הסף, עקב התיישנות. 9. משכך, שתי שאלות עומדות להכרעה בתובענה זו: א. האם אכן מדובר בתובענה עפ"י פוליסה, שאז דינה להידחות עקב טענת ההתיישנות מכח סעיף 31 לחוק חוזה הבביטוח, או שמא מדובר בתביעה בעילה נזיקית או חוזית כמפורט בכתב התביעה שטרם התיישנה במועד הגשתה? ב. בהנחה שמדובר בעילה חוזית או נזיקית, האם התובע הוכיח את סכום הנזק אותו הוא תובע? שאלה א' - עילת התביעה ותקופת ההתיישנות 10. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא 3 שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". 11. ברע"א 5423/91, ג'רייס נ' אריה חברה לביטוח ואח' (פד"י מח (3), 441), קבע ביהמ"ש כי סעיף 31 הנ"ל קבע תקופת התיישנות מקוצרת לתביעות עפ"י פוליסה, תקופה הנעצרת רק עם הגשת תביעה לביהמ"ש. הדגיש ביהמ"ש שם כי שיקולי מדיניות מצדיקים תקופת התיישנות קצרה יחסית של תביעות נגד חברות הביטוח. 12. יחד עם זאת, הדגישה הספרות המשפטית והפסיקה כי תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, חלה אך ורק על תובענה לתשלום תגמולי ביטוח. אין היא חלה על זכויות תביעה שיש למבוטח כלפי מבטחו מכח הדין הכללי, כגון הפרת החובה לנהוג בתום לב בעת ניהול המו"מ, הפרת חובת הזהירות, הפרת חובת הנאמנות וכו'. עילות אלה הן בנות תביעה תוך תקופת 7 השנים שבחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. ראה לעניין זה: מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ, "ששון - דיני ביטוח", מהדורה שניה, עמ' 95. ע"א (מחוזי חיפה) 6398-11-08, חייט נ' דקלה חברה לביטוח בע"מ. ת"א (י-ם) 45921-09-11, פורשטט נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (סעיף 15 לפסה"ד). ת"ק (ראשל"צ) 37890-07-12, חולי נ' איי.אי.ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ. 13. טוען התובע כי נסיבות המקרה דנן מלמדים על התקיימות העילות שהוזכרו בסעיף 6 לכתב התביעה, ושצוטטו בסעיף 6 לעיל, ולכן נבחן את נסיבות המקרה דנן. 14. העולה מהמסמכים שהוגשו כראיה הוא כדלקמן: א. התאונה ארעה כאמור ביום 8.4.05. ב. הודעה על מקרה ביטוח, שמולאה ונחתמה ע"י התובע, התקבלה אצל הנתבעת 2 ביום 9.6.05, כחודשיים לאחר התאונה (נספח ב' לתצהיר התובעת). ג. הנתבעות בדקו את הסקודה ע"י שמאי מטעמן, שקבע בחוו"ד מיום 19.7.05, כ- 3 חודשים וחצי לאחר התאונה כי נגרם לסקודה אובדן כללי, ושרידיו ישמשו לפירוק בלבד. עוד נרשם באותה חוו"ד כי שרידי הסקודה יועברו למגרש ק.מ.ר. חוו"ד השמאי מטעם הנתבעות מר צוריאל אליהו מיום 19.7.05 צורפה כנספח ב' לתצהיר הנתבעות. ד. ביום 28.6.05 קבע השמאי צוריאל מטעם הנתבעות את שווי הסקודה לחודש התאונה (חודש אפריל 2005), על סך של 9,600 ₪. עוד נרשם באותו חישוב שווי רכב כי "הרכב לפירוק. הרכב מעוקל. יש להסיר העיקול תוך 7 ימים ולא להחזיר שרידים למבוטח". חישוב שווי הרכב צורף כנספח ד' לתצהיר הנתבעות. ה. במגרש ק.מ.ר., לשם הופנו שרידי הסקודה, בדק שמאי המגרש את השרידים, וקבע בהתאם למסמך "בדיקת רכב במגרש השרידים", כי "מרכב הרכב הרוס, מנוע וגיר שבורים, ללא ערך שרידים". הטופס האמור, נושא חתימת החברה המנהלת את מגרש הרכבים [ק.מ.ר.א. (1993) שרותי רכב בע"מ] ותאריך 30.6.05. טופס זה צורף כנספח ה' לתצהיר הנתבעות. ו. נכון ליום 26.6.05 רבץ על הסקודה עיקול של "מכס - מע"מ" כעולה מנספח ו' לתצהיר הנתבעות. ז. בתאריך 5.6.05 פנה פקיד מחלקת התביעות של הנתבעת 2 לתובע וביקש מסמכי תביעה וביניהם טופס דיווח על פרטי חשבון בנק, אישור משטרה וטופס חתום על מינוי שמאי (נספח 3 לת/1). ח. בתאריך 22.6.05 פנתה ב"כ התובעת אל אותו פקיד מחלקת תביעות של הנתבעת 2, צירפה אישור משטרת ישראל אודות התאונה וציינה כי "היות שחלפו למעלה מ- 45 ימים מיום הארוע אבקשכם באופן מיידי להעביר לרשותו של מרשי את הכספים בגין הנזק הרכושי שנגרם לו" (סעיף 4 למכתב, נספח 2 לת/1). ט. ביום 18.7.06 נשלח מכתב נוסף לתובע (המכתב נשלח בפקסימיליה למשרדה של ב"כ התובע) ובו ציינה פקידת תביעות של הנתבעת 2 כי "על מנת לסיים הטיפול בתיק אנו מבקשים לקיים פגישה נוספת לאלתר עם נציג מטעמנו לבירור מדויק של נסיבות הארוע. ללא שיתוף פעולה נאלץ להפסיק הטיפול בתביעתך" (נספח 4 לת/1). י. ביום 18.7.06 השיבה ב"כ התובע לפקידת התביעות של הנתבעת 2, במכתב שנשלח בפקסימיליה, כדלקמן: "1. שמאי הביטוח מטעמכם קבע כי לרכבו של מרשי נגרם נזק מסוג total lost. 2. למרות האמור לעיל העדפתם לעכב שלא כדין את כספי הפיצוי, וזאת על מנת לאלץ את מרשי לשתף פעולה עם חוקר הביטוח המעוניין לאסוף ראיות בעניין תביעת נזק גוף (שכלל אינה קשורה לתביעה הרכושית). 3. להזכירכם, בשיחות הטלפון שקיימנו בעבר, סיכמנו כי משרדכם יעביר לחזקתי את צילום תיק המשטרה (שהועבר לרשותכם ע"י משטרת ישראל), ורק לאחר מכן תתואם פגישה בנוכחות הצדדים שתתקיים בנוכחותי. 4. אבקש במהירות האפשרית להעביר אלי את החומר הנזכר בס"ק (3) לעיל, ורק לאחר מכן תתואם הפגישה בנוכחותי. 5. מובהר בזאת כי במהלך הפגישה הנזכרת לעיל, יענה מר פסין אך ורק לשאלות הרלבנטיות לנסיבות הארוע שבגינו הוגשה תביעת נזק רכוש, ולא לעניינים הרלבנטיים לתביעת נזק גוף. 6. לטיפולכם המהיר אודה". יא. מתעודת עובד ציבור מתאריך 4.2.13 (ת/3) של הגב' סמואלס רונית, ראש ענף גביה ואכיפה במע"מ אשדוד, עולה כי בתאריך 18.2.03 הוטל עיקול על הסקודה, שהוסר ביום 14.2.06. יב. אישור על הסרת העיקול ביום 14.2.06 הוגש וצורף נ/1. יודגש כי אישור זה הוצג במהלך חקירתו הנגדית של התובע ע"י ב"כ הנתבעות, ממנו לכאורה עולה כי נשלח בפקסמיליה ע"י התובע לחברת הביטוח ביום 19.2.06. נשאל על-כך התובע והשיב שיכול להיות אך הוא אינו זוכר (עמ' 5 לפרו' שו' 24; עמ' 6 לפרו' שו 1-2). בסיכומיה טענו הנתבעות כי נ/1 מעולם לא הומצא לידיהן בזמן אמת ו/או בכלל עד הגשת התביעה (סעף 5(א) לסיכומים). מן העבר השני טענה ב"כ התובע בסיכומי תשובתה כי נ/1 מעולם לא הגיע למשרדי ב"כ התובע, ונחשף ע"י הנתבעות רק במהלך חקירתו הנגדית של התובע. מכאן, כי מסמך זה נשלח ע"י התובע במישרין או באמצעות סוכן הביטוח לנתבעות ביום 19.2.06 בפקסמיליה (מספרי הפקס' של השולח והמקבל רשומים ע"ג נ/1), וחזקה (שלא נסתרה כי הנתבעות בחרו לא להעיד אף עד מטעמן בנדון) כי קיבלו המסמך ביום 19.2.06, מועד שליחתו בפקס' ע"י התובע, או בסמוך לכך. יג. הוגשה לי תעודת עובד ציבור מתאריך 4.2.13 (ת/4) של הגב' וינברגר איריס, הממונה על מחלקת יבוא אישי בבית המכס בחיפה, על פיה מרשומות המכס עולה כי באפריל 1995 שוחרר רכב מסוג סקודה על שם התובע לפי רשימון יבוא מספר 52076831. העולה מהמסמכים דלעיל כדלקמן: התאונה דווחה לנתבעות זמן קצר לאחר אירועה. הנתבעות הכירו בחבותן עפ"י הפוליסה. הראיה שבדקו הסקודה ע"י שמאי מטעמם שקבע כי נגרם לו "אובדן גמור", דאגו לקחת השרידים ולהעבירם למגרש מכוניות מתאים ולא שלחו לתובע כל הודעה על דחיית תביעתו לפיצויים עפ"י הפוליסה. התובע הסכים לשתף פעולה עם חוקר ביטוח מטעם הנתבעות בנדון, ובלבד שהחקירה תתבצע בנוכחות עורכת הדין שלו. המניעה היחידה לתשלום הפיצויים לתובע עפ"י הפוליסה יכולה היתה להיות העיקול של "המכס-מע"מ", אך עיקול זה הוסר כבר ביום 14.2.06 ואישור על הסרתו הועבר לנתבעות ביום 19.2.06 (נ/1) או בסמוך לכך. המסקנה הסופית מכל אלה היא, כי לאחר הסרת העיקול היו צריכות הנתבעות לשלם לתובע את סכום הפיצויים על פי הפוליסה, ולא ברור מדוע לא עשו כן עד כה. היה מצופה מהנתבעות להעיד מטעמן מאן דהוא שיסביר את הסיבה לאי תשלום הפיצויים עד כה לתובע על פי הפוליסה, אך מעבר לטענת ההתיישנות שטענה הנתבעת בכתב ההגנה, שהינה טענה משפטית, לא העידה הנתבעת כל עד מטעמה במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק זה. יצוין כי התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, של מר גדעון צור, עובד במחלקת תביעות - אלמנטרי ומשמש כאחראי תביעות משפטיות - רכב אצל הנתבעת 2, אליו צורפו נספחים (כפי שציינו לעיל). אולם, לאחר חקירת התובע, בחר ב"כ הנתבעות למשוך את תצהירו של מר צור ולא להעידו, והוסכם בין הצדדים כי נספחי תצהירו בלבד יישארו כראיה בתיק (עמ' 9 לפרוט' ש' 20-28). משלא העיד אף עד מטעם הנתבעות יש לומר כי לא ניתן כל הסבר מטעמן מדוע לא שולמו הפיצויים לתובע על פי הפוליסה, הגם שלכאורה קמה זכאותו לכך, ולא היתה כל מניעה לתשלום הפיצויים לפחות מיום 19.2.06 (או בסמוך לכך) עם קבלת המסמך על הסרת העיקול (נ/1). בנסיבות אלה ההנחה הסבירה היא כי הנתבעות בחוסר תום לב ובחוסר הגינות, בחרו שלא לשלם לתובע את הפיצויים המגיעים לו על פי הפוליסה. בנדון יש להפעיל את הכלל שבפסיקה הקובע לאמור כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגירסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד. לעניין זה ראה: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649. כאמור, הנתבעות בחרו שלא להעיד אף עד מטעמן, ולהתבצר בטענת ההתיישנות. 16. גרסתו של התובע כעולה מתצהיר עדותו הראשית ת/1, ומחקירתו הנגדית, לא שוללת את מסקנתי דלעיל, כי הנתבעות בחרו "לשבת בשקט", ולחכות עד שיעברו שלוש שנות ההתיישנות על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, ואז לטעון את טענת ההתיישנות בחוסר תום לב, הגם שלא היתה מניעה לשלם את סכום הפיצוי על פי הפוליסה קודם לחלוף תקופת התיישנות זאת. 17. התובע בתצהיר עדותו הראשית ת/1 ציין כדלקמן: א. הוא הסכים לשיתוף פעולה עם הנתבעות, ולהיחקר על ידי חוקר ביטוח מטעמן ובלבד, שייעשה הדבר בנוכחות עורכת דינו. ב. הנתבעות נטלו את שרידי רכבו ונהגו בהם מנהג בעלים, אך לא פיצו אותו על הסקודה, הגם שפנה שוב ושוב לחב' הביטוח באמצעות סוכן הביטוח וביקש לקבל את כספי הפיצויים. ג. חב' הביטוח אישרה את תביעתו, אך החליטה שלא לשלם לו את הכסף אותו היתה חייבת לשלם על פי הפוליסה. 18. בחקירתו הנגדית ציין התובע כדלקמן: א. העיקול שהוטל על הסקודה על ידי רשויות מע"מ, הוטל במסגרת היותו עולה חדש. ברגע שנודע לו על העיקול הוא הסיר אותו (עמ' 5 לפרוט' ש' 20-25). (עדותו נתמכה לכאורה בת/4 - ראה סעיף 14(יג) לעיל). ב. זכור לו שהוא דיבר עם חוקר חב' הביטוח. הוא לא יודע אם זה היה בענין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה או נזקי הרכוש שנגרמו לסקודה (עמ' 6 לפרוט' ש' 10-15). הוא הפנה את חוקר הביטוח לעורכת הדין שלו (עמ' 6 לפרוט' ש' 15). ג. הוא יזם פניות לחב' הביטוח באמצעות עורכת הדין שלו, שכן משנת 2005 הוא מיוצג על ידי עורכת דין בכל הקשור לתאונה הנוכחית (עמ' 6 לפרוט' ש' 18-27). ד. כבר משנת 2005 הוא ידע שהסקודה הוכרז כ"טוטלוס" (עמ' 6 לפרוט' ש' 27). ה. לשאלה מדוע לא הגיש תביעה נגד הנתבעות בתוך שלוש השנים הקבועות בחוק, השיב שהוא לא חשב על זה שכן הניח שהכל הולך "באופן אוטומטי" (עמ' 7 לפרוט' ש' 18-20). רק לאחר שהוא קיבל פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה בשנת 2012, שאלה אותו עורכת הדין שלו מה קורה עם הפיצוי בגין נזקי הסקודה, הוא השיב לה שהוא לא קיבל פיצוי, והוחלט להגיש את התביעה הנדונה (עמ' 7 לפרוט' ש' 21-24). ו. מה שהוא רוצה כיום בבית המשפט זה לקבל את הפיצוי המגיע לו בגין נזקי הרכב על פי הפוליסה (עמ' 7 לפרוט' ש' 28). 19. העולה מעדותו של התובע, כי הניח שהנתבעות, לאחר שקיבלו ממנו הודעה על התאונה ועל הסרת העיקול, ואף נטלו את שרידי הרכב, תפצנה אותו "באופן אוטומטי". לכן גם טרח להגיש תביעה משפטית כנגד חברת הביטוח בתוך שלוש השנים העומדות לו על פי חוק חוזה הביטוח. 20. סברתו זו של התובע עולה בקנה אחד עם התנהגות בתום לב ובדרך מקובלת הנהוגה ביחסי מבטח - מבוטח. נזכיר כי על צדדים לחוזה הביטוח חלה חובת תום לב מוגברת. על פי סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, הוחל עקרון תום הלב גם על פעולות משפטיות וחיובים שאינם נוגעים מחוזה, לרבות שימוש בזכות שמקורה בדין. על כן, גם טענת התיישנות, שהיא דיונית במהותה, כפופה לחובה לנהוג בתום לב ובהגינות. ראה לענין זה: ע"א (מחוזי חיפה) 6398-11-08 חייט נגד דקלה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "פס"ד חייט). 21. כאמור, כפי שציינתי בסעיף 15 (ה) לעיל, יש לראות את התנהגות הנתבעות באי תשלום סכום הפיצויים לתובע על פי הפוליסה תוך תקופת ההתיישנות עפ"י סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, ולמעשה עד כה, כשלא היתה כל מניעה מלעשות כן לפחות מיום 19.2.06, התנהגות בחוסר תום לב ובחוסר הגינות כלפי התובע. משזו מסקנתנו, יש לומר כי גם עצם העלאת טענת ההתיישנות במקרה הנדון, מהווה חוסר תום לב ושימוש לרעה בזכות דיונית, החוסמת המבטחת מלהסתמך על טענת ההתיישנות (ראה לענין זה פס"ד חייט המוזכר לעיל, סעיף 7 לפסה"ד). על כגון דא ציין בית המשפט (כב' השופטת יעל וילנר) בפס"ד חייט כי: "מתקשה אני לקבל את עמדתה של המבטחת כי לא מוטלת עליה החובה לשלם למבוטח את הגמלאות מחמת התיישנות. חובה על פי דין - ניחא, אך האם לא קיימת חובה מוסרית? כשלעצמי אני סבורה כי גוף ציבורי פיננסי כמו חברת ביטוח אשר נמנע מלשאת בחוב בו הוא מודה מחמת זכות דיונית כמו התיישנות (במקרים בהם המבוטח פנה למבטחת במועד ולא ישן על זכויותיו), מתנהג בחוסר הגינות ובחוסר תום לב. אדגיש כי טענת ההתיישנות היא דיונית גרידא ואינה מאיינת בשום פנים את הזכות לגופה, באופן שהחוב למבוטח עומד בעינו ואינו נמחק" (ס' 17 לפסה"ד). גם אנוכי מצטרף לאמירות אלה של ביהמ"ש שם. 22. כאמור, במקרה הנדון לא היתה כל מניעה מצד הנתבעות לשלם את תגמולי הביטוח לתובע תוך תקופת ההתיישנות עפ"י סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. הנתבעות בחרו שלא להעיד מי מטעמן שיסביר מדוע לא פיצו את התובע הגם שהכירו בחבותן לעשות כן. הנתבעות בחרו שלא להסביר מדוע "ישבו בשקט" עד חלוף מועד ההתיישנות לפי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, ואז לטעון טענת התיישנות כלפי התובע, שהגיש את תביעתו בעילה חוזית ונזיקית. לא זו אף זו - הנתבעות במכתביהן לתובע או באת כוחו (ר' סעיפים 14 (ז) + 14 (ט) לעיל), לא טרחו לציין (על גבי מכתבן) כי מכתב זה נשלח בכפוף לשמירה על טענת ההתיישנות, שהינה שלוש שנים ממועד האירוע, ותסתיים ביום 7.4.08. בפסק דין חייט נקבע כי במסגרת חובת תום הלב המוטלת על מבטח במערכת היחסים שבינו לבין המבוטח, חובתו של המבטח לציין בגוף מכתב שיישלח למבוטח את הנוסח הבא: "ודע לך שתקופת ההתיישנות בהתאם לחוק חוזה הביטוח, ובהתאם לפוליסה, היא שלוש שנים ממועד התרחשות האירוע ותסתיים ביום...". גם בכך לטעמי הפרו הנתבעות את חובת תום הלב (המוגברת) המוטלת עליהן כלפי התובע. אמנם בפס"ד חייט התובע לא היה מיוצג ע"י עו"ד וכאן התובע היה מיוצג ע"י עו"ד, אך איני סבור כי בנסיבות המקרה דנן, כמפורט בהרחבה לעיל, צריך להיות הבדל במסקנה, משלא טרחו הנתבעות להעיד כל עד מטעמן, ומשכך אף לא ניסו, לטעמי, להפריך את טענת הפרת תום הלב שטוען כלפיהם התובע, שכאמור הוכחה בנסיבות המקרה דנן. 23. זאת ועוד - הנתבעות לא טרחו לשלוח לתובע (המבוטח) מכתב בו הן מודיעות לו כי הן דוחות את תביעתו והנימוקים לכך, על מנת שידע כי עליו לפעול משפטית כנגדן. לעומת זאת, התמונה העולה מהחומר הראייתי שבפני היא - שהנתבעות בחרו "להרדים" את התובע, ולהמתין לו "מעבר לסיבוב" שלוש שנות ההתיישנות על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. לא לכך מצפים כאמור ממבטח תם לב והוגן. התנהגות כזו לטעמי אף מנוגדת לסעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, המגדיר את מהותו של חוזה הביטוח כדלקמן: "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למותב". ודוק - חוזה הביטוח מחייב את המבטח לשלם לתובע את תגמולי הביטוח על פי הפוליסה בהעדר טעם מוצדק שלא לעשות כן. במקרה הנדון, הנתבעות פעלו בניגוד לסעיף 1 ולחובתן על פי דין, וזאת מעבר לחבותן החוזית על פי הפוליסה. 24. כפי שציינו בסעיף 12 לעיל, על אף האמור בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, למבוטח עדיין זכות תביעה כנגד המבטח בעילות מהדין הכללי, דוגמת עילה חוזית או נזיקית. במקרה דנן, הפרו כאמור הנתבעות את חובתן החוזית כלפי התובע המבוטח, לנהוג כלפיו בתום לב ובדרך מקובלת, חובה הקבועה בסעיף 39 לחוק חוזה הביטוח. פוליסה היא חוזה לכל דבר וענין, בין המבטח למבוטח, ושני הצדדים חייבים לקיים את חובת תום הלב שצריכה להיות קיימת ביניהם ואף בצורה מוגברת כאמור. משטוען המבוטח, ובמקרה הנדון התובע, כי הנתבעות הפרו כלפיו את חובת תום הלב בקיום הפוליסה, זכותו קיימת לתבוע אותן בעילה חוזית, ואז תקופת ההתיישנות תהא שבע שנים כהוראת סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958. משכך, התובענה דנן, שכאמור הינה גם בעילה חוזית, הוגשה טרם חלוף שבע שנים, ולכן לא התיישנה. לא רק שהתובענה בעילה החוזית לא התיישנה אלא הוכחה. התובע הוכיח כאמור את הפרת חובת תום הלב של הנתבעות כלפיו, ומכח דיני החוזים זכאי לפיצוי על נזקיו עקב הפרה זו. 25. בנוסף, בנסיבות המקרה דנן, יש גם לומר כי עצם העלאת טענת ההתיישנות על ידי הנתבעות, מהווה חוסר תום לב ושימוש לרעה בזכות דיונית, החוסמת את המבטחת מלהסתמך על טענת ההתיישנות (ראה סעיף 21 לעיל). לכן יש למנוע מהנתבעות מלעשות שימוש בטענת ההתיישנות הדיונית. 26. כך או כך, זכותו המוכחת של התובע היא - לקבל את הפיצויים המגיעים בעקבות נזקי הסקודה בתאונה, בין אם מכח דיני החוזים ובין אם מכח הפוליסה. שאלה ב' - נזקי התובע המוכחים 27. אין מחלוקת בין הצדדים כי שווי הסקודה נכון ליום התאונה היה סך של 9,600 ₪ (ראה חוו"ד שמאי הנתבעות שהוזכר בסעיף 14 (ד) לעיל, וסעיף 38 לת/1). משכך, יש לומר כי התובע זכאי לקבל את שווי הסקודה כנזק מוכח, בשיעור של 9,600 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום התאונה ביום 8.4.05 ועד ליום מתן פסק הדין. אין מקום לנכות ערך שרידים, שכן לשרידי הסקודה לא נותר כל ערך, בהתאם למסמכים שצירפו הנתבעות בעצמן (ר' סעיף 14 (ה) לעיל). הנתבעות בסיכומיהן טענו כי אין הצדקה לפסוק לתובע הפרשי הצמדה ו/או ריבית החל ממועד התאונה ועד ליום מתן פסק הדין שכן תביעה משפטית אינה "קופת חסכון", ואין כל הצדקה לשיהוי קיצוני זה בהגשת התביעה. דעתי אינה כדעתן של הנתבעות שכן אף אחד לא מנע מהנתבעות לשלם לתובע את שווי הסקודה בהתאם לחבותן על פי הפוליסה סמוך לאחר התאונה (בכפוף להסרת העיקול), או לפחות מיד לאחר הסרת העיקול בחודש 02/06 כמפורט בהרחבה לעיל. אין ולא הוכחה כל הצדקה לאי תשלום הפיצויים עד כה לתובע על ידי הנתבעות. משלא שילמו הנתבעות את תשלום הפיצויים לתובע עד כה ללא כל הצדקה ובחוסר תום לב (כקביעתנו לעיל), אין סיבה שלא לחייב אותן בריבית והצמדה כדין על תשלום הפיצויים. 28. עוד הוכח לי תשלום התובע להוצאת תעבורה וסקרים (1995) בע"מ, בסך של 116 ₪ נכון ליום 3.4.12, בגין צילום מחירון רכב היסטורי של השמאי יצחק לוי לחודש אפריל 1995. חשבונית מס צורפה כנספח 1 לת/1. התובע זכאי לסכום זה של 116 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מתאריך 3.4.12 ועד ליום מתן פסק הדין. 29. עוד טען התובע כי בתוך הסקודה היו מסמכים, חשבוניות מס, בגדים ונעליים וכלי עבודה יקרים, לרבות ציוד אלקטרוני, ששימשו אותו בעבודתו, בשווי של עשרות אלפי שקלים. לאחר התאונה הנתבעות לקחו את שרידי הרכב וכל הפריטים הנ"ל הלכו לאיבוד, ומכאן חבותן של הנתבעות לשלם לו את שווי הפריטים הנ"ל. יחד עם זאת, בהעדר ראיות חיצוניות העמיד התובע את סכום תביעתו בנדון על סך של 3,000 ₪. לטעמי, מדובר בנזק לא מוכח. ככל שהתובע רצה להוכיח תביעתו בנדון, היה צריך לפחות לפרט את סוג הבגדים והנעליים, את סוג כלי העבודה והציוד האלקטרוני ולצרף קבלות רכישה (ככל שקיימות). לחילופין להצהיר על מועד רכישתם ועלות הרכישה, ולצרף חוות דעת שמאי אודות ערכם בשוק באופן כללי. משלא עשה כן, יש לומר כי לא הוכיח נזקיו בנדון. 30. עוד טוען התובע לפיצויים בגין נזק כללי של עוגמת נפש בשיעור של 5,000 ₪. לאחר התלבטות החלטתי שלא לפסוק לתובע כל פיצוי בגין ראש נזק זה, שכן בכל אופן היה מצופה ממנו להיות עירני יותר לאי קבלת הפיצוי בגבולות הזמן הסביר מהנתבעות, ולא לחכות עם תביעתו עד כמעט תום תקופת ההתיישנות הכללית. סבורני כי הפיצוי שפסקתי לו לעיל, שווי הסקודה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התאונה ועד יום מתן פסק הדין, יש בו בכדי להוות פיצוי מספיק גם בגין כל עוגמת נפש אפשרית שנגרמה לו מהתנהגות הנתבעות כלפיו בנדון. סוף דבר 31. לאור כל האמור לעיל, אני מחייב הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע, באמצעות באת כוחו, את נזקיו המוכחים כדלקמן: א. סך של 9,600 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 8.4.05 ועד ליום מתן פסק הדין. ב. סך של 116 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 3.4.12 ועד ליום מתן פסק הדין. 32. בנוסף, אני מחייב הנתבעות, יחד ולחוד, לשאת בהוצאות המשפט של התובע ובשכ"ט עורכת דינו בסכום כולל של 4,000 ₪. 33. הסכומים דלעיל ישולמו כאמור על ידי הנתבעות, יחד ולחוד, לתובע באמצעות באת כוחו תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. חברת ביטוחפוליסההתיישנות תביעות ביטוחנזיקיןהתיישנות