מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זיהומים בדרכי השתן לאחר תאונת דרכים: כללי בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). התובע, יליד 1934, נפגע ביום 24.7.08 כהולך רגל על ידי רכב הנהוג על ידי הנתבעת 1, אשר השימוש בו היה מבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן גם: "הנתבעת"). אין מחלוקת על חבות הנתבעות לפצות התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בארוע. המחלוקת היא בשאלת גובה הנזק. הנכות הרפואית לתובע נגרם שבר מרוסק בפלטו הטיביאלי בברכו השמאלית, עם דחיסת המשטח הפרקי. הוא אושפז בבית החולים שערי צדק עד לתאריך 18.8.08, כאשר במהלך תקופה זו בוצע ניתוח לאיחוי השבר. לאחר מכן אושפז במחלקה השיקומית בבית החולים משגב לדך עד לתאריך 29.9.08. בהמשך, סבל מזיהומים בדרכי השתן ועצירת שתן, אושפז בבית החולים הדסה עין כרם פעמיים ועבר כריתת ערמונית. לצורך הערכת נכותו הרפואית של התובע מונו על ידי בית המשפט שני מומחים רפואיים. ד"ר אמנון ישראלי מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדי, ד"ר גבריאל גילון מונה כמומחה רפואי בתחום האורולוגיה. התובע התלונן בפני ד"ר ישראלי על כאבים בברך שמאל ועל קושי בהליכה ובעמידה ללא עזרת מקל. המומחה ציין במסגרת חוות דעתו מיום 18.9.09 כי התובע מתהלך בצליעה על רגלו השמאלית, תוך שימוש במקל. בבדיקה מצא כי נפח שרירי הירכיים סימטרי, ללא סימני דלדול או הפרעה להתכווצות, וכי קיימת התעבות הברך השמאלית, שהיקפה גדול ב - 2 ס"מ מהימנית. צוין כי קיימות שתי צלקות עדינות סביב הברך. נמצאה רגישות מפוזרת בברך, ללא חריקות בהנעתה. תפקוד השרירים והתחושה בגפיים התחתונות נמצא תקין, ללא חסר וסקולרי. המומחה ציין כי נמצא איחוי של השבר, המקובע בפלטה וברגים. נותרה אי סדירות של המשטח הפרקי, ללא סטיה בציר הגפה וללא שינוי ניווני שלאחר חבלה. הוא ציין כי, למרות מדדי ההחלמה הסבירים, נוכח אופיו המרוסק של השבר התוך פרקי, צפוי שיוותרו כאבים והגבלות בכושר ההליכה, עליהם מתלונן התובע. בהעדר תקנה המתייחסת ישירות לשבר תוך פרקי בברך, ניתן להקיש על נכותו מתוך מגבלת יישור הברך, הנובעת מהשבר. לאור חוסר יישור הברך של כ - 10% מצבו מתאים לתקנה 48(2)ו'II לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). נוכח הנזק הנרחב שארע למשטח הדריכה, למרות שחזורו הסביר, מצבו מתאים למצב ביניים בין תת סעיף II ל III. המומחה קבע כי התובע סבל מאי כושר מלא לתקופה של חצי שנה, לאחר מכן מנכות זמנית בת 30% לתקופה של חצי שנה נוספת. נכותו הצמיתה עומדת על 15%. בתשובות לשאלות ההבהרה מיום 27.10.09, שהופנו אל המומחה על ידי התובע, ציין המומחה כי במקרה הנדון הייתה דחיסה של המשטח הפרקי הלטרלי בשיעור של 7 מ"מ, בין קלה לבינונית, כפי שנראה בבדיקת ה - CT לפני ניתוח. דחיסה זו תוקנה במהלך הניתוח, כך שהעיוות שנותר הינו קל. מצב זה מאפשר החלמה עם רמת תפקוד סבירה של הברך והליכה חופשית ללא אמצעי עזר, במרבית המקרים. למרות שחזורו של המשטח הפרקי נותרת אי סדירות קלה, שתגרום לבלאי מהיר יותר של המפרק יחסית למפרק הנורמלי. בלאי זה אמור לתת את אותותיו בטווח רחוק של מעל עשר שנים. במצב זה יתכן ויהא צורך בהחלפת הברך בשתל מלאכותי. החלפת ברך הוא ניתוח מוצלח, המאפשר ברוב המקרים הליכה חופשית, ללא אמצעי עזר. בהתאם לרישומים הרפואיים התובע החל בדריכה על רגלו ביום 10.9.08, כחודש וחצי לאחר התאונה. העדר שינויים ניוונים בצילומים שבוצעו לאחרונה מעיד על קצב בלאי איטי. באשר למגבלות התפקודיות של התובע, ציין המומחה, כי הגבלת היישור של 10 מעלות, ממנה סובל התובע, מפריעה להליכה תקינה וגורמת צליעה. היא אינה פוגעת ביציבות ואינה גורמת לנפילות. השפעת מגבלה זו מתאימה לסעיף 48(2)ו' II, על פיה נקבעה הנכות בחוות הדעת. מגבלת כיפוף בברך המתכופפת עד 120 מעלות מאפשרת הליכה ועמידה יציבה. היא יכולה להפריע בפעילות הכרוכה בכיפוף קיצוני של הברך, אך אין היא מפריעה במידה משמעותית לקימה מישיבה. מגבלה כזו אינה כרוכה בנכות. למגבלות תנועת הברך, לאי הסדירות המפרקית ולעובדה שקיים בברך קיבוע פנימי אין השפעה על יציבותה. המומחה הוסיף וציין, כי קיים חוסר התאמה בין עצמת תלונותיו של התובע ובין ממצאי הבדיקה. העובדה שלא נמצא דלדול שרירים בירך השמאלית מעידה על תפקוד סביר של הגפה ואינה תואמת את תלונותיו של התובע על כושר הליכה למספר צעדים. סביר שהתובע יסבול מכאבים, אך אין מניעה שיגיע לכושר הליכה של מאות מטרים, גם ללא אמצעי עזר. מדדי התפקוד שנמצאו בגפה השמאלית התחתונה אינה מעידים על סיכון מוגבר לנפילות. טווח תנועות הברך של התובע רחב ואין בבדיקתו סימנים לחוסר יציבות. הנכות שנקבעה בחוות הדעת היא זו המתאימה למצבו של התובע. ד"ר ישראלי נחקר על חוות דעתו. בחקירתו ציין, כי ברך שמאל עבה יותר מימין בשני ס"מ בשל הברזלים מהניתוח, שתופסים נפח. לא נמצאה עדות לתהליך דלקתי בברך (עמ' 6). הוא אישר כי התובע אינו יכול להגיע ליישור מלא וכי מדובר בצליעה קלה. אין בכך כדי לפגוע ביציבות ההליכה וכן: "אנשים עם 10 מעלות חוסר יישור הולכים ללא אמצעי עזר. אפשר גם לעמוד על רגל אחת..זה גורם לצליעה קלה ולא לחוסר יציבות, גם אצל אנשים כבדים. הגפה מסוגלת להתמודד עם זה" (עמ' 7, טעויות הקלדה תוקנו). באשר לתלונות התובע כי הוא בקושי יכול ללכת מספר צעדים השיב: "לא בגלל זה. היו לו הפרעות בהליכה עוד טרם התאונה, תסתכל בתיעוד הוא לא יכול היה ללכת יותר מ 500 מטר בגלל הפרעות נשימה ובגב. יש תיעוד מכמה שנים לפני התאונה. יכול להיות שבעיות כאבי הגב מפריעים לו יותר מלפני התאונה. אתה מתאר החמרה, אצלי בחדר הוא הלך עם מקל, היום הוא בקושי עם הליכון, זה מה שאתה מתאר. המצב היום פחות טוב משנת 2009, זה יכול להיות ממחלות שהחמירו, וסיבה אחרת יכול להיות הברך אבל צריך לבדוק...המצב שראיתי בזמן הבדיקה שלי בשנת 2009 לא מצדיק רמה תפקודית שאני רואה עכשיו מבחינת הברך" (עמ' 8). באשר לניתוח עתידי צפוי להחלפת הברך ציין: "הגיל הוא לא בעייתי. הסיבה אם כן לעשות החלפת ברך או לא, היא אם החולה ייהנה מזה. אבל מסיבות אחרות אם הוא לא יוכל ללכת, אין סיבה לעשות כזה ניתוח. מנתחים אנשים מאד חולים היום...אני מנתח גם אנשים בני 90 אם הם יכולים ליהנות מהניתוח. אם למרות הניתוח הוא ישב בכסא וילך עם הליכון, אין טעם בניתוח. כמו שראיתי אותו היום, לדעתי הוא לא יכול ללכת 100 מטר ואין סיבה להחליף לו ברך" (שם). באשר לנכות שקבע ציין: "אני התרשמתי שההפרעה העיקרית שמפריע לו היא הפרעה ביישור, נתתי 10% והעליתי ל 15%. בגלל שאני חושב שיש הפרעות נוספות, כמו כאבים, שינויים ניווניים שיכולים להתפתח" (שם). הוא ציין כי לא הוצג בפניו כל תיעוד או מידע רפואי חדש המצביע על החמרה במצב הברך. (עמ' 9). נפח שרירי הירכיים דומה ומכאן יש ללמוד ששתי הגפיים מתפקדות באופן דומה: "כשיש הפרעה ניכרת בברך, השרירים מדולדלים בירך. מה שלא היה כאן" (עמ' 10). "בזמן הבדיקה הוא הלך עם מקל הליכה. אני חושב שהוא יכול היה ללכת אז מאות מטרים עם מקל הליכה. הוא היה מוגבל מסיבה אחרת גם לפני התאונה" (שם). "לפי מה שהיה אצלי, הוא היה מסוגל ללכת בכוחות עצמו עם מקל" (עמ' 11). לגבי טענת התובע כי הוא מועד לנפילות השיב: "זה לא מתיישב עם בדיקתי באותו זמן" (שם). הוא ציין כי "יחסית לממצאים האובייקטיבים שעמדו בפני ביחס לטווח התנועה בצילומי הרנטגן...הוא סבל מכאבים שאינם מותאמים לממצאים. לא מצאתי סימנים שיצדיקו כאלה כאבים. יש אנשים שהברך הרוסה ורצים מרתון. ויש כאלה שהברך קצת פגועה ולא יכולים ללכת. אני התייחסתי לכאב. בגלל זה נתתי יותר נכות וגם בגלל הצפי שיכול להיות שהמצב יחמיר...לקחתי גם את התלונות וגם את הצפי שמצבו יחמיר בעתיד" (שם). באשר לטענת משפחת התובע, כי התובע סיעודי לחלוטין כל שעות היממה, ציין: "אם מצב הברך לא השתנה מאז הבדיקה, זה לא מצדיק כזה דבר" (שם). התובע יכול להתנהל באופן עצמאי ללא עזרה, מבחינת מצב הברך (עמ' 12). גם לגבי תפקוד בבית ובצוע פעולות היום יום: "זה לא צריך להפריע. הוא יכול בביתו להתנהל עצמאית. אלא אם המצב שונה לחלוטין ממה שראיתי, ולכך אין אינדיקציה". (שם). התובע יכול ללכת לבית הכנסת ברגל, מרחק של כ- 500 מטרים (שם). לגבי הקבלות בגין תרופות שהציג התובע: "לא ראיתי תרופה אורתופדית, רובן לחץ דם, ריאות, לב" (שם). המומחה חזר וציין כי הוא אינו מוצא מקום לשנות הקביעות שניתנו במסגרת חוות דעתו וכי: "אם חל שינוי במצבו ויש מידע, סביר שהיה מובא בפני היום" (שם). ד"ר גילון ציין בחוות דעתו מיום 2.3.10 כי עצירת השתן ממנה סבל התובע קשורה במישרין לניתוח האורטופדי, אותו עבר לאחר התאונה. עם חלוף הזמן הטלת השתן חזרה להיות תקינה. התלונות הנוכחיות של התובע לגבי הפרעות בהטלת שתן אינן קשורות לניתוח. אין סימנים של פגיעה בסוגר השתן והתכיפות והדחיפות במתן שתן קשורות לתרופות המשתנות אותן נוטל התובע. נכותו הזמנית של התובע בתחום האורולוגי עמדה על 70% מיום התאונה ועד ליום 31.12.08, כחמישה חודשים, על פי סעיף 23(א) V לתקנות הביטוח הלאומי. לא נותרה נכות צמיתה בתחום זה. ד"ר גילון לא נחקר על חוות דעתו. התובע בסיכומיו טוען, כי המומחה בתחום האורטופדי טעה בהערכת איכות השחזור שבוצע. הוא טוען כי מדובר בשחזור לקוי. עוד טוען התובע, כי אחוזי הנכות שנקבעו אינם מתאימים למצבו של התובע וכי היה על המומחה להעניק לתובע סעיף ליקוי נפרד עבור העדר היישור בברך וסעיף נפרד בגין אי הסדירות במפרק, או לכל הפחות לערוך התאמה נדיבה יותר, שתעניק לתובע 20% נכות צמיתה ולא 15% כפי שנקבע. נטען, כי המומחה הפריז בטיב החלמתו של התובע. נטען, כי סביר ביותר שאדם שצולע יטה ליפול יותר מאדם בריא ותשובת המומחה כי התובע אינו סובל מחוסר יציבות אינה סבירה. נטען, כי העיוות במשטח המפרקי מביא להפרעה בתנועה בנוסף לכאבים. כאבים אלו הם משמעותיים ויש לבטא אותם בסעיף ליקוי נפרד. הברך סובלת מחוסר ניכר של חלקים שהתרסקו בתאונה ומלאה בברזלים, מדובר בפגיעה משמעותית, חוסר היישור הוא רק תוצאת לוואי ויש לבטא זאת באופן נפרד בקביעת אחוזי הנכות. יש להשתמש בסעיף סל, הדן בהשפעה בינונית על כושר הפעולה הכללי. באשר לניתוח עתידי - טוען התובע - הוא אינו יכול לעמוד בסיכונים של ניתוח גדול. החמרת מצב הברך תהיה נכות גדולה יותר, שוות ערך לקשיון נוח או להשפעה קשה על כושר הפעולה הכללי. המומחה לא הביא בחשבון את ההחמרה הצפויה בעתיד, למרות שהעיד שעשה כן. הנתבעות בסיכומיהן טוענות, כי יש לאמץ קביעות המומחה באשר לנכות הרפואית. לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים מסקנתי היא כי אין מדובר במקרה חריג, בו על בית המשפט להתערב בקביעות המומחה הרפואי שמונה מטעמו. ד"ר ישראלי הסביר ונימק באופן מפורט, הן במסגרת חוות דעתו, הן במסגרת התשובות לשאלות ההבהרה והן במסגרת עדותו, מדוע קבע את שקבע, מדוע זוהי הנכות המתאימה למצבו של התובע ומדוע קביעת נכות על פי סעיף אחר אינה מתאימה. המומחה אף ציין כי מדובר בנכות על הצד הגבוה וכי לקח בחשבון את כאביו של התובע ותלונותיו, שאינן מתיישבות במלואן עם הממצאים האובייקטיביים, וכן סיכון להחמרה עתידית. כל טענותיו של התובע הובאו בפני המומחה והוא השיב להן באופן ענייני. מדובר בקביעות שבמומחיות, הקביעות מתיישבות עם התיעוד הרפואי, הן סבירות, ולא מצאתי כל הצדקה להתערב בקביעות אלו. אני קובעת, אם כן, כי הנכות הרפואית הצמיתה שנותרה לתובע עקב התאונה עומדת על 15%, בתחום האורטופדי. לא נותרה נכות צמיתה בתחום האורולוגי. נזקי התובע נפנה להערכת נזקי התובע עקב התאונה. בגין כאב וסבל, בהתאם לגילו, 15% נכות ו - 91 ימי אשפוז זכאי התובע לפיצוי בסך 48,500 ₪ נכון להיום, כולל ריבית. התובע עותר לפיצוי בגין עזרת צד שלישי בעבר ובעתיד וכן בגין הוצאות נסיעה, לעבר ולעתיד, עבורו ועבור בני משפחתו. התובע היה כבן 74 במועד התאונה, כיום כבן 78. הוא נשוי ואב לעשרה ילדים, כולם בגירים, דובר פרסית. הוא לא עבד עובר לתאונה. בתצהירו ציין כי עובר לתאונה היה אדם עצמאי לחלוטין, התנייד בכוחות עצמו ותפקד באופן מלא ללא עזרת אחרים. הוא ציין כי הוא אף טיפל באשתו החולה, ניהל בעצמו את משק הבית, לרבות ניקיון הבית, עריכת קניות ובישול. הוא ציין כי לאחר התאונה "משך אותם שבועות בהם נשקפה סכנה מוחשית לחיי, סעדו אותי ילדיי במסירות רבה ובאהבה ללא קץ. כל שעות היממה היה איתי מישהו והם התחלפו ביניהם ביום ובלילה ולא עזבו את המיטה שלי". וכן: "משך כל זמן האשפוז בשערי צדק וזמן האשפוז במשגב לדך, הילדים שלי טיפלו בי במשמרות 24 שעות ביממה, חלקם בבוקר ואחרים בלילה, על חשבון זמן העבודה שלהם או זמן השינה והמנוחה שלהם וגם אחרי שחזרתי הביתה ועדיין הייתי זקוק לעזרה, המשיכו לטפל בי בבית בצורה מלאה, עוד מספר חודשים...מאז התאונה ולמרות הניתוח שעברתי ברגל, אני סובל מכאבים ומתהלך בצליעה ובקושי רב בעזרת הליכון ומקל הליכה למרחק של מטרים ספורים בלבד (הדגשה במקור) ומתקשה לקום ממצב ישיבה או לעמוד משך יותר ממספר שניות ומתקשה ליישר את הרגל עקב מגבלה ביישור ומתקשה להרים את הרגל...הנכות הפונקציונלית באה לידי ביטוי...בצרכים המיוחדים שלי ומידת העזרה שאני זקוק לה בחיי היום יום...אני מתקשה מאד ללכת ולעמוד ומוגבל מאד בתנועה וסובל מכאבים...לפני התאונה...הייתי אדם אנרגטי פעיל עצמאי ומלא חיים ואילו כתוצאה מהתאונה איבדתי את יכולתי להלך בחופשיות כמלפני התאונה והפכתי לאדם מוגבל הרתוק למטתו והמהלך בקושי רב בעזרת מקל הליכה או הליכון למרחק מטרים ספורים בלבד...מאז התאונה אני זקוק לעזרה צמודה משך כל שעות היממה - אני לא מסוגל לקום מהמיטה ולעבור ממצב שכיבה לקימה ללא עזרה וכן לא מסוגל בכוחות עצמי וללא עזרה להרים את הרגל וללבוש את המכנסיים וזקוק לעזרה כדי לצאת להליכה קצרצרה בת מספר מטרים להטיל את מימי ולעזרה כדי להתקלח וכיוצב'...יש לי 10 ילדים...אשר נרתמים לעזרתי מאז התאונה...סועדים אותי מסביב לשעון כל אחד בתורו תוך ויתור על זמן עבודה וימי מנוחה וזאת בשל חסרון כיס ממנו אני סובל המונע ממני לשאת בעלות עזרה בשכר...מאז תחילת 2009...איזשהו פתרון שיקל עליהם את נטל הטיפול בי...לבסוף הוחלט שמר חיים שכרוב, אשר נשוי לבתי אסתר ומדבר פרסית ואשר גר באותו הבניין שבו אני מתגורר, יטפל בי כשעתיים שלוש ביום בתמורה ל 1500 ₪ לחודש, אשר ישולמו לו רטרואקטיבית לאחר שאקבל את כספי הפיצוי מחברת הביטוח...מאז ועד היום בנותיי באות שלוש פעמים בשבוע ומנקות, הבן שלי אהרון עושה לי קניות ואני מקבל עזרה יומיומית בשכר מחיים שכרוב שמטפל בי כשעתיים - שלוש ביום, בעיקר אחה"צ עוזר לי להתלבש ולהתקלח וגם עוזר לי לרדת ולעלות במדרגות ומוציא אותי לטיול בחוץ עם כסא גלגלים או עם הליכון ומלווה אותי לבית הכנסת לערבית וכיוצב'. הבת שלי אסתר שגרה בבניין שלי מטפלת בי ביתר הזמן, בעיקר בשעות הבוקר אבל בלילות אין לי עזרה ואשתי, למרות שהיא חולה בעצמה, קמה בלילות לעזור להרים לי את השמיכה שנופלת לי...העזרה בסיעוד שאני מקבל מהביטוח הלאומי היא רק בשיעור 9.5 שעות שבועיות...העזרה הזו לא מספיקה לי ודרושה לי עזרה אינטנסיבית יותר". בחקירתו נשאל אם הוא סובל מבעיות נשימה והשיב: "בעיה מהתאונה". לפני התאונה, ציין, לא סבל מבעיות נשימה וגם לא מבעיות רפואיות כלשהן: "הייתי בריא, הייתי הולך לעבודה". הוא נשאל אם נטל תרופות עובר לתאונה והשיב בשלילה (עמ' 14). הוא מתגורר עם אשתו בביתם (עמ' 15). מאז התאונה יש לו מטפל מהמוסד לביטוח לאומי שעתיים ביום, בשם מיכאל. "מיכאל בא כל יום בשעה 12:00, הוא לוקח אותי החוצה, לגינה, לקבל אויר. הוא יחד איתי בשעתיים האלה. הוא לא מנקה את הבית. אני הולך עם הליכון כשאני עם מיכאל המטפל. הוא בשעה 14:00 הולך הביתה. אחר כך אני יושב, לא מרגיש טוב, בבטן, בעצבים, בהכל, יש לי אולקוס מהתאונה. לפני זה לא היה אולקוס. הכל מהתאונה" (שם). "תמיד בשעה 16:30, 16:30 יש לי בעיות נשימה ואולקוס. אני מקבל כדור, אינהלציה, יש לי בבית מכונה, כל יום אני עושה 3 פעמים ביום, בוקר צהריים וערב....וזה לא עוזר. גם בלילה יש לי בעיות נשימה. קשה לי לנשום. הלב עושה לי צרות, אני לא יודע מה יש לי, אני סובל." (שם). "גם אשתי מקבלת מטפלת מביטוח לאומי...כל יום מישהי אחרת. היא עושה ניקיון, ספונג'ה. אשתי מבשלת...הבת שלי אסתר מסדרת לי את האינהלציה, גם חיים בעלה...אני לא יודע להתעסק בזה. גם אשתי לא יודעת לעשות זאת" (עמ' 16). "לפעמים אחה"צ פעם בהרבה זמן אני הולך לבית כנסת. הגב שלי כואב, הגב התחתון. כשאני הולך אני מתעייף בנשימה. אני יושב, הולך, יושב הולך, עם עגלה" (שם). בתו אסתר מגיעה כמה פעמים ביום לטפל באינהלציה (שם). גם בעת מתן עדותו סבל התובע מבעיות נשימה ונאנח שוב ושוב: "הנשימה לא בסדר. גם עכשיו. וגם יש לי כשיש לי סחרחורת אני עושה אינהלציה. גם עצבים עושים לי צרות" (עמ' 17). הוא נשאל אם בביתו הוא מתהלך עם הליכון והשיב: "גם הליכון וגם מקל, הכל. אני לא יכול ללכת בלי מקל אני אפול. בבית אני חייב מקל או הליכון". הוא נשאל שוב אם הוא הולך בביתו ללא אמצעי עזר והשיב: "אני אפול" (שם). הוצגו בפני התובע תמונות מעקב של חוקר מטעם הנתבעת מתאריך 12.6.11, שם הוא נראה עומד בביתו ללא הליכון וללא מקל והשיב: "אז היה המצב יותר טוב. היום יותר גרוע" (שם). לאחר מכן ציין: "החוקר משקר, תעזוב אותו" (עמ' 18). הוא ציין כי חיים שכרוב מגיע לביתו שלוש פעמים ביום לצורך האינהלציות (שם). הוא נשאל מה עוד עושה חיים שכרוב בביתו והשיב: "חיים לפעמים הולך לעשות דברים" (שם). הוא נשאל אם חיים הולך איתו להתפלל כל יום בבית הכנסת והשיב: "מה פתאום?!". בית הכנסת נמצא במרחק של כ 100 - 150 מטרים מביתו והוא מגיע לבית הכנסת "לפעמים". הוא הוסיף וציין, מיוזמתו: "אני הסכמתי לתת לחיים כל חודש 160 ₪, 150 ₪" (שם). לאחר מכן יצא מאולם בית המשפט כאשר הוא מתלונן על כאבים בגבו. מטעם התובע הובאו להעיד ארבעה מילדיו וכן מר חיים שכרוב. הגב' יונה שרון, בתו של התובע, ציינה בתצהירה כי בשבועות בהם התובע היה מאושפז היא עשתה תורנויות עם אחיה לצורך שהייה עמו. הגב' שרון ציינה כי עקב כך נגרמו לה הפסדי שכר, הוצאות נסיעות והוצאות עבור שמרטף לילדיה. גם לאחר שחרורו לביתו, ציינה, המשיכו ילדיו "לטפל בו בביתו במשמרות עוד כשלושה חודשים". בשלב מאוחר יותר הוחלט כי מר חיים שכרוב יטפל בתובע שעתיים - שלוש ביום, תמורת סכום של 1500 ₪ לחודש, אשר ישולם כאשר התובע יקבל פיצויים מהנתבעת. מעבר לעזרה של מר שכרוב, הגב' שרון ציינה בתצהירה, היא ממשיכה לטפל באביה, מגיעה פעם בשבוע לביתו ומנקה אותו. את מרבית הטיפול בתובע עושה האחות אסתר. היא ציינה כי התובע זקוק, לדעתה, למטפל צמוד וציינה כי הוא נאלץ לקום מספר פעמים בלילה לשירותים וקיימת סכנה שיפול. בחקירתה ציינה כי בעת אשפוזו של התובע היא עזרה לו לגשת לשירותים. עוד ציינה כי "הוא כל הזמן מתלונן על סחרחורות בגלל קשיי הנשימה". היא נשאלה אם ניתן לומר שהבעיות המהותיות של התובע אשר מפריעות לו הן בעיות הנשימה והנלווה להן והשיבה: "החמירו בעיות הנשימה". היא מגיעה לבקר את אביה כפעמיים - שלוש בשבוע (עמ' 20). מר אהרון כהן, בנו של התובע, ציין, אף הוא, בתצהירו, כי בעת אשפוזו של התובע כל האחים שהו, בתורנות, לצד התובע. הוא עצמו שהה בבית החולים גם במהלך השבתות, מה שהיה כרוך בתשלום עבור לינה. הוא טען בתצהירו כי נגרמו לו הפסדי שכר. גם הוא ציין כי הוחלט כי מר שכרוב יטפל בתובע. מעבר לכך, הוא עצמו עושה קניות עבור התובע. הגב' רחל לוי, בתו של התובע, ציינה, אף היא, בתצהירה, כי השתתפה בתורנות השהייה לצד התובע בעת אשפוזו. גם לה נגרמו הפסדי הכנסה והוצאות נסיעה. כיום היא מגיעה לתובע כפעמיים - שלוש בשבוע, מנקה ומבשלת עבורו. בחקירתה ציינה כי בעת אשפוזו של התובע היא אמנם הייתה בבית החולים "אבל לא כמו האחים שלי שהיו צמודים ממש, באתי לכמה שעות והלכתי. האחים שלי עשו את זה אינטנסיבית. אני הייתי באה בבוקר וחוזרת בצהריים הביתה". היא הציגה דו"ח נוכחות בעבודה על פיו ניצלה ארבעה ימי מחלה ושבעה ימי חופשה בחודשים יולי - ספטמבר 2008. היא אינה יודעת אם מדובר בימי מחלה בגין שהייתה עם התובע, ימי מחלה שלה או ימי מחלת ילד (עמ' 24). הגב' אסתר שכרוב, בתו של התובע, ציינה, אף היא, בתצהירה, כי השתתפה בתורנות השהייה לצד התובע במהלך אשפוזו. נגרמו לה הפסדי שכר. גם לאחר ששוחרר מהאשפוז המשיכה לטפל בו עוד כשלושה חודשים. לאחר מכן הוחלט כי בעלה, מר חיים שכרוב, יטפל בתובע שעתיים - שלוש ביום תמורת סכום של 1500 ₪ לחודש, אשר ישולם לו עם קבלת הפיצויים מהנתבעת. גם היא עצמה מטפלת בתובע, המתגורר באותו הבניין. היא מטפלת בו כמעט כל יום בשעות היום, לרבות עזרה ברחצה ובבישול. בחקירתה ציינה כי היא עקרת בית, אך עובר לתאונה עבדה בעבודות משק בית. בעלה אינו עובד ולומד בישיבה. באשר למטפל אשר מסייע לתובע ציינה: "המטפל לוקח אותו לשעה ויושב איתו...יש לו דלקת ריאות...כאבי רגליים יש לו כל הזמן...יש לו תופעה השנה...שפתאום הוא מתעלף...אני עושה לו 3 פעמים ביום אינהלציה כשהוא לא מרגיש טוב. לפעמים הוא קורא לי ב - 12 בלילה. המטפל מביטוח לאומי רק יושב איתו ומדבר איתו. גם האמא חולה. גם לה יש עוזרת מהמל"ל כ - 10 שעות, המטפלת שלה לפעמים מבשלת, יושבת איתה, היא גם דוברת פרסית, היא גם מנקה את הבית" (עמ' 25). היא נשאלה אם רוב בעיותיו של התובע הן בעיות נשימה והשיבה: "אבל לא היה לו ככה. מאז התאונה הוא נהפך לגמרי. הוא היה עצמאי". היא ציינה כי בעלה, כאשר הוא מגיע מהכולל, הולך איתו לבית הכנסת: "בעלי חוזר ב 4 מהכולל והולך לאבי, פעם ביובל יוצא שבעלי לא לוקח אותו". (עמ' 26). מר חיים שכרוב, בעלה של אסתר, ציין בתצהירו, כי בפברואר 2009 הגיע לסיכום עם התובע כי הוא יטפל בתובע באופן קבוע כשעתיים - שלוש בכל יום, ובתמורה לכך הוא יקבל סכום של 1500 ₪ לחודש, אשר ישולמו לאחר קבלת הפיצויים מהנתבעת. מר שכרוב ציין כי: "אני עוזר לו בכל מה שהוא צריך, בדרך כלל זה מסתכם בזה שאני עוזר לו לרדת ולטפס במדרגות, לוקח אותו בכסא גלגלים לבית הכנסת לתפילת ערבית, ועוד פעולות נוספות בהתאם לדרישות". בחקירתו ציין כי הוא פוטר מעבודתו עוד לפני התאונה והוא החל ללמוד בכולל לפני כשנתיים. הוא לומד עד השעה 17:00 לערך. הוא מגיע לביתו בשעה 17:30 - 18:00. הוא אינו לוקח את התובע מידי יום להתפלל: "מצבו החמיר לאחרונה, הוא בקושי יוצא, רק בשבת וחגים" (עמ' 26). כאשר נשאל מהי העזרה שהוא מושיט לתובע השיב: "אם הוא הולך לבית הכנסת אני מלווה אותו. אם הוא הצליח לרדת למטה קצת לנשום אויר...אני צריך לקחת אותו...זה נכון שיש ימים שקשה לו עם הנשימה והוא לא יוצא". הוא נשאל אם נכון שבפועל אינו מטפל בתובע כשעתיים - שלוש ביום והשיב: "אבל הוא קיבל. זה נכון שהוא לא מקבל את השעות. אבל זה שהייתי בא, מוריד אותו מהמדרגות, לוקח אותי לבית הכנסת, נכון שבלאו הכי אני מתפלל שם, אבל הייתי גם לוקח אותו לנשום אויר". הוא אישר כי גם לולא התאונה היה לוקח את התובע לבית הכנסת אם היה רוצה בכך (עמ' 27). בתיק מוצגי התובע צורף מסמך בכתב יד, עליו חתומים התובע ומר חיים שכרוב, מתאריך 15.2.09, בו נרשם כי מר שכרוב יטפל בתובע כשעתיים - שלוש ביום, תמורת 1500 ₪ לחודש, כאשר הסכום ישולם "כאשר ישולמו כספי הביטוח". עוד צורפה טבלה מודפסת הנושאת כותרת: "פירוט טיפולים באבא", שם רשמו חמישה מילדיו של התובע כמה שעות היו עם התובע בכל יום בתקופת אשפוזו ומהן ההוצאות שנגרמו להם בכל יום. מטעם הנתבעות העיד חוקר, מר אמנון שינברגר, אשר ערך מעקב מוסרט אחר התובע בתאריך 12.6.11 ובתאריך 15.6.11 והציג תמונות בהן נראה התובע בביתו, ללא אמצעי עזר כמו מקל והליכון. בתיק מוצגי הנתבעות הוצג תיעוד רפואי רב הנוגע למצבו הרפואי של התובע עובר לתאונה. תיעוד זה אינו מתיישב עם עדות התובע ובני משפחתו לגבי מצבו עובר לתאונה. מהתיעוד ניתן ללמוד כי התובע סבל מאסטמה קשה ומבעיות נשימה מתמשכות ורצופות שנים רבות לפני התאונה ואובחן כחולה במחלת ריאות כרונית, כאשר בגין כך אף אושפז מספר פעמים. הוא טופל באופן קבוע באינהלציות. התיק רצוף תלונות בנושא קוצר נשימה והחמרה במצב לאורך השנים. כמו כן סבל התובע עובר לתאונה מבעיות שמיעה, יתר לחץ דם, כאבי גב וכאבים בכתף ימין. בתיק הרפואי מצויות תלונות על סחרחורות, חוסר שווי משקל ותלונות על קשיי הליכה. ברישום משנת 1991 מצוין: "מתלונן על הפרעות תחושה ברגל ימין כמו זרמים...יכול ללכת 500 מטר ועוצר בגלל קוצר נשימה". ברישום משנת 2001 נרשם: "קוצר נשימה בהליכה". ברישום משנת 1994 נרשם: "מתעורר בלילה עם קוצר נשימה". בשנת 2005 עבר התובע תאונת דרכים לאחר שנפל באוטובוס והתלונן על כאבים בזרוע ימין ובצוואר. משנת 2001 ואילך נרשם פעמים רבות כי קיים: "חשש להידרדרות במצב הבריאות" וכי נדרשה "התערבות סיעודית". התובע טוען בסיכומיו כי בחצי השנה הראשונה לאחר התאונה נזקק התובע לעזרה צמודה. בתקופה זו עזרו לו עשרת ילדיו. לילדיו נגרמו הוצאות והפסדים. לאחר מכן, ולאחר שהמוסד לביטוח לאומי אישר לתובע עזרה בסיעוד למשך 10 שעות שבועיות, פחת היקף הטיפול בתובע והוא לא נזקק עוד להשגחה בשעות הלילה. ילדיו ממשיכים להגיע לביתו שלוש פעמים בשבוע לשלוש שעות בכל פעם כדי לקלח אותו, לנקות את הבית ולערוך קניות. בנוסף, כנגד 1500 ₪ לחודש שוכר התובע את שירותי מר שכרוב, חתנו, אשר דואג מידי יום להלביש אותו וללוות אותו לבית הכנסת. התובע טוען כי גמלת הסיעוד אותה הוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי אינה קשורה כולה לתאונה ולכן אין להתחשב בה בקביעת סכום הפיצויים. התובע עותר גם לפיצוי בגין עזרת צד שלישי לעתיד. הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי, אמנם, בתקופת אשפוזו, תקופה בת כשלושה חודשים, נזקק התובע לעזרה מוגברת מצד קרוביו, אך לא הייתה הצדקה לסעוד התובע במהלך אשפוזו "סביב השעון" ולא הוכח כי הטיפול הרפואי והסיעודי שניתן לתובע במהלך אשפוזו מצד הצוות הרפואי היה חסר או בלתי מספק. הצגת רישומי משמרות ביקורים שערכו ילדיו סביב מיטת אביהם לקראת המשפט מעידה על ניסיון להאדיר הנזק. החל מיום 1.11.08 מקבל התובע שירותי סיעוד בהיקף של 9.75 שעות שבועיות, לצד שירותי הסיעוד המוענקים לאשתו של התובע, בהיקף זהה. נוכח עדותו הברורה של המומחה בתחום האורטופדי, על פיה הפגיעה בברכו של התובע אינה פוגמת ביכולתו לבצע את פעולות היום - יום ואף לא להתנייד, בהשוואה לכושר ניידותו המוגבל ממילא עובר לתאונה, הרי שאין כל הצדקה להענקת פיצוי בגין עזרה מוגברת מצד קרובים מעבר לתקופת ההחלמה הראשונה, בנוסף לעזרה הניתנת לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי. ייתכן שהתובע זקוק לעזרה מוגברת מצד הזולת ואולי אף לעזרה סיעודית, אך צרכיו אלו הם תולדה של מצבו הרפואי הכללי או תחלואיו הטבעיים שהחמירו עם השנים ואינם קשורים לפגיעה בברכו. מעדויות התובע ובני משפחתו עולה כי בעיותיו של התובע הן בתחום הנשימה. בניגוד לעדותו המגמתית של התובע בדבר מגבלות הניידות שלו וחוסר יכולתו להתנייד בעצמו, הוכח כי עוד בחודש יוני 2011 תועד התובע כשהוא מתנייד ללא כל אמצעי עזר. בנוסף, בניגוד לטענה כי התחייב לשלם לחתנו 1500 ₪, התובע ציין בעדותו כי מדובר ב 150 - 160 ₪ לחודש. העד שכרוב הודה בעדותו כי הוא אינו מעניק לתובע עזרה כפי שסוכם ביניהם וכי בשל קשיי הנשימה שלו התובע אינו מבקר באופן קבוע בבית הכנסת. מקובל עלי כי מצבו של התובע בששה החודשים לאחר התאונה, התקופה בה סבל מנכויות זמניות גבוהות גם על פי קביעת המומחה וגם מנכות זמנית בתחום האורולוגי, הצריך עזרה, וככל שניתנה בתקופה זו, לרבות בתקופת האשפוזים, עזרת בני משפחה בלבד, הרי שהיא חורגת מהעזרה הרגילה המושטת בין בני משפחה ויש לפצות את התובע ומיטיביו בגינה. עם זאת, לאחר מכן חל שיפור במצב ברכו. יש לזכור כי החל מנובמבר 2008, כשלושה חודשים לאחר התאונה, החל התובע לקבל עזרה מהמוסד לביטוח לאומי. המומחה הרפואי בתחום האורטופדי חזר וציין כי כיום התובע סובל מצליעה קלה שאינה מצדיקה שימוש באמצעי עזר לצורך הליכה של כמה מאות מטרים. התובע נצפה בביתו ללא אמצעי עזר, מה שתואם את קביעות המומחה ואת העובדה שלתובע אין דלדול שרירים בירך שמאל, מה שמעיד על תפקוד ושימוש ברגל זו. המומחה קבע כי התובע אינו סובל מפגיעה ביציבות הברך, אשר עשויה להקשות עליו בהליכה או בעמידה. תלונותיו של התובע על קשיי הליכה והפרעות בהליכה אינן קשורות למצב ברכו. המומחה קבע באופן ברור וחד משמעי כי התובע אינו זקוק לעזרה כלשהי בבצוע פעולות היום - יום בשל הפגיעה בברך ועקב התאונה. המסקנה היא, וכך קבע גם המומחה, כי את תלונותיו של התובע כיום לגבי קשיי ניידות וקשיי תפקוד לא ניתן לקשור לתאונה אלא למצבו הרפואי שאינו קשור לתאונה. התובע, כאמור, סובל ממחלת ריאות ומקשיי נשימה המגבילים אותו בפעולות היום - יום ובניידות כבר שנים רבות לפני התאונה ומצבו החמיר עם השנים. התובע סובל גם מכאבי גב, עליהם התלונן גם בבית המשפט. בתיקו הרפואי, כאמור, מצויות תלונות על קשיי הליכה וסחרחורות עוד לפני התאונה וללא קשר אליה. גם מעדותו של התובע ויתר העדים מטעמו ניתן ללמוד כי הקושי העיקרי בתפקודו והסיבה העיקרית בגינה הוא נזקק לעזרת הזולת היא מחלת הריאות שלו, המחייבת בצוע טיפולי אינהלציה שלוש פעמים ביום ומקשה עליו להלך. לאחרונה, כך העידה בתו, הוא אף החל לסבול מהתעלפויות. משנת 2008, כאמור, התובע מקבל עזרה מהמוסד לביטוח לאומי כל יום, כשעתיים ביום, כאשר גם אשתו מקבלת עזרה באותו ההיקף, וכאשר המטפלת של אשתו מבצעת גם עבודות ניקיון. מר שכרוב אישר כי העזרה העיקרית אותה היה אמור להושיט לתובע, על פי ההסכם ביניהם, היא ליוויו לבית הכנסת לתפילת ערבית, אלא שכיום אינו יוצא כמעט עם התובע, בשל קשיי הנשימה שלו, ואינו מושיט לו עזרה בהיקף שסוכם ביניהם. מר שכרוב אף הודה כי ממילא, ללא קשר לתאונה או להתחייבות כלשהי מצדו, היה הולך עם התובע, המתגורר באותו הבניין, לבית הכנסת, אם התובע היה רוצה בכך. בנסיבות אלו, אני דוחה את טענות התובע בדבר היקף הצורך בעזרה בבצוע פעולות היום יום, לה הוא נזקק עקב התאונה. טענות אלו אינן מתיישבות לא עם קביעות המומחה ולא עם הממצאים העובדתיים שהוכחו. לאחר שקילת כלל הנתונים האמורים, אני מעמידה את סכום הפיצוי בגין עזרת צד שלישי, לעבר ולעתיד, לרבות הפסדים שנגרמו ויגרמו לבני משפחתו של התובע עקב כך, ולרבות הוצאות נסיעות לו ולבני משפחתו, מעבר לסיעוד הניתן לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי, על סכום כולל של 40,000 ₪, נכון להיום, כולל ריבית. התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד. בין היתר התובע עותר להחזר סכומים ששילם לבתי החולים בהם אושפז בגין טיפולים שניתנו שם באופן פרטי: להסתדרות מדיצינית הדסה שולמו סכומים בגין התייעצות רופא פרטי וכן בגין ניתוח כריתת הערמונית שבוצע על ידי מנהל המחלקה. למרכז הרפואי שערי צדק שולמו סכומים שונים, כפי הנראה, בשל התייעצויות עם רופאים באופן פרטי ותשלום לרופאים מרדימים באופן פרטי. כמו כן צורפו מסמכים לגבי התייעצויות עם רופא ריאות באופן פרטי וכן ולגבי קבלות לגבי תרופות למחלת הריאות ותרופות לטיפול בלחץ דם ובלב, שאינן קשורות לתאונה. הנתבעת, מצדה, צירפה את פירוט הסכומים ששילמה למרכז הרפואי שערי צדק בגין אשפוזו של התובע ובגין הטיפולים הרפואיים שעבר. לגבי הניתוח והאשפוז בהסתדרות המדיצינית הדסה הוצג סיכום המחלה, שם נרשם כי הגורם המממן הוא שירותי בריאות כללית. בנו של התובע, אהרון כהן, ציין, כי הוא עסק בנושא התשלומים למוסדות הרפואיים. הוא נשאל מדוע שולמו הסכומים למרכז הרפואי שערי צדק והשיב: "הסתבכנו בבית החולים. לא ידענו מה לעשות. הרופאים אמרו שזה ניתוח מסובך, הלכתי לרופא מקומי שם...זה היה בחדר מיון שם סיכמנו שהרופא הזה יעשה לו את הניתוח הזה, זה היה 750 ₪ שהוא קיבל ואחר כך ביטלנו אותו. לא מצא חן בעיננו היועץ. הלכנו לרופא יצחקי ושילמנו לו 12,000 ₪..." הוא אישר כי למרות שהאשפוז היה בבית החולים במסגרת קופת חולים הם החליטו להתייעץ באופן פרטי וגם לשלם למרדימים באופן פרטי: "זה היה שיקול אישי שהבן אדם יצא עם רגליים בריאות" (עמ' 21). הוא נשאל מדוע החליטו לא לסמוך על הרופאים בבתי החולים והשיב: "ברגע שמגיעים לחדר מיון חכם שואל...זה סחוס...מה שהמליצו לנו עשינו". (עמ' 22). באשר לתשלום עבור ניתוח כריתת הערמונית באופן פרטי ציין: "לא יודע, פרטי לא פרטי". הוא נשאל מדוע שילמו עבור ניתוח הכלול בסל הבריאות והשיב: "אני חושב שהביטוח של האוטו צריך לשלם" (שם). התובע טוען בסיכומיו, כי על הנתבעת לשאת בכל התשלומים אותם שילם התובע למוסדות הרפואיים. נטען כי מצבו הרפואי של התובע חייב את עריכת שני הניתוחים שנעשו לו. התובע, נטען, פעל כל העת על פי הייעוץ הרפואי שקיבל מהרופאים בבית החולים בו היה מאושפז ושילם את הסכומים שנדרשו ממנו. נטען כי הדעת לא הייתה נתונה באותה העת לטענה, על פיה ניתן היה לצמצם את העלויות במסגרת הרפואה הציבורית. נטען, כי נאמר למשפחת התובע כי מנהל המחלקה ינתח את הברך, וכך גם לגבי הערמונית. נטען, כי מנהל המחלקה האורולוגית טען שהמצב בעייתי והוא חייב לנתח בעצמו. נטען, כי התובע לא ידע שהוא חורג מהרפואה הציבורית וחשב "שככה זה עובד". נטען, כי כך הקטין התובע את נזקיו כי ייתכן וניתוח במסגרת הרפואה הציבורית היה מביא לנכויות גבוהות יותר. הנתבעות, בסיכומיהן, טוענות כי אין עליהן לשאת בעלויות הכרוכות בשכירת מנתחים פרטיים בית כתלי בית החולים לצורך עריכת ניתוח אורטופדי בברך וניתוח לכריתת ערמונית, הכלולים שניהם בסל הבריאות. התובע יכול היה לבצע ניתוחים אלו ללא עלות על חשבון קופת החולים בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשמ"ד - 1984. התובע אושפז בבתי חולים מהמובילים בישראל, בהם מועסקים טובי הרופאים בארץ ובעולם. לא יעלה על הדעת כי בשל העובדה שקיים מזיק ומאחריו מבטח, ירשה לעצמו ניזוק לשכור שירותי רופאים באופן פרטי, מתוך ציפייה כי בסופו של יום יחויב המבטח בעלויות אלו. התנהלות זו מנוגדת לחובת הניזוק להקטין הנזק. התובע לא הוכיח כי הייתה הצדקה עניינית לשכור שירותי מנתחים פרטיים בתוך כתלי בית החולים. מרבית טענות הנתבעות בעניין זה מקובלות עלי. התובע לא הציג כל הצדקה רפואית לכך שהיה צורך בשכירת מנתחים באופן פרטי ובהתייעצויות פרטיות, כאשר מדובר בניתוחים המכוסים באופן מלא בסל הבריאות, המבוצעים במסגרת בתי חולים. לא הוכח כי מדובר היה במקרה חריג, מסובך ונדיר, בהם התעורר צורך רפואי ממשי לבצע הניתוח על ידי מנהל המחלקה דווקא, באופן פרטי. מומחי בית המשפט כלל לא נשאלו על ידי התובע שאלות בנושא זה וממילא גם לא הביעו דעתם אם קיים היה צורך בכך. גם לא הובאו עדויות על ידי רופאי בתי החולים, אשר, כנטען, המליצו על הטיפולים הפרטיים ועל תשלום למנהלי המחלקות באופן פרטי. הטענה, בסיכומים, כי התובע ומשפחתו סברו כי "ככה זה עובד" אינה רצינית ואינה יכולה להתקבל. התובע זכאי היה לכל הטיפולים הניתנים במסגרת סל הבריאות. כשהחליט, הוא, או מי מטעמו, כי הוא מעוניין בטיפולים פרטיים - הוא אינו יכול להציב עובדות מוגמרות בפני הנתבעת ולדרוש כי תשא בהן, ללא כל הצדקה עניינית. לאחר עיון בכלל טענות הצדדים ובקבלות שצורפו אני מעמידה את סכום הפיצוי בגין הוצאות רפואיות, לעבר ולעתיד, על סכום כולל של 10,000 ₪ נכון להיום, כולל ריבית. מסכומי הפיצויים ינוכו התשלומים התכופים ששולמו לתובע, בהתאם לכתבי הקבלה המצויים בתיק מוצגי הנתבעות, מהם ינוכה שכ"ט עו"ד בשיעור 8% ומע"מ, ויתווספו הפרשי הצמדה וריבית. ליתרה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 15.08% והוצאות המשפט. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעות ולאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. תאונת דרכיםמחלות מערכת השתן